הלכות עירובין - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עירובין - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁיָּצָא מִן הַמְּדִינָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהִנִּיחַ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֵדּוֹת רָחוֹק מִן הַמְּדִינָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְקָבַע שְׁבִיתָתוֹ שָׁם. אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לַמְּדִינָה וְלָן בְּבֵיתוֹ נֶחְשָׁב אוֹתוֹ כְּאִלּוּ שָׁבַת בְּמָקוֹם שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי הַסְּעֵדּוֹת. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין:

מגיד משנה מי שיצא מן המדינה וכו'. דין מדת המדינה מבואר פ' כיצד מעברין (עירובין ס') שנינו שם נתנו חוץ לעבורה של עיר מה שנשכר הוא מפסיד והקשו בגמרא ותו לא והתניא נתנו חוץ לעבורה אפילו אמה אחת משתכר את האמה ומפסיד את העיר כולה מפני שמדת העיר עולה למדת התחום ותירצו לא קשיא כאן שכלתה מדתו בחצי העיר כאן שכלתה מדתו בסוף העיר דאריב''ל היה מודד ובא וכו' כדאיתא פרק כ''ז מהלכות שבת וכבר כתבתי שם שאם כלתה בין העיר לעבורה דינו כמו שכלתה לסוף העיר:

ב וְיֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה כְּנֶגֶד הַמְּדִינָה אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בַּמְּדִינָה אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ. וְאִם הָיְתָה הַמְּדִינָה מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ מִדָּתוֹ תֵּחָשֵׁב הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת וְיַשְׁלִים מִדָּתוֹ חוּצָה לָהּ:

ג כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ אֶת עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה מִבֵּיתוֹ שֶׁבַּמְּדִינָה לְרוּחַ מִזְרָח נִמְצָא מְהַלֵּךְ לְמָחָר מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְמִזְרָח. וּמְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְמַעֲרָב. אֶלֶף שֶׁמִּן הָעֵרוּב עַד בֵּיתוֹ וְאֶלֶף אַמָּה מִבֵּיתוֹ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה. וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ בַּמְּדִינָה אֶלָּא עַד סוֹף הָאֶלֶף. הָיָה מִבֵּיתוֹ עַד סוֹף הַמְּדִינָה פָּחוֹת מֵאֶלֶף אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת שֶׁנִּמְצֵאת מִדָּתוֹ כָּלְתָה חוּץ לַמְּדִינָה תֵּחָשֵׁב הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת וִיהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ תְּשַׁע מֵאוֹת שֵׁשׁ וְתִשְׁעִים אַמָּה תַּשְׁלוּם הָאַלְפַּיִם:

ד לְפִיכָךְ אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִבֵּיתוֹ שֶׁבַּמְּדִינָה הִפְסִיד אֶת כָּל הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ. וְנִמְצָא מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ עַד עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּמֵעֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ בַּמְּדִינָה לְרוּחַ מַעֲרָב אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת. הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אֲפִלּוּ הָיְתָה מְדִינָה גְּדוֹלָה [א] כְּנִינְוֵה וַאֲפִלּוּ עִיר חֲרֵבָה אוֹ מְעָרָה הָרְאוּיָה לְדִיּוּרִין מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ:

מגיד משנה המניח עירובו ברשות היחיד וכו'. מחלוקת ר''ע וחכמים שם (דף ס"א) וקי''ל כרבנן דאמרי הנותן את עירובו בעיר גדולה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה ונחלקו אמוראים בנותן עירובו בעיר חריבה ובמערה שאין בה דיורין אבל ראויה לדירה אם נחשבות מן המדה אם לאו ופסק רבינו כרבי אליעזר ויש מי שפסק כן ויש מי שפסק כשמואל דאמר כל שאין בהן דיורין אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ולזה הסכים הרשב''א ז''ל ובשאינו ראוי לדירה דברי הכל אין לו ממקום עירובו אלא אלפים ובין שיהיה המקום ההוא גדול או קטן נחשב הוא מן המדה ובפרק שביעי אבאר בזה:

ה הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה שֶׁשָּׁבַת בָּהּ לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְאֵין מוֹדְדִין לוֹ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּבְנֵי הַמְּדִינָה כֻּלָּן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ חוּץ לַמְּדִינָה. וְכֵן אִם נָתַן עֵרוּבוֹ בַּמְּקוֹמוֹת הַמִּצְטָרְפִין לָעִיר שֶׁמּוֹדְדִין הַתְּחוּם חוּץ מֵהֶם הֲרֵי זֶה כְּנוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר. נָתַן עֵרוּבוֹ חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ עֵרוּב:

מגיד משנה המניח את עירובו וכו'. שם (דף ט':) במשנה הנותן את עירובו בעבורה של עיר לא עשה כלום וכן כל שכן בעיר עצמה ופשוט הוא: נתן את עירובו חוץ לתחום וכו'. שם (דף ס':) אם נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד והקשו חוץ לתחום ס''ד אלא אימא חוץ לעבורה של עיר ופירש רבינו חוץ לתחום ס''ד והרי אין עירובו עירוב וכן פירש''י ז''ל וגם הרשב''א ז''ל כ''כ בחידושיו חוץ לתחום ס''ד אם חוץ לתחום ממש נתנו לא עשה ולא כלום הוא כיון שהוא בביתו דכל שאין עירובו עירוב הרי הוא כתחום ביתו כמ''ש עכ''ל. אבל בספרו הארוך כתב נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד ופירשו בגמרא דהא דקתני חוץ לתחום לאו חוץ לתחום ממש דהיינו חוץ לאלפים אמה קאמר דאילו שבת בתוך העיר ונתן את עירובו חוץ לאלפים אמה לא יזוז ממקומו שהרי הוא חוץ לתחום עירובו עכ''ל. ובזה יש סתירה בדבריו ז''ל ודברי חידושיו עיקר וכדעת רבינו:

ו אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לֵילֵךְ לְבֵית הָאָבֵל אוֹ לְמִשְׁתֶּה שֶׁל נִשּׂוּאִין אוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אוֹ מִפְּנֵי הַיִּרְאָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לִבְרֹחַ מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מִן הַלִּסְטִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם עֵרֵב שֶׁלֹּא לְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אֶלָּא לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת הֲרֵי זֶה עֵרוּב:

מגיד משנה אין מערבין עירובי תחומין וכו'. פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב) א''ר יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה. והקשו מאי קמ''ל תנינא לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה ותירצו מהו דתימא אורחא דמלתא נקט קמ''ל. ויתר החילוקים שכתב רבינו מבוארים פרק בכל מערבין (דף ל"ו:) ובמקומות אחרים: ואם עירב שלא לאחד מאלו אלא לדבר הרשות הרי זה עירוב. זה לא נמצא מבואר ויש מן המפרשים חלוקים בזה. רש''י ז''ל ובהלכות גדולות והרמב''ן ז''ל כתב בלקוטיו שנראה כדברי רבינו לפי שמצינו עירובי תחומין מתירין אפילו לדברי האומר תחומין דאורייתא אלמא עירוב בין בפת בין ברגליו מן הדין הוא מתיר וכאן אני קורא בו ממקומו דכתיב אל יצא איש ממקומו וכיון שכן אע''פ שהחמירו עליו שלא לערב לכתחלה לדבר הרשות אם עירב ודאי קונה לו מקומו דכאן הוא מקומו כאן הוא ביתו ועוד עובדא דר''י בר' אשתותא פרק מי שהוציאהו (דף נ"ב) נטיא לדידיה עכ''ל. והרשב''א ז''ל הסכים לדעת האחרים וכתב בד''א בנותן את עירובו אבל אם הלך ברגליו וקנה שם שביתה בין השמשות בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות יש לו ממקום שביתה אלפים אמה לכל רוח עכ''ל:

ז כָּל שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ מְעָרְבִין בּוֹ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. וְכָל שֶׁאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ אֵין מְעָרְבִין בּוֹ תְּחוּמִין. וְכַמָּה שִׁעוּר עֵרוּבֵי תְּחוּמִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֵדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְאִם הָיָה לִפְתָּן כְּדֵי לֶאֱכל בּוֹ שְׁתֵּי סְעֵדּוֹת. כְּמוֹ הַשִּׁתּוּף:

מגיד משנה כל שמשתתפין בו מערבין בו וכו'. ריש פרק (דף כ"ו) בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. ופי' מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ושם מבואר ששוין הן לדבר זה. וכבר נזכרו פרטי הדברים בדין השתוף פ''א: וכמה שיעורי עירובי תחומין וכו'. משנה בכיצד משתתפין (דף פ"ב:) ופרק ראשון נתבאר שיעור שתי סעודות שהן שש ביצים. ודין הלפתן מימרא פרק בכל מערבין (דף כ"ט:) נזכרה פרק ראשון:

ח וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְעֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְאָכְלוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ [ב] בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֵינוֹ עֵרוּב. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶלָּא בַּעֲבֵרָה:

מגיד משנה וצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד וכו'. משנה שם פרק בכל מערבין (דף ל"ג:) נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב למטה מעשרה טפחים הרי זה עירוב ופירשו בגמרא באילן דקאי ברה''ר ואע''פ שמשתמש באילן הא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ושם מבואר דלרבי נתכוין לשבות בכרמלית ועירובו ברה''י או ברה''ר וכן בהפך זה הרי זה עירוב ולא נזכר בדברי רבינו בפירוש מניח עירובו ברה''ר ונתכוין לשבות ברה''ר מה דינו אבל מכלל דבריו שעירובו עירוב. והרשב''א ז''ל כתב דדוקא בשלא נתכוין לשבות רחוק מעירובו שמונה אמות לפי שהנותן את עירובו יש לו ארבע אמות וכשמטלטלו ומביאו אצלו אינו צריך לטלטלו אלא פחות מארבע אמות אבל נתכוין לשבות ברחוק שמונה אמות אין עירובו עירוב שאין מתירין לו להביאו דרך רה''ר פחות פחות מארבע אמות ששבות הקרוב למלאכה גמורה היא ולא התירו וקרוב לזה יתבאר בדין נתנו בראש הקנה לפנינו ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא באילן העומד חוץ לעבורה של עיר אבל עומד בתוך עבורה של עיר אפילו למעלה מעשרה הרי זה עירוב דמתא כמאן דמליא דמיא. ועוד שם חלוק אחר ולא נזכר בדברי ההלכות מהם כלל ולא בדברי רבינו נראה שהם סבורין שאינן כהלכה וסוגיא דשמעתא גבי בור (דף ל"ד:) משמע לכאורה דאין הלכה כאותן דברים מדלא אוקמו לה בהכי אבל האחרונים פסקו כן וכ''כ הרשב''א ז''ל ובספרו מבואר דעתו בארוכה:

ט אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּכַרְמְלִית. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בְּכַרְמְלִית וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שֶׁבִּשְׁעַת קְנִיַּת הָעֵרוּב שֶׁהוּא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִכָּל אַחַת מִשְּׁתֵּי הָרְשׁוּיוֹת לְכַרְמְלִית לִדְבַר מִצְוָה. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּמְקוֹם מִצְוָה אוֹ בִּשְׁעַת הַדְּחָק:

כסף משנה שכל דבר שהוא מדברי סופרים וכו'. נתבאר בפרק כ''ד מהלכות שבת:

י נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְנָעַל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא עֲשִׂיַּת מְלָאכָה הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שֶׁאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּמְקוֹם מִצְוָה אֶלָּא מְלָאכָה. * נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ הַקֻּנְדָּס הַצּוֹמְחִין מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ עֵרוּב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ. וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁין וּנְעוּצִין הֲרֵי זֶה עֵרוּב:

ההראב"ד נתנו בראש הקנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אנן קונטס תנן והוא בד של עץ ארוך ויש הרבה כזה והוא טעה במה שאמר בגמרא תלוש ונעוץ לא ונדמה לו שעל הקנה ועל הקונטס אמרו ולא אמרו אלא על הקנה, עכ''ל:

מגיד משנה נתנו במגדל ונעל וכו'. משנה שם (דף ל"ד:) נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה''ז עירוב ויש בגמרא אוקימתות והעלו המפרשים ז''ל דלדידן דקי''ל כרבי כל דמצי שקיל ליה לעירוב בלא מלאכה דאורייתא עירובו עירוב וכדברי רבינו: נתנו בראש הקנה וכו'. משנה שם (דף ל"ד:) נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב והטעם לפי שהן דקין ואין בהן ארבעה על ארבעה הן מקום פטור ובגמרא תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא והא אמרת רישא כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ואסיק רבא גזירה שמא יקטום ופירשו המפרשים דאע''ג דאין בו אלא משום שבות כיון שהוא שבות הקרוב לבא לידי מלאכה גמורה אפילו רבי אוסר ומכאן למדו דין נתכוין לשבות ברחוק שמונה אמות ברה''ר שהזכרתי למעלה. אבל רבינו כתב בפירוש המשנה הכריח רבי בכאן שיהיו הקנה והקונדס תלושין ונעוצין ולא יהיה מחובר לקרקע אע''פ שהוא בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב מותר לו להשתמש במחובר באותה שעה גזירה שמא יקטום גזירה שמא יחתוך אותו קנה והוא מחובר לקרקע והוא איסור סקילה מפני שיתערב לו בקנה התלוש ממקום צמיחתו שהוא מותר לחתכו וכמו כן הקונדס עכ''ל. ולפי זה אפשר שאין מכאן ראיה לדין רה''ר. ובהשגות כתוב שטעה רבינו במלת קונדס שכתב שצומח דאנן קונטס תנן והוא בד של עץ ארוך והוא טעה במ''ש בגמרא תלוש ונעוץ אין לא תלוש ולא נעוץ לא ונדמה לו שעל הקנה ועל הקונטס אמרו ולא אמרו לא תלוש לא אלא על הקנה בלבד. ורבינו כתב בפירוש המשנה קונטס הוא שבט דק יעשו ממנו הרמחים ושם הרומח קונטס וקונדס הכל שוה עכ''ל. וזהו הטעם שגזרו בהן שמא יקטום לפי שמתחלפין בתלושין ואינו כן בשאר אילנות המחוברין. והרשב''א חלק במיני הקנין מכח סוגיא אשר שם ולא נזכרה בהלכות לפי שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן:

יא * כָּל הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ יֵשׁ לוֹ בִּמְקוֹם עֵרוּבוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. לְפִיכָךְ הַמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין שֶׁלּוֹ בְּסוֹף הַתְּחוּם וְנִתְגַּלְגֵּל הָעֵרוּב וְיָצָא חוּץ לַתְּחוּם בְּתוֹךְ שְׁתֵּי אַמּוֹת הֲרֵי זֶה עֵרוּב וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא מִמְּקוֹמוֹ. וְאִם יָצָא חוּץ לִשְׁתֵּי אַמּוֹת אֵינוֹ עֵרוּב שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה חוּץ לַתְּחוּם וְהַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ עֵרוּב מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֶל עֵרוּבוֹ:

ההראב"ד כל המניח עירובו וכו'. כתב הראב''ד זה שנה משנתנו כר' אליעזר דאמר באמצען ואינו כן אלא כר' יהודה, עכ''ל:

מגיד משנה כל המניח את עירובו וכו'. מימרא דרבא שם (דף ל"ה:) הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות ומפרש רבינו יש לו ארבע אמות שתים לרוח זו ושתים לרוח זו לפי שלא אמרו יש לו ארבע אמות לכל רוח ומוכרח מדברי רבינו פירוש זה כמו שיתבאר בסמוך: לפיכך המניח עירובי תחומין שלו וכו'. משנה שם נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבע''י אינו עירוב משחשכה הרי זה עירוב ובגמרא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות אבל בתוך ד''א הנותן את עירובו יש לו ד''א והקשו על דברי רבינו שהזכיר שתי אמות שד''א לכל רוח קאמר או לאי זה רוח שירצה ותלו ענין זה במחלוקת התנאים שנחלקו בדין ד''א שיש לו לאדם כמה הן כנזכר פרק י''ב בהלכות שבת במשנה פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ה) ואמרו שרבינו שנה המשנה כר''א דאמר והוא באמצען ואין הלכה כמותו. וכ''כ בהשגות א''א זה שנה משנתנו כר''א דאמר והוא באמצען ואינו כן אלא כר''י עכ''ל. ופירוש כר''י דאמר לאיזה רוח שירצה גם הרשב''א כתב כן על דברי רבינו. וכבודם במקומו מונח שאין דעת רבינו לפסוק כר''א שבפירוש כתב פי''ב מהלכות שבת בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן וכן מבואר פ' כ''ז בדין התחומין שאינו סבור כר''א וכמ''ש שם אבל בכאן עיקר דבריו הוא שאינו מדמה דין העירוב לדין הטלטול. ונ''ל שרבא כיון שלא הזכיר ארבע אמות לכל רוח אינו ר''ל אלא שתים מכאן ושתים מכאן וכשהזכיר חוץ לד''א ר''ל חוץ למקום ד''א שיש לו אע''פ שאינן חוץ לתחום אלא שתים ולפעמים אמה אחת וכגון שהניח עירובו קרוב מסוף תחומו אמה אחת ולזה כתב רבינו המניח עירובי תחומין בסוף התחום כך נ''ל בדעתו ז''ל:

יב נִתְגַּלְגֵּל הָעֵרוּב וְיָצָא שְׁתֵּי אַמּוֹת חוּץ לַתְּחוּם אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אוֹ שֶׁהָיָה תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת מִבְּעוֹד יוֹם אֵינוֹ עֵרוּב. מִשֶּׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שֶׁקְּנִיַּת הָעֵרוּב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאִם סָפֵק הֲרֵי זֶה עֵרוּב שֶׁסְּפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ אִם נֶאֱכַל הָעֵרוּב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זֶה עֵרוּב:

מגיד משנה נתגלגל העירוב וכו'. משנה שם (ל"ה) כתבתיה בסמוך וסוף המשנה אם ספק ר' יוסי ור''ש אומרים ספק עירוב כשר: לפיכך אם נאכל העירוב וכו'. זה פשוט שאין חלוק בין נאכל לנשרף ולא כתבו רבינו אלא מפני מה שיזכיר בסמוך:

יג אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם [ג] צֵא וְעָרֵב עָלֵינוּ. אֶחָד עֵרֵב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם וְאֶחָד עֵרֵב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְזֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם נֶאֱכַל עֵרוּבוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְזֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נֶאֱכַל עֵרוּבוֹ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה שְׁנֵיהֶם קָנוּ עֵרוּב. שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת סָפֵק הוּא וּסְפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי כֵן סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק לֹא חֲשֵׁכָה אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְכַתְּחִלָּה וְאִם עֵרֵב הֲרֵי זֶה עֵרוּב:

מגיד משנה אמרו לו שנים צא וערב עלינו. מימרא דרבא סוף ב''מ (שבת ל"ד) והובאה פרק הדר (עירובין ע"ו) והוא כלשון רבינו ופירשה הוא ז''ל בעירובי תחומין וכן פירש''י ז''ל והקשו עליהם דהא אוקימנא התם בב''מ מתניתין דדייקינן מינה ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מערבין בעירובי תחומין וכתב הרמב''ן ז''ל בתירוץ זה ואפשר שאין מערבין אבל אם עירב עירובו עירוב וזה כדעת רבינו ורש''י ז''ל. והטעם נ''ל דלכתחלה אין מערבין שאין לו לבא לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק והרשב''א ז''ל הקשה על זה ממה שיתבאר בסמוך שאם עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה שאינו עירוב אלמא לא אמרינן ספק עירוב כשר אלא כשהיתה לו חזקת כושר ברורה וכתב ומכאן נלמוד למי שעירב ספק יום ספק לילה שאינו עירוב. ואני אומר שכבר נשמר רבינו מזה שטעם ספק התרומה שאינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא דאדרבה פשיטא לן שלא היתה ראויה זו לאכילה ואע''פ שאסורה מחמת ספק מ''מ לגבי אכילה חזר הספק כודאי אבל בשהיתה טהורה ונסתפק אימתי נטמאה הרי היתה טהורה מבעוד יום וראויה ואע''פ שבשעת קניה ספק לנו אם היתה ראויה אם לאו הרי זה ספק עירוב וכשר וכן הדין במערב בין השמשות והכין מסתברא לי מסוגיין דבפרק בכל מערבין (דף ל"ו) דלדידן דקי''ל תחומין מדרבנן ספק העירוב אפילו לא הויא ליה חזקה ברורה כל שאין חזקה כנגדו כשר וכן בדין דהוה ספק דרבנן ולקולא וזו היא אוקימתא דרב הונא בר חיננא שחלק בין תחומין לטומאה כדאיתא התם ויעיד על זה שטעם ספק טהורה ספק טמאה שאינו עירוב הוא משום סעודה הראויה מה שאמרו אם היו לפניו שתי ככרות ומבואר בסמוך כך נ''ל להעמיד דברי רבינו ורש''י ז''ל. ולשון המימרא מורה דבעירובי תחומין הוא מדקאמר אמרו לו שנים וא''א שני עירובין לשנים אלא בעירובי תחומין ומ''מ ר''ח ז''ל פירש הא דרבה בעירובי חצרות בדוקא ולזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ומפרשים אמרו לו שנים צא וערב עלינו צא וגבה העירוב מבני חצרותינו. ויש תמה בדברי הרשב''א ז''ל שפירשה בעירובי חצרות וכתב שאם עירב בחצרות בתרומה ספק טמאה וספק טהורה שאינו עירוב וכתב בדין עירוב תחומין שאינו עירוב בין השמשות למדו ממה שאמרו בתרומת ספק שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצרות יוכיחו. ודברי רבינו ורש''י ז''ל עיקר ונ''ל יותר:

יד נָפַל עַל הָעֵרוּב גַּל מִבְּעוֹד יוֹם אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא עֲשִׂיַּת מְלָאכָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיאוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהִיא שְׁעַת קְנִיַּת הָעֵרוּב. וְאִם נָפַל עָלָיו גַּל מִשֶּׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה עֵרוּב וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיאוֹ אֶלָּא בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נָפַל אוֹ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁסְּפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר:

מגיד משנה נפל על העירוב גל וכו'. משנה (עירובין ל"ה) כתבתיה למעלה והעמידוה בגמרא בדבעי מרא וחצינא שא''א להוציאו בלא עשיית מלאכה ומפורשים שם כל החלוקים שהזכיר רבינו:

טו אֲבָל אִם עֵרֵב בִּתְרוּמָה שֶׁהִיא סָפֵק טְמֵאָה אֵינוֹ עֵרוּב שֶׁאֵינָהּ סְעֵדָּה הָרְאוּיָה. וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא מִשְּׁתֵּיהֶן וְאָמַר עֵרוּבִי בַּטְּהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא אֵינוֹ עֵרוּב. שֶׁאֵין כָּאן סְעֵדָּה הָרְאוּיָה לַאֲכִילָה:

מגיד משנה אבל אם עירב בתרומה וכו'. ברייתא שם (דף ל"ה:) וכבר הארכתי למעלה בטעם זה: וכן אם היו וכו'. בעיא דאיפשטא שם ואמרו שם בעינן סעודה הראויה מבע''י וליכא כמו שכתב רבינו:

טז אָמַר כִּכָּר זֶה הַיּוֹם חֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ וְעֵרֵב בָּהּ הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשָׁה וַדַּאי וּרְאוּיָה הָיְתָה מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם אָמַר הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חֹל אֵין מְעָרְבִין בָּהּ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ תְּרוּמָה וְהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תְּרוּמָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. שֶׁהֲרֵי הִיא טֶבֶל כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַסְּעֻדָּה רְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם:

מגיד משנה אמר ככר זו היום חול וכו'. שם בעיא דאיפשטא ונזכר שם הטעם כמ''ש רבינו: היום קדש וכו'. שם זה בעיא דאיפשטא ונזכרה טעמה בדברי רבינו: וכן אם הפריש וכו'. משנה הובאה שם (דף ל"ז:) ומפרש רב פפא טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבע''י וליכא וכמ''ש רבינו. וכל אלו הדינין הם ג''כ בעירובי חצרות וכבר נתבארו קצתם פרק ראשון ומהם יש ללמוד לכיוצא בהן:

יז הַנּוֹתֵן עֵרוּבוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אֵינוֹ [ד] עֵרוּב לְפִי שֶׁבֵּית הַקְּבָרוֹת אָסוּר בַּהֲנָיָה וְכֵיוָן שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הָעֵרוּב שָׁם אַחַר קְנִיָּה הֲרֵי נֶהֱנֶה בּוֹ. נְתָנוֹ בְּבֵית הַפְּרָס הֲרֵי זֶה עֵרוּב וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכָּנֵס שָׁם בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ אוֹ שֶׁיְּנַפֵּחַ וְהוֹלֵךְ:

מגיד משנה הנותן את עירובו בבית הקברות וכו'. מחלוקת ר''י וחכמים שם (דף כ"ו:) במשנה ששם אמרו לכהן בבית הפרס ר''י אומר אפילו בבית הקברות ומסקנא דגמרא (דף ל"א) בהא קא מיפלגי מר סבר פירוש ר''י כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דמינטרא ומ''ס ניחא ליה אי מיצטריך ליה אכיל ליה ופסק רבינו כרבנן וכסתם מתני'. והרשב''א ז''ל הקשה בזה ממ''ש ריב''ל פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו:) הלכה כדברי המקיל בעירוב ואפילו יחיד במקום רבים. וכבר כתב הרמב''ן ז''ל שדעת הגאונים ז''ל שלא לפסוק כן במקום רבים והביא ראיות שאין ריב''ל מוסכם ושרבים חלוקים עליו. עוד הקשה ממ''ש שמואל פרק חלון (דף פ"א:) גבי עירובי חצרות שא''צ להודיע לדעת ר''י הלכה כר''י ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר''י בעירובין הלכה כמותו ויש לדחות דבעירובי חצרות בלבד קאמר א''נ דלא קי''ל כשמואל אלא כר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה כנ''ל לדעת רבינו והרשב''א ז''ל פסק כר' יהודה: נתנו בבית הפרס וכו'. (דף כ"ו:) במשנה הנזכרת והטעמים שהזכיר מפורשים בגמרא (דף ל':) וענין בית הפרס ודינו מבוארים ריש פ''י מהל' טומאת מת:

יח רַבִּים שֶׁרָצוּ לְהִשְׁתַּתֵּף בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין מְקַבְּצִין כֻּלָּן עֵרוּבָן שְׁתֵּי סְעֵדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בִּכְלִי אֶחָד בְּמָקוֹם שֶׁיִּרְצוּ. וְאִם עָשָׂה אֶחָד עֵרוּב עַל יְדֵי כֻּלָּן צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן עַל יְדֵי אַחֵר. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָם שֶׁאֵין מְעָרְבִין לוֹ לָאָדָם עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֶלָּא לְדַעְתּוֹ שֶׁמָּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁרָצָה זֶה. וְאִם הוֹדִיעוֹ מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצָה אֶלָּא מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ עַד שֶׁחֲשֵׁכָה אֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ:

מגיד משנה רבים שרצו להשתתף וכו'. (דף פ"ב) ריש פרק כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה ושם (דף פ"ב:) מבואר ששיעור מזון שתי סעודות הוא לכל אחד ואחד: ואם עשה אחד וכו'. פרק חלון (דף פ"א:) במשנה מבואר ומוסכם שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא מדעתו: ואם הודיעו מבע''י אע''פ שלא רצה אלא משתחשך וכו'. בכיצד משתתפין (דף פ"ב) כל שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשכה אסור שאין מערבין משחשכה ובגמרא שמעת מינה אין ברירה דאי יש ברירה תגלי מלתא למפרע דמבע''י הוה ניחא ליה, פירוש דקס''ד דאע''פ שהודיע מבע''י כל שלא קבל עליו אלא משחשכה אינו עירוב וא''ר אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני דבהודיעוהו מותר אע''פ שלא נתרצה עד שחשכה וכן פירש''י ז''ל ויש שם פירוש אחר וזה עיקר וכדעת רבינו:

יט כָּל הַזּוֹכֶה בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת מְזַכִּין עַל יָדוֹ בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין:

מגיד משנה כל הזוכה בעירובי חצרות מזכין על ידו וכו'. פ' חלון (דף פ') מסקנא דגמרא נקטינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצרות צריך לזכות. ופשוט הוא שהם שוין בזוכין שאותן שאינן ראויין בעירובי חצרות אינן ראוין בתחומין וכ''כ ז''ל:

כ נוֹתֵן אָדָם מָעָה לְבַעַל הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיִּקַּח לוֹ פַּת וִיעָרֵב לוֹ בָּהּ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. אֲבָל אִם נָתַן לְחֶנְוָנִי אוֹ לְנַחְתּוֹם וְאָמַר לוֹ זְכֵה לִי בְּמָעָה זוֹ אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לוֹ עַרֵב עָלַי בְּמָעָה זוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֵחַ בָּהּ פַּת אוֹ אֹכֶל מִן הָאֳכָלִין וּמְעָרֵב עָלָיו. וְאִם נָתַן לוֹ כְּלִי וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי בָּזֶה אֹכֶל וּזְכֵה לִי בּוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֵחַ אֹכֶל וּמְעָרֵב עָלָיו בּוֹ:

מגיד משנה נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו וכו'. שם (דף פ"א:) משנה נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר''א וחכ''א לא זכו לו מעותיו ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו א''ר יהודה בד''א בער''ת וכו' ובגמרא מאן שאר כל אדם בעה''ב ואמר שמואל לא שנו פירוש דבחנוני לא זכו לו מעותיו אלא מעה אבל כלי קונה ואמר שמואל לא שנו אלא דאמר זכה לי אבל ערב לי קונה ע''כ. וכל דברי רבינו מבוארים ודלא כר''א לפי שהוא יחיד במקום רבים וכמ''ש למעלה וטעם החנוני שאינו מזכה כשנתן לו מעה ואמר לו זכה לי לפי שהחנוני מוכר הפת ואין בעל המעה קונה אותה עד שימשוך כמבואר בהלכות מכירה וכיון שלא אמר לו ערב לי נראה שמשלו הוא רוצה לקנות תחת המעה ואינו קונה אבל כשאמר ערב לי הרי הוא עושהו שלוחו לערב עליו וקונה פת מאחר ומערב לו אבל בפת של עצמו לא שאין שליח קונה ומקנה וכשנתן כלי כל המטלטלין קונים זה את זה כנזכר בהלכות מכירה פ''ה. ופירשה רבינו בעירובי תחומין ויש מפרשים אותה בעירובי חצרות ודברי רבינו עיקר:

כא מְעָרֵב אָדָם עֵרוּבֵי תְּחוּמִין עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. לְפִיכָךְ אִם עֵרֵב עֲלֵיהֶן וְעֵרְבוּ לְעַצְמָן יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן. אֲבָל אֵינוֹ מְעָרֵב לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין אֶצְלוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְאִם עֵרֵב עֲלֵיהֶן וְשָׁמְעוּ וְשָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ יוֹצְאִין בְּעֵרוּבוֹ. עֵרֵב עַל אֶחָד מֵהֶן וְעֵרְבוּ הֵן לְעַצְמָן אֵין לְךָ מְחָאָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְיוֹצְאִין בְּעֵרוּב עַצְמָן. קָטָן בֵּן שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת יוֹצֵא בְּעֵרוּב אִמּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ עָלָיו מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְעַצְמוֹ:

מגיד משנה מערב אדם עירובי תחומין וכו'. פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) ת''ר מערב אדם ע''י בנו ובתו הקטנים על ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתם בין שלא מדעתן וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן יוצאים בשל רבן אבל אינו מערב לא ע''י בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא ע''י אשתו אלא מדעתם ופירשו שם בגמרא שאם שמעו ולא מיחו פירוש מיד יוצאין בעירובו וכתב הרשב''א ז''ל ואפילו לא הודיעם עד שחשכה. ועוד אמרו בגמרא שאם עירב לעצמו עירוב אחר שאין לך מחאה גדולה מזו ונתבארו דברי רבינו: קטן בן שש שנים וכו'. שם א''ר אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו:

כב הָרוֹצֶה לְשַׁלֵּחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד אַחֵר לְהַנִּיחוֹ לוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה לִקְבֹּעַ שְׁבִיתָתוֹ שָׁם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וּכְשֶׁהוּא מְשַׁלְּחוֹ אֵינוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְלֹא בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּמִצְוַת עֵרוּב. וְאִם שָׁלַח אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם שְׁלָחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּסוּלִין לְהוֹלִיכוֹ לְאָדָם כָּשֵׁר כְּדֵי שֶׁיּוֹלִיכוֹ הַכָּשֵׁר וְיַנִּיחוֹ בִּמְקוֹם הָעֵרוּב הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וַאֲפִלּוּ שְׁלָחוֹ עַל הַקּוֹף אוֹ עַל הַפִּיל. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד מֵרָחוֹק עַד שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַפָּסוּל אוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל הַכָּשֵׁר שֶׁאָמַר לוֹ לְהוֹלִיךְ אֶת הָעֵרוּב. וְכֵן רַבִּים שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְרָצוּ לִשְׁלֹחַ עֵרוּבָן בְּיַד אַחֵר הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּחִין:

מגיד משנה הרוצה לשלח עירובו וכו'. פרק בכל מערבין (דף ל"א:) משנה השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב אם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב ובגמרא וליחוש דלמא לא ממטי ליה ותירצו בעומד ורואה והקשו עוד וליחוש דלמא לא מקבל ליה מיניה ותירצו חזקה שליח עושה שליחותו ושם אמרו שכל שעומד ורואהו אפילו נתנו לקוף או לפיל להוליכו ואמר לאחר לקבלו הרי זה עירוב: וכן רבים וכו'. זה פשוט ומבואר בפ' כיצד משתתפין (דף פ"ב:):

כג * אֶחָד אוֹ רַבִּים שֶׁאָמְרוּ לְאֶחָד צֵא וַעֲרֵב עָלֵינוּ וְעֵרֵב עֲלֵיהֶן בְּאֵי זֶה רוּחַ שֶׁרָצָה הֲרֵי זֶה עֵרוּב וְיוֹצְאִין בּוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא יִחֲדוּ לוֹ רוּחַ. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עָרֵב עָלַי בִּתְמָרִים וְעֵרֵב עָלָיו בִּגְרוֹגָרוֹת. בִּגְרוֹגָרוֹת וְעֵרֵב עָלָיו בִּתְמָרִים. אָמַר לוֹ הַנִּיחַ עֵרוּבִי בְּמִגְדָּל וְהִנִּיחוֹ בְּשׁוֹבָךְ. בְּשׁוֹבָךְ וְהִנִּיחוֹ בְּמִגְדָּל. בַּבַּיִת וְהִנִּיחוֹ בַּעֲלִיָּה בַּעֲלִיָּה וְהִנִּיחוֹ בַּבַּיִת אֵינוֹ עֵרוּב. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ עָרֵב עָלַי סְתָם וְעֵרֵב עָלָיו בֵּין בִּגְרוֹגָרוֹת בֵּין בִּתְמָרִים בֵּין בַּבַּיִת בֵּין בַּעֲלִיָּה הֲרֵי זֶה עֵרוּב:

ההראב"ד אחד או רבים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל שנה משנתנו כמ''ד יש ברירה, עכ''ל:

מגיד משנה אחד או רבים וכו'. זה פשוט ומתבאר מהברייתא שבפרק מי שהוציאוהו (דף נ') או שאמר לעבדיו צאו וערבו עלי וכו' כמו שאכתוב פ' שמיני. ובהשגות א''א שנה משנתנו כמ''ד יש ברירה ע''כ וכן הוא האמת דק''ל בדרבנן יש ברירה ואפילו לא ידעו עד שחשכה יוצאין באותו עירוב וכדעת רבינו וכן פסקו ז''ל: האומר לחבירו ערב לי וכו'. פ' התקבל בגיטין (דף ס"ה:) האומר לשלוחו ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות בגרוגרות ועירב לו בתמרים תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב אמר רבה ל''ק הא דאין עירובו עירוב כרבנן דאמרי קפידא הוי אידך כר' אליעזר דאמר מראה מקום הוא לו. רב יוסף אמר הא והא רבנן כאן בשלו כאן בשל חבירו ופירשו ז''ל אם העירוב משל משלח אינו עירוב אם הוא משל שליח עירובו עירוב שנוח לו למשלח במה שיתן לו שליח א''ל אביי אלא הא דתניא האומר לשלוחו ערב לי במגדל ועירב לו בשובך בשובך ועירב לו במגדל תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אינו עירוב התם מאי שלו ומאי של חבירו איכא ותירץ התם נמי איכא פירי דמגדל ופירי דשובך ע''כ בגמרא. ומשמע ודאי דרבא לית ליה סברא דרב יוסף לחלק בין שלו לשל חבירו דאי ס''ל הכין הוה מוקים לתרוייהו כהלכתא והוה מוקים להו בצדדין חלוקים כי היכי דלא ליפלגו. ופסק רבינו כרבא חדא דהוה בתרא ועוד דאביי משמע דהכי ס''ל ורב יוסף איצטריך לדחוקי ולמימר דעירב לו במגדל מפירי דמגדל קאמר והרשב''א ז''ל פסק בספרו כרב יוסף ודברי רבינו נראין לי: אבל אם אמר וכו'. זה דבר פשוט נלמד משם:

כד * כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת כָּךְ מְבָרְכִין עַל עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. וְאוֹמֵר בְּזֶה הָעֵרוּב יִהְיֶה מֻתָּר לִי לְהַלֵּךְ לְמָקוֹם זֶה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם הָיָה אֶחָד מְעָרֵב עַל יְדֵי רַבִּים אוֹמֵר בְּזֶה הָעֵרוּב יִהְיֶה מֻתָּר לִפְלוֹנִי אוֹ לִבְנֵי מָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ לִבְנֵי עִיר זוֹ לְהַלֵּךְ מִמָּקוֹם זֶה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ:

ההראב"ד כשם שמברכין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והיכן צונו לערב בתחומין, בשלמא עירובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרה''ר אלא הא קולא נפקא מיניה לשבת ולא חומרא ואע''פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לעירוב והיאך יאמרו וצונו על מצות עירוב:

מגיד משנה כשם שמברכים וכו'. זה ממה שאמרו (פסחים ז') כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וכן כתב בספר העתים ומוסכם הוא מן הגאונים ז''ל. ובהשגות א''א והיכן צונו לערב בתחומין וכו' ואיך נאמר וצונו על מצות עירוב עכ''ל. ואני אומר דיותר ראוי לברך על עירובי התחומין מעל עירובי חצרות אם מטעם קולא וחומרא הוא לפי שידוע שדבר תורה מותר להוציא מן הבתים לחצרות ולמבואות בלא שום עירוב וחכמים אסרו זה גזרה משום הוצאה מרה''י לרה''ר והתירו ע''י עירוב ואנו מברכין וצונו לומר שאין אנו רשאין לטלטל בלא עירוב וצונו שכשנרצה להוציא מן הבית לחצר שנערב וה''ז כמצות נט''י ושחיטה וכיוצא בהן, אף בעירובי תחומין ידוע שמן התורה מותר ללכת שלש פרסאות בלא עירוב כמבואר פכ''ז מהלכות שבת וחכמים אסרו יותר מאלפים אמה לכל רוח והתירוהו על ידי עירוב תחומין וכשנרצה ללכת ממקום בתינו לצד אחד יותר מאלפים אין אנו רשאין בלא עירוב וא''כ יש לנו לברך על כך. ולא עוד אלא שבחצרות ע''י עירוב נעקר לגמרי איסור של דבריהם להוצאת הבתים ובעירובי תחומין עדיין גזרתם קיימת שלא ללכת יותר מאלפים אמה לכל רוח אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו ומה שנשכר לצד עירובו מפסיד לצד האחר. ולפעמים מפסיד יותר במדת המדינה כנזכר בראש הפרק ונתבאר שאם מטעם קולא וחומרא הוא שיותר ראוי לברך על עירובי תחומין כנ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן