הלכות ערכין וחרמין - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ערכין וחרמין - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּקְדִישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ מִצְוָה עָלָיו לִפְדּוֹתָהּ הוּא שֶׁהָאָדוֹן קוֹדֵם. וְאִם לֹא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁמִּצְוַת יוֹבֵל נוֹהֶגֶת שֶׁאִם יַגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא יִגְאָלֶנָּה תֵּצֵא לַכֹּהֲנִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ יוֹצֵאת לַכֹּהֲנִים אֶלָּא סוֹפָהּ לְהִפָּדוֹת לְעוֹלָם כּוֹפִין אֶת הָאָדוֹן לִפְתֹּחַ בָּהּ תְּחִלָּה וְהִיא נִפְדֵית בְּשָׁוְיָהּ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. אִם נִמְצָא מִי שֶׁמּוֹסִיף עָלָיו וְגוֹאֵל אוֹתָהּ יִגְאַל וְאִם לָאו אוֹמְרִין לוֹ הִגִּיעָתְךָ וְיִתֵּן מַה שֶּׁאָמַר וְאֵינוֹ פּוֹתֵחַ בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע פְּרוּטוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף פְּרוּטָה:

ההראב"ד במה דברים אמורים בזמן שמצות יובל נוהגת. א''א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה והיא בשעת היובל ועוד מפני רבוי החומש שהוא בכל זמן וכשדברה המשנה בשעה שהיובל נוהג לא מפני שיש הפרש להקדימתו לא למצוה ולא לכוף אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה:

כסף משנה המקדיש שדה אחוזתו וכו'. משנה ריש פרק ח' דערכין (דף כ"ז) המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומרים פתח אתה ראשון שהבעלים נותנים חומש וכל אדם אין נותנין חומש מעשה באחד וכו' עד ושדהו לפניו ובגמ' אומרים והתניא כופין כו' עד ועוד שהבעלים נותנים חומש ופירש''י בזמן שאין היובל וכו' עד אלא בזמן שהיובל נוהג וכתבו התוס' המקדיש את שדהו וכו' עד דבעינן כל יושביה עליה וכתבו התוספות מאי אומרים כופין וא''ת מ''ש דצריך כפיה הכא וכו': והראב''ד כתב א''א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה וכו'. ואני אומר שמ''ש שלא מצא הפרש בין זה לזה מצא רבינו דמדקתני מתני' בשעה שאין היובל נוהג משמע אבל בזמן שהיובל נוהג לא ואע''פ שדחה הראב''ד וכתב לא מפני שיש הפרש לקדימתו אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה רבינו לא ראה לומר כן משום דטפי עדיף לומר דקאי גם לדבר זה שהוא ברישא דמתני'. ומ''ש שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה והיא בשעת היובל איני יודע מה מקשה מזה לרבינו שהרי הוא ז''ל מודה דבשעת היובל נמי מצוה איכא ובכפיה הוא דמפליג. ומ''ש מפני רבוי החומש וכו' י''ל שרבינו סובר שאין זה כדאי לכפותו. ומה שכתב ואינו פותח בפחות מד' פרוטות וכו' שם בגמ' אפלוגתא דר' יוסי ותנא קמא דכ''ע שוה כסף ככסף והכא בפודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קא מיפלגי וכו' וידוע דהלכה כתנא קמא:

לחם משנה בד''א בזמן שהיובל נוהג כו'. בפרק המקדיש שדהו אמרו שם במשנה (דף כ"ז) המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומרין לו פתח וכו' בגמ' הקשו תיפוק ליה דאיידי דחביבא עליה טפי פריק לה ועוד מצות גאולה וכו' ותירצו חדא ועוד כו'. ויש להקשות לפירוש הר''א דסובר דמתני' דקאמר בזמן שאין היובל נוהג לא קאי אלא אדינא דסיפא אבל בדינא דרישא בכל גונא בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג אומרים לו פתח מה הקשו תיפוק ליה דאיידי דחביבא עליה פריק טפי הך טעמא לא הוי אלא בזמן שאין היובל נוהג אבל בזמן שהיובל נוהג לא שייך הך טעמא דהדבר קצוב בית זרע חומר שעורים חמשים סלעים ומתני' בכל גוונא איירי לפי פירוש הר''א ז''ל ולפירוש רבינו ז''ל קשה מה הקשו דמצות גאולה באדון הא הך טעמא לדעת רבינו ז''ל אינו מספיק לכפייה דהא בזמן שהיובל נוהג איכא טעמא דמצות גאולה באדון ואין כופין אותו ונימא דמתני' לא נקט הך טעמא משום דבעינן למימר כפיה ולהכי נקט טעמא דהבעלים נותנין חומש דזה הטעם מספיק לכפיה דכיון דהיא עומדת להפדות בהכרח כופין אותו משום תועלת ההקדש. וי''ל דטעמא דמצות גאולה באדון בזמן שאין היובל נוהג מספיק לכפיה דכיון דסופה להפדות בהכרח כופין אותו שיפדה דכיון דהמצוה בו אבל בזמן שהיובל נוהג אע''ג דהמצוה בו דאין סופו להפדות בהכרח אין כופין אותו. ולפי פירוש הר''א ז''ל יש לתרץ בדוחק דעיקר הקושיא אועוד קא סמיך וה''ק כיון דאיכא טעמא דאיידי דחביבא לזמן הזה שאין היובל נוהג וטעמא של ועוד להיכא דהיובל נוהג ג''כ הוה ליה למיתני הני תרי טעמי ולמה ליה טעמא דהבעלים מוסיפין חומש. כאן כתב רבינו ז''ל דצריך שבחומש יהא שוה פרוטה ובהלכות מעשר שני פ''ה לא משמע כן וצ''ע בפרק הזהב:

ב רָצָה הָאָדוֹן לִמְכֹּר שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת מִשְּׂדוֹתָיו אוֹ לִלְווֹת כְּדֵי לִפְדּוֹת שָׂדֶה זוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. בֵּין בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם. וְכֵן אִם רָצָה לִגְאל חֶצְיָהּ גּוֹאֵל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמוֹכֵר לְהֶדְיוֹט. זֶה חֹמֶר בְּהֶדְיוֹט מִבְּהֶקְדֵּשׁ:

כסף משנה רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו וכו'. משנה בפ''ח דערכין (דף ל') גבי מוכר לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' עד מבהקדש. ופירש''י לא ימכור שדה רחוקה וכו':

ג הַמַּקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ אוֹ אֶת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלּוֹ אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלָיו הֲרֵי אֵלּוּ נֶעֱרָכִין בְּשָׁוְיֵיהֶן בֵּין טוֹב וּבֵין רַע. וְאִם פָּדָה אוֹתָן הַמַּקְדִּישׁ אוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ יוֹרְשׁוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְכוֹפִין אֶת הַבְּעָלִים לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן וְהַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. בֵּין שֶׁהָיָה הַבַּיִת מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה בֵּין שֶׁהָיָה מִבָּתֵּי הַחֲצֵרִים הֲרֵי זֶה נִגְאָל לְעוֹלָם:

כסף משנה המקדיש את ביתו וכו' מוסיף חומש. מפורש בתורה פרשת אם בחוקותי. ומה שכתב או אשתו או יורש, בריש זבחים (דף ז') אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאול יגאל לרבות את היורש:

ד גְּאָלוֹ אַחֵר מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ אִם הָיָה בֵּית עָרֵי חוֹמָה וְקָם בְּיַד הַגּוֹאֵל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נֶחְלָט. וְאִם הָיָה בֵּית הַחֲצֵרִים וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהוּא בְּיַד הַגּוֹאֵל חוֹזֵר לִבְעָלָיו בַּיּוֹבֵל:

לחם משנה ואם היה בית החצרים והגיע היובל וכו'. בפרק המוכר שדהו (דף ל"ג) כרב הונא דאמר דקרא דביובל יצא אתא לומר דיצא מיד הגואל מן ההקדש ביובל וחוזר לבעליו ודלא כרבי אושעיא דאמר דהך קרא אתא לומר דמוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה דלא בעי השלמה אחר היובל כשדה אחוזה אבל לרב הונא משמע דבעי השלמה, ורבינו ז''ל דפסק כאן כרב הונא היה לו לבאר בפרק שנים עשר מהלכות שמיטה ויובל כשכתב הגיע היובל ולא גאל חוזר הבית בלא דמים כדין השדות אלא שכיון שכתב כדין השדות לא הוצרך לכך דודאי כמו שבשדות בעי השלמה בבתי החצרים ג''כ:

ה הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְהוֹרָה תְּמִימָה לְבֶדֶק הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל עֲשֵׂה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְחָלָה קְדֻשָּׁה עָלֶיהָ וְנִפְדֵית כְּשֶׁהִיא תְּמִימָה. וּמַעֲרִיךְ אוֹתָהּ הַכֹּהֵן בְּדָמֶיהָ. וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְאֵין הַפּוֹדֶה אוֹתָהּ פּוֹדֶה אֶלָּא עַל מְנָת לְהַקְרִיבָהּ לַמִּזְבֵּחַ לְמַה שֶּׁהִיא רְאוּיָה. שֶׁכָּל דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם:

כסף משנה המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ג) תניא המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אינם נפדים אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם:

ו וּמִנַּיִן שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּישׁ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כג) 'וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְכֵן הַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא קְדֻשַּׁת דָּמִים. שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר אֹתוֹ (ויקרא כב-כג) 'אוֹתוֹ' אַתָּה עוֹשֶׂה נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת וְאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה תְּמִימִים נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה כַּעֲשֵׂה הוּא:

כסף משנה ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית שנאמר ושור ושה וכו'. בפ''ק דתמורה (דף ז') ואמרינן התם דעובר אף בלא תעשה דכתיב לאמר לאו נאמר בדברים ואיני יודע למה השמיטו רבינו:

לחם משנה שנאמר אותו אותו אתה עושה כו'. אע''ג דהתם הזכירו ג''כ לא תעשה וכן אמר שם בפ''ק דתמורה (דף ו') ותנן המקדיש תמימין לבדק הבית אע''פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי מ''מ סובר רבינו דההוא לא תעשה דמפיק מלאמר דהיינו לא אמור הוי אסמכתא ולהכי כשהקשו בפ''ק דתמורה והרי מקדיש דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו אלו קדשי ב''ה לא הזכיר בדבריו המקשה כלל לא תעשה משום דהוי אסמכתא כדכתיבנא:

ז הַמַּקְדִּישׁ אֶת בְּהֶמְתּוֹ סְתָם אוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו סְתָם רוֹאִין כָּל בְּהֵמָה תְּמִימָה הָרְאוּיָה לְהַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ זְכָרִים יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי עוֹלוֹת וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן עוֹלוֹת. וְהַנְּקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי שְׁלָמִים וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן שְׁלָמִים. וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז-ט) 'וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ' כְּלוֹמַר כָּל הָרָאוּי לְקָרְבָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִקָּרֵב:

כסף משנה המקדיש את בהמתו סתם וכו'. בפרק ד' דשקלים המקדיש (את) נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה (ליקרב) ע''ג המזבח זכרים ונקבות וכו' עד והמקדיש סתם כדברי רבי יהושע. ומה שכתב שסתם הקדשות לבדק הבית משנה ר''פ בתרא דתמורה (דף ל"א) ובירושלמי פרק ד' דשקלים יליף לה מקרא. ומה שכתב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה וכו':

ח * הִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם וְהָיוּ בָּהֶן יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְעוֹפוֹת הָרְאוּיִין לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן וְהַדָּמִים יִלָּקַח בָּהֶן זְכָרִים וְיַקְרִיבוּ עוֹלוֹת:

ההראב"ד הקדיש נכסיו סתם וכו' אם נפל בו מום. א''א לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר כמ''ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הדמים לבדק הבית. ואני אומר דר' אליעזר ששנה זו המשנה ס''ל כר' יהושע דאמר הכל קרב עולה ואפי' דמי הנקבות ומשום הכי דמים אלו יקרבו עולות. וא''ת עופות למה לא יקרבו עצמן עולות משום דכתיב בבקר לא עופות והכי איתא בשקלים ירושלמי:

ט וּמִפְּנֵי מָה יַקְרִיבוּ דְּמֵי אֵלּוּ עוֹלוֹת וּדְמֵי הַבְּהֵמָה הַתְּמִימָה יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. לְפִי שֶׁהַבְּהֵמָה הַקְּדוֹשָׁה לַמִּזְבֵּחַ אִם נָפַל בָּהּ מוּם יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְהַסּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהָעוֹפוֹת שֶׁנִּפְסְלוּ אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה' וְגוֹ' כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה אֵין לָהּ פִּדְיוֹן:

כסף משנה (ח-ט) הקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים וכו'. בספ''ד דשקלים. ומ''ש ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות וכו': כתב הראב''ד א''א לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו וכו' עד ס''ל כר' יהושע דאמר הכל יקרב וכו' עכ''ל. מ''ש לסברתו היינו לומר לפי מה שפסק כר' אליעזר וכמ''ש עוד הראב''ד בסמוך. ומ''ש והלא בכל מקום נפדים הם נראה שטעמו לומר שהנסכים אע''פ שאם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון אם נטמאו קודם שקדשו בכלי יש להם פדיון וכיון דמ''מ שייך בהו פדיון אין טעם זה מספיק. ולדעת רבינו י''ל דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתן גמורה ולא רבותא היא דאית להו פדיון. ומה שכתב ואם במקדיש נכסיו סתם וכו' האי אם לאו דוקא וה''ל כאומר מאחר שבמקדיש נכסיו סובר כר' אליעזר. ומ''ש ואני אומר דר' אליעזר ששנה זו המשנה וכו' יש לתמוה דכיון דרבי אליעזר פליג אר' יהושע במשנה שקודם זו במקדיש זכרים ונקבות היאך אפשר לומר דסבר כר' יהושע דאמר הכל יקרב עולה ואפילו דמי הנקבות. וצ''ל שהראב''ד סובר דל''ג בהאי מתניתא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר והוא ר' אלעזר בן שמוע. ומ''ש והכי איתא בשקלים ירושלמי כלומר דאמרינן התם בפ''ד על משנה זו טעמא דר' אלעזר דבר אל אהרן ואל בניו וכו' אשר יקריב לה' עולה יכול אפילו עופות ת''ל בבקר ולא בעופות:

לחם משנה לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל כו' והסולת היין והשמן והעופות כו' אין להם פדיון. מ''ש הר''א בהשגות והלא מכל מקום נפדין הם אפשר לפרש דה''ק אלא מכל מקום כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבן על כל פנים העופות עולות מכל מקום פדיון מקרי ולכך פירש טעם אחר ולפי טעמו אתו שפיר שפירש משום דמעטיה קרא בבקר. ופירוש זה מתיישב יותר בלשונו וכן מה שפירש בו הרב בעל כסף משנה:

י הִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם וְהָיְתָה בָּהֶן הַקְּטֹרֶת שֶׁנּוֹתְנִין לְאָמָּנִין בִּשְׂכָרָן עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִקְחוּ אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים. הֲרֵי זוֹ תִּנָּתֵן לְאָמָּנִין בִּשְׂכָרָן כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בְּמוֹתַר הַקְּטֹרֶת. וְכֵן עוֹשִׂין אִם יֵשׁ בִּנְכָסָיו אֶחָד מִסַּמָּנֵי הַקְּטֹרֶת:

כסף משנה הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת וכו'. (שקלים פרק רביעי):

לחם משנה הקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטרת שנותנין לאומנין בשכרן כו'. כלומר כגון שהיה אומן ונתנו לו קטורת בשכרו והקדיש נכסיו ונמצא בו אותו הקטרת:

יא הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לַמִּזְבֵּחַ וְנָפַל בָּהּ מוּם וְנִפְסְלָה הֲרֵי זוֹ נֶעֱרֶכֶת וְנִפְדֵית. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה' וְגוֹ'. וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ קָרְבָּן אַחֵר כְּמוֹתָהּ:

כסף משנה המקדיש בהמה תמימה למזבח וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ב) ובר''פ על אלו מומין תניא אם בבהמה הטמאה וכו' הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר) בבעלי מומין שנפדו:

יב כָּל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין קָדְשֵׁי הַבַּיִת בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם אוֹ תְּמִימָה הָרְאוּיָה לִקָּרֵב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה הַעֲמָדָה בְּבֵית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה'. לְפִיכָךְ אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּעָרֵךְ וְתִפָּדֶה אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ אַחַר שֶׁמֵּתָה אֶלָּא תִּקָּבֵר. * אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ שְׁחוּטָה אוֹ נְבֵלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה כִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין:

ההראב"ד אבל אם הקדיש שחוטה וכו' תפדה. א''א אפילו למזבח ואפילו הקדישם חיים למזבח ומתו אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו:

כסף משנה כל המקדיש בהמה וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ב) תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית וכו' ואם מתו יקברו ר''ש אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה כלומר ומש''ה אם מתו יקברו משום דבמת לא שייך ביה העמדה ומסיים בה וד''ה בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. ופי' רש''י דבקדשי מזבח דוקא היא וממעט לה בגמ' מדכתיב אותה וזהו שדייק רבינו וכתב בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לאפוקי בעל מום מעיקרו. ומ''ש או תמימה הראויה. ומ''ש אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה וכו': כתב הראב''ד א''א אפי' למזבח וכו'. ואני אומר שמ''ש רבינו לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבלה. ומ''ש ואפי' הקדישם חיים וכו' אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כבר נתבאר בסמוך ודייקתי כן מלשון רבינו:

לחם משנה אבל אם הקדיש שחוטה כו'. מ''ש הר''א בהשגות אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כן כתב רבינו ז''ל בפ''א מהל' איסורי מזבח וגם שם כתב ברישא דלישניה וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום כו'. ויש לדקדק שם כמו שדקדק כאן הרב כ''מ שנקט שנפל משום דאי הוי בעל מום מעיקרא אין צריך העמדה והערכה וכמו שביאר דבריו שם למטה ולאפוקי מלוי דאמר דבעל מום בכלל העמדה והערכה ואין אנו צריכין לדחוק כמו שכתב שם הרב בעל כ''מ ומה גם מ''ש שפסק כלוי וא''א לומר כן ממאי דכתב שם רבינו ז''ל מה בין בעלת מום קבוע וכו' יעויין שם:

יג שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכָל דְּבָרֶיהָ וְנֶעֱרֶכֶת וַהֲרֵי הִיא בִּכְלַל וְהֶעֱמִיד וְהֶעֱרִיךְ עַד שֶׁתָּמוּת:

יד הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לְדָמֶיהָ הֲרֵי זוֹ נִתְקַדֵּשׁ גּוּפָהּ. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ הִיא עַצְמָהּ תִּקָּרֵב. הִקְדִּישׁ אֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ לְדָמָיו וְאָמַר דְּמֵי רַגְלָהּ שֶׁל פָּרָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ אוֹ לֹא פָּשְׁטָה. וּלְפִיכָךְ תִּקָּרֵב וְלֹא תִּפָּדֶה:

כסף משנה המקדיש בהמה תמימה לדמיה וכו'. פ''ק דתמורה (דף י"א) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו' ותיפשוט ליה מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה''ג התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדיש חד אבר מאי תיקו ופי' רש''י הקדיש אבר לדמיו וכו' משמע דהאי בעיא ליתא אלא לר''י דאמר האומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכדפרישית וכן מפורש בבעיא דרבא דאמר מי אמרינן מדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה אבל לר''מ ור' יהודה דאמרי שאין קדוש אלא אותו אבר אפי' באומר רגלה של זו עולה כ''ש בשאינו מקדיש רגלה אלא לדמיו דפשיטא דלא פשטה קדושה בכולה ומאחר שרבינו פסק בפ''ד ממעילה ובפט''ו ממעשה הקרבנות כר''מ ור' יהודה קשה היאך כתב כאן ופ''ד בעיא דרבא והרי זה כמזכי שטרא לבי תרי. ונראה לדחוק ולומר שרבינו סובר דהאי בעיא דרבא לכ''ע בעי לה אף לר''מ ור' יהודה דאע''ג דלר''מ ור' יהודה כי אמר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה היינו במקדיש אותו אבר קדושת הגוף דכיון שאותו אבר אין הנשמה תלויה בו ואינו ראוי ליקרא עולה לא חלה עליו קדושה ליקרב עולה והיאך תפשוט הקדושה בכולה מש''ה מעטיה קרא אבל כשמקדיש אבר קדושת דמים אע''פ שאין הנשמה תלויה בו חלה עליו קדושה לדמיו ושייך למיבעי אי אמרי' מיגו דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה ויש הוכחה לפירוש זה דהא רבא מפרש דברי ר''י דבדבר שעושה נבילה פשטה קדושה בכולה אלמא ס''ל כר' יהודה והיכי סתים למיבעי בעיא סתם ולא כוותיה הילכך אית לן למימר דאליבא דכ''ע בעי לה:

לחם משנה הקדיש אחד מאבריה לדמיו כו'. הרב כ''מ ז''ל תמה תמיה גדולה על רבינו ז''ל ודחק עצמו בתירוצם ויש לנו על דבריו חדא דבפ''ק דערכין תירצו הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים כלומר דבקדושת הגוף אמרינן פשטה קדושה בכולה ולא בקדושת דמים ואי אמר רבא איפכא דאפי' לר''י דאמר דקדושת הגוף לא פשטה בכולה בקדושת דמים פשטה הא הוה עדיפא ליה למפרך ממאי דהקשה חד אבר נמי איבעויי וכו' ותו קשה מאי דכתב רבינו ז''ל שהדמים חולין ואמאי בשלמא מ''ד הכי בגמ' הוא משום דאית ליה דהיכא דאמר רגלה של זו עולה דלא פשטה קדושה בכולה ולכך תמכר חוץ מדמי אבר שבה והשאר חולין אבל כיון דהוא ספק אי פשטה קדושה בכולה א''כ היכי נימא דהמעות חולין הוו אי פשטה קדושה בכולה הוו המעות קדש ואין יכול ליהנות מהם. ותו קשיא על דברי רבינו ז''ל במ''ש ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה ואמאי פשיטא ליה לרבינו ז''ל בהא הא בהא נמי שייך בעיא דרבא אי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן כדבעי רבא בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו. וע''ק על דברי רבינו ז''ל מה שכתב בפט''ו מהל' מעשה הקרבנות הקדיש אבר אחד מן העוף ה''ז ספק אם נתקדש כולו או לא דכיון דההיא בעיא דבעי רבא בעוף לא הוי אלא לרבי יוסי כדפירש''י ז''ל ורבינו ז''ל פסק כרבנן איך כתב דהוי ספק. והרב בעל כ''מ ז''ל כתב דאית ליה דהבעיא באבר שהנשמה תלויה בו ודוחק הוא לומר כן דרבינו ז''ל היה לו לפרש שם ולומר דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו. ולתרץ כל זה אקדים ואפרש הסוגיא דערכין ותמורה לדעת רש''י ז''ל ואח''כ נבאר דעת רבינו. רש''י ז''ל כתב בהני תרי בעיי דבעי רבא בפ''ק דתמורה (דף י"א:) בעיא קמייתא דעוף ובעיא תניינא דהקדיש אבר אחד לדמיו דלר''י קא בעי. ואיכא למידק עליה אמאי לא פירש דלכ''ע קא בעי להו לר''י באבר שאין הנשמה תלויה בו ולרבנן באבר שהנשמה תלויה בו דכ''כ הוי לרבנן אבר שהנשמה תלויה בו כמו לר''י אבר שאין הנשמה תלויה בו ותו קשיא אי הך בעיא דהקדיש אבר אחד לדמיו לא הוי לרבנן א''כ בסוגיא דפ''ק דערכין (דף ה') כשתירצו שם על ברייתא דאמרה ולא עוד אלא אפי' אמר ראש פרה זו וכו' דאיירי בהקדיש חד אבר והקשו שם חד אבר נמי איבעויי מבעיא לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו כו' מאי קא פריך הא רבא לא בעי אלא לר''י אבל לרבנן לא איירי רבא וברייתא כרבנן. וי''ל דרש''י ז''ל לא מצי לפרש בעיא קמייתא אליבא דרבנן משום דאינהו מפרשי קרא דכל אשר יתן ממנו לה' באבר שאין הנשמה תלויה בו ומפרשים דקרא אתא לומר ממנו ולא כולו ואם כן היכי מצי למימר דבעי באבר שהנשמה תלויה בו דאיך יפול על זה לומר בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה הוא דקרא לא בהכי איירי. ומכאן תשובה להרב בעל כ''מ ז''ל שפירש דרבינו ז''ל סובר דהך בעיא הוי באבר שהנשמה תלויה בו דא''א לומר כן כדפרישית וזהו טעמו של רש''י ז''ל ובבעיא בתרייתא אפשר דרש''י ז''ל כתב דהוי לר' יוסי ולא קאמר דהוי לרבנן ג''כ משום דהזכיר הקדיש אבר אחד לדמיו ומדקאמר אבר אחד משמע אפי' אין הנשמה תלויה בו וה''ה דבעיא שייכא לרבנן היכא דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו אלא לשונו של רבא הכריחו לרש''י ז''ל לפרש כן ורבא בעי לר' יוסי משום דרוצה לשאול בכל אבר והוא הדין דאיבעיא ליה לרבא באבר שהנשמה תלויה בו. עוד פירש רש''י ז''ל בבעיא בתרייתא דרבא דהבעיא היא אי אמרינן דנחתא קדושה לכולה בהמה קדושת הגוף דכיון דאמרינן מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמר מגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אכולה קדושת הגוף או דילמא מיגו קמא אמרינן מיגו בתרא לא אמרינן משום דהוו תרי מיגו ולפ''ז משמע דפשיטא ליה לרבא לכל הצדדין דמיגו קמא אמרינן ומיגו דנחתא קדושת דמים לחד אבר נחתא נמי אכולה קדושת דמים כך נראה לפי מה שפירש רש''י בעיא זו בפ''ק דתמורה וקשיא טובא דא''כ בפ''ק דערכין כשהקשו חד אבר איבעויי מבעיא לן לרבא הוה ליה לאקשויי טפי דהא פשיטא לרבא דמיגו דקדיש אחד אבר קדושת דמים קדיש לכולהו קדושת דמים וא''כ כיון דהקדיש ראשה של פרה וקדושה לדמי מזבח חייל לכולה פרה כולה קדושת דמים והיכי קאמרה הברייתא דאין לו להקדש אלא ראשה של פרה שהיא קדושת דמים ולא השאר. ומה גם תגדל הקושיא הזאת במ''ש רש''י ז''ל שם בערכין הא דאקדיש חד אבר כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה וכו' דתרי מיגו לא אמרינן ומאי איכפת לן דתרי מיגו לא אמרינן הא מ''מ אמרינן חד מיגו דמיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים ואמאי קאמר הברייתא דאין להקדש אלא ראשה של פרה. לכך נראה ודאי דלפי סוגיא דערכין פי' בעיא דרבא היא בגוונא אחרינא ממאי דמשמע מדברי רש''י ז''ל בפ''ק דתמורה והכי פירושה הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחול עלה קדושת הגוף לכולה בהמה מי אמרינן כיון דנחתא קדושת דמים לחד אבר נחתא נמי קדושת הגוף לההוא אבר לבד ולא יהיה לו פדיון כמו קדושת הגוף דבקדושת דמים יש לו פדיון ובקדושת הגוף אין פדיון ובתר הכי אמרינן מיגו אחרינא כיון דאקדשיה לחד אבר קדושת הגוף אקדשיה לכולה קדושת הגוף ומאי דאמרינן ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה הוי מיגו בתרא דמיגו דאקדשיה לחד אבר קדושת הגוף חייל לכולה בהמה קדושת הגוף ולא כדמשמע לפירוש קמא שפירשנו דהאי ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה הוי מיגו קמא דבתחילה אמרינן מיגו דאקדשיה לחד אבר קדושת דמים אקדשיה לכולה ובתר הכי אמרינן מיגו דאית לכולה קדושת דמים חייל עלה קדושת הגוף ולהאי פירוש בתרא אתי שפיר טפי שבאו בדברי רבא התרי מיגו על הסדר תחילה הזכיר מיגו קמא ואחר כך מיגו בתרא וכד אמרינן או דילמא חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן הוי פירוש איפכא מפירוש קמא דמיגו קמא אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף ואין לו פדיון אבל מיגו בתרא דהיינו מיגו דחייל אחד אבר אכולה בהמה לא אמרינן ומסתבר טפי להאי פירושא לומר הך מיגו קמא משום דהוי מיגו אחד אבר גופיה אבל מיגו בתרא ג''כ לא אמרינן דהוו תרי מיגו ואפי' לחודיה מיגו בתרא דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים לא אמרינן אלא מיגו קמא אמרינן לחודיה דמסתבר טפי דהוי אחד אבר כדפרישית. לפי זה אתי שפיר מאי דקאמר בגמ' בפ''ק דערכין חד אבר נמי איבעויי מבעיא לן דמי שתירץ דאקדשיה לחד אבר סבר דתרי מיגו לא אמרינן אלא מיגו קמא דמיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף אבל מיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה לא אמרינן ולכך קאמר הברייתא דאין לו אלא ראשה של פרה בלבד דאקדשה קדושת הגוף במיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף אבל על שאר הפרה לא חייל כלל אפילו קדושת דמים והיינו דכתב רש''י ז''ל דתרי מיגו לא אמרינן ולהכי פריך ליה דהא בעיא היא דבעי רבא אי אמרינן הכי ותפשוט ליה מהך ברייתא ופירוש זה דהך בעיא דבעי רבא מוכח בדברי רש''י בפ''ק דערכין שכתב שם איבעויי מבעיא לן וכו' מי אמרינן מיגו דקדיש חד אבר לדמיה קדיש לגופיה ומיגו דקדיש חד אבר קדיש כולה מלשון זה מוכח כפירוש בתרא דכתיבנא ואתיא סוגיא דערכין כפשטה ואע''ג דממאי דכתב רש''י ז''ל בסוגיא דתמורה לא משמע הכי יש ליישב לשונו בדוחק שיסכים לפי' זה כדי שתתיישב לפי סוגית ערכין דלפי אותו הפירוש אין מקום לסוגית ערכין כדכתיבנא. ואחר אשר ביארנו פירוש רש''י ז''ל בסוגיות אבוא לפרש דברי רבינו ז''ל ואומר דרוח אחרת היתה עמו וס''ל דהנהו תרי בעיי דרבא בעי להו אליבא דרבנן והוי שפיר טפי דבעי אליבא דהלכתא ובעיא קמייתא הכי בעי לה דרבנן אמרו בברייתא יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת''ל כל אשר יתן ממנו לה' וכו' משמע דאי לאו קרא הסברא מבחוץ הוי דהיכא דאמר רגלה עולה דליהוי כולה עולה אלא דקרא מעטיה ולכך בעי דילמא כי מיעט קרא בבהמה דוקא דבהא איירי קרא אבל בעוף הדרינן לסברתין ונאמר דרגלה של זו עולה כולה עולה או דילמא קרבן אמר רחמנא והא נמי קרבן ומיעט קרא נמי עולה ולהכי כתב רבינו ז''ל בפט''ו מהלכות מעשה הקרבנות דהוי ספק דאסיק בתיקו אליבא דרבא היכא דאמר רגלה של זו עולה אע''ג דהוי דבר שאין הנשמה תלויה בו כדכתיבנא. ובעיא בתרייתא מפרש רבינו ז''ל על זה הדרך דכי מיעט קרא לא מיעט אלא קדושת הגוף אבל קדושת דמים הדרינן לסברתין דרגלה של זו עולה כולה עולה ואמרינן תרי מיגו או דילמא חד מיגו אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה לבד קדושת הגוף וכדפרישית לעיל דהוא מוכרח לפי סוגיא דערכין אבל באבר שהנשמה תלויה בו ס''ל לרבינו ז''ל דלא מבעיא ליה לרבא דודאי פשטה קדושה בכולה קדושת הגוף משום דלא הוי תרי מיגו דהא דחייל בדבר שהנשמה תלויה בו אכולה בהמה לא הוי מיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה אלא דכיון דהקדיש בדבר שהנשמה תלויה בו הוי כהקדיש כולה וכיון שכן לא הוי אלא חד מיגו מיגו דחייל עלה קדושת דמים חייל עלה קדושת הגוף ומשום הכי כתב רבינו ז''ל בפשיטות דאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה. אלא שקשה לפ''ז כד הקשו בסוגיא דערכין חד אבר נמי איבעויי מיבעיא לן טפי הו''ל לאקשויי דכיון דברייתא איירי בדבר שהנשמה תלויה בו דהיינו ראשה של פרה רבא קאמר דפשיטא ליה דקדשה כולה קדושת הגוף והיכי קאמר דלא קדשה. אלא שיש לתרץ לזה בדוחק דהכי קאמר אפילו אבר אחד בעלמא מבעיא ליה לרבא והיכי פשיטא לה לברייתא באבר שהנשמה תלויה בו דלא קדשה כולה והשתא א''ש לפי פירוש זה מה שתירצו בגמרא הא בקדושת דמים דמשמע דקילי קדושת דמים מקדושת הגוף וכמו שהקשינו להרב בעל כ''מ ז''ל דלפי פירושנו אתי שפיר דמאי דקאמר קדושת דמים דקילי הוא משום דתרי מיגו לא אמרינן דחייל אחד אבר קדושת דמים והגוף ומיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה בהמה אבל חד מיגו דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים טפי אמרינן ליה ממאי דאמרינן בקדושת הגוף דקדושת הגוף מעטיה קרא ובקדושת דמים ליכא מיעוטא והדרינן לסברתין כדכתיבנא אלא מאי דאמרינן בקדושת דמים לא אמרינן הכי משום דמוקי לה בחד אבר וצריך לומר תרי מיגו וחד מיגו אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף לבד דהאי מיגו מסתבר טפי כדכתיבנא ובהכי קאמרה הברייתא דאין להקדש אלא ראשה על פרה לבד וכדפרישית לעיל לדעת רש''י ז''ל לפירוש הנראה מסוגית ערכין. ומאי דקאמר דהדמים חולין יש לתרץ דכיון דקי''ל המוכר עולות ושלמים לא עשה כלום והדמים חולין מדין תורה כדכתב רבינו ז''ל בפ''ד מהלכות מעילה א''כ כאן דיש ספק אם קדשה או לא קדשה אם לא קדשה ודאי דהדמים חולין ואם קדשה כיון דהוא מוכר להקריבה ואינה יוצאה לחולין אין הדמים נתפסים בקדושה דהוי כמוכר עולתו ושלמיו דהדמים חולין ואי הוא ודאי פשטה קדושה בכולה ודאי דאינו יכול למכור אבל על הספק מוכר כיון דלחלוקה היותר גדולה אינו בא לידי איסור מעילה של תורה כלל דאין הבהמה יוצאה לחולין ואין הדמין נתפסין כדכתיבנא. זה נ''ל לתרץ לקושיא זאת בדוחק לדעת רבינו ז''ל:

טו וכֵּיצַד עוֹשִׂין. מוֹכְרִין אוֹתָהּ כֻּלָּהּ לְמִי שֶׁיַּקְרִיב אוֹתָהּ. וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר. וְאִם הָיָה אֵיבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ:

כסף משנה ומ''ש כיצד עושין מוכרים אותה כולה וכו'. שם ת''ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וכו' עד לרבות את כולה ופירש''י חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו ואמרינן תו בגמ' אמר רבי נראים דברי ר''י בדבר שאין הנשמה תלויה בו ודברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו ומתרץ לה בגמ' דה''ק נראין דברי ר' יוסי לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו. ותשלום דין זה כתב רבינו בפרק ט''ו מהל' מעשה הקרבנות:

טז הָיְתָה בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִקָּרֵב וְהִקְדִּישׁ אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ לְדָמָיו בֵּין שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ בֵּין שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵין תְּלוּיָה בּוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ אֶלָּא דְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר בִּלְבַד. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר דְּמֵי רֶגֶל פָּרָה זוֹ אוֹ דְּמֵי לִבָּהּ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ. הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שֻׁתָּפִין בָּהּ:

יז * וְכֵן הָאוֹמֵר רֹאשׁ עֶבֶד זֶה אוֹ לֵב חֲמוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ אוֹ שֶׁאָמַר רֹאשִׁי הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בִּדְמֵי רֹאשׁוֹ וְרוֹאִין כַּמָּה יִשְׁוֶה אוֹתוֹ אֵיבָר אִלּוּ הָיָה נִמְכָּר וְיָבִיא בְּדָמָיו קָרְבָּן:

ההראב"ד וכן האומר ראש עבד זה רואין כמה ישוה אותו עבד. א''א כאשר עיינתי בדבריו לא מצאתי בהם טעם וכי מה ישוה אדם כאשר יוסר ראשו ואפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא ואם תאמר לפי מעלתו זה כנגד כל גופו והרי זה נדון בכבודו למזבח וא''כ שותף שלו היאך הוא והוא סבור שמה שאמר ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו שיתן דמי ראשו להקדש ואני איני אומר כן אלא סתם שותפין מחצה למחצה ושמין את דמיו ונותן מחצה למזבח או אם יעשה מלאכה חצי שכרו למזבח:

לחם משנה ורואין כמה ישוה אותו אבר וכו'. כתב הרב בעל כסף משנה ז''ל דלפירוש הראב''ד ז''ל דסובר דמאי דקאמר הוא והקדש שותפין ר''ל שותפין לחצאין אמאי לא נקט משמנין באידך חלוקה אלא ודאי דהתם במשמנין ר''ל שותפין אבל הר''א ז''ל ר''ל כמה ישוה אותו אבר. וקשה דבפרק כ''ז מהלכות מכירה כתב רבינו ז''ל האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך הרי זה מכר חציו וכו' אמר לו יד עבד זה או יד חמור זה אני מוכר לך משמנין ביניהם כו' ואין מקום לזה עם הגירסא אשר לנו בגמרא דאנן גרסינן ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם אלא ודאי ע''כ דרבינו ז''ל גריס ראש עבד מכור לך הוא וחבירו שותפין יד עבד זה מכור לך משמנין ביניהם אם כן כפי גירסא זו ליתנהו לדברי הרב בעל כסף משנה ז''ל דאמאי לא כתב משמנין גבי הקדש דמשמנין דקאמר התם הוי ישומו האבר כיון דהוי דבר שאין הנשמה תלויה בו אלא אולי שהוא גורס ראש עבד מכור לך מכר חציו וההכרח הוא אמאי לא נקט גבי הקדש הקדיש חציו אלא הוא והקדש שותפין משמע כפירוש רבינו ז''ל. והר''א ז''ל בהשגות שם נראה שיש לו כגרסתנו ולא ידעתי למה לא השיג על רבינו ז''ל דאין דינו יוצא לפי גירסתנו:

יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הָאוֹמֵר דְּמֵי רֹאשׁ חֲמוֹר זֶה אוֹ כְּבֵדוֹ הֶקְדֵּשׁ אוֹ דְּמֵי רֹאשׁ עֶבֶד זֶה אוֹ כְּבֵדוֹ הֶקְדֵּשׁ הוֹאִיל וְהוּא דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּדְמֵי כֻּלּוֹ. שֶׁכָּל הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת קְדֻשַּׁת דָּמִים הוּא:

כסף משנה (טז-יח) היתה בהמה בעלת מום וכו' בד''א בקדשי מזבח וכו'. הכל פ''ק דערכין עלה ד' וה': כתב הראב''ד וכן האומר ראש עבד זה וכו' א''א כאשר עיינתי בדבריו וכו'. מ''ש אפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא אילו לא היה קשה אלא מעבד הוה מתרצינן דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו''ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים אבל מדכלל בהדיה ראשי הקדש א''א לתרץ כן. ומ''ש וא''ת לפי מעלתו וכו' וה''ז נידון בכבודו למזבח ואם כן שותף שלו היאך הוא, עוד קשה לפירוש זה דבגמרא אמרינן דאין נידון בכבודו למזבח. ומה שכתב והוא סבור שמ''ש ראש עבד זה הקדש וכו' ואני איני אומר כן אלא סתם שותפין מחצה למחצה וכו'. רבינו לא נראה לו לפרש כפירוש הראב''ד משום דבגמרא הכי איתא ראש עבד זה הקדש הוא וההקדש שותפים בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ופירש''י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ע''כ. ואם כפירוש הראב''ד קשה אמאי הכא נקט שותפין והכא נקט משמנין לכך פירש דשותפין בו היינו שיתן דמי ראשו להקדש. ומה שהקשה הראב''ד וכי מה ישוה האדם כאשר יוסר ראשו י''ל דרבינו ה''ק כשימכר בשוק עבד שראשו של אחר כמה אדם רוצה לתת בו, ואם תאמר סוף סוף אם ראשו של אחר היאך ישוה כלום למי שהגוף שלו, י''ל שראשו של אחר לענין שמה שירויח באיברי הראש דבין שהוא תורגמן או משורר או צופה יהיה לבעל הראש ומה שירויח בשאר איברי הגוף יהיה לבעל הגוף:

יט הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ מֵבִיא בְּעֶרְכּוֹ קָרְבָּן. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְעֵרֶךְ שָׁלֵם הֲרֵי זֶה דְּבַר סָפֵק אִם נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן עֵרֶךְ. אוֹ אֵינוֹ נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ נָדַר. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זוֹ נִפְדֵית וְהַדָּמִים יָבִיאוּ בָּהֶן עוֹלוֹת לַמִּזְבֵּחַ. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם פּוֹדִין אוֹתָהּ בָּעֵרֶךְ הַקָּצוּב בָּהּ אוֹ פּוֹדִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָן הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ הִקְדִּישׁ וְדָנִין בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְהַחְמִיר:

כסף משנה האומר ערכי עלי למזבח וכו'. וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח וכו'. שם (דף ה') בעיי דלא איפשיטו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן