הלכות ערכין וחרמין - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ערכין וחרמין - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַהֶקְדֵשׁוֹת אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לֹא בְּקַרְקַע. וְלֹא בַּעֲבָדִים שֶׁהֲרֵי הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת (מִפְּנֵי) שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף. אֶחָד הַכֶּסֶף וְאֶחָד שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁשָּׁוִין כֶּסֶף. וַאֲפִילוּ סֻבִּין:

כסף משנה ההקדשות אין פודין אותם לא בקרקע וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף נ"א) תנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ובגמרא ולא בהקדשות פשיטא לאו דידיה נינהו אימא ולא הקדשות בכל אלו, ופירש רש''י נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין. ומה שכתב אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין:

ב כָּל הַפּוֹדֶה קָדָשָׁיו מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ הַיּוֹרֵשׁ מוֹסִיפִים חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַף הַחֹמֶשׁ לֹא יִהְיֶה אֶלָּא מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וְהַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף הֲרֵי הוּא כְּהֶקְדֵּשׁ עַצְמוֹ וְדִין אֶחָד לָהֶם:

כסף משנה כל הפודה קדשיו מוסיף חומש. מפורש בתורה פרשת אם בחקותי ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ה:) תנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש. ומה שכתב ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש וכו': ומה שכתב ואף החומש לא יהא אלא מן המטלטלין. בפרק הזהב (דף נ"ד) בעיא ופשטוה מדכתיב עליו לרבות חומשו כמותו:

ג הַפּוֹדֶה קָדָשָׁיו אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן יָצָא הַקֹּדֶשׁ לְחֻלִּין וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת עַד שֶׁיִּתֵּן הַחֹמֶשׁ שֶׁמָּא יִפְשַׁע וְלֹא יִתֵּן. אֲבָל בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי עֹנֶג שַׁבָּת הִתִּירוּ לוֹ לֶאֱכל וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ וַהֲרֵי הַגִּזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ:

כסף משנה הפודה קדשיו אין החומש וכו'. שם איפליגו תנאי בהקדש ובמעשר בנתן את הקרן ולא נתן את החומש ואמר ר' יוחנן הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק כלומר וליכא למיחש לפשיעותא:

ד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם וְנִפְדּוּ. אִם פָּדָה הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וְהַמַּקְדִּישׁ שֶׁפָּדָה לְעַצְמוֹ הוּא שֶׁמּוֹסִיף חֹמֶשׁ לֹא הַמִּתְכַּפֵּר בָּהּ שֶׁפְּדָאָהּ. וְהֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן הוּא שֶׁחַיָּב בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. אֲבָל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-טו) 'וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית'. הַמַּקְדִּישׁ וְלֹא הַמַּתְפִּיס:

כסף משנה קדשי מזבח שנפל בהם מום וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ב:) ובר''פ על אלו מומין (דף ל"ז:) תניא ואם בבהמה הטמאה (ופדה בערכך) הרי בהמה טמאה אמורה הא מה אני מקיים (ואם כל בהמה טמאה) אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר אלו) בעלי מומין שנפדו. ומה שכתב והמקדיש עצמו שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה בריש תמורה (דף ו') ובריש זבחים אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. ופירש רש''י אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר בו מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו: והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש וכו'. לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ד:) מימרא דריב''ל וברייתא:

ה לְפִיכָךְ אִם חִלֵּל בְּהֵמָה עַל בְּהֵמָה שְׁנִיָּה בֵּין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם. אוֹ שֶׁהֵמִיר בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ אוֹ אֶת הַתְּמוּרָה לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:

ו הַמַּפְרִישׁ אָשָׁם לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ וְנָפַל בּוֹ מוּם וְהוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ וְחִלְּלוֹ עַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת וְנִתְכַּפֵּר בְּאָשָׁם אַחֵר וְנִתְּקָה הַבְּהֵמָה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ לִרְעִיָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הֲרֵי הוּא סָפֵק אִם מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ הוֹאִיל וְהוּא קָרְבַּן עוֹלָה וַהֲרֵי הוּא גּוּף אֶחָד וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת. אוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר הוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ:

כסף משנה המפריש אשם להתכפר בו וכו'. פ''ק דתמורה (דף ט') בעיא דסלקא בתיקו. ומ''ש והרי הוא גוף אחד וכו' פירושו אע''פ שבגוף זה הוסיף חומש כשהוסיף חומש היה אשם ועתה הוא עולה ולא הוסיף עליו חומש בהיותו עולה. ומ''ש רבינו כמו שיתבאר במקומו. הוא פרק רביעי מהלכות פסולי המוקדשין:

לחם משנה המפריש אשם להתכפר בו וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ט') איתא בגמרא תרי לישני בלישנא קמא איבעיא לן אי בשני גופין ושתי קדושות מוסיף חומש ובל''ב משמע דלא מיבעיא ליה בשני גופין וב' קדושות דפשיטא ליה דמוסיף חומש כי קא מבעיא ליה כי הפריש אשם להתכפר והומם וחללו על אחר דהיינו ב' גופין אע''ג דהם קדושה אחת מוסיף חומש או דילמא כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש ואת''ל כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש היכא דנתכפר באשם אחר ונתן הראשון לעולה דהיינו ב' קדושות וגוף אחד מי אמרינן כיון דהוי ב' קדושות מוסיף חומש או דלמא כיון דהוי גוף אחד אע''ג דהוי ב' קדושות אינו מוסיף חומש ע''כ הוא לישנא בתרא שם בגמרא אע''ג דהלשון הפוך ומבולבל בנוסחאות הגמרא ומדברי רש''י ז''ל מתבאר שהכוונה כמו שכתבתי. ונראה דרבינו ז''ל פסק כלישנא קמא דמבעיא ליה בשני גופין ושתי קדושות ומשמע דאית ליה שני גופין וקדושה אחת או ב' קדושות וגוף אחד אינו מוסיף חומש וכדאמרינן בואת''ל בלישנא קמא משום דרבינו ז''ל אזיל לטעמיה דפוסק דכל את''ל פשיטותא הוא. וזהו שכתב רבינו ז''ל ונפל בו מום וחללו ונתכפר באשם אחר כו' דאי כלישנא בתרא או נתכפר באשם אחר מיבעי ליה דתרי קא מיבעיא ליה כמפורש שם דבעיא קמא שני גופין וקדושה אחת ובעיא בתרייתא שתי קדושות וגוף אחד ובעיא בתרייתא בואת''ל דקמייתא. ועוד אי רבינו ז''ל היה פוסק כלישנא בתרא הוה ליה למימר דבשתי קדושות ושני גופין מוסיף חומש ובשני גופים וקדושה אחת ודאי דאינו מוסיף משום דהוי את''ל ולדעת רבינו ז''ל כל את''ל פשיטותא הוא והבעיא בשתי קדושות וגוף אחד פשטוה ודוקא בב' קדושות וגוף אחד היה לו לרבינו ז''ל לומר דהוי ספק אלא ודאי פשוט מאד דפוסק כלישנא קמא וזהו שכתב והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת כלומר שני גופין ושתי קדושות. אבל הרב בעל כ''מ ז''ל נראה שגורס בדברי רבינו ז''ל והרי הוא גוף אחד בדלי''ת ומפרש דברי רבינו ז''ל בשתי קדושות וגוף אחד וסובר דמאי דקאמר והרי הוא גוף אחד ר''ל אע''פ שהוא גוף אחד והיל''ל דאינו מוסיף מ''מ מוסיף חומש. ומלבד שלשון והרי לפי פירושו דחוק מאד אי אפשר ליישב פירושו בלשון רבינו ז''ל כדכתיבנא אלא ודאי שהוא פוסק כלישנא קמא. ומ''מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי''ל כיון דאין החומש מעכב ומן התורה אחר שנתן את הקרן יצא לחולין פסקינן להקל בו ולכך פסק דבשני גופין ושתי קדושות דוקא הוי ספק אבל באינך הוי פשיטא דאין מוסיף חומש להקל על הנותן חומש דהמוציא מחבירו עליו הראיה כיון שכבר נתחלל ההקדש:

ז קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה שֶׁלֹּא דָּנָה תּוֹרָה בִּתְמוּרָה אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כֵּיצַד. הָיוּ לְפָנָיו בֶּהֱמַת חֻלִּין וּבֶהֱמַת קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאָמַר זוֹ חֲלוּפַת זוֹ אוֹ זוֹ תְּמוּרַת זוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ דְּבָרָיו קַיָּמִין וְיָצְאתָה הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה לְחֻלִּין וְנִתְפְּסָה הַשְּׁנִיָּה:

כסף משנה קדשי בדק הבית אין עושין תמורה וכו'. משנה וברייתא בספ''ק דתמורה (דף י"ג). ומ''ש כיצד היו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בה''ב וכו'. בתמורה ס''פ כיצד מערימין (דף כ"ו) תנן הרי זו תחת זו תמורת זו חליפי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים. ופירש''י מחוללת לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין לעשות דמים שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש ובגמ' למימרא דתחת לישנא דאתפוסי הוא ורמינהו קדשי בה''ב אמר חליפי זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימים ואי ס''ד לישנא דאתפוסי הוא מ''ש רישא ומ''ש סיפא אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי וכו' גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא:

ח אֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁוְיֵיהֶן. וְאִם עָבַר וְחִלְּלָן עַל פָּחוֹת מִשָּׁוְיֵיהֶן אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָר שֶׁחִלְּלוֹ עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה פָּדוּי וְיָצָא לְחֻלִּין וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים וְחַיָּב לְהַשְׁלִים אֶת דָּמָיו:

כסף משנה אחד קדשי בדק הבית וכו'. שם אהא דתנן וצריך לעשות דמים אמרינן בגמרא (דף קכ"ז) אמר רבי יוחנן יוצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות דמים מדבריהם, ובסוף פרק ששי דערכין אמרינן דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד דוקא אמר ומשמע התם דאפילו בקדשי בדק הבית אין פודין אותם לכתחלה אלא בשיוויים:

ט כֵּיצַד. הָיְתָה לוֹ בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה עֲשָׂרָה וּבֶהֱמַת חֻלִּין שֶׁשָּׁוָה חֲמִשָּׁה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ הֲרֵי זוֹ נִפְדֵית וְיָצָאת לְחֻלִּין אֲבָל צָרִיךְ לְהַשְׁלִים הַחֲמִשָּׁה. וְכֵן אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זוֹ יָצָאת לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד וְתִכָּנֵס הַשְּׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ שָׁוָה אוֹ יַשְׁלִים דָּמֶיהָ:

י שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ שֶׁזּוֹ בְּדָמֶיהָ אֲפִלּוּ בָּאוּ אַחַר כֵּן מֵאָה וְאָמְרוּ שֶׁל קֹדֶשׁ הָיְתָה יָפָה אֵינוֹ חוֹזֵר. הוֹאִיל וַחֲקִירַת הַדָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם לֹא הֶחְמִירוּ בָּהּ. אֲבָל אִם שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם וּבָאוּ שְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ שֶׁהוֹנָה הַהֶקְדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר:

כסף משנה שמו אותה שלשה וכו' אבל אם שמו אותה שנים וכו'. בס''פ כיצד מערימין:

לחם משנה ואמרו שהונה ההקדש בכל שהוא חוזר. אף על גב דבגמרא לא אמרינן דמאי דקאמר וצריך לעשות דמים אלא אי קאי אאונאה או אביטול מקח אבל אפחות מכדי אונאה מנא ליה לרבינו ז''ל, י''ל דרבינו ז''ל פוסק כלישנא בתרא דקאמר ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך וריש לקיש דאמר צריך לעשות דמים דבר תורה הוי אפי' בפחות מכדי אונאה ומינה דרבי יוחנן דאמר וצריך לעשות דמים מדבריהם איירי בפחות מכדי אונאה ורבינו ז''ל פסק כרבי יוחנן:

יא אֵין פּוֹדִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁ אַכְסָרָה אֶלָּא בַּחֲקִירַת דָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם פָּדָה יַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד. פָּרָה זוֹ תַּחַת פָּרָה זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ טַלִּית זוֹ תַּחַת טַלִּית זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. הֶקְדֵּשׁוֹ פָּדוּי וְיַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אִם הָיְתָה הַשְּׁנִיָּה יָפָה מִן הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹתֵר לוֹקְחִין אוֹתָהּ הַגִּזְבָּרִין וְשׁוֹתְקִין. וְאִם אֵינָהּ יָפָה מְשַׁלֵּם אֶת הַדָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּמוֹסִיף חֹמֶשׁ. אֲבָל אִם אָמַר טַלִּית זוֹ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים תַּחַת טַלִּית שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וּפָרָה זוֹ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים תַּחַת פָּרָה זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. אֲפִלּוּ הָיְתָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שָׁוָה חָמֵשׁ וְשֶׁלּוֹ עֶשֶׂר הֲרֵי זֶה מוֹסִיף חֹמֶשׁ וְנוֹתֵן שְׁתֵּי סְלָעִים וּמֶחֱצָה שֶׁהֲרֵי בְּדָמִים קְצוּבִים פָּדָה. וּשְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה אין פודין את ההקדש אכסרה וכו' כיצד פרה זו תחת פרה זו וכו'. בפ' הזהב (דף נ"ה) תניא פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש. ופירש רש''י הקדשו פדוי אע''פ שלא שם דמים קצובים דקים לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו, טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי אע''פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמו שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים על הקדש שני אם חזר ופדה את זה עכ''ל. והתוספות כתבו טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי הכא ל''ג יד הקדש על העליונה דכיון דנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עריב לשנות הבבות יחד עכ''ל. ורבינו נראה שמפרש דבסיפא אשמעינן על הקדש ראשון מוסיף חומש כלומר שאע''פ שנתאנה הדיוט שטליתו שוה עשר סלעים כמו שאמר ושל הקדש אינו שוה אלא ה' צריך להוסיף חומש של עשר כמו שאמר דהיינו ב' ומחצה. ומ''ש ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש נתבאר בפרק זה וזהו פירוש מה שכתב רבינו ושניה אינה טעונה חומש כמו שביארנו:

יב הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ מָשַׁךְ בְּמָנֶה וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן הַדָּמִים עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם נוֹתֵן מָאתַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף הוּא שֶׁלּוֹ. מְשָׁכוֹ בְּמָאתַיִם וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן אֶת הַדָּמִים עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה נוֹתֵן מָאתַיִם. לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. וַהֲרֵי קָנָה בִּמְשִׁיכָה וְנִתְחַיֵּב בַּדָּמִים:

יג פָּדָה בְּמָאתַיִם וְנָתַן הַדָּמִים וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה כְּבָר קָנָה בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף וּמוֹשֵׁךְ אֶת שֶׁלּוֹ וְזָכָה הֶקְדֵּשׁ בְּמָאתַיִם. פָּדָהוּ בְּמָנֶה וְנָתַן הַדָּמִים וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם מַה שֶּׁפָּדָה פָּדוּי וְאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא הַמָּנֶה שֶׁכְּבָר נָתַן. וְאֵין אוֹמְרִין כָּאן לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. שֶׁאֲפִלּוּ הֶדְיוֹט אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ וְאֵין הֶקְדֵּשׁ רָאוּי לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:

כסף משנה (יב-יג) הפודה מיד ההקדש משך במנה וכו'. עד ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע. פירקא קמא דקידושין (דף כ"ט):

לחם משנה ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע. בפ''ט מהלכות מכירה כתב ה''ה ז''ל מה שקשה על זה ע''ש:

יד * הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה אוֹ שִׁטְרֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעַ הַשִּׁעְבּוּד שֶׁקָּדַם. אֲבָל כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַהֶקְדֵּשׁ הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ וְתֵצֵא הַשָּׂדֶה לְחֻלִּין יֵשׁ לְבַעַל חוֹב וּלְאִשָּׁה לִגְבּוֹת מִן הַפּוֹדֶה שֶׁהֲרֵי שִׁעְבּוּדָהּ עוֹמֵד עַל קַרְקַע זוֹ:

ההראב"ד המקדיש כל נכסיו והיתה עליו וכו' מפקיע השעבוד. א''א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד שהרי הפדיון אינו אלא כל דהו משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ומשום הכי תנא במתני' הפודה פודה פירוש לישנא קלילא ואינו מפקיע אלא קדושת הגוף כגון הקדש קונמות או תפיסת המת כדאיתא בכתובות וביבמות:

כסף משנה המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו'. משנה פ''ו דערכין (דף כ"ג) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב''ח אין האשה יכולה ליגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב''ח את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה (את) כתובתה ולב''ח את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב''ח את חובו ובגמרא למה לי למימר הפודה פודה משום דרבי אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מתני' דלא כרשב''ג דתניא רשב''ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ופי' רש''י אלא הפודה פודה אותו מן ההקדש בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא. מוסיף עוד דינר בע''ח יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו. למה לי למימר הפודה פודה תישקול אשה ובע''ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דר' אבהו בפ''ב אם חובו כנגד הקדשו פודה בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגבי מהנך נכסי אוזפיה ואם לאו דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא הימוני הימניה הילכך לא גבי מהקדש וכו'. ורבנן עד כמה סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה עד פלגא אבל בציר מפלגא לא עכ''ל: ועל מה שכתב רבינו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם: כתב הראב''ד א''א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד וכו'. גם ה''ה בפי''ח מהלכות מלוה כתב שאין דברי רבינו נכונים ושכל המפרשים חלוקים עליו. ואני אומר שרבינו נראה שמפרש דמאי דאמרינן למה לי למימר הפודה פודה היינו לומר כיון דסוף סוף אין נהנה ההקדש אלא דבר מועט למה לי לפדותו יגבו בע''ח וכתובה מההקדש עצמו ויתנו להקדש דבר מועט ומשני משום דר' אבהו כלומר אינם גובים מההקדש עצמו כדי שלא יזלזלו בהקדש ויבאו לומר הקדש יוצא בלא פדיון כלומר אפילו לא היה הקדש מפקיע מידי שעבוד לא היו יכולים לגבות מההקדש עצמו משום דרבי אבהו וכ''ש הכא שההקדש הפקיע מידי שעבוד ובדין הוא דה''ל למימר משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דעדיפא מינה אהדר ליה והיה אפשר לומר עוד שמה שכתב רבינו כאן שהקדש מפקיע מידי שעבוד לא הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דר' אבהו קרי הפקעה לענין שלא יגבה מההקדש עצמו וראיה לזה שרבינו עצמו כתב שלא יאמרו ההקדש יוצא בלא פדיון אלא שבהל' מלוה בפי''ח כתב המקדיש נכסיו אין בע''ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד:

לחם משנה שהקדש מפקיע השיעבוד שקדם כו'. בפי''ח מהלכות מלוה כתב רבינו ז''ל דהסוגיא דפרק שום היתומים פירושה לדעת רבינו ז''ל היא דרבנן הוא מאי דאמרו הקדש מפקיע מידי שעבוד ולכך הקשו בגמ' דכיון דתועלת בזה להקדש אינו אלא דבר מועט למה תקנו חכמים כך ותירצו אמרו כן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והרב בעל כ''מ ז''ל שם עצמו הרבה ליישב הסוגיא. ולי נראה לתרץ דהכי פירושה לדעת רבינו ז''ל דמלשון מתני' משמע דאין הפודה הבעל חוב עצמו דכן אמרו הפודה פודה על מנת ליתן לאשה בכתובתה וכמו שכתבו התוס' ז''ל ולכך הקשו בגמרא למה ליה למימר הפודה פודה כלומר למה יפדה אחר הבע''ח עצמו יכול לפדותו בדינר אחד ותירצו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהרואה שהבעל חוב עצמו לוקחו אינו סבור שנפדה אלא שלקחו בלי פדיון ויאמר שההקדש יוצא בלא פדיון לכך אמרו דיפדה אחר ויקח הבעל חוב ממנו כדי שיראו הכל שפדאוהו וממנו לקחו הבע''ח ולכך רבינו ז''ל לא הזכיר בכל פרק זה שהבעל חוב לוקח אלא מן הפודה ולא שיפדה הוא עצמו ולפ''ז מ''ש רבינו ז''ל בסמוך ולוקח אותה הלוקח אפילו בלא פדיון כדי שלא יאמרו וכו' ה''ק מה שאמר שהלוקח לוקח ולא יפדה הבע''ח עצמו הוא משום שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון דהרואה בע''ח לוקחו סבור שבלא פדיון הוא ומ''מ לכל הפירושים משמע דלשון שלא יאמרו גזירה דרבנן הוי ופירש''י דהא דרבי אבהו בפ' בתרא הוי ואני לא מצאתי אלא על הא דאמר רב הונא המקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר ופגע בו יובל דיוצא ביובל דהקשו שם אפי' לא גאלו נמי ואמרו שם א''ל אביי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מנא לן מבן לוי וכו' וקשיא ליה דמדיליף מבן לוי מק''ו משמע דמדין גמור הוא דבן לוי ילפינן מקרא דממכר דאין יוצא בלא פדיון ובישראל ילפינן ק''ו מבן לוי והיכי קאמר שלא יאמרו דמשמע דהוי גזירה דרבנן ואפשר דמקרא דביובל יצא משמע אפילו בלא פדיון כלל אלא דרבנן הצריכוהו פדיון משום שלא יאמרו בעלמא שהקדש יוצא בלא פדיון ולזה שאלו מנא לן בעלמא דאין הקדש יוצא בלא פדיון מק''ו מבן לוי אבל בבתי החצרים דגלי קרא וביובל יצא מגזירה דרבנן הוא כדכתיבנא ודוחק:

טו * הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לִשְׁנֵי לָקוֹחוֹת שֶׁכָּתְבָה לָרִאשׁוֹן דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וּמָכַר לַשֵּׁנִי שֶׁהִיא טוֹרֶפֶת מִן הַשֵּׁנִי:

ההראב"ד הא למה זה דומה וכו'. א''א ומנין לו שאם מכר הלוקח ראשון לאחר שהיא טורפת מן השני ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמרא:

כסף משנה ועל מ''ש רבינו הא למה זה דומה וכו'. כתב הראב''ד א''א ומנין לו שאם מכר הלוקח לאחר וכו'. י''ל לדעת רבינו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות לו נחת רוח וסילקה זכותה מעליו ויכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך. ומ''ש ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת וכו'. י''ל שרבינו מפרש כרש''י שכתב (בפ"ק דב"ק) ובפ' שני דייני (דף ק"ט) דלא אמור חכמים דפליגי אאדמון דאמר ליה אי שתקת שתקת וכו' אלא היכא דכי לא מהדר שטרא למריה אית ליה רווחא קצת אבל היכא דכי לא מהדר שטרא למריה בעי דלפסיד הכל מודו דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. ומ''ש ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ', אלמה זה דומה לשני לקוחות וכו' קאי. לומר דלא תקשי מהא דתנן סוף פ' מי שהיה נשוי (דף צ"ה) שאם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השניה הרי שהראשונה מוציאה מיד השניה שטרפה מהלוקח ובגמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות ופירש ר' שלמה יצ''ו וכן אשה בעלת חוב שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיה לשנים ואין בשתיהן אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני (וחוזרין חלילה) עכ''ל. הרי שלוקח ראשון מוציא מיד השני שטרף מן האשה וזה נראה דלא כהראב''ד וקאמר דלא דמי דשאני הכא שהיה מכר בדבר. והרב המגיד בסוף פרק י''ט מהלכות מלוה נראו בעיניו דברי הראב''ד והניח דברי רבינו בצריך עיון וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו:

לחם משנה הא למה זה דומה וכו'. הר''א ז''ל בהשגות הזכיר שתי טענות להשיג על רבינו ז''ל. הא' דמה מכר אחד לשני כו'. והב' טעמא דאי שתקת. וה''ה ז''ל בפי''ט מה' מלוה הודה לטענה דאי שתקת והוסיף מדעתו הטענה דמה מכר ראשון לשני ולא נזכר מהשגה זאת של הר''א ז''ל שגם הוא הזכירו כאן. ולתרץ לדעת רבינו ז''ל יש לתרץ לשניהם עם מה שתירץ הרב בעל כ''מ ז''ל לטענה הא' דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות נחת רוח יכולה היא לומר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך גם אני אומר לטענה ב' דע''כ לא קאמרי רבנן גבי אבדה לו דרך שדהו דהיכא דלקח האחד מארבעה בני אדם יכול לומר לו אם שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' וכמו שפסק רבינו ז''ל בפי''ז מהל' טוען משום דהיה זכות לראשונים כל אחד בשדה שלו אבל לוקח זה שלא היה לו זכות מצד עצמו אלא מהרשות שנתנה לו היא שכתבה לו דין ודברים הוי כאילו פירשה דלו נתנה זכות זה ולא ללוקח ממנו וכיון שכן ודאי דאין יכול לומר מהדרנא שטרא למריה וזה קצת טעם לרבינו ז''ל:

טז וְכֵיצַד פּוֹדִין קַרְקַע זֶה. מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאִשָּׁה אוֹ בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם שִׁשִּׁים יוֹם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בַּשָּׂדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לְאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. וְאַחַר שֶׁפּוֹדִין אוֹתָהּ וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ בְּדִינָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. חוֹזֵר הַפּוֹדֶה וּמַגְבֶּה לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לַבַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב מֵאָה וְהַשָּׂדֶה שָׁוָה תִּשְׁעִים עַל מְנָת כָּךְ פּוֹדֶה אוֹתָהּ הָרוֹצֶה לִפְדּוֹתָהּ. אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹב שְׁנַיִם בִּדְמֵי הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁוָה מֵאָה וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה מָאתַיִם אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ עַל מְנָת לִתֵּן הַחוֹב אוֹ הַכְּתֻבָּה * אֶלָּא פּוֹדִין אוֹתָהּ סְתָם שֶׁאִם הִתְנוּ לִתֵּן אֵינָהּ נִפְדֵית כְּלָל:

ההראב"ד אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל. א''א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין אני סובר לרבן גמליאל אם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין ההקדש חל עליו אבל אם הוא כנגד חובו מוסיף דינר ופודהו שמא יש בה מותר שא''א לכוין ורבנן סברי לעולם צריך לפדות עד שיהא החוב פי שנים על דמי ההקדש וטעמייהו דרבנן לפי שאין אונאה לקרקעות עד כפלים הלכך אם הקדיש במנה אע''פ שחובו מאתים חסר דינר ההקדש חל עליו עד מאתים:

כסף משנה ומה שכתב רבינו וכיצד פודין קרקע זה האיש משביעין האשה או בעל חוב תחלה וכו'. פשוט הוא: ומה שכתב ואח''כ מכריזין עליהם ששים יום וכו'. משנה פרק שום היתומים (דף כ"א). ומ''ש ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפי' בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבע''ח את חובו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים כדמי השדה וכו' במשנה וגמ' שכתבתי בסמוך ופירוש רבינו בהם מתבאר מתוך דבריו כאן ומ''מ מה שסיים וכתב אין פודין אותה על מנת וכו' שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל, כתב הראב''ד א''א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו'. ואני אומר שמ''ש שאם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין הקדש חל עליו לטעמיה אזיל שכתב לעיל בפרק זה שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אבל רבינו סובר שהוא מפקיע מידי שעבוד ולהראב''ד קשה לי דאפי' למאי דאזיל לטעמיה אינו מיושב שהרי לפי מ''ש הוא ז''ל לעולם אין הקדש חל עליו מן הדין אלא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם כן מה לי שיהא חובו יותר מדמי ההקדש או שיהא כנגד חובו או שיהא חובו פי שנים על דמי ההקדש: ורבינו נראה שמפרש הא דתניא (דף כ"ג) רשב''ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה כלל קאמר דליכא טעמא לומר שאם היה חובו יותר על הקדשו שלא יפדה כלל אלא היינו לומר שאינו פודה בתנאי דעל מנת ליתן לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו אבל אם רצה לפדות אותה סתם פודה ולרבנן עד פלגא כלומר אם חובו שנים כדמי השדה אין פודין אותה בתנאי זה אבל פודים אותה סתם ונראה שהטעם מפני שלפעמים אדם קונה קרקע עד כדי שנים בדמיו ולפיכך כשאין החוב בשיעור הזה נראה שיש בקרקע כדי לפרוע החוב ושישאר להקדש אבל כשהחוב שנים בדמיו אי אפשר לומר שישאר בשדה יותר על החוב ואם פודה אותו בתנאי דעל מנת לפרוע חוב וכתובה אע''פ שמוסיף עוד דינר מיחזי כמפקיע כח ההקדש וזהו שכתב שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל כלומר מיחזי כאילו אינה נפדית כלל:

לחם משנה אלא פודין אותם סתם כו'. מה שהקשה הרב בעל כ''מ ז''ל להר''א ז''ל דכיון דלדעתו אין הקדש חל עליו מן הדין אלא כדי שלא יאמרו מה לי לר''ש יותר מחובו או כנגד חובו וכן לרבנן מה לי כפלים או פחות מכפלים י''ל דאם העולם רואים דמה שהקדיש הוא כנגד החוב דוקא לא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דכבר יודעים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא הגזירה היא שהם סבורים שיש בהקדש יותר מן החוב ויוצא אותו המותר בלא פדיון ולהכי יאמר דהקדש יוצא בלא פדיון וכשהוא נגד חובו לר''ש יטעו ויאמרו דאולי ההקדש שוה יותר דאי אפשר לצמצם ולכך הצריכוהו פדיון ולרבנן עד כפלים בדמים טועים העולם דהם סבורים ששוה יותר כפלים ממה ששוה דהם מעריכין הקרקע לעולם יותר ממה ששוה ולכך יטעו ויאמרו שיש שם מותר על החוב ויצא בלא פדיון המותר אבל כשהוא כפלים כולי עלמא ידעי דהוא כנגד החוב על הפחות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואינו יוצא ההקדש בלא פדיון דמעיקרא לא חל:

יז הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ גֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְגָבְתָה כְּתֻבָּתָהּ מִן הַפּוֹדֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ גּוֹבֶה עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָאָה. שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עָשׂוּ עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וְאֵין אוֹמְרִין אִלּוּ רָצָה הָיָה אוֹמֵר בְּטָעוּת הִקְדַּשְׁתִּי וְיִשָּׁאֵל עַל הֶקְדֵּשׁוֹ לְחָכָם וְיַחְזֹר לוֹ:

כסף משנה המקדיש כל נכסיו ואח''כ גירש את אשתו וגבתה כתובתה. פירוש ובאה לגבות כתובתה מהפודה מיד ההקדש, אינה גובה כתובתה עד שידירנה הנאה וכו'. משנה שם (דף כ"ג) המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ובגמרא במאי קא מיפלגי ר''א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור' יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לימא כתנאי אמרה לשמעתיה לא עד כאן ל''פ אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מאי טעמא אין אדם חוטא ולא לו איכא דאמרי בבריא כולי עלמא לא פליגי דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכו' והכא בשאלה דהקדש קמיפלגי ופירש''י בשאלה דהקדש קא מיפלגי ר''א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש (טעות הוא) אפ''ה אין חכם מתיר נדרו הילכך המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש והכא אינו צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוה עביד הוה מתשיל על נידריה ולא בעי לגרשה. והתניא בניחותא דבשאלה פליגי הן הן דברי ב''ש וכו' מחלוקת ר''א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב''ש וב''ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש עכ''ל. וללישנא בתרא פשיטא דאין הלכה כר''א כיון דאתי כבית שמאי ואפי' ללישנא קמא הא קי''ל דר''א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק כר''א וכבר תמה עליו הר''ן בפ' אלמנה ניזונית וכתב ואפשר שסמך לו אדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע התם דדוקא בשכיב מרע הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא איריא דהתם דדיבורא בעלמא קיל לה טפי משאלה ומשום הכי חיישינן אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומשום הכי לא חייש ר' יהושע עכ''ל: ואני אומר שאם סמך אדרב הונא סמך טוב הוא ואינו נדחה בדחייתו של הר''ן שהרי בגמ' אמרו עד כאן לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ולא חששו לחילוקו של הר''ן. אבל אי קשיא הא קשיא כיון דבתר הכי אסיקנא אלא הכא בשאלה דהקדש קא מיפלגי הוה ליה למיפסק הכי אי משום דמסקנא הוא ואי משום דכיון דלישנא דקאמר עד כאן לא פליגי אלא בבריא וכו' לא אתמר אלא לדחויי דלא תיקום דרב הונא כתנאי והאי לישנא אתמר בפשיטותא עליה איכא למיסמך וכיון דלהאי לישנא הוה ליה ר''א כב''ש ורבי יהושע כב''ה הוי ליה למיפסק כר' יהושע ולא כר''א דשמותי הוא. וי''ל שסובר רבינו דכיון דרב הונא נקט שכיב מרע משמע דלא אמרה אלא בשכיב מרע אבל בבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש ודרב הונא הלכתא היא דהא ליכא אמורא דפליג עליה ומאי דאסיק אלא בשאלה דהקדש קא מיפלגי לא לדחויי לישנא קמא דאמרינן ע''כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא לדחויי לישנא דהוה בעינן למימר בבריא כ''ע לא פליגי דאדם עושה קנוניא על ההקדש והכא בנדר שהודר ברבים או על דעת רבים ודחינן ליה דא''כ אינו מועיל מיבעי ליה כלפי זה אמר אלא אפשר לאוקמי באוקמתא אחריתי בר מקמייתא דמפלגא בין בריא לשכיב מרע דאיכא למימר דבשאלה דהקדש קא מיפלגי אבל לעולם אוקמתא קמייתא קושטא היא. ואם תאמר אפי' לאוקמתא קמייתא איכא למיתמה ארב הונא גופיה אמאי שבק ר' יהושע ונקט כר''א דשמותי הוא. וי''ל משום דרשב''ג אתי כר''א דאמר אף הערב לאשה בכתובתה וכו' ומדקאמר אף משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא וקי''ל כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו:

לחם משנה אינו גובה עד שידירנה שמא קנוניא עשו על ההקדש וכו'. התוס' ז''ל בפ' שום היתומים (דף כ"ב כ"ג) פירשו בין בתירוצא קמא דאמר שם ע''כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכ''מ דברי הכל אדם עושה קנוניא בין בתירוצא בתרא שתירצו הכא בשאלה דהקדש קא מפלגי דיש לחלק בין קנוניא דרב הונא לקנוניא דמתני' דקנוניא דרב הונא הוי זוטרתי להפטר משבועה ובקל יבא אדם לעשותה אבל קנוניא דהקדש חמירא טפי ולא יבא האדם לעשותה בנקל כ''כ ובהכי תירצו לתירוצא קמא דרב הונא היכי שביק ר' יהושע ועביד כר''א דמדקאמר שכ''מ משמע אבל בריא עושה קנוניא ולר' יהושע אפי' בריא אינו עושה קנוניא ובהכי אתי שפיר דקנוניא כי ההיא דרב הונא מודה ר''י דעביד לה בריא משום דהוי קנוניא זוטרתי וכי פריך בגמ' לימא רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה מכ''ש פריך דכיון דרב הונא אמר אפילו קנוניא כי האי לא חיישינן כ''ש לקנוניא דמתניתין ור' אליעזר דאמר במתני' דחיישינן לקנוניא רבתי כ''ש דחייש לקנוניא זוטרתי ולית ליה דרב הונא א''כ רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה וכן בתירוצא בתרא דשאלה דהקדש הוצרכו התוס' ז''ל לחילוק זה משום הך קושיא גופא דכיון דאית שאלה בהקדש כב''ה דקי''ל הכי א''כ אמאי קאמר רב הונא דבריא עושה קנוניא אע''ג דמצי למעבד שאלה אלא ודאי דקנוניא זוטרתי כי ההיא עביד אע''ג דקנוניא רבתי כמתני' לא עביד היכא דאיכא שאלה ועל פי דרך הר''ן ז''ל בפרק אלמנה ניזונית ודחה דברי רבינו ז''ל על פי שיטה זו ואם כן לא ידעתי מה שהקשה עליו הרב בעל כ''מ ז''ל שלא חששו בגמרא לחילוקו דכפי שיטה זו בין בתירוצא קמא בין בתירוצא בתרא חששו מחילוק זה כדי ליישב לרב הונא. ולתת טעם לרבינו ז''ל נ''ל לומר דרבינו ז''ל פסק כסתם משנה דפרק שבועת הדיינים דאמרו שם (דף ל"ח:) נשבעין להקדש ופירשו להפרע מן ההקדש משום דסד''א דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש קא משמע לן והקשו (דף מ"ב:) מרב הונא דאמר דאין אדם עושה קנוניא ותירצו דרב הונא לא אמר אלא בשכ''מ אבל מתני' בבריא משמע דסתם מתני' קא אמרה דבבריא עושה קנוניא ולא עביד שאלה משמע דלא קי''ל כי תירוצא בתרא דגמרא דהיכא דאיכא שאלה לא עביד קנוניא אלא כי תירוצא קמא קי''ל וזה טעם נכון לדברי רבינו ז''ל דרבינו ז''ל אינו מחלק בין קנוניא לקנוניא כמו שחלקו התוס' ז''ל והר''ן ז''ל ומ''מ מה שחילק רבינו ז''ל בין בשעה שהקדיש לאחר שהקדיש ופירש מימרא דרב הונא דאיירי בשעה שהקדיש כלומר שעסוקין באותו ענין כדפירש הרב בעל כ''מ ז''ל ולכך כיון דאמרו סמוך להקדש סמכינן אטעמא דאין אדם עושה קנוניא בשכ''מ א''כ קשה עליו הסוגיא דפרק שום היתומים דהקשו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה דאמאי הוי כתנאי הא אי רב הונא אמר דאין אדם עושה קנוניא הוא היכא דאמר כן בשעה שהקדיש אבל מתני' גירש האשה אחר שהקדיש וחיישינן לקנוניא. מיהו לזה י''ל דהיכא דאמרו אחר שהקדיש מדלא אמרו בשעה שהקדיש חיישינן לקנוניא אבל גירושין אע''פ שעשאן אחר שהקדיש הרבה אין הוכחה במעשיו דנחית לקנוניא כמו באמירה שיש להוכיח דיש קנוניא בדבריו מדלא אמר כן בשעה שהקדיש. אבל מ''מ קשה הסוגיא דפרק שבועת הדיינין דמקשה מרב הונא על מתני' דנשבעין להקדש דהא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמאי קושיא רב הונא לא קאמר הכי אלא כשאמרו בשעה שהקדיש אבל מתני' איירי שהודה אחר שהקדיש. מיהו לזה יש לומר ג''כ דמתני' סתמא מיתניא אפילו שהודה הלוה כן בשעה שהקדיש ומ''מ אי מה שכתב רבינו ז''ל חילוק זה הוא מטעם הקושיא שהקשו על הרי''ף ז''ל כדכתב הרב בעל כ''מ ז''ל לא היה לו להפריז על המדה ולומר דאפילו שיש בידו שטר מקויים ואמר תנו אם היה אחר שהקדיש לא מהני כלל דמי שתמה על הרי''ף ז''ל לא תמה על כך אלא היכא דאין בידו שטר מקויים אבל אם יש בידו שטר מקויים אפילו לא אמר תנו דין הוא שדבריו יועילו לפוטרו משבועה וכ''ש היכא דאמר תנו:

יח וְכֵן אֵין נֶאֱמָן לוֹמַר אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ מָנֶה לִפְלוֹנִי חוֹב עָלַי אוֹ כְּלִי זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא. שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שְׁטָר בְּיַד בַּעַל חוֹב אֵינוֹ גּוֹבֶה עַל פִּי זֶה אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

יט * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא. אֲבָל חוֹלֶה שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְאָמַר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּישׁ מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי נֶאֱמָן. שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה עָרְמָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ וְחוֹטֵא לַאֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת. לְפִיכָךְ אִם אָמַר תְּנוּ אוֹתָהּ לוֹ נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם לֹא אָמַר תְּנוּ אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְּיָדוֹ שְׁטָר מְקֻיָּם. הֲרֵי זֶה נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ מִפְּנֵי הַצַּוָּאָה. וְאִם אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ אָמַר תְּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. אִם נִתְקַיֵּם שְׁטָרוֹ * נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מִן הַפּוֹדֶה וְלֹא מִן הַהֶקְדֵּשׁ:

ההראב"ד במה דברים אמורים בבריא וכו'. א''א ואפילו אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ומ''ש בסוף ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי: נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש. א''א אם מנה פקדון הוא אינו צריך פדיון:

כסף משנה (יח-יט) ומ''ש עוד רבינו וכן אינו נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי וכו'. ומ''ש בד''א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו וכו'. אמימרא דרב הונא כתב הרב ר' יצחק אלפס דסוף בתרא ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקיים אבל איכא שטרא בידיה ולא מקיים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין מ''ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין עכ''ל. ותמהו עליו אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מהמשועבדים להקדש בלא שטר מקויים ותירץ הרמב''ן דכיון דאיכא שטרא בידיה אי אמר תנו קיימיה והוה ליה שטר מקויים וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ושנים סי' ד' בשם הראב''ד ונתן טעם לדבר דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן ורבינו מפני תמיהא זו על הרב ר''י אלפס כתב דהכא במאי עסקינן שבשעה שהקדיש הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחוב להם בהודאתו וזהו שכתב ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן וכו' ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו וכו' ומעתה נסתלק מעל רבינו מה שכתב הראב''ד על מה שכתב רבינו ואמר בשעה שהקדיש אמר אברהם ואפי' אחר שהקדיש כל אדם נאמן ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי עכ''ל, שרבינו הוכרח לכתוב כן כדי לתרץ התמיהא שתמהו על הרב ר''י אלפס. ומ''ש הראב''ד שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן י''ל דהתם דוקא תוך כדי דיבור אבל אחר כדי דיבור לא אבל שכיב מרע אפילו אחר כדי דיבור ובלבד שיהא עדיין עסוק בענין ההקדש: ועל מ''ש הרב ר''י אלפס דאפי' ליכא שטרא בידיה אם אמר תנו נותנים תמהו דהא מלוה על פה היא ואינה גובה מהמשועבדים וכתב הרמב''ן דטעמא משום דאמרינן דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והוי כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים אי נמי במודה במנה פקדון או בקרקע והמקום ידין אותנו עכ''ל. ובמ''ש רבינו ואמר בשעה שהקדיש נתיישב יפה וזהו שכתב לפיכך אמר תנו אותה נוטל בלא שבועה והיינו בין שיש בידו שטר שאינו מקויים בין שאין בידו שטר כלל ומהטעם שכתב שאמר כן בשעה שהקדיש:

לחם משנה נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש וכו'. הר''א ז''ל בהשגות אם מנה פקדון הוא אין צריך פדיון ופשוט הוא דמעולם לא חל ההקדש עליו וכיוצא בזה תירץ הרמב''ן ז''ל בעד הרי''ף ז''ל דקאמר שאפילו היכא דליכא שטרא אם אמר תנו נותנין דאיירי במנה של פדיון דמעולם לא חל ההקדש עליו ולא הוי גובה מנכסים משועבדים:

כ מִי שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהִפְקִיר אֶת נְכָסָיו אוֹ הִקְדִּישָׁן אוֹ הֶחֱרִימָן אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה:

כסף משנה מי שיצא עליו קול וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן