הלכות עירובין - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עירובין - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אַנְּשֵׁי הֶחָצֵר שֶׁעֵרְבוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶן בֵּין מֵזִיד בֵּין שׁוֹכֵחַ הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. וְאָסוּר לְכֻלָּן לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר אוֹ מֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶן. בִּטֵּל לָהֶן זֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶן אֲבָל לְבֵיתוֹ אָסוּר. בִּטֵּל לָהֶן רְשׁוּת בֵּיתוֹ וּרְשׁוּת חֲצֵרוֹ הֲרֵי כֻּלָּם מֻתָּרִין. הֵן מִפְּנֵי שֶׁעֵרְבוּ וַהֲרֵי בִּטֵּל לָהֶן רְשׁוּת בֵּיתוֹ וַחֲצֵרוֹ. וְגַם הוּא מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ רְשׁוּת וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם וְהָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר:

מגיד משנה אנשי חצר שעירבו כולן חוץ מאחד שלא עירב וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ועיקרו פרק הדר (עירובין ס"ט:) אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וכו'. מבואר בסוגיא שעל משנה זו: בטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד הרי אלו מותרים להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן אבל וכו'. במשנה הנזכרת אנשי וכו' ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם שלהן מותר לו ולהם והעמידוה בגמרא כמ''ד המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא בטל וכשבטל רשות חצרו ולא בטל רשות ביתו בפירוש היא משנתנו והכי קי''ל דרבנן סברי הכין כדאיתא סוף עושין פסין (עירובין כ"ו:): בטל להם רשות חצרו וכו'. ג''ז מבואר שם (דף ס"ט:) ובעושין פסין (דף כ"ו:) היכא דגלי גלי:

כסף משנה ביטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד וכו' אבל לביתו אסור. בפרק חלון (עירובין ע"ט.) אמתני' דמתבן שבין שתי חצרות תניא בית שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה''ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. ופירש''י לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתו לטלטולי וה''ה דס''ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול. ועל פי זה כתב הטור שאם ביטל רשותו סתם לא ביטל רשות ביתו הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו עכ''ל. ורבינו שלא הזכיר שצריך לנעול ביתו י''ל שסובר כמ''ש התוס' לחלק בין ההיא דפרק חלון להא דאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב א''נ שפסק כלישנא קמא דקי''ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואו נועל לביתו דקאמר לאו למימרא שינעול ממש אלא היינו לומר שלא יוציא ויכניס לביתו וזה בכלל מ''ש אבל הוא אסור:

ב הַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ סְתָם רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּטֵּל. וְהַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לִבְנֵי חָצֵר צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד [א] בְּפֵרוּשׁ וְאוֹמֵר רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְךָ וּלְךָ וּלְךָ. וְהַיּוֹרֵשׁ מְבַטֵּל רְשׁוּת אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁהַיּוֹרֵשׁ קָם תַּחַת מוֹרִישׁוֹ לְכָל דָּבָר. וּבִטּוּל רְשׁוּת בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה:

מגיד משנה המבטל רשותו סתם וכו'. ג''ז מבואר שם דדוקא היכא דגלי אבל סתמא אין הבית בכלל: והמבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל לכל וכו'. בעיא פ' הדר (דף ע':) ואיפשיטא דצריך. ובעושין פסין (דף כ"ו:) ג''כ יש אוקימתא דרבנן סברי הכין וקי''ל כוותיהו. ופירוש ואם לא בטל לכל אחד בפירוש אף למי שבטל לא עשה כלום וכן מוכרח שם. ומדברי רש''י ז''ל שבפרק פסין נראה שאם היו כולן עומדים ואמר רשותי מבוטלת לכולכם שדי בכך. ולשון רבינו בזה צריך תלמוד: והיורש מבטל רשות אע''פ שמת מורישו וכו'. בעיא שם (דף ע'.) יורש מהו שיבטל רשות היכא דלא הוה מצי לערובי מאתמול כגון שבאה לו הירושה בשבת וקיי''ל כר' נחמן דאמר מבטל וכ''פ ז''ל: ובטול רשות וכו'. במשנה שם (דף ס"ט:) וכב''ה:

ג בִּטְּלוּ אֵלּוּ הַמְעָרְבִין רְשׁוּתָן לְזֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב. הוּא מֻתָּר שֶׁהֲרֵי נִשְׁאָר לְבַדּוֹ. וְהֵם אֲסוּרִין שֶׁלֹּא נִשְׁאָר לָהֶן רְשׁוּת. וְאֵין אוֹמְרִים יִהְיוּ כְּאוֹרְחִים אֶצְלוֹ שֶׁאֵין רַבִּים אוֹרְחִין אֵצֶל אֶחָד:

מגיד משנה בטלו אלו המערבין וכו'. משנה שם נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורים ואמרו בגמרא ואמאי הם אסורים אינהו נמי ליהוו אורחין לגביה ותירצו חד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחים. וכתב הרשב''א ז''ל ויראה לי שאם היו שנים לבד ובטל האחד אצל חבירו כך הדין שהמבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר בשל עצמו וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשות לרבים שעירבו לפי שהיחיד נעשה אורח אצל רבים אבל הרבים אינן נעשין אפילו אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד עכ''ל:

ד הָיוּ אֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שְׁנַיִם אוֹ יֶתֶר. אִם בִּטְּלוּ רְשׁוּתָם לַמְעָרְבִין הַמְעָרְבִין מֻתָּרִין וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ אֲסוּרִין. וְאֵין הַמְעָרְבִין יְכוֹלִים לְבַטֵּל רְשׁוּתָם לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ חָזַר הָאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב וּבִטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא עֵרֵב הֲרֵי זֶה אוֹסֵר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּטְּלוּ לוֹ הַמְעָרְבִין אָסוּר הָיָה. * אֶחָד שֶׁעֵרֵב אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב אֲבָל הָאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵרֵב:

ההראב"ד אחד שעירב וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא שמת הג' שעירב זה עמו אבל אם הוא חי צריך לבטל לשניהם, עכ''ל:

מגיד משנה היו אלו שלא עירבו שנים או יתר אם בטלו רשותם למערבין וכו'. ברייתא שם (דף ע') שנים שלא עירבו נותנים רשותם לשנים שעירבו וכתב רבינו ואלו שלא עירבו אסורים וכבר נתבאר זה למעלה בדברי הרשב''א ז''ל: ואין המערבין יכולים לבטל רשותם לשנים שלא עירבו שכל אחד וכו'. ברייתא שם ואין שנים שעירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו ומפורש שם לא צריכא דהדר חד מנייהו ומבטל ליה לחבריה מהו דתימא לישתרי קמ''ל כיון דבעידנא דקא מבטל לא הויא ליה שריותא בהאי חצר לא: אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאחד שלא וכו'. ברייתא שם אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. ורבינו הביא הברייתא כלשונה ויש בזה תמה שהרי בגמרא הקשו מרישא למאן דאמר המבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד ואינו מספיק בבטולו לאחד וכך היא הקושיא שם היכי דמי אחד שעירב אי דליכא אחרינא בהדיה מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה וקתני לאחר שעירב ותירצו הב''ע דהוה ומית ומבואר זה בהלכות וא''כ היה לו לרבינו לבאר שאין הבטול לאחד שעירב מועיל אלא כשאין חבירו שעירב עמו קיים וכבר הושג מזה. ואפשר שסמך לו רבינו על מה שכבר באר למעלה שצריך לבטל לכל אחד ואחד וצ''ע:

ה כְּשֵׁם שֶׁבַּעַל הַבַּיִת זֶה מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת זֶה בְּחָצֵר אַחַת כָּךְ [ב] מְבַטְּלִין מֵחָצֵר לֶחָצֵר. וּמְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁשְּׁרוּיִים בֶּחָצֵר וְלֹא עֵרֵב. אֶחָד מֵהֶן [ג] מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי מְטַלְטֵל בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו. וְחוֹזֵר הַשֵּׁנִי וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לָרִאשׁוֹן וּמְטַלְטֵל הָרִאשׁוֹן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ. וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים. וְיֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת בְּחֻרְבָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא בְּחָצֵר:

מגיד משנה כשם שבעל הבית זה מבטל רשותו לבעה''ב זה בחצר אחת וכו'. שם (דף ס"ו:) אמר שמואל אין בטול רשות מחצר לחצר ואין בטול רשות בחורבה ור' יוחנן אמר יש בטול רשות מחצר לחצר ויש בטול רשות בחורבה וקי''ל כר''י. ובאור זה כך הוא ששתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרה''ר אע''פ שאין אחת אוסרת על חברתה אם רצתה האחת לבטל רשותה אצל השניה היא מותרת וחברתה אסורה. ואצ''ל שיש בטול אם היתה זאת לפנים מזו שהפנימיות אוסרות על החיצונה שיש בהן בטול וזה מבואר שם: ומבטלין וחוזרין ומבטלין כיצד שנים ששרויין בחצר ולא וכו'. מחלוקת רב ושמואל (דף ס"ח:) ופסק כרב וכן פסקו בהלכות ויש חולקין וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדברי ההלכות: ויש בטול רשות בחורבה כדרך שהוא וכו'. כבר נזכר זה וענינו שאם היו שני בתים פתוחים לחורבה אחת שאוסרין זה על זה אם לא עירבו ביטול מועיל ביניהם כדרך שמועיל בחצר:

ו מִי שֶׁבִּטֵּל רְשׁוּתוֹ וְחָזַר וְטִלְטֵל בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל. אִם בְּמֵזִיד הוֹצִיא הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא עָמַד בְּבִטּוּלוֹ. וְאִם [ד] בְּשׁוֹגֵג הוֹצִיא אֵינוֹ אוֹסֵר שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּבִטּוּלוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ אֵלּוּ שֶׁבִּטֵּל לָהֶן. אֲבָל אִם קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ וְהוֹצִיאוּ אִם חָזַר הוּא וְהוֹצִיא בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן:

מגיד משנה מי שביטל רשות וחזר לטלטל ברשותו שביטל וכו'. משנה (דף ס"ט:) שם מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר דברי ר''מ ר''י אומר מזיד אוסר שוגג אינו אוסר ומשמע ממתני' (דף ס"ח ס"ט) דגבי צדוקי ומאוקימתא דאוקימו עלה לא קשיא כאן קודם שהחזיקו וכו' דלאחר שהחזיקו אינו אוסר בשום צד לענין הלכתא וכן דעת ההלכות וכן הכריע הרשב''א ז''ל:

לחם משנה מי שבטל רשותו וכו'. צ''ל שמ''ש רבינו למעלה וגם הוא מותר מפני שלא נשאר לו רשות איירי בשקדמו הם והחזיקו דאל''כ הרי כשהוא מטלטל לא עמד בביטולו. ועל מה דפסק רבינו כר''י דאמר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. לכאורה קשה דבגמרא (דף ס"ח:) כתנאי מי שנתן רשות וכו' כלומר דאית ליה לר''מ דאמר בין בשוגג בין במזיד אוסר דמבטלין וחוזרין ומבטלין. ור' יהודה דאמר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר דאין חוזרין ומבטלין. ודחו דכ''ע סברי אין מבטלין וחוזרין ומבטלין והכא בקנסו שוגג אטו מזיד וכו'. והשתא קשה בדברי רבינו דאם נאמר דלא דחינן הכי בגמרא אלא לשמואל אבל לרב דאית ליה דמבטלין וחוזרין ומבטלין הוי תנאי ואתיא כר''מ קשה דאם כן איך פסק הוא כרב דחוזרין ומבטלין וכר''י דהוי דלא כוותיה. ואם נאמר דדחוי הגמרא הוי אפילו אליבא דרב כ''ש דקשה דע''כ ר''י סבר דאין חוזרין ומבטלין וא''כ איך פסק הוא דחוזרין ומבטלין כר''י. ועוד לכאורה נראה דהוא מוכרח דס''ל לרב תנאי דאי לא תיקשי לרב ברייתא דפ' חלון (דף מ"ט) דאמרינן התם הוא אסור וחבירו מותר פשיטא לא צריכא וכו' והא קמ''ל דמבטלין וחוזרין ומבטלין וכ''כ שם התוס' דרב ס''ל תנאי ואולי י''ל דהך לימא כתנאי לא הוי אלא אי טעמא דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין הוי משום דכיון דבטליה לרשות וכו' כדאמרו שם לעיל בגמרא אבל אי טעמא משום דלא ליהויין מילתייהו דרבנן כחוכא ואיטלולא מצו סברי כ''ע דמבטלין וחוזרין ומבטלין כרב וצריך להתיישב בדבר:

ז שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וֶהֱקִיפוּם נָכְרִים מְחִצָּה בְּשַׁבָּת אֵין מְבַטְּלִין זֶה לָזֶה הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְעָרֵב מֵאֶמֶשׁ. אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁמֵּת וְהֵנִיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק. אִם מֵת מִבְּעוֹד יוֹם הֲרֵי הַיּוֹרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הֶחָצֵר אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. וְאִם מֵת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. ואֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁמֵּת וְהֵנִיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר. אִם מִבְּעוֹד יוֹם מֵת אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן מְעֹרָבִים. וְאִם מֵת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אוֹסֵר עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּת מוֹרִישׁוֹ [ה] לָהֶן:

מגיד משנה שני בתים בשני צדי רה''ר וכו'. בעיא שם (דף ס"ז) דאיפשיטא דאין מבטלין: אחד מבני חצר שמת וכו'. ברייתא שם אחד מן החצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק מבע''י אוסר משחשכה אינו אוסר ופי' אחד מן החצר עירב עם בני החצר וכשמת משחשכה כיון שהותר למקצת שבת הותר לכולו ואין היורש אוסר אבל כשמת מבע''י הרי היורש אוסר וכבר נתבאר למעלה שהיורש מבטל. וכתב הרשב''א ז''ל דדוקא כשבא זה היורש ודר עמהם בשבת הא לאו הכי אינו אוסר כמו שיתבאר פ''ד שמקום הפת אוסר. עוד כתב דוקא כשהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר כשמת מבע''י אבל אם הניחו לאחד מבני חצר שעירב עמהם הכל מותר שאע''פ שלא עירב עמהם על דירה זו כיון שעירב עמהם ונכנס השבת לאחר שמת המוריש הרי חל העירוב על כל מה שיש לו בחצר ופשוט הוא שם. עוד כתב אחד מבני חצר שלא עירב ומת משחשכה הרי היורש אוסר עד שיבטל אע''פ שהיה דר באותה חצר ועירב עמהם לפי שלא נכנס רשות המוריש בתוך עירובו של יורש. עוד כתב ויראה שאפילו לא היה היורש דר באותה שבת עמהם אוסר עד שיבטל שכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת עד שיבטל: אחד מן השוק שמת וכו'. בברייתא הנזכרת מבואר כן וגם בזה כתב הרשב''א ז''ל דוקא כשבא היורש לדור בשבת הוא שאוסר הא לאו הכי לא כנזכר למעלה:

כסף משנה אחד מבני חצר שמת והניח רשותו וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב''א דוקא שהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר אבל אם הניחו לאחד מבני החצר שעירב עמהם הכל מותר וכו'. משמע מדבריו שאפילו קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע''י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו וכ''נ מדברי הרא''ש ואם משחשכה מת כיון דסתם מוריש זה לא עירב לפי שהיה מן השוק והיורש אינו יכול לערב עכשיו אף על פי שהיורש הזה עירב מבעוד יום עם שכניו בעבור ביתו לא אמרינן שיכנס בית זה שירש עכשיו בכלל עירובו דכיון דכשחשכה היה אסור כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת:

ח יִשְׂרָאֵל וְגֵר שֶׁשְּׁרוּיִים בִּמְעָרָה אַחַת וּמֵת הַגֵּר מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו עַד שֶׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה הַמַּחֲזִיק אוֹסֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל שֶׁהֲרֵי הוּא כְּיוֹרֵשׁ. וְאִם מֵת הַגֵּר מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו אֶלָּא בְּהֶתֵּרוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא עוֹמֵד:

מגיד משנה ישראל וגר ששרויין וכו'. ברייתא (דף ע'.) והעמידו כן בגמרא ישראל וגר ששבתו במגורה אחת פי' רש''י כמין גורן וחלוק לחדרים מת הגר מבע''י אף על פי שלא החזיק ישראל מבע''י אלא משחשכה הרי זה אוסר מת הגר משחשכה כיון שלא היה לו להחזיק מבע''י אלא משחשכה הרי זה אינו אוסר ומפורש שם שבטול מועיל במקום שהוא אוסר. וענין הגר שנכסיו כהפקר על איזה דרך הוא מבואר בהלכות זכייה ומתנה:

ט יִשְׂרָאֵל הַדָּר עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ עִם גֵּר תּוֹשָׁב בְּחָצֵר אֵינוֹ [ו] אוֹסֵר עָלָיו שֶׁדִּירַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵינָהּ דִּירָה אֶלָּא כִּבְהֵמָה הוּא [ז] חָשׁוּב. וְאִם הָיוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹ יָתֵר וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שָׁכֵן עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. וְדָבָר זֶה גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יַשְׁכִּינוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עִמָּהֶן שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו. וְלָמָּה לֹא גָּזְרוּ בְּיִשְׂרָאֵל אֶחָד וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶחָד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי. שֶׁהֲרֵי יִפְחַד שֶׁמָּא יִתְיַחֵד עִמּוֹ וְיַהַרְגֶּנּוּ וּכְבָר אָסְרוּ לְהִתְיַחֵד עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת:

מגיד משנה ישראל הדר עם וכו'. (דף פ"א:) ריש פרק הדר עם וכו' ראב''י אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראל אוסרין זה על זה. ונפסקה בגמרא (דף ס"ב:) הלכה כן ושם נתבאר הטעם שהזכיר רבינו בבאור. ופירש דוקא בשאין הישראלים אוכלין על שלחן אחד וצריכין לערב אבל אם היו אוכלין על שלחן אחד אין העובד כוכבים ומזלות אוסר עליהן. וזה ברור ומבואר בדברי רבינו. ודין גר תושב שהוא בזה כעובד כוכבים ומזלות מבואר בירושלמי:

לחם משנה ישראל הדר עם העובד כוכבים ומזלות או עם גר תושב בחצר אינו אוסר עליו וכו'. כתב ה''ה ופירוש דוקא כשאין הישראלים אוכלים על שלחן אחד עד אומרו וזה ברור ומבואר בדברי רבינו כוונתו להוכיח דכשהישראלים אוכלים על שלחן אחד א''צ עירוב דאין עובד כוכבים ומזלות אוסר והוכיח כן ממ''ש רבינו דטעם האיסור שאין עירוב מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות ואילו איסור העובד כוכבים ומזלות אין תלוי בעירוב איך תלה הטעם שאין עירוב מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות משמע דדוקא כשצריך עירוב העובד כוכבים ומזלות אוסר דאין עירוב מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות אבל אי לא אינו אוסר:

י שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַשּׁוֹכְנִים בְּחָצֵר אַחַת וְעֵרְבוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים לְעַצְמָן לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם. וְכֵן אִם בִּטְּלוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ בִּטֵּל לָהֶן אוֹ בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים זֶה לָזֶה וְנַעֲשׂוּ כְּיָחִיד עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם. שֶׁאֵין עֵרוּב מוֹעִיל בִּמְקוֹם עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאֵין בִּטּוּל [ח] רְשׁוּת מוֹעִיל בִּמְקוֹם עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאֵין לָהֶן תַּקָּנָה אֶלָּא [ט] שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּתוֹ וְיֵעָשֶׂה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּאִלּוּ הוּא אוֹרֵחַ עִמָּהֶן. וְכֵן אִם הָיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת רַבִּים מַשְׂכִּירִין רְשׁוּתָם לְיִשְׂרְאֵלִים וְהַיִּשְׂרְאֵלִים מְעָרְבִין וּמֻתָּרִין. וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד שֶׁשָּׂכַר מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְעָרֵב עִם שְׁאָר הַיִּשְׂרְאֵלִים וְיֻתְּרוּ כֻּלָּם. וְאֵין כָּל אֶחָד צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת:

מגיד משנה שני ישראלים וכו'. שם (דף ס"ב) אמור רבנן אין מועיל עירוב במקום עובד כוכבים ומזלות ואין ביטול רשות מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות עד שישכיר: וכן אם העובדי כוכבים ומזלות רבים וכו'. זה פשוט ומתבאר שם: וישראל אחד ששכר וכו'. זה מבואר שם (דף ס"ו) חמשה ששרויין בחצר אחת אחד שוכר ע''י כולם וכו'. וכתב הרשב''א ז''ל ישראל שהשאיל או שהשכיר ביתו לעובד כוכבים ומזלות אינו אוסר שלא השאיל והשכיר לו על דעת שיאסור עליו ועוד האריך בטעם זה:

לחם משנה ישראל אחד ששכר מן העובד כוכבים ומזלות וכו'. כתב ה''ה וכתב הרשב''א ז''ל ישראל שהשאיל או שהשכיר ביתו לעובד כוכבים ומזלות וכו' קשה דאפילו אם השאיל לישראל נמי לא השאילו על דעת שיאסור עליו כמ''ש התוספות (דף ע"ב בד"ה ומודין) באותם הבחורים הבאים ללמוד תורה כמבואר בהגה''ה ריש פרק ד' וז''ל שם ועוד שאינו משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה ע''כ. וי''ל דהרשב''א ז''ל סבור דדוקא בעובד כוכבים ומזלות אמרינן הכי משום דאי הוי שאלה גמורה אין לו תקנה אלא בשכירות והוא דוחק גדול דהעובד כוכבים ומזלות אינו רוצה להשכיר דמטעם זה התירו השכירות בעובד כוכבים ומזלות מפני שהוא דבר דוחק כמבואר בגמרא ובספרי הפוסקים אבל בישראל אפילו הוי שאלה לא הוי דוחק דהוא יערב עמהם דהא הוא צריך לערב ג''כ עכ''פ:

יא שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְיִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דָּרִים בַּפְּנִימִית וְיִשְׂרָאֵל אַחֵר בַּחִיצוֹנָה. אוֹ שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּחִיצוֹנָה וְיִשְׂרָאֵל אַחֵר בַּפְּנִימִית הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ. שֶׁהֲרֵי רַגְלֵי שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים [י] וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְצוּיִים שָׁם. וְהַפְּנִימִי מֻתָּר בַּפְּנִימִית:

מגיד משנה שתי חצרות זו וכו'. שם (דף ס"ה:) אמר רב ישראל ועובד כוכבים ומזלות בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני רבי ואסר ושם פנימי במקומו מהו אמר להן מותר. עוד שם ישראל ועובד כוכבים ומזלות בחיצונה וישראל בפנימית מהו ואמרו שה''ה. ואע''פ שיש חולקים בדברים אלו מפני הסוגיא ששם כבר הכריחו האחרונים כדברי רבינו ועיקר:

יב שׂוֹכְרִין מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲפִלּוּ [כ] בְּשַׁבָּת. שֶׁהַשְּׂכִירוּת כְּבִטּוּל רְשׁוּת הִיא שֶׁאֵינָהּ שְׂכִירוּת וַדָּאִית אֶלָּא הֶכֵּר בִּלְבַד. לְפִיכָךְ שׂוֹכְרִין מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מַשְׂכֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. וְכֵן שְׂכִירוֹ וְשַׁמָּשׁוֹ מַשְׂכִּירִין שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שְׂכִירוֹ אוֹ שַׁמָּשׁוֹ יִשְׂרְאֵלִי הֲרֵי זֶה מַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. שָׁאַל מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מָקוֹם לְהַנִּיחַ בּוֹ חֲפָצָיו וְהִשְׁאִילוֹ הֲרֵי נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. הָיוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת זֶה שְׂכִירִים אוֹ שַׁמָּשִׁים אוֹ נָשִׁים רַבִּים אִם הִשְׂכִּיר אֶחָד מֵהֶן דַּיּוֹ:

מגיד משנה שוכרין מן וכו'. מבואר שם (ס"ב וס"ה ס"ז) ששוכרין ואפי' בשבת ושוכרין אפילו בפחות מש''פ: ואשתו של וכו'. פ' חלון (דף פ') ההוא עכומ''ז דאמרי ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו וקא בעי מהו למיגר מדביתהו ופשטו שאשתו משכרת שלא מדעתו ומכאן דשלא מדעתו הוא אפילו בששאלוהו וסרב והרשב''א כתב שלא מדעתו אפי' בעל כרחו: וכן שכירו וכו'. זה מבואר פ' הדר (דף ס"ו) מה מערב אפילו שכירו ולקיטו אף שוכר אפילו שכירו ולקיטו. ומ''ש רבינו ואפילו שכירו ישראל וכו'. וכן מ''ש שאל מן העכו''ם וכו'. מבואר שם (דף ס"ב ס"ד) במעשה דהמן בר ריסתק שלא היה רוצה להשכיר ואמרו ניזיל חד מינייהו ולשאול מיניה דוכתא וליתיב ביה מידי וה''ל כשכירו ולקיטו ושם אמרו היו לו חמשה שכירין ולקיטין מהו והשיבו אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו להחמיר:

יג שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַדָּרִים בְּחָצֵר [ל] אַחַת וְשָׂכְרוּ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת חוֹזֵר הָאֶחָד וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי [מ] וּמֻתָּר. וְכֵן אִם מֵת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת מְבַטֵּל הַיִּשְׂרְאֵלִי לַיִּשְׂרְאֵלִי הָאַחֵר וְיִהְיֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל:

מגיד משנה שני ישראלים וכו'. שם (דף ס"ח:) מחלוקת שמואל ור''י וקי''ל כר''י וכן בשמת עובד כוכבים ומזלות פסק כמ''ד מבטלין וכן פסקו ז''ל:

לחם משנה שני ישראלים ועובד כוכבים ומזלות הדרים בחצר א' ושכרו מן העובד כוכבים ומזלות בשבת חוזר האחד ומבטל רשותו לשני ומותר. אף על גב שזה שביטל רשות בשעה ששכר לא היה יכול לערב ודמי למערבין שביטלו רשותם לשנים שלא עירבו שאפילו חזר הוא וביטל רשותו לשני שלא עירב הרי זה אוסר שבשעה שביטל וכו' כמ''ש רבינו בראש הפרק מ''מ לא דמי שבידו לבטל רשות:

יד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁהִשְׂכִּיר [נ] לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִם אֵין הָרִאשׁוֹן יָכוֹל לְהוֹצִיא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַשֵּׁנִי עַד שֶׁיַּשְׁלִים זְמַן שְׂכִירוּתוֹ שׂוֹכְרִין מִזֶּה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַשֵּׁנִי [ס] שֶׁהֲרֵי נִכְנַס תַּחַת הַבְּעָלִים. וְאִם יֵשׁ רְשׁוּת לָרִאשׁוֹן לְהוֹצִיא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַשּׂוֹכֵר מִמֶּנּוּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. אִם לֹא הָיָה הַשֵּׁנִי עוֹמֵד וְשָׂכְרוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים מִן הָרִאשׁוֹן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:

מגיד משנה עובד כוכבים ומזלות שהשכיר וכו'. שם (דף ס"ה:) ר''ש בן לקיש ותלמידי ר' חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר אמרו מהו למיגר מיניה היכא דלא מצי מסלק להו לא מבעי לך דהא לא מצי מסלק ליה כי תבעי לך דמצי מסלק ליה מאי כיון דמצי מסלק ליה אגרינן מיניה או דלמא השתא מיהו הא לא סלקיה אמר להו ריש לקיש נשכור ולכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם אתו שאלו לרבי אפס אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. וכתב הרשב''א ז''ל שאפילו לא היה משכיר יכול לסלקו יראה לי שאם היה לו במה שהשכיר שום תפיסת יד שהיו לו קצת כלים או אפילו אין בו אלא שיש לו רשות להניח שם שום כלים שוכרין אפילו מן המשכיר שאינו גרוע משכירו ולקיטו עכ''ל:

טו חָצֵר שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שְׁרוּיִין בָּהּ וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מִבֵּית יִשְׂרְאֵלִי זֶה לְבֵית יִשְׂרְאֵלִי זֶה וְעָשׂוּ עֵרוּב דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ פְּתָחִים מִפְּנֵי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר. שֶׁאֵין רַבִּים נַעֲשִׂים בְּעֵרוּב כְּיָחִיד בִּמְקוֹם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת:

מגיד משנה חצר שישראלים ועובדי כוכבים ומזלות וכו'. דברי רבינו הם ממ''ש פ' הדר (דף ע"ד ע"ה) מבוי שצדו אחד עובד כוכבים וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים במבוי א''ל אביי לרב יוסף אמר רב אפילו בחצר א''ל אין ואסיקנא דקסבר אסור לעשות יחיד במקום עובד כוכבים ומזלות. ובאר רבינו שחדושו של רב הוא שאף על פי שעירוב זה מועיל דרך חלונות אינו מועיל דרך פתחים שאם לא היו יכולים לערב דרך חלונות פשוט היה שלא היה מועיל דרך פתחים שכבר נתבאר שאין עירוב מועיל במקום עובד כוכבים וכתב רבינו בכאן דין החצר ופ''ה כתב דין המבוי. ויש לאחרונים בזה שטה אחרת ודברים אחרים ולדברי כולם דינו של רבינו אמת ופירושו נראה ג''כ:

טז יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּת [ע] בְּפַרְהֶסְיָא אוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְכָל דְּבָרָיו. וְאֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ וְאֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת אֶלָּא שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֲבָל אִם הָיָה מִן הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין שֶׁאֵין עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת כְּגוֹן [פ] צְדוֹקִין וּבַיְתוֹסִין וְכָל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּמִצְוַת עֵרוּב, אֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב. וְאֵין שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֲבָל מְבַטֵּל הוּא רְשׁוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל הַכָּשֵׁר וְזוֹ הִיא תַּקָּנָתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה יִשְׂרָאֵל אֶחָד כָּשֵׁר וְזֶה הַצְּדוֹקִי בֶּחָצֵר הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיְּבַטֵּל לוֹ רְשׁוּתוֹ:

מגיד משנה ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא. ברייתא שם (דף ס"ט:) ישראל המשמר שבתו בשוק מבטל רשות ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות, פי' בשוק בפרהסיא להוציא מחלל בסתר וכן מבואר בהלכות: אבל אם היה וכו'. שם (דף ס"ט:) מבואר במעשה דר''ג שצדוקי מבטל רשות וכתב רבינו וה''ה לביתוסי ששניהם דין אחד להם בכל הגמרא וענין טעותם אחד הוא כידוע: כללו של דבר וכו'. זהו להוציא רשעים וכן מפורש ריש פרק הדר (דף ס"א:) שמי שאינו מודה בעירוב הרי דינו בזה כעובד כוכבים ומזלות ומבואר בפרק בכל מערבין (דף ל"א:) שכותי אינו מודה בעירוב:

כסף משנה אבל אם היה מן האפיקורסים וכו' כגון צדוקים וביתוסים וכו' ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות. מדברי רבינו נראה דלא מהני שכירות בישראל וכן דעת הר''מ והמרדכי וכ''נ מדברי רש''י בפרק הדר במשנת צדוקי שהיה דר במבוי ודלא כהרא''ש דסבר דשכירות מהני נמי בישראל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן