הלכות עירובין - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עירובין - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין מַנִּיחִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֶחָד בַּמִּזְרָח וְאֶחָד בַּמַּעֲרָב כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ בְּמִקְצָת הַיּוֹם עַל אֶחָד מִשְׁנִי הָעֵרוּבִין וּבִשְׁאָר הַיּוֹם עַל הָעֵרוּב הַשֵּׁנִי. שֶׁאֵין מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין לְיוֹם אֶחָד. טָעָה וְעֵרֵב לִשְׁתֵּי רוּחוֹת כִּמְדֻמֶּה הוּא שֶׁמְּעָרְבִין לִשְׁתֵּי רוּחוֹת. אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם צְאוּ וְעָרְבוּ עָלַי אֶחָד עֵרֵב עָלָיו לַצָּפוֹן וְאֶחָד עֵרֵב עָלָיו לַדָּרוֹם מְהַלֵּךְ כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶם:

מגיד משנה אין מניחין שני עירובין אחד במזרח וכו'. פרק בכל מערבין (דף ל"ח) אמרו לו חכמים לר''א אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום אמר להם אבל וכו': טעה ועירב. פ' מי שהוציאוהו (דף נ:) טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות או שאמר לעבדיו צאו וערבו עלי אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום מהלך לצפון כעירובו לדרום לדרום כעירובו לצפון ואם מצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו ע''כ:

ב כֵּיצַד מְהַלֵּךְ כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶם. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִשְׁנֵיהֶם לְהַלֵּךְ בּוֹ. נָתַן הָאֶחָד עֵרוּב בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה לְרוּחַ מִזְרָח וְהִנִּיחַ הַשֵּׁנִי מֵהֶן עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה לְרוּחַ מַעֲרָב. אֵין זֶה שֶׁעֵרְבוּ עָלָיו מְהַלֵּךְ בַּמַּעֲרָב אֶלָּא אֶלֶף אַמָּה כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרֵב עָלָיו בַּמִּזְרָח. וְלֹא יְהַלֵּךְ בַּמִּזְרָח אֶלָּא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרֵב עָלָיו בַּמַּעֲרָב. לְפִיכָךְ אִם עֵרֵב אוֹ עֵרְבוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ אֶחָד בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה לַמִּזְרָח וְאֶחָד בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה לַמַּעֲרָב הֲרֵי זֶה לֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ:

ג מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת [א] וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם אֵרַע לִי דְּבַר מִצְוָה אוֹ נִלְחַצְתִּי לְמָחָר וְנִצְרַכְתִּי לְרוּחַ זוֹ זֶה הָעֵרוּב הוּא שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ עָלָיו וְהָעֵרוּב שֶׁבָּרוּחַ הַשֵּׁנִית אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם נִצְרַכְתִּי לְרוּחַ זוֹ הַשֵּׁנִית זֶה הָעֵרוּב הוּא שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ עָלָיו וְשֶׁבָּרוּחַ הָרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם נִצְרַכְתִּי לִשְׁתֵּי הָרוּחוֹת יֵשׁ לִי לִסְמֹךְ עַל אֵיזֶה עֵרוּב שֶׁאֶרְצֶה וּלְאֵיזֶה שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. וְאִם לֹא אֵרַע לִי דָּבָר וְלֹא נִצְרַכְתִּי לְרוּחַ מֵהֶן אֵין שְׁנֵי הָעֵרוּבִין הָאֵלּוּ עֵרוּב וְאֵינִי סוֹמֵךְ עַל אֶחָד מֵהֶן אֶלָּא הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִחוּץ לַחוֹמָה:

מגיד משנה מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות וכו'. בכל מערבין (דף ל"ו:) משנה מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו עובדי כוכבים ומזלות למזרח עירובי למערב למערב עירובי למזרח אם באו מכאן ומכאן למקום שארצה אלך לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עירי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב וכו' וקי''ל כמתני' דיש ברירה בשל דבריהם וכ''נ מן ההלכות וכן פסקו ז''ל:

ד כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת כָּךְ אָסוּר לָצֵאת בְּיוֹם טוֹב וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּכְשֵׁם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת חַיָּב כָּךְ הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים חַיָּב. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. לְפִיכָךְ מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וּמִשְׁתַּתְּפִין בַּמְּבוֹאוֹת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשַׁבָּת. וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְיוֹם הַכִּפּוּרִים וּלְיָמִים טוֹבִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּעָרְבִין לְשַׁבָּת:

מגיד משנה כשם שאסור לצאת חוץ לתחום וכו'. דין התחומין שהן שוין ביום הכפורים ובימים טובים כשבת מוסכם פ' בכל מערבין (דף ל"א) ופשוט שם ויתבאר מן הדינין הבאין, ודין עירובי חצרות שהוא נוהג ביוה''כ מחלוקת אבל פסק ההלכה שכשם שעירוב והוצאה לשבת כך עירוב והוצאה ליוה''כ ונזכר זה בהרבה מקומות ומסקנא בכריתות פרק אמרו לו (דף [י"ד] פ"ו:) וביו''ט משמע פרקא קמא דיו''ט (דף י"ב:) דב''ה סבירא להו דאין עירוב והוצאה ליו''ט וכן היא מסקנת ההלכות פרקא קמא דיו''ט ויתבאר יותר מזה פ''א מהלכות שביתת יו''ט והרשב''א ז''ל חלוק בזה וכתב בספרו אין מוצאין מחצר לחצר כלים שאין בהם צורך ליו''ט אא''כ עירבו שעירוב והוצאה ליו''ט כמו שיש עירוב והוצאה לשבת ושם אבאר הסוגיא לפי דעתו ולפי דעת רבינו:

ה * יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת סָמוּךְ לְשַׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ אוֹ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת יֵשׁ לוֹ לְעָרֵב שְׁנֵי עֵרוּבִין לִשְׁתֵּי רוּחוֹת וְסוֹמֵךְ עַל אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְעַל הָעֵרוּב שֶׁבָּרוּחַ הַשְּׁנִיָּה לַיּוֹם הַשֵּׁנִי. אוֹ מְעָרֵב עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת וְסוֹמֵךְ עָלָיו לְאֶחָד מִשְּׁנֵי יָמִים וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי יִהְיֶה כִּבְנֵי הָעִיר וּכְאִלּוּ לֹא עָשָׂה עֵרוּב וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ [ב] הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּיוֹם אֶחָד וְאֵינוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים אֶלָּא לְרוּחַ אַחַת:

ההראב"ד יו''ט שחל להיות וכו'. כתב הראב''ד ואיך לא פירש ולא חילק בדבר והלא העמידוה בגמרא דמנח לה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא יו''ט ושבת לא מצי לערב בשתי רוחות:

מגיד משנה יום טוב הסמוך לשבת וכו'. בפ' בכל מערבין (דף ל"ח) משנה ר''א אומר יו''ט הסמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי וחכמים נחלקו ונפסקה הלכה בגמרא כר''א וכן הדין בשני ימים טובים של גליות וכן מפורש שם ונזכר בהלכות אבל לא בשני ימים טובים של ראש השנה:

ו וְכֵן מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר עֵרוּבִי לְשַׁבָּת זוֹ אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. אוֹ לְשַׁבָּת אַחֶרֶת אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת זוֹ. לְשַׁבָּתוֹת וְלֹא לְיָמִים טוֹבִים לְיָמִים טוֹבִים וְלֹא לְשַׁבָּתוֹת:

מגיד משנה וכן מתנה אדם וכו'. כמדומה לי שמבואר זה בתוספתא ופשוט הוא:

ז אָמַר לַחֲמִשָּׁה הֲרֵינִי מְעָרֵב עַל אֵיזֶה מִכֶּם שֶׁאֶרְצֶה רָצִיתִי אֵלֵךְ לֹא רָצִיתִי לֹא אֵלֵךְ. אַף עַל פִּי שֶׁרָצָה [ג] מִשֶּׁחָשְׁכָה יֵלֵךְ. דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ בּוֹ בְּרֵרָה. וְכֵן הַמְעָרֵב לְשַׁבָּתוֹת שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה וְאָמַר רָצִיתִי אֵלֵךְ לֹא רָצִיתִי לֹא אֵלֵךְ אֶלָּא אֶהְיֶה כִּבְנֵי עִירִי כָּל שַׁבָּת שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁרָצָה מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ:

מגיד משנה אמר לחמשה הריני מערב וכו'. שם (דף ל"ז:) מוכיח דלדידן דקי''ל בדרבנן יש ברירה אפילו רצה משחשכה עירובו עירוב דאיגלאי מלתא למפרע דבין השמשות זהו שקנה שביתה שם וכ''כ ז''ל: וכן המערב לשבתות וכו'. גם זה שם במחלוקת וקי''ל כמ''ד אפילו רצה משחשכה עירובו עירוב ומטעם יש ברירה:

ח * הַמְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אוֹ לְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת לִשְׁנֵי הַיָּמִים צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב בִּמְקוֹמוֹ מָצוּי בְּלַיִל הָרִאשׁוֹן וּבְלֵיל שֵׁנִי כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מוֹלִיכוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ בְּיָדוֹ וּבָא לוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב. וּלְמָחָר מוֹלִיכוֹ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וּמַנִּיחוֹ שָׁם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ [ד] וְאוֹכְלוֹ אִם הָיָה לֵיל שַׁבָּת אוֹ מְבִיאוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב. מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת וְאֵינָן כְּיוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר מִלֵּיל רִאשׁוֹן קָנָה הָעֵרוּב לִשְׁנֵי יָמִים:

ההראב"ד המערב לשני ימים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל טעה בזה שאפילו בשני י''ט של ר''ה אע''פ שהן קדושה אחת צריך שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו, לחומרא אמרינן שהן קדושה אחת אבל לקולא לא אמרינן, עכ''ל:

מגיד משנה המערב לשני י''ט של גליות וכו'. (דף ל"ח) אמר להם ר''א אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני נאכל עירובו בראשון אין יוצא בשני אמרו לו אבל אמר להן א''כ שתי קדושות הן ורבנן הכא לחומרא והכא לחומרא. ופירש''י ז''ל משום דמספקא להו אי קדושה אחת הן אי שתי קדושות הן: כיצד הוא עושה וכו'. במשנה כיצד יעשה מוליכו בראשון מחשיך עליו נוטלו ובא לו והשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו ע''כ ופירש רבינו שזהו בשני י''ט או ביו''ט שלפני השבת אבל ביו''ט שלאחר השבת א''א להביאו בליל שבת ופשוט הוא ומוכרח וכן פירש''י ז''ל ויו''ט אחר השבת דלא אפשר בהכי מוליכו בראשון וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים העירוב ומחשיך עליו ואם רוצה יאכלנו או יביאנו אח''כ עכ''ל. ומכאן שאם היה במקום המשתמר שרשאי הוא להשאירו שם ולא אמרו נוטל בידו אלא דרך עצה אם לא היה במקום המשתמר וכ''כ הרשב''א ז''ל ופשוט הוא. וממ''ש רבינו מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד נראה שדעתו שבשני י''ט של ר''ה שהן כיום אחד נאכל בראשון יוצא עליו בשני. ועל זה כתוב בהשגות א''א טעה בזה שאפילו בשני י''ט של ר''ה שהם קדושה אחת לקולא לא דבעינן שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו לחומרא אמרינן שהן קדושה אחת לקולא לא אמרינן ע''כ. ואני אומר לא טעה רבינו דאם איתא דאמרינן קדושה אחת לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר''א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאין יוצא בשני ולימרו ליה אינהו וליטעמיך שני י''ט של ר''ה מאי איכא למימר ולמאי איצטריכו למימר דספוקי מספקא להו וכמ''ש למעלה אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהם הוא ואפילו לרבנן דעד כאן לא מספקא להו לרבנן ונקיטי הכא לחומרא והכא לחומרא אלא ביו''ט ושבת אבל בשני י''ט של ר''ה פשיטא להו דקדושה אחת הן ואפילו לקולא ולזה הסכים הרשב''א ז''ל בספר קצר שלו וכ''כ ר' פנחס הלוי באזהרות שלו ועיקר:

ט נֶאֱכַל הָעֵרוּב בָּרִאשׁוֹן קָנָה הָעֵרוּב לָרִאשׁוֹן וְאֵין לוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. עֵרֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי וְהוּא שֶׁיֵּלֵךְ וְיַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה שָׁם שְׁבִיתָה. עֵרֵב בְּפַת בָּרִאשׁוֹן אִם רָצָה לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְאִם רָצָה לְעָרֵב בְּפַת צָרִיךְ לְעָרֵב [ה] בְּאוֹתָהּ הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעֵרֵב בָּהּ בָּרִאשׁוֹן:

מגיד משנה נאכל העירוב וכו'. זה מבואר שם וכבר נזכר: עירב ברגליו וכו'. שם (דף ל"ח:) עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני והקשו והא קא מכין מיום טוב לשבת ותירצו מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק וקאים ולא אמר. ולזה כתב רבינו ויחשוב בלבו. ומ''ש צריך לערב ברגליו ר''ל בדוקא שאינו יכול לערב בפת כמו שיתבאר בסמוך: עירב בפת וכו'. שם (דף ל"ט:) עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני עירב ברגליו בראשון אין מערבין בפת בשני לפי שאין מערבין בתחלה בפת, עירב בפת בראשון מערב בפת בשני אמר שמואל ובאותה הפת והטעם משום הכנה. וכתב הרשב''א שאם עירב בפת חדשה אינו עירוב:

י יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ לְאַחַר שַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁמְּקַדְּשִׁין עַל פִּי הָרְאִיָּה יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן כְּיוֹם אֶחָד וּקְדֻשָּׁה אַחַת הֵם:

מגיד משנה יום הכפורים וכו'. זו סברת רבינו גלוית הטעם שכיון שכל שאסור בשבת אסור ביום הכפורים דין הוא שיהו קדושה אחת. וכתב רבינו בזמן שמקדשין על פי הראיה לפי שבזמנים אלו לעולם לא יחול יוה''כ סמוך לשבת. ולסברת רבינו הסכים הרשב''א ז''ל וכן לשונו יוה''כ ושבת יש מי שהורה שקדושה אחת הן ונראין דבריו עכ''ל. אלא שהיה לו לפרש באיזה זמן:

יא זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְעָרֵב שְׁנֵי עֵרוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת לִשְׁנֵי הַיָּמִים וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵרוּבִין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיעַ לָעֵרוּב שֶׁל יוֹם הַשֵּׁנִי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵין עֵרוּב הַשֵּׁנִי עֵרוּב. שֶׁהָעֵרוּב מִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה בַּסְּעֻדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם וְזֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְזֶה הָעֵרוּב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ רְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם:

מגיד משנה זה שאמרנו שיש וכו'. שם (דף ל"ח:) הקשו על מה ששנינו מערב אדם שני עירובין והא בעינא סעודה הראויה מבע''י ותירצו מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפים אמה לכאן דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן ע''כ. וזה מבואר:

יב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי בְּרִחוּק אַמָּה אַחַת אוֹ מֵאָה אוֹ אֶלֶף בְּרוּחַ מַעֲרָב וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם שֵׁנִי אֵין זֶה הַשֵּׁנִי עֵרוּב. שֶׁהֲרֵי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵין זֶה הָעֵרוּב הַשֵּׁנִי רָאוּי לוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ בְּרוּחַ מַעֲרָב כְּלוּם:

מגיד משנה כיצד הרי שהניח וכו'. כבר נתבאר בסמוך:

יג אֲבָל אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִבֵּיתוֹ בְּרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי רָחוֹק מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מַעֲרָב בְּתוֹךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם שֵׁנִי הֲרֵי זֶה עֵרוּב. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן:

יד יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵינוֹ עוֹשֶׂה עֵרוּב בְּיוֹם טוֹב לֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְלֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֶלָּא מְעָרֵב הוּא בְּיוֹם חֲמִישִׁי שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב. וְאִם חָלוּ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת בַּחֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת מֵעֶרֶב מִיּוֹם רְבִיעִי עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וְאִם שָׁכַח וְלֹא עֵרֵב הֲרֵי זֶה מְעָרֵב עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בַּחֲמִישִׁי וּבְעֶרֶב שַׁבָּת וּמַתְנֶה אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין:

מגיד משנה יום טוב שחל להיות וכו'. במסכת יום טוב פרק יום טוב שחל (דף ט"ז י"ז:) תנו רבנן יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות ונחלקו שם ונפסקה הלכה כן: ואם חלו שני וכו'. זה פשוט ויתבאר מהדין שיבא בסמוך: ואם שכח ולא וכו'. שם (דף י"ז) מניח אדם עירובי תחומין מיו''ט לחבירו ומתנה וכל שכן עירובי תבשילין ורבא אמר מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה אבל עירובי תחומין לא דמיקני שביתה ביום טוב לא. ובהלכות והלכתא כותיה דרבא דבתרא הוא ומסתברא לן דהני מילי בעירובי תחומין דמיקני שביתה הוא אבל עירובי חצרות דבטול רשות הוא מניח אדם עירובו ביום טוב ראשון ומתנה ונימא הכי וכו' כדברי רבינו:

טו כֵּיצַד מַתְנֶה. אוֹמֵר בַּחֲמִישִׁי אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וּלְמָחָר חוֹזֵר וּמְעָרֵב וְאוֹמֵר אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב כְּבָר עֵרַבְתִּי מֵאֶמֶשׁ וְאֵין בִּדְבָרַי הַיּוֹם כְּלוּם וְאִם אֶמֶשׁ הָיָה יוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה עֵרוּב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּיוֹם אֶחָד וְאֵינוֹ מְעָרֵב לָהֶן אֶלָּא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב: סָלִיק הִלְכוֹת ערוּבִין

מגיד משנה במה דברים אמורים בשני ימים טובים של וכו'. גם זה שם בהלכות ומבואר בפרק קמא דביצה (דף ו':) כן גבי עירובי תבשילין וכל שכן גבי עירובי חצרות: סליק הלכות עירובין

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן