הלכות ערכין וחרמין - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ערכין וחרמין - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א אֶחָד הָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לַשָּׁמַיִם. וְכֵן בְּכָל נְכָסָיו אִם אָמַר כָּל נְכָסָיו הֶקְדֵּשׁ אוֹ חֵרֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לַשָּׁמָיִם הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. אֲבָל אִם אָמַר חֵרֶם סְתָם הֲרֵי אֵלּוּ לַכֹּהֲנִים. שֶׁסְּתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יד) 'כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה':

כסף משנה אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית וכו'. פשוט הוא. ומה שכתב אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים וכו' משנה סוף פרק שמיני דערכין (דף כ"ח) ר''י בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ופסק רבינו כחכמים ויש לתמוה על זה דאמרינן בגמרא (דף כ"ט) אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא ורב שביק רבנן וכו' עד למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר' יהודה בן בתירא ואפשר שטעמו מדאמרינן בתר הכי דעולא סבר סתם חרמים לכהנים ואין זה כדאי דעולא תלמיד הוי לגבי דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דרב יהודה אמרינן התם דסבר דסתם חרמים לבדק הבית ועבד בה עובדא וצ''ע. ועוד צריך טעם למה הניח רבינו הפסוק שהביאו במשנה והביא פסוק אחר:

לחם משנה שסתם חרמים לכהנים וכו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה על רבינו ז''ל דאיך פסק דלא כרב דאמר בפ' המקדיש שדהו (דף כ"ח) הלכה כר' יהודה בן בתירא. ולי נראה לתרץ משום דבגמ' אמרו שם דר' יהודה בן בתירא סבר לה כר' ישמעאל דמפיק לה דחרם חל על קדשי קדשים וקדשים קלים מקרא דתקדיש ואמרו שם בגמרא דלרבנן בעי הך קרא דתקדיש לומר דהבכור אע''פ שקדוש מרחם מצוה להקדישו ואמרו שם דלרבי ישמעאל לית ליה דרשא ההיא אלא דאין מצוה להקדישו ואנן קי''ל דמצוה להקדישו דבריש פרק קמא דנזיר גבי פלוגתא דבכור אי הוי דבר הנדור או לא משמע שם בגמרא דכולי עלמא אית להו דמצוה להקדישו אלא דבהא פליגי דמאן דאמר דהוי דבר הנדור הוא משום דכיון דמצוה להקדישו הוי דבר הנדור ורבי יוסי אית ליה דאע''ג דמצוה להקדישו כיון דאם לא הקדישו קדוש לכך הוי דבר האסור משמע מההיא סוגיא דלכ''ע מצוה להקדישו וכיון דכן נקטינן כההיא סוגיא ודלא כר' ישמעאל וכיון דלא קי''ל כרבי ישמעאל לית הלכתא כרבי יהודה בן בתירא דסבר כוותיה. זה נראה טעם נכון לרבינו ז''ל. עוד הקשה דאמאי לא מייתי קרא דמתני' ומייתי קרא דכל חרם דלא הוזכר שם. ולי נראה לתרץ דשם בגמרא אמרו החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה והקשו שם בתוס' דאם זה הוי דרשה גמורה איך הקשו מקיש מטלטלין לקרקעות הא טעמא דנותנן לכל כהן משום דהוי גזרת הכתוב ותירצו דאין זו דרשה גמורה ורבינו ז''ל מכח קושיא זאת מפרש דהאי שנאמר לא הוי ראיה למאי דקאמר נותנן לכל כהן שירצה אלא למאי דקאמר החרים מטלטלין סתמא דמשמע דנותנן לכהן להכי מייתי ראיה דחרם סתם הוי לכהן משום דקרא כתיב כל חרם בישראל לך יהיה ואע''ג דבמתניתין מפיק לה מקרא אחרינא אין להקפיד דפעמים רבות מצינו דהאמורא דריש דרשה אחת מקרא אחד אע''ג דהתנא דריש לה מקרא אחרינא וכמו שאמרו ותנא מייתי לה מהכא ורבינו ז''ל נקט דרשה של אמורא ושביק מתני' שהיא דרשה יותר פשוטה:

ב מַחְרִים אָדָם מִן בְּקָרוֹ וּמִצֹּאנוֹ וּמֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. אֲבָל לֹא יַחֲרִים כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא כָּל עֲבָדָיו וְלֹא כָּל שְׂדוֹתָיו וְלֹא כָּל מִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְּׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כח) 'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ'. וְאִם הֶחֱרִים אֶת הַכּל אֲפִלּוּ הֶחֱרִים כָּל נְכָסָיו הֲרֵי אֵלּוּ מֻחְרָמִין בֵּין שֶׁהֶחְרִים לַכֹּהֲנִים בֵּין שֶׁהֶחֱרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת:

כסף משנה מחרים אדם מבקרו ומצאנו וכו'. משנה בפ''ח דערכין (דף כ"ח) מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ומדקאמר דברי ר' אליעזר אע''ג דר' אלעזר ב''ע משמע דסבר כוותיה משמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו שאם החרימם את כולם הרי הם מוחרמים וכ''כ בפירוש המשנה:

לחם משנה שנאמר מכל אשר לו וכו'. כלומר ומסיפיה דקרא דמכל אשר לו לחודיה לא נפיק אלא ממאי דאמר מאדם ומבהמה וכו' דכולהו צריכי כדאמרו שם בפ' המקדיש:

ג וְכָל מִי שֶׁהֶחֱרִים אוֹ הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לוֹקְחִין כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וַאֲפִילוּ תְּפִלִּין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלֵי אֻמְּנוּתוֹ וּבְגָדָיו שֶׁהַכּל הֶקְדֵּשׁ אוֹ חֵרֶם:

כסף משנה ומ''ש וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו וכו'. משנה בספ''ו דערכין (דף כ"ג:) המקדיש את נכסיו מעלין לו את תפיליו:

לחם משנה ואפילו תפילין שבראשו וכו'. בהלכות זכיה ומתנה גבי שכיב מרע שנתן נכסיו כתב רבינו ז''ל דהוי ספק אם נכנס ס''ת בכלל וכאן כתב כן משום דשאני הכא דאמר כל ונכנס ג''כ ס''ת אי נמי מקדיש בעין יפה הוא מקדיש ואפילו לא קאמר כל נכנס ס''ת בכלל:

ד מַה בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים לְחֶרְמֵי שָׁמַיִם. שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם הֶקְדֵּשׁ וְנִפְדִּין בְּשָׁוְיֵיהֶן וְיִפְּלוּ הַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיֵצְאוּ הַנְּכָסִים לְחֻלִּין. וְחֶרְמֵי כֹּהֲנִים אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן לְעוֹלָם אֶלָּא נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה. וְעַל חֵרֶם כֹּהֲנִים הוּא אוֹמֵר (ויקרא כז-כח) 'לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל'. לֹא יִמָּכֵר לְאַחֵר וְלֹא יִגָּאֵל לַבְּעָלִים:

כסף משנה מה בין חרמי הכהנים לחרמי שמים וכו'. משנה בסוף (פ' שמיני) דערכין (דף כ"ח:) חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים כתרומה ופירש''י חרמי כהנים חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן וכו' עד אלא מעות:

ה וְאֶחָד הַמַּחֲרִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין הֲרֵי אֵלּוּ נִתָּנִין לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר. בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱרִים חֶרְמֵי כֹּהֲנִים כָּל זְמַן שֶׁהֵן בְּבֵית הַבְּעָלִים הֲרֵי הֵן הֶקְדֵּשׁ לְכָל דִּבְרֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כח) 'כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה''. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין לְכָל דִּבְרֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יד) 'כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה':

כסף משנה ואחד המחרים קרקע או מטלטלים וכו'. (בפ' שמיני) דערכין (דף כ"ח) א''ר חייא בר אבין החרים מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר ומקשי עלה בגמרא וליקיש מטלטלין לקרקעות ומתרץ לאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש כמ''ד לא מקשינן ופירש''י לאו תנאי היא ר' יהודה ור' שמעון איפליגו לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור''ש לא מקיש וידוע דהלכה כר''י לגבי ר''ש: חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש וכו'. שם (דף כ"ט):

ו כֹּהֵן שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׂדֵה חֵרֶם שֶׁזָּכָה בָּהּ אַחַר הַיּוֹבֵל וְהֶחֱרִימָהּ הֲרֵי זוֹ מֻחְרֶמֶת וְיוֹצְאָה לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כא) 'לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ' מְלַמֵּד שֶׁשְּׂדֵה חֶרְמוֹ לוֹ כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאִם הֶחֱרִימָהּ הִיא מֻחְרֶמֶת מִיָּד:

כסף משנה כהן שהיתה לו שדה חרם וכו'. גם זה שם (דף כ"ט):

לחם משנה כהן שהיתה לו שדה חרם וכו' מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל. ברייתא בפ' המקדיש (דף כ"ט) מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר וכו' מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל כו' ואע''ג דהך ברייתא כר' יהודה בן בתירא ולא קיי''ל כוותיה מ''מ רבנן ג''כ מפקי להו להך דרשה מחרם החרם ורבינו ז''ל תפס לשון הברייתא שהיא דרשה היותר פשוטה והביא הדין בכהן שהחרים אע''ג דכאן נקט לה בכהן שהקדיש דהכל אחד ואין קפידא:

ז מָכַר הַכֹּהֵן שְׂדֵה חֶרְמוֹ וְהִקְדִּישָׁהּ לוֹקֵחַ אֲפִלּוּ הָיָה הַלּוֹקֵחַ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֶחֱרִימוּהָ הֲרֵי זוֹ כִּשְׂדֵה מִקְנָה וְחוֹזֶרֶת לַכֹּהֵן שֶׁמְּכָרָהּ בַּיּוֹבֵל. אֲבָל קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁל כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָם מַחְרִימִין אוֹתָן שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר בְּשָׂדֶה (ויקרא כה-לד) 'כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָכֶם'. וּמִטַּלְטְלִין הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת בַּחֲרָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא ערכין כח-א) 'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ':

כסף משנה מכר הכהן שדה חרמו והקדישו לוקח וכו': אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם וכו'. משנה ערכין (דף כ"ח):

לחם משנה מכר הכהן שדה חרמו וכו'. בפרק ששי (דף כ"ו) איכא תרי ברייתות האחת אמרה שדה שיצאה לכהנים והקדישה כהן ואתו בעלים למפרקה ס''ד אמינא לא תיפרוק שתהא לפניו כשדה מקנה ת''ל עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלה שתהא לפניו כשדה מקנה. עוד ברייתא אחרת שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר יכול תחזור לבעלים הראשונים תלמוד לומר לאשר קנהו ואמרינן שם דתרווייהו צריכי. ורבינו ז''ל כתב כאן דין הברייתא השניה אלא ששינה ממנה במה שאין להקפיד שהברייתא קאמרה וגאלה אחר ואיירי בשדה שיצאה לכהנים ביובל ורבינו ז''ל נקטיה בלא גאלה ואין להקפיד דאדרבה הוי רבותא דאע''ג דלא גאלה יוצאה לכהן המוכר ביובל בלי שום פדיון כשדה מקנה וכן נקטה כשדה החרם מאי דקאמרה הברייתא בשדה שיצאה לכהנים והכל אחד אבל דין הברייתא הראשונה לא ראיתי שהזכיר ולא ידעתי למה ומ''ש אפי' היה חלוקים הבעלים הראשונים טעמא דנפשיה קאמר ופשוט הוא: אחוזת עולם הוא להם. הך קרא מייתי ליה רבינו ז''ל לכהנים ולוים אע''ג דלכהנים אמרו בפרק המקדיש טעמא אחרינא משום דחרמים שלהם לפי שהתוס' ז''ל כתבו בפ' המקדיש (דף כ"ח:) בדיבור המתחיל כמאן דלא מקיש דההוא טעמא דכהנים דקאמר משום דחרמים שלהם אינו עיקר הטעם דהא צריך ליתנם לכהן שבאותו משמר אלא לרווחא דמילתא נקט הכי ועיקר הטעם מקרא דאחוזת עולם ואע''ג דגבי הלוים הוא דכתיב מסתמא לכהנים נמי הכי הוא וכו':

ח הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי הַהֶקְדֵּשׁ חָל עֲלֵיהֶן וְתֵעָרֵךְ הַבְּהֵמָה וְתִפָּדֶה וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לְבֶדֶק הַבַּיִת וְהַבְּהֵמָה תִּקָּרֵב לְמַה שֶּׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לַמִּזְבֵּחַ וְאָמַר הֲרֵי זֶה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ הֶחֱרִימָם לַכֹּהֲנִים לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְאֵין הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ וְלֹא הַחֵרֶם חָל עַל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

כסף משנה המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית וכו'. משנה בערכין מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה, ובפ' בתרא דתמורה (דף ל"ב) תניא קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום חרמי כהנים שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום וכו'. ועוד הא תני קדשי מזבח שהקדישן לחרמי הכהנים מה שעשה עשוי ורב הונא דאמר קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום איתותב. ואע''פ שלא נתבאר כאן בדברי רבינו לקמן בסמוך כתבו:

ט הָאוֹמֵר שׁוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. הִקְדִּישׁוֹ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ מֵעַכְשָׁו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הִקְדִּישׁוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ:

כסף משנה האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום וכו':

לחם משנה ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה מותר בהנאה. דעדין לא חייל הקדש בדק הבית אלא לאחר שלשים יום ומהאי טעמא כשהקדישו למזבח הוי הקדש דעדיין לא חייל הקדש בדק הבית לומר דהוי כמקדיש קדשי בדק הבית למזבח אבל כשאמר מעכשיו חל לאלתר קדשי בדק הבית ולהכי אם שחטו אסור בהנאה דאין לו פדיון דבעינן העמדה והערכה וכיון ששחטו ליכא העמדה והערכה ולכך אין לו פדיון ויקבר ואם הקדישו למזבח אינו מוקדש דהוי כמקדיש קדשי בדק הבית למזבח:

י הַמַּקְדִּישׁ עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵין בָּהּ אֶלָּא עִכּוּב גִּזְבָּרִין בִּלְבַד. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא תִּשָּׁחֵט עַד שֶׁתִּפָּדֶה. לְפִיכָךְ אִם עָבַר וּשְׁחָטָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

כסף משנה המקדיש עולה לבדק הבית וכו'. פרק בתרא דתמורה (דף ל"ב:) ופירש''י עיכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבאו גזברין לעמוד על גבה. ומ''ש מד''ס שלא תשחט עד שתפדה. שם:

יא מַחֲרִים אָדָם בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים בֵּין חֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶן בֵּין לַכֹּהֲנִים בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיִקָּרְבוּ אוֹתָן הַקָּדָשִׁים אַחַר שֶׁיִּפָּדוּ לְמַה שֶּׁהֵן:

כסף משנה מחרים אדם בין קדשי קדשים וכו'. בערכין (דף כ"ח:). ומ''ש בין חרמי כהנים נתבאר בסמוך: ומ''ש ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן. זהו במשנה הנזכרת אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה שור זה עולה אומדים כמה רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע''פ שאינו רשאי ופירש''י רשאי לשון חייב:

לחם משנה נותן את דמיהן וכו'. כאן שהוא נדר כתב רבינו ז''ל שהנודר יתן את דמיהן והוא יקריבם לצאת ידי נדרו אבל גבי נדבה ובכור קאמר דאף על פי שלא יתן הנודר יתן אחר ויקריבם ולא איכפת לן בנודר כיון דאין חייב באחריותם. וכל המקדיש וכו' מדין הגזברים עד סוף הפרק צריך עיון בסוגיאות כי אין נמצאין בידי:

יב הָיוּ נְדָבָה וְהֶחֱרִימָן כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתָן. אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְהֵמָה זוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר יַקְרִיב בְּהֵמָה זוֹ נְדָבָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה:

יג יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחְרִים אֶת בְּכוֹר בְּהֵמָה לַשָּׁמַיִם בֵּין שֶׁהָיָה תָמִים בֵּין שֶׁהָיָה בַּעַל מוּם הֲרֵי זֶה מֻחְרָם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהֶחְרִימוֹ הַכֹּהֵן לַשָּׁמַיִם אַחַר שֶׁבָּא לְיָדוֹ:

כסף משנה ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים וכו'. משנה שם:

יד וְכֵיצַד פּוֹדִין אוֹתָן. אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ וְתִהְיֶה הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִתְּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה לִקְרוֹבוֹ אוֹ לְרֵעוֹ. וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר יִקַּח הַבְּכוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְיִפְּלוּ הַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת:

טו הַמַּחֲרִים אֶת הַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה כְּמַחֲרִים שַׁלְמֵי נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:

כסף משנה המחרים את המעשר וכו':

טז הַמַּקְדִּישׁ שִׁקְלוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. הִקְדִּישׁ בִּכּוּרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵינָן קֹדֶשׁ. אֲבָל אִם הִקְדִּישָׁן הַכֹּהֵן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ הֲרֵי אֵלּוּ קֹדֶשׁ:

כסף משנה המקדיש שקלו לבדק הבית וכו'. בסוף מסכת שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה''ז קדש רבי שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינם קדש. ומ''ש אבל אם הקדישן הכהן לאחר שבאו לידו וכו':

יז הַמַּחֲרִים חֲצִי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הוּא וְהַכֹּהֲנִים שֻׁתָּפִין בּוֹ. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ אוֹ הֶחֱרִים לַשָּׁמַיִם חֲצִי עַבְדּוֹ כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. * וְכָל הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים אוֹ הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים הֲרֵי גּוּפָן קֹדֶשׁ לְפִיכָךְ אֲסוּרִים לֵהָנוֹת בָּהֶן עַד שֶׁיִּפָּדוּ:

ההראב"ד וכל המקדיש עבדו ושפחתו וכו' רשאין ליקח דמיהן. א''א זה דלא כרבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו דקסבר כסף גומר בו וקי''ל כותיה:

כסף משנה המחרים חצי עבדו וכו': וכל המקדיש עבדו וכו'. ואין הגזברים רשאים ליקח דמיהם מאחרים וכו'. פרק השולח (דף ל"ח:) אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מ''ט גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות מאן דאמר מקדיש כ''ש מפקיר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא לדמי קאמר וכו' אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאים להוציאם לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו מפני שהוא כמוכרו לו מתניתין קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג. ופסק רבינו כתנאי דברייתא ודלא כרב דפליג עלייהו וטעמא משום דרב יוסף פליג ארבה ואמר דלא אמר רב הכי ובפלוגתא דתנאי דברייתא פסק כת''ק: וכתב הראב''ד א''א זה דלא כרבי וכו', טעמו מדאמרינן בפ' השולח (דף ל"ט:) אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר וכו' והתני' רבי אומר אני (אף הוא) נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה ולאפוקי מהאי תנא דתניא רבי שמעון אומר משום ר''ע יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר (בה) ת''ל והפדה לא נפדתה כו' לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה ואסיקנא דאין הלכה כר''ש ומשמע ליה ז''ל דכיון דאין הלכה כר''ש דפליג ארבי ממילא קם ליה הלכתא כרבי. ולדעת רבינו יש לומר דתרי מילי נינהו חדא אי כסף גומר דר''ש סבר אין כסף גומר ורבי ומחלוקתו סברי דכסף גומר בה ובהא אסיקנא דלית הלכתא כר''ש ומילתא אחריתי היא אם העבד עצמו נותן דמיו ויוצא ובהא הלכה כת''ק ואלו נראים כדברים ברורים. אחר כך מצאתי לחכמי לוני''ל שהוקשה להם בדברי רבינו כמו שהוקשה להראב''ד ושאלו לרבינו והשיב להם שנפלא בעיניו מה הוקשה להם שדבר פשוט הוא שהם שתי מחלוקות וכמו שכתבתי ואע''פ שהאריך בתשובתו תמצית דבריו הוא מה שכתבתי:

יח וְאֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לִקַּח דְּמֵיהֶן מֵאֲחֵרִים וּלְהוֹצִיא אוֹתָן לְחֵרוּת אֶלָּא מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵרוּת אִם רָצוּ:

יט הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ כָּל הַיֶּתֶר עַל פַּרְנָסָתוֹ קֹדֶשׁ. וְכֵיצַד הוּא מִתְפַּרְנֵס עֶבֶד זֶה. לוֹוֶה וְאוֹכֵל וְעוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה פָּחוֹת פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וְיִפְרַע. שֶׁאִם עָשָׂה בִּפְרוּטָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה הֶקְדֵּשׁ:

כסף משנה המקדיש ידי עבדו כל וכו':

לחם משנה המקדיש ידי עבדו וכו'. בפ''ק דגיטין (דף י"ב ע"ב) ופסק דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך וכן כתב בהלכות עבדים א''ל יקדשו ידיך לעושיהן כו', למה שהקשה הר''ן ז''ל דמשמע בגמ' דבעינן טעמא שיכול לכופה למעשה ידיה לומר דהוי קדש דאל''כ בטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי, נראה לתרץ דאי משום טעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה היינו יכולים לומר דה''ק מעשה ידי אשתי לכשיהיו בעולם אקדישם דהרי זה נדר כדכתב רבינו ז''ל למטה אבל שיהיו קדושים מיד כשעשאם אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא היינו אומרים דהוי כאומר יקדשו ידי לעושיהם לכך איצטריך לטעמא דמתוך שיכול לכופה לומר דהוה כאומר יקדשו ידי לעושיהם אבל לעולם דאי אמר הכי בפירוש תו לא צריך. ומה שתירץ הרב בעל כסף משנה ז''ל דכיון דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוי מוציא דבריו לבטלה ולכך צריך טעמא דמתוך שיכול לכופה דוחק דכיון שבשעה שהקדיש לא אמרה איני נזונית ואיני עושה כבר חל ההקדש ואינה יכולה להפקיע עצמה מהקדש אחר כך:

כ הַמַּקְדִּישׁ אֶת עַצְמוֹ לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו וַהֲרֵי הוּא חַיָּב בִּדְמֵי עַצְמוֹ. וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת וְלֶאֱכל שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַדֵּשׁ גּוּפוֹ כְּעֶבֶד:

כסף משנה המקדיש את עצמו לא וכו'. בפרק השולח (דף ל"ט):

כא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהֶחְרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים אוֹ שְׂדֵה מִקְנָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ אֵינָן מֻחְרָמִין. שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵין גּוּפוֹ שֶׁלּוֹ:

כסף משנה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו'. משנה פרק ח' דערכין (דף כ"ח):

כב אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר [א] שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כֵּיצַד. הָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר וְכָפַר בּוֹ זֶה שֶׁהוּא אֶצְלוֹ אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁוֹ. אֲבָל אִם לֹא כָּפַר בּוֹ הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא:

כסף משנה אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עד הרי הוא ברשות בעליו. בריש מציעא (דף ו') גבי ההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי. ומ''ש אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו וכו'. הכי משמע בפרק הספינה גבי עובדא שיבא בסמוך וכ''כ התוס' בפרק מרובה:

כג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל קַרְקַע שֶׁגְּזָלָהּ אַחֵר וְכָפַר בָּהּ אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּנִין הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַקְדִּישָׁהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָהּ שֶׁהַקַּרְקַע עַצְמָהּ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ:

כד הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים שְׁנֵיהֶם אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ. זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים וכו'. שם בריש מציעא (דף ז') ובפרק מרובה (דף ס"ט) ובכמה דוכתי:

כה מִי שֶׁהָיָה מוֹכֵר דְּלוּעִין אוֹ בֵּיצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּבָא לוֹקֵחַ וְנָטַל אַחַת וְהָלַךְ לוֹ. אִם הָיוּ דְּמֵי כָּל אַחַת וְאַחַת קְצוּבִין הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפָּסַק. וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ דְּלַעַת זוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. וְאִם אֵין הַדָּמִים קְצוּבִין וְהִקְדִּישָׁהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁעֲדַיִן בִּרְשׁוּתוֹ הִיא שֶׁזֶּה שֶׁלְּקָחָהּ לֹא לְקָחָהּ דֶּרֶךְ גְּזֵלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה מי שהיה מוכר דלועין וכו'. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ"ח):

כו אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. כֵּיצַד. מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם קֹדֶשׁ. מַה שֶּׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ מִן הַפֵּרוֹת חֵרֶם. לֹא אָמַר כְּלוּם:

כז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת וּלְקָחָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁכְּשֶׁהִקְדִּישָׁהּ לֹא בָּאָה בִּרְשׁוּתוֹ:

כח וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְהַמּוֹתָר חֻלִּין. אָמַר לָהּ יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶן הוֹאִיל וְהֵן מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ הֲרֵי כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ קֹדֶשׁ. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר אִילָן זֶה קֹדֶשׁ שֶׁכָּל פֵּרוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַבָּא קֹדֶשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (כו-כח) אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' עד לא באה ברשותו. בפרק אע''פ (דף נ"ט) ויתבאר בסמוך. ומ''ש וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן כו'. שם (דף נ"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר''מ אומר הקדש ר''י הסנדלר אומר חולין (ובגמ') אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וכו' לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו (הרי היא) עושה ואוכלת מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת שאינה ניזונת מאי למימרא וכו' סיפא איצטריך ליה המותר ר''מ אומר הקדש ר''י הסנדלר אומר חולין ופליגא דריש לקיש דאמר לא תימא טעמא דר''מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר לה הכי כיון דשמעינן ליה לר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. ואמאי דתנן ר''מ אומר הקדש אמרינן בגמ' אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אי לימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ''ד לאחר מיתה קדוש ואלא בשאין מעלה לה מזונות ולא (מעלה לה) מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ''ד מחיים קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה רב ושמואל סברי תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיה לה מעה כסף מותר דידה הוי. רב אדא בר אהבה סבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דקא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי ואמרינן בתר הכי בגמ' אמר שמואל הלכה כר''י הסנדלר דאמר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכתב הר''ן הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה אין הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דבר שלא בא לעולם נינהו. והרמב''ם כתב אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה וכו' ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה פליגא אדר''ל דאמר לא תימא טעמא דר''מ דאמר במתני' הקדש משום דקא סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר''מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס''ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית (ואיני עושה) הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן (מהני) אבל לדידן דקי''ל לקמן דיכולה אשה וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו, ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכולה וכו' היינו לומר דנעשה כמאן דאמר וכו' אבל אם אמר לה בפירוש אפי' בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני אפילו לא אמר לה לא צריכינן להאי טעמא דכיון דשמעינן לר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי''ל דיכולה אשה לומר וכו' אפי' כי אמר לה לא מהני ואע''ג דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב היינו טעמא דכיון דנזונת משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואפילו הכי מעשה ידיה לא באו לעולם ולא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שהיא יכולה להפקיע וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו דברי הרמב''ם ז''ל עכ''ל. ול''נ לתרץ דאע''ג דשמעינן ליה לר''מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא הוה אמר ר''מ הקדש משום דאי ס''ל דיכולה היא שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידיה הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה הילכך לא אמרינן ביה נעשה אבל אי ס''ל שיכול לכופה אמרינן ביה שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפי מה שכתבו התוס' בר''פ המדיר (דף ע':) דלא אמר ר''מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא היכא דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור לא י''ל דהוה ס''ד דלומר במקדיש מעשה ידי אשתו דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוה כתיקון בעלמא אלא כמוסיף על הדיבור. ומש''ה אצטריך לטעמא דמפני שיכול לכופה. ועי''ל דאה''נ דבטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי ולא צריכינן תו לטעמא דמתוך שיכול לכופה ומ''מ מייתי שפיר דפליגא דר''ל אדר''ה מדאדכר טעמא דמתוך שיכול לכופה: ודע שאע''פ שהר''ן כתב שלא נתבררו לו דברי רבינו בתשובותיו סימן מ''א הביא ראיה מהם:

כט הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּתְקַדֵּשׁ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת כְּשֶׁיִּקָּחֶנָּה שֶׁהֲרֵי עַתָּה (בָּא) בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישָׁהּ. שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה מִמְּךָ תְּהִי קֹדֶשׁ. מִשֶּׁיִּפְדֶּה אוֹתָהּ תִּתְקַדֵּשׁ שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְמֻשְׁכֶּנֶת לִזְמַן קָצוּב שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ אַחַר הַזְּמַן:

ל הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר וְהִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ וּפָקְעָה הַשְּׂכִירוּת. וְאִם דָּר בּוֹ הַשּׂוֹכֵר מָעַל:

כסף משנה המשכיר בית לחבירו וכו'. בסוף פרק רביעי דערכין (דף כ"א):

לחם משנה המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו וכו'. תימה דבפרק חמישי מהלכות מעילה כתב רבינו ז''ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל ואע''ג דקי''ל כרבי דאמר המשתחוה לבית אסרו סובר רבינו ז''ל דחומרא דעכו''ם שאני התם אפילו תלוש ולבסוף חיברו מקרי תלוש אבל לא לגבי מעילה כדכתב שם הרב בעל כ''מ ז''ל וא''כ איך כתב כאן רבינו ז''ל דאם דר בו השוכר מעל. ותו קשיא דבשלמא אי עכו''ם והקדש שוים ואליבא דרב דאמר דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לגבי עכו''ם והוא הדין גבי מעילה ניחא דסוגיא דפ''ד דערכין אתיא כרב כדכתבו שם התוס' אלא לרבינו ז''ל דסובר דתלוש ולבסוף חיברו לא מקרי תלוש אפי' אליבא דרב אלא לענין עכו''ם דוקא לא לענין מעילה סוגיא דפ''ד דערכין כמאן אתיא וצ''ע:

לא יֵרָאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְדִּישׁוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לָעוֹלָם מִשּׁוּם נִדְרוֹ. וְאִם לֹא הִקְדִּישׁ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם (דברים כג-כב) 'בַּל תְּאַחֵר' וְ(במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' וּמִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה' כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים:

לחם משנה יראה לי שאע''פ שאין אדם מקדיש וכו'. מדברים אלו נראה דרבינו ז''ל סובר דיש חילוק בין אומר מה שיוציא אילן זה יהיה הקדש לאומר הרי עלי להקדישו דאם אמר יהיה הקדש אינו כלום אבל אם אמר הרי עלי להקדישו הוי נדר וצריך לקיים נדרו וכן חילק הטור ז''ל ביורה דעה הלכות צדקה. אבל בפ' כ''ב מהל' מכירה כתב רבינו ז''ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים וכו' שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהא אסור עלי או אתננו לצדקה אע''פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה''ז חייב לקיים דבריו שנאמר ככל היוצא וכו' והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש''מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים וכו' זכו בהם העניים ע''כ. הרי משמע שם בהפך דאפי' אמר יהיה הקדש חייב לקיים. והר''א ז''ל בהשגות השיג עליו וחילק בין אומר אתן לאומר תנתן דאתן משמע חיוב שמחייב עצמו והוא דומה לחילוק שהזכרתי שנראה מדברי רבינו ז''ל ממה שכתב כאן ומפני כן לא השיגו הר''א ז''ל כאן והשיגו שם אבל מ''מ יש לתמוה עליו דלמה לא השיגו דהוא הפך ממה שכתב כאן כדפרישית. ועוד תימה על תימה שתמה שם ה''ה ז''ל על הר''א ז''ל ורצה להסכים דעתו עם דעת רבינו ז''ל שם והם רחוקים כמו שכתבתי, גם מה שרצה להסכים דבריו של רבינו ז''ל מ''ש כאן עם מ''ש שם אין נראים הדברים כן ואלה הדברים צריכים עיון בעיני וחשבתי שכבר עמד ע''ז הרב מהר''י בן לב ז''ל בתשובותיו יע''ש. גם על מ''ש שם רבינו ז''ל דבכל גוונא הוי חייב מטעם קיום הנדר קשה עליו סוגיית הגמ' דפרק שור שנגח (דף ל"ו:) דאע''ג דאמר נתביה לעניים אי לאו דיד עניים אנן לא הוה מהני ואמאי לא מהני מטעם הנדר. ולפי דברי הר''א ז''ל דאמר דיש חילוק בין אתן לתנתן א''ש אבל דברי רבינו ז''ל ודברי הרב המגיד ז''ל צ''ע. ומ''מ אפשר לתרץ לדברי רבינו ז''ל דהיכא דאמר הרי עלי להקדישו הוא נדר גמור ולכך כתב כאן דעובר משום בל תאחר ולא יחל כו' אבל התם לא כתב דהוי נדר גמור כיון שלא אמר הרי עלי אבל מ''מ משום דאמר קרא ככל היוצא מפיו חייב לקיים ודוחק. ועוד תימה על הרב בעל כ''מ ז''ל שכתב בשלחן ערוך שלו סימן רי''ח בח''מ כדברי רבינו ז''ל והעתיק לשונו דהיכא דאמר כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש דחייב לקיים ואח''כ כתב בסמוך בהפך שכתב וכן אם אמר קרקע זו לכשאקחנה יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל אם אמר לכשאקחנה אקדישנה כו' הוי עליו נדר והוא הפך הנאמר ואם תחלק בין דבר שלא בא לעולם גמור לבא לעולם קצת דהרי הבהמה היא בעולם אינו מספיק ועל הכל צ''ע:

לב כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁ כָּל שֶׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם. הֲרֵי עָלַי לִתֵּן לַעֲנִיִּים פֵּרוֹת שֶׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ. הֲרֵי עָלַי לְהַחֲרִים אוֹ לִתֵּן לִשְׁבוּיִם כָּל שֶׁאֶשְׂתַּכֵּר בְּשָׁנָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּמַאֲמָרִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶן מַה שֶּׁאָמַר כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ. וְזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּכְלַל נְדָרִים הוּא לֹא בִּכְלַל הֶקְדֵּשׁוֹת:

לג * רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ (בראשית כח-כב) 'וְכל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ' וְנֶאֱמַר (בראשית לא-יג) 'אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר'. וַהֲרֵי הָאוֹמֵר לֹא אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר חַיָּב לִנְהֹג בִּנְזִירוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָדַר בְּנָזִיר. הוֹאִיל וְאָמַר שֶׁיִּדֹּר בְּנָזִיר חַיָּב לְהִנָּזֵר. וְזֶה כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן:

ההראב"ד ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. א''א הראיה מיעקב ראיה היא אבל זו של נזיר אינה כלום שהרי בידו היא ועוד כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד:

כסף משנה (לא-לג) יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו': כתב הראב''ד הראיה מיעקב ראיה היא וכו'. וי''ל שדברי הראב''ד הם טענה למה ינהוג הנזירות מיד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל כיון דבשלא בא לעולם נדר הנזירות שהרי לא נדר בנזיר וזה פשוט בדברי רבינו:

לד הֶקְדֵּשׁ טָעוּת אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבַּיִת רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְיָצָא לָבָן אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. דִּינָר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹנָה הֶקְדֵּשׁ וְעָלָה שֶׁל שֶׁמֶן בֵּין שֶׁהַיַּיִן יָקָר מִן הַשֶּׁמֶן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ הַשֶּׁמֶן יָקָר מִן הַיַּיִן אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. הִתְפִּיס בָּהּ אַחֶרֶת וְאָמַר זוֹ כָּזוֹ הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה הקדש טעות אינו הקדש וכו'. משנה בנזיר (דף ל' ל"א) ריש פרק בית שמאי ופסק כבית הלל. ומה שכתב התפיס בה אחרת וכו', נ''ל דהכי פירושו אם היה בפניו הקדש גמור והתפיס בו חולין אפילו בטעות הוא נתפס. וטעמו מדאמרינן בנזיר ר''פ ב''ש דילפינן מסוף הקדש דהוי אפילו בטעות וכדתנן בתמורה ס''פ יש בקרבנות שהתמורה חלה בשוגג כמו במזיד ואע''ג דאמרינן התם דב''ה אמרי ה''מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא היכא דמתפיס בהקדש גמור לאו אחותי הקדש בטעות אלא בתמורה ממש הואי. ובירוש' דנזיר פ''ה אמרו בפירוש כל עמא מודו שאין נשאל על תמורתו:

לחם משנה התפיס בה אחרת וכו'. הדבר תמוה דאם הוא אינו קדוש איך אם יתפיס בו אחר יהיה קדוש. והרב כסף משנה ז''ל תירץ דאיירי בהקדש גמור והתפיס בו חולין אפי' בטעות הוא נתפס. אבל לשון בה לא משמע הכי אלא דאיירי בהקדש דלעיל. לכך נראה לי דלא גרסינן בה אחרת אלא באחרת וחדא מלה היא וה''ק אם כשאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון לא אמר הרי הוא הקדש אלא התפיס באחרת ואמר שור שיצא מביתי שחור ראשון הרי הוא כזו כלומר שיהיה הקדש כזה שיהיה הקדש גמור הוי הקדש אע''ג דיצא לבן דלא הוי אחרת הקדש אלא אתפוסי הקדש להכי אמרינן בתמורה (פ"ב דף י"ז) כסבור לומר שחור ואמר לבן גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן