הלכות עירובין - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עירובין - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א אַנְּשֵׁי חָצֵר שֶׁהָיוּ כֻּלָּם אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵין [א] צְרִיכִין עֵרוּב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו אוֹסְרִין עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרֵב עִמָּהֶן כָּךְ אֵלּוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד הֵן מִפְּנֵי שֶׁהֵן כֻּלָּן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד:

מגיד משנה אנשי חצר שהיו כולן אוכלים על שלחן א' תמיד וכו'. זה מבואר פ' הדר (דף ע"ב ע"ג) במשנה בגמ' שם כמו שיתבאר:

כסף משנה אנשי חצר שהיו אוכלין על שלחן אחד וכו'. נראה שאפילו הם חלוקים בעיסתן קאמר דאינם אוסרים זה על זה כיון שאוכלין על שלחן אחד וטעמא משום דקיי''ל כרב דאמר מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד. ונראה דעל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו אוכלין על שני שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד:

ב וְכֵן אִם הֻצְרְכוּ לַעֲשׂוֹת עֵרוּב עִם אַנְשֵׁי חָצֵר אַחֶרֶת עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן וּפַת אַחַת בִּלְבַד מוֹלִיכִין לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁמְּעָרְבִין עִמּוֹ. וְאִם הָיָה הָעֵרוּב בָּא אֶצְלָן אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב כְּמוֹ הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הָעֵרוּב שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן אֶת הַפַּת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַבָּתִּים כְּבַיִת אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִין:

מגיד משנה וכן אם צריכין לעשות עירוב וכו'. זה מבואר ג''כ שם (דף פ"ד) בדין חמש חבורות ששבתו בטרקלין וכו' כמו שיתבאר למטה: ואם היה העירוב בא אצלם וכו'. גם זה ברור ופשוט במשנה שם (דף עב:) וכן כתבו ז''ל והכלל הרי הן כבעל הבית אחד:

ג וְכֵן אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁעֵרְבוּ נַעֲשׂוּ כֻּלָּן כְּבַיִת אֶחָד. וְאִם הֻצְרְכוּ לְעָרֵב עִם חָצֵר שְׁנִיָּה כִּכָּר אֶחָד בִּלְבַד הוּא שֶׁמּוֹלִיכִין עַל יְדֵי כֻּלָּן לַמָּקוֹם שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ. וְאִם הָיָה הָעֵרוּב בָּא אֶצְלָן אֵינָן צְרִיכִין לִתֵּן פַּת:

מגיד משנה וכן אנשי חצר שעירבו וכו'. זה מבואר במה שיבוא בסמוך. ומה שכתב ואם היה העירוב בא אצלם מתבאר ממה שאמרו פרק הדר (דף ע"ג) והא אחין דכמאן דעריבי דמו ונתבאר גבי אחין שאם העירוב בא אצלן שאינן צריכין ליתן עירוב:

ד חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת הָעֵרוּב לְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הָעֵרוּב כְּשֶׁהֵם מוֹלִיכִין אֵינָן צְרִיכִין לְהוֹלִיךְ עַל יְדֵי חֲמִשְּׁתָּן אֶלָּא כִּכָּר אַחַת שֶׁכֵּיוָן שֶׁגָּבוּ כֻּלָּן נַעֲשׂוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד:

מגיד משנה חמשה שגבו את העירוב וכו'. ברייתא פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ט:) ובעיא פרק הדר (דף ע"ג) חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד או אין עירוב אחד לכולן ואיפשיטא דעירוב אחד לכולן:

ה הָאָב וּבְנוֹ וְהָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁהֵן שְׁרוּיִין בְּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּבַיִת אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וּפְעָמִים אֵינָן אוֹכְלִין הֲרֵי הֵן כְּבַיִת אֶחָד:

מגיד משנה האב ובנו הרב ותלמידו וכו'. שם בעיא האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין לערב או אין צריכין לערב ופשטו האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהם דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב:

ו * הָאַחִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶן. וְכֵן הַנָּשִׁים אוֹ הָעֲבָדִים שֶׁאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחַן בַּעֲלֵיהֶן אוֹ רַבָּן תָּמִיד אֲבָל אוֹכְלִין הֵם עַל שֻׁלְחָנוֹ בִּשְׂכַר מְלָאכָה שֶׁעוֹשִׂין לוֹ אוֹ בְּטוֹבָה יָמִים יְדוּעִין כְּמִי שֶׁסּוֹעֵד אֵצֶל חֲבֵרוֹ שָׁבוּעַ אוֹ חֹדֶשׁ. אִם אֵין עִמָּהֶן דִּיּוּרִין אֲחֵרִים בֶּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב. וְאִם עֵרְבוּ עִם חָצֵר אַחֶרֶת עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וְאִם בָּא הָעֵרוּב אֶצְלָן אֵין נוֹתְנִין פַּת. וְאִם הָיוּ דִּיּוּרִין עִמָּהֶן בֶּחָצֵר צְרִיכִין פַּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כִּשְׁאָר אַנְשֵׁי הֶחָצֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד תָּמִיד:

ההראב"ד האחים שכל אחד וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זו הפסקא כתב תחת הפסקא שבמשנת האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד והעמידו במקבלי פרס ואין הדרך שלו נכון על מקבלי פרס השנוי בברייתא בענין נשים ועבדים אבל פירוש מקבלי פרס שהאב והבעל והאדון נותנין להם פרנסתם ואוכלין אותה בבתיהם דכיון שהם נזונים ממקום אחד ואוכלים בבתיהם הם חלוקין במקצת ואחדים במקצת, עכ''ל:

מגיד משנה האחים שכל אחד וכו'. שם (דף ע"ב:) משנה האחין שאוכלים על שולחן אביהם וישנין בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד לפיכך שכח אחד מהם ולא עירב מבטל רשותו אימתי בזמן שהיו מוליכין את עירובן למקום אחר אבל אם היה העירוב בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר אינם צריכין לערב ואמרו בגמרא על מה שאמרו צריכין עירוב לכל אחד ואחד שמעת מינה מקום לינה גורם ופירוש ודלא כרב דאמר מקום פתא גרים ודחה רב לעולם מקום פתא גרים ובמקבלי פרס שאנו ופירש רבינו מקבלי פרס שאין אוכלין בהתמדה אצל אביהם אלא לפעמים כמו שיסעוד אדם נכרי אצל חבירו שבוע או חדש אלא שאלו הם מרבים לסעוד בזמנים חלוקים על שולחן אביהם יותר מהנכרי שאינו אלא באקראי בעלמא ויש להם בתים בחצר שאוכלין שם שאר ימות השנה ולזה בזמן שיש שם דיורין אחרים האוסרים נחשבים כחלוקים בזמן שאין שם דיורין נחשבים כאחדים. וראיתי מי שהקשה על דברי רבינו מאין הוציא אורח שאוסר על בני חצר בזמן שיש דיורין אחרים בחצר וכן מאין לו שהשמש שעומד בשכר עם רבו שיאסור בזמן שיש דיורין בחצר וזה חידוש גדול עכ''ד. ואני אומר לא נתכוין בכוונת רבינו שלא אמר רבינו שהסועד אצל חבירו אוסר ובבאור כתב למטה בפרק זה אבל האורח אינו אוסר לעולם כמו שביארנו עכ''ל. אלא נתינת טעם אמר למה האחים אוסרין בזמן שיש שם דיורין אפילו בימים שסועדים אצל אביהן וכתב שכל שאינן אוכלים בקבע עדיין דירתן קיימת בבתיהן שבחצר לפי שאין זה עקירת דירה שהאדם הסועד אצל חבירו חדש או ימים אין דירתו עקורה ממקומה וכבר כתבתי טעם למה בזמן שאין עמהם דיורין הם כאחדים לפי שהם מרבים בזמנים חלוקים לסעוד עם אביהם וכן אין דעת רבינו בעבדים שאם לא יהיה להם בית דירה חלוק בחצר שיאסרו וזה נ''ל ברור בדבריו. ומ''מ יש פירוש אחר בענין מקבלי פרס שמפרשין שנוטלים המנות מאביהם ואוכלין אותן בבתיהן וכן פירש''י ז''ל והאחרונים ולשון זה בהשגות. ולשון המשנה שאמרה שאוכלין ולא אמר שסומכין קשה לי קצת לפירושם. ודין הנשים והעבדים שהזכיר רבינו מחלוקת בגמ' (דף ע"ג) ואמרו ר' יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים ר''י בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים ופסק רבינו כדברי שניהם להקל לפי שהלכה כדברי המיקל בעירוב לפיכך יש לפסוק בנשים כדברי המיקל וכן בעבדים ויש פוסקין כר''י בן בבא משום דרב מפרש טעמיה התם ולדבריהם הנשים אע''פ שמקבלות פרס ואין שם דיורין אחרים הרי הן כנכריות ואוסרות זו על זו וזה דעת הרשב''א ז''ל ודברי רבינו נראין:

לחם משנה האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'. אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר אינן צריכין לערב. ה''ה כתב בטעם איסור זה על זה מפני שאוכלים אצל אביהם בזמנים חלוקים יותר מהנכרים ויש להם בתים (שאינו אלא באקראי בעלמא) בחצר וכו'. וא''ת למה לא אמר ה''ה דטעם האיסור הוא מפני שיש להם בית בחצר לבד אפילו שאינם אוכלים אצל אביהם אלא כאיש נכרי דבטעם זה מספיק לחלק בין הך לאורח בעלמא דאין לו בית בחצר בסוף השתא נמי הך טעמא עיקר דאי לאו הכי תיקשי מאורח שאוכל בהתמדה אצל בעל הבית שאינו אוסר אלא ע''כ צ''ל מפני שאין לו בית וכיון דהך טעמא עיקר ל''ל אחרינא. ויש לומר דמדנקט האחים שהיו אוכלים על שולחן אביהם משמע דדרכם לאכול יותר מן הנכרי דאי לא לימא אנשים שהיו סמוכין על שולחן איש אחד מדנקט אחים משמע דדוקא הני דכך דרכן לסעוד אצל אביהם פעמים הרבה. ועוד לשון הגמרא (דף ע"ב:) שאמר מקבלים פרס הזקיקו לזה דפירושו שהם בשכירות אצלו ומשמע בסתמא מדתלה הענין דמקבלין פרס ולא אמר שאוכלין על שלחנו לפעמים:

ז חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין אֶחָד. אִם הָיָה מַפְסִיק בֵּין כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה [ב] מְחִצָּה הַמַּגַּעַת לַתִּקְרָה הֲרֵי כָּל חֲבוּרָה מֵהֶן כְּאִלּוּ הִיא בְּחֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ בַּעֲלִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ לְפִיכָךְ צְרִיכִין פַּת מִכָּל חֲבוּרָה. וְאִם אֵין הַמְּחִצּוֹת מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה כִּכָּר אֶחָד לְכֻלָּן שֶׁכֻּלָּן כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד חֲשׁוּבִין:

מגיד משנה חמש חבורות ששבתו בטרקלין. משנה (דף ע"ב) ומסקנא כדברי רבינו כמבואר בהלכות ופירוש כל שאין מחיצות מגיעות לתקרה הרי הן כאחדים לכל דבר שאינן צריכין עירוב ואם בא עירוב אצלן אינן צריכין לערב ואם עירבו לחצר אחרת עירוב אחד לכולן וההפך כשהמחיצות מגיעות וכתב הרשב''א מגיעות שהן תוך שלשה לתקרה שכל תוך שלשה כלבוד דמי, ודקדק מלשון המשנה שאם עשו מקצתן מחיצות מגיעות ומקצת לא עשו אותן שעשו הן כמחולקים ושלא עשו כמשותפים, וטרקלין הוא בית ארוך ורחב:

ח מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ בֵּית שַׁעַר שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִין בּוֹ אוֹ אַכְסַדְרָה אוֹ מִרְפֶּסֶת אוֹ בֵּית הַבָּקָר אוֹ בֵּית הַתֶּבֶן אוֹ בֵּית הָעֵצִים אוֹ אוֹצָר הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עִמּוֹ בֶּחָצֵר מְקוֹם דִּירָה שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו לֶאֱכל בּוֹ פִּתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיְּעָרֵב עִמּוֹ. אֲבָל מְקוֹם לִינָה אֵינוֹ אוֹסֵר. לְפִיכָךְ אִם קָבַע לוֹ מָקוֹם לֶאֱכל בּוֹ בְּבֵית שַׁעַר אוֹ בְּאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם דִּירָה:

מגיד משנה מי שיש לו בחצר חבירו וכו'. שם ת''ר מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר עליו בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות הרי זה אוסר עליו ר' יהודה אומר לא אסרו אלא מקום בית דירה בלבד ושאלו מאי מקום בית דירה רב אמר מקום פתח ושמואל אמר מקום לינה וקי''ל כר' יהודה וכדרב וכדאיתא בהלכות. וכבר כתבתי למעלה פרק ראשון למה כתב רבינו בית שער שהרבים דורסין בו: לפיכך אם קבע לו וכו'. משנה בכיצד משתתפין (דף פ"ה:) שהדר בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו אוסר ובבית התבן ובית הבקר ובית האוצרות אם דר שם אוסר וכתבתיה פרק ראשון:

כסף משנה מי שיש לו בחצר חבירו בית שער וכו'. נתבאר בפ''א:

ט עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה הַבַּיִת [ג] הַפְּנִימִי וְהַשֵּׁנִי לוֹ הֵם שֶׁנּוֹתְנִין אֶת הָעֵרוּב וְהַשְּׁמוֹנָה בָּתִּים הַחִיצוֹנִים אֵינָן נוֹתְנִין אֶת הָעֵרוּב הוֹאִיל וְרַבִּים דּוֹרְסִין בָּהֶן הֲרֵי הֵן כְּבֵית שַׁעַר וְהַדָּר בְּבֵית שַׁעַר אֵינוֹ אוֹסֵר. אֲבָל הַתְּשִׁיעִי אֵין דּוֹרְסִין בּוֹ רַבִּים אֶלָּא יָחִיד לְפִיכָךְ אוֹסֵר עַד שֶׁיִּתֵּן עֵרוּבוֹ:

מגיד משנה עשרה בתים זה לפנים מזה וכו'. פרק הדר (דף ע"ה:) אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר חיצון והקשו חיצון בית שער הוי ותירצו אימא חיצון של פנימי במאי קא מיפלגי מר סבר בית שער דפנימי הוי בית שער ומר סבר בית שער דפנימי לא הוי בית שער ופסק רבינו כר''י וכמ''ש פרק ראשון:

י שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וּבֵינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה בָּתִּים פְּתוּחִים זֶה לָזֶה וּפְתוּחִים לַחֲצֵרוֹת וְהֵבִיאוּ בְּנֵי חָצֵר זוֹ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בְּבַיִת אֶמְצָעִי. וְכֵן הֵבִיאוּ בְּנֵי הֶחָצֵר הָאַחֵר עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הָאֶמְצָעִי. אוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה בָּתִּים אֵינָן צְרִיכִין לִתֵּן אֶת הַפַּת. הָאֶמְצָעִי מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוּ בּוֹ הָעֵרוּב וְהַשְּׁנַיִם שֶׁמִּצְּדָדָיו מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן בֵּית שַׁעַר לְאַנְשֵׁי חָצֵר:

מגיד משנה שתי חצרות וביניהם ג' בתים וכו'. שם (ע"ה) אמר רב שתי חצרות ושלשה בתים ביניהם זה בא בדרך זה והניח עירובו בזה וזה בא בדרך זה והניח עירובו בזה זה נעשה בית שער לזה וזה נעשה בית שער לזה אמצעי הו''ל בית שמניחין את העירוב וכל בית שמניחין בו את העירוב אינו צריך ליתן בו את הפת:

יא שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וּשְׁנֵי בָּתִּים פְּתוּחִין זֶה לָזֶה בֵּינֵיהֶן וְהֵבִיאוּ אֵלּוּ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי הַסָּמוּךְ לֶחָצֵר הָאַחֶרֶת וְהֵבִיאוּ אֵלּוּ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַסָּמוּךְ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הָאַחֵר. שְׁתֵּיהֶן לֹא קָנוּ עֵרוּב. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר שֶׁל חָצֵר אַחֶרֶת:

מגיד משנה שתי חצרות ושני בתים פתוחים וכו'. שם (דף ע"ו) בעיא דאיפשטא:

יב אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיָה גּוֹסֵס אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל בְּנֵי הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּזַכּוּ לוֹ בְּפַת וִיעָרְבוּ עָלָיו. וְכֵן קָטָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כַּזַּיִת הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עָלָיו. אֲבָל הָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה אחד מבני חצר שהוא גוסס וכו'. תוספתא:

יג אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁהִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ וְשָׁבַת בְּחָצֵר אַחֶרֶת אֲפִלּוּ הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲצֵרוֹ. אִם הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה אֵינוֹ [ד] אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ הָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת אוֹסֵר עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ מְקוֹמוֹ שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה אחד מבני חצר שהניח ביתו וכו'. משנה בפ' כיצד משתתפין (דף פ"ו) המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר''מ ר' יהודה אומר אינו אוסר ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבא בשבת ר''ש אומר אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח. ובגמרא אמר רב הלכה כר''ש דוקא בתו אבל בנו לא כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול נבח בך גורייתא פוק ע''כ. ולזה פוסק רבינו כר''ש בדין הישראל ולא חלק בין בנו לבתו לפי שלא אמרו אלא לדבר בהוה המצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתן מאצל בנן ולעולם אם הסיח לבו אפילו הלך לשבות אצל נכרי אינו אוסר ובשלא הסיח לבו אפילו אצל בתו הרי זה אוסר. ויש מי שפירש שכל שהסיח דעתו אפילו נמלך וחזר באמצע שבת אינו אוסר. וכן נראה ששבת הואיל והותרה הותרה. ובדין הנכרי פסק רבינו כר' יוסי וכר''י דאמר פ' מי שהוציאוהו (דף מ"ו:) דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי אפילו בעירובין וכ''ש דהוו להו ר''מ ורבי יוסי תרי לגבי רבי יהודה באיסור הנכרי והוי ליה רבי יהודה יחיד לגבייהו. וממ''ש רבינו שהרי אפשר שיבא בשבת נראה דדוקא כשהוא במקום קרוב דהיינו מהלך יום אחד שיכול לבא בשבת הוא שאוסר אבל אם היה רחוק אינו אוסר וכן כתבו ז''ל. ויש פוסקין כר' יהודה ודברי רבינו עיקר:

לחם משנה אבל נכרי אפילו הלך לשבות בעיר אחרת אוסר עליהן כו' שהרי אפשר שיבא בשבת. לא קשה ממאי דכתב הרשב''א לעיל פרק שני דדוקא כשבא זה היורש ודר עמהם דהתם נמי ניחוש שמא יבא לדור בשבת די''ל דשאני התם דמעולם עדיין לא דר בבית זה ואין לחוש שיבא אבל הכא שדירתו כאן יש לחוש:

יד בַּעַל הֶחָצֵר שֶׁהִשְׂכִּיר מִבָּתֵּי חֲצֵרוֹ לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ לוֹ כֵּלִים אוֹ מִינֵי סְחוֹרָה בְּכָל בַּיִת וּבַיִת מֵהֶן אֵינָן אוֹסְרִין עָלָיו הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ תְּפִיסַת יָד בְּכָל בַּיִת מֵהֶן נַעֲשׂוּ הַכּל כְּאוֹרְחִין אֶצְלוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ שָׁם דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת כְּגוֹן טֶבֶל וַעֲשָׁשִׁיּוֹת. אֲבָל אִם נִשְׁאַר לוֹ בְּכָל בַּיִת מֵהֶן כֵּלִים שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָן הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר שֶׁיּוֹצִיאֵם הַיּוֹם וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שָׁם תְּפִיסַת יָד הֲרֵי אֵלּוּ אוֹסְרִין עָלָיו עַד שֶׁיְּעָרְבוּ:

מגיד משנה בעל החצר שהשכיר וכו'. שם (פ"ה:) משנה ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעה''ב הר''ז אינו אוסר ואמרו בגמ' (דף פ"ו) דבר שניטל בשבת אוסר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר תנ''ה יש לו טבל ועששיות וכל דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר ופירש''י עששיות של ברזל חתיכות גדולות ע''כ. ונ''ל שכל דבר שראוי לטלטלו לצורך מקומו בכלל דבר שניטל הוא ולזה בארו טבל ועששיות שאין עליהם תורת כלי:

כסף משנה בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או סחורה וכו'. פסק כר' יהודה עירובין (דף פ"ה:) משום דמפרשי אמוראי למלתיה אלמא הלכתא כוותיה וטעמא משום דקים להו דלפרושי מלתא דת''ק אתא ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי''ל הלכה כדברי המיקל בעירוב:

לחם משנה אבל אם נשאר לו בכל בית וכו'. קשה דאימא כיון שהותרה מקצת שבת הותרה כלה כמו באחד מבני החצר שהניח ביתו וכו' שכתב בסמוך שכל שהסיח דעתו הרי זה אינו אוסר וכתב ה''ה אפילו שנמלך וחזר באמצע השבת הכא נמי נימא הכי כיון שהסיח דעתו מלהוציאן אע''פ שיוציא אמאי אסור כיון שהותרה הותרה וצ''ע:

טו אַנְשֵׁי הֶחָצֵר שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ אֵין מוֹצִיאִים מִבָּתִּים לְחָצֵר וְלֹא מֵחָצֵר לְבָתִּים אֲבָל מְטַלְטְלִין הֵן כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בֶּחָצֵר בְּכָל הֶחָצֵר וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִם הֶחָצֵר. וְאִם הָיְתָה שָׁם מִרְפֶּסֶת אוֹ עֲלִיָּה וְעֵרְבוּ אַנְשֵׁי הֶחָצֵר לְעַצְמָן וְאַנְשֵׁי הַמִּרְפֶּסֶת לְעַצְמָן. אַנְשֵׁי הַמִּרְפֶּסֶת אוֹ אַנְשֵׁי הָעֲלִיָּה מְטַלְטְלִין כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּבָתֵּיהֶן בְּכָל הַמִּרְפֶּסֶת וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ אוֹ בְּכָל רֹחַב הָעֲלִיָּה וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ. וְאַנְשֵׁי הֶחָצֵר מְטַלְטְלִין בְּכָל הֶחָצֵר וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ. וְכֵן אִם הָיָה יָחִיד דָּר בְּחָצֵר וְיָחִיד דָּר בַּעֲלִיָּה וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ. זֶה מְטַלְטֵל בְּכָל הָעֲלִיָּה וְהַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ וְזֶה מְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר וְהַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ:

מגיד משנה אנשי חצר ששכחו ולא עירבו וכו'. פרק כל גגות (דף צ"א) ובהרבה מקומות: ואם היתה שם מרפסת או עליה וכו'. משנה פ' כיצד משתתפין (דף פ"ג:) אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכן לחצר ופירש רבינו שלא עירבו אלו עם אלו אבל בני החצר עירבו לעצמן וכן בני המרפסת. ולענין כלים ששבתו בבתים הוא דין המשנה וכן הוא מוכרח שאם בשלא עירבו כלל ולכלים ששבתו בחצר בכל גוונא מותר לטלטל מן החצר למרפסת לפי שכולן רשות אחת הן כמו שנתבאר פ''ג והרי הן בכלל גגות וחצרות שהם רשות אחד וכן מבואר בגמרא פרק כל גגות (דף צ"א) במסקנא שהחצר והמרפסת רשות אחת אלא ודאי פירוש רבינו עיקר וכן כתבו ז''ל:

טז כֵּיצַד. הַסֶּלַע אוֹ תֵּל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָצֵר אִם אֵינָן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִין בֵּין הֶחָצֵר וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא שָׁם כֵּלִים שֶׁבַּבָּתִּים. וְאִם גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְהָיָה בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִין עִם הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁהֲרֵי הֵן שָׁוִין לָהּ וּבְנֵי מִרְפֶּסֶת מֻתָּרִין בָּהֶם. וְאִם הָיוּ רְחוֹקִין מִן הַמִּרְפֶּסֶת אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הֶחָצֵר וְהַמִּרְפֶּסֶת לְפִי שֶּׁשְּׁנֵיהֶן אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי זְרִיקָה. לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא לְשָׁם כְּלֵי הַבָּתִּים עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. הָיְתָה מַצֵּבָה רְחָבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים לִפְנֵי הַמִּרְפֶּסֶת אֵין הַמִּרְפֶּסֶת אוֹסֶרֶת עַל בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהֲרֵי נֶחְלְקָה מֵהֶן:

מגיד משנה כיצד הסלע או תל שבתוך החצר. שם (דף פ"ג:) במשנה הנזכרת חולית הבור והסלע שהם גבוהים עשרה טפחים למרפסת פחות מכן לחצר בד''א בסמוכה אבל במופלגת אפילו היא גבוהה עשרה טפחים לחצר אי זו היא סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים ע''כ. ופירשו בגמרא (דף פ"ד) אליבא דהלכתא דלחצר ששנו במשנתנו בין ברישא בין בסיפא אף לחצר קאמר ושניהם אסורים בו ודין הבור יתבאר לפנינו: היתה מצבה רחבה ארבעה טפחים וכו'. פרק כיצד מערבין (דף נ"ט ס') אמר שמואל אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכח אחד מהן ולא עירב אם יש שם דקה ארבעה אין אוסרין זה על זה ואם לאו אוסרין זה על זה ויש שם על מימרא זו אוקימתות. ורבינו כתבה כפשטה ומדבריו נראה שהוא מפרש שהמצבה הזאת מתרת הרשויות שהן בחצר שנאמר עליהן למעלה שהן אסורין ודברים אלו בהלכות בקצור מופלג:

כסף משנה כיצד הסלע או התל שבתוך חצר וכו'. מדנקט בסיפא דלישנא אף על פי שגבוהים עשרה משמע שכל שמופלגים ארבעה ממרפסת יכולים בני מרפסת להשתמש עליהם בזריקה ובני חצר ג''כ יכולים להשתמש עליהם ג''כ בזריקה בין שגבוהים עשרה בין שאינן גבוהים עשרה הילכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרות זו על זו ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו נחשבים בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין אם מופלגים ארבע לאינם מופלגים משמע נמי שאע''פ שהם מופלגים מן המרפסת ארבעה ואינם גבוהים עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם מהטעם שכתבתי דבכל גונא בני מרפסת יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה הילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם שניהם אסורים ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוה לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת. ופשטא דמתני' (עירובין פ"ג:) כוותיה מוכחא דקתני בד''א בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דה''ק בד''א דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא דלא משכח לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרים הא פחות מגבוה עשרה אפילו הם סמוכים או מופלגים אע''פ שגבוהין עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים:

יז זִיזִין הַיּוֹצְאִין מִן הַכְּתָלִים. כָּל שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב מִן הֶחָצֵר וּבְנֵי הֶחָצֵר מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. וְכָל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים הָעֶלְיוֹנִים הַסְּמוּכִין לַעֲלִיָּה. אַנְשֵׁי עֲלִיָּה מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ וְהַנִּשְׁאָר בֵּין עֲשָׂרָה הַתַּחְתּוֹנִים עַד תְּחִלַּת עֲשָׂרָה הָעֶלְיוֹנִים מִן הַזִּיזִין הַיּוֹצְאִין שָׁם שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בּוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בַּכֵּלִים שֶׁבַּבָּתִּים אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ:

מגיד משנה זיזין היוצאים מן הכותלים וכו'. בכיצד משתתפין (דף פ"ד) ברייתא אנשי חצר ואנשי עליה ששכחו ולא עירבו אנשי חצר משתמשין בעשרה התחתונים ואנשי עליה משתמשין בעשרה העליונים כיצד זיז יוצא מן הכותל למטה מעשרה אנשי חצר משתמשין בו למעלה מעשרה אנשי עליה משתמשין בו ומסקנא דגמרא אליבא דהלכתא הא דביני ביני אסור וברייתא זו בהלכות:

יח בּוֹר שֶׁבֶּחָצֵר אִם הָיָה מָלֵא פֵּרוֹת טְבָלִים שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הוּא וְחֻלְיָתוֹ כְּסֶלַע אוֹ תֵּל שֶׁבֶּחָצֵר. אִם הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְהָיָה סָמוּךְ לַמִּרְפֶּסֶת הֲרֵי הוּא נֶחְשָׁב עִם הַמִּרְפֶּסֶת. אֲבָל אִם הָיָה מָלֵא מַיִם אֵין בְּנֵי חָצֵר וְלֹא בְּנֵי מִרְפֶּסֶת מַכְנִיסִין מִמֶּנּוּ לַבָּתִּים עַד שֶׁיְּעָרְבוּ:

מגיד משנה בור שבחצר אם היה מלא וכו'. בגמרא גבי חולית הבור אמר אביי בבור מלא פירות עסקינן והקשו והא חסרא ותירצו בדטבלא ומבואר שם דבור מלא מים דלמא חסיר ואפילו גבוה עשרה אסור:

יט שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְאַנְשֵׁי הַפְּנִימִית יוֹצְאִין וְנִכְנָסִין וְעוֹבְרִין עַל הַחִיצוֹנָה. עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרְבָה הַפְּנִימִית שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. הַפְּנִימִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עֵרְבָה וְהַחִיצוֹנָה מִפְּנֵי אֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שֶׁעוֹבְרִין עֲלֵיהֶן. עֵרְבוּ זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֲבָל אֵין מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ:

מגיד משנה שתי חצרות זו לפנים מזו וכו'. משנה פרק הדר (דף ע"ה) שתי חצרות זו לפנים מזו עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה פנימית מותרת והחיצונה אסורה החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה ר''ע אוסר את החצונה מפני שדריסת הרגל אוסרתה וקי''ל כת''ק דכל שלא עירבה הפנימית הו''ל רגל האסורה במקומה ואוסרת על החיצונה וכשעירב הפנימית הו''ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. וכבר כתב רבינו טעם זה למטה בבאור ומבואר מזה שאם היה יחיד דר בפנימית וכל שהוא כיחיד כגון רבים הסמוכים על שלחן אחד שאין צריכין עירוב ביניהן שאינן אוסרים על החיצונה ויתבאר בסמוך בדברי רבינו:

כ שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַפְּנִימִית בְּהֶתֵּרָהּ עוֹמֶדֶת. שָׁכַח אֶחָד מִן בְּנֵי הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב עִמָּהֶן אַף הַחִיצוֹנָה [ה] אֲסוּרָה מִפְּנֵי אֵלּוּ בְּנֵי הַפְּנִימִית שֶׁלֹּא עָלָה לָהֶן עֵרוּב שֶׁהֵן עוֹבְרִין עֲלֵיהֶן:

מגיד משנה שכח אחד מן הפנימית. שם משנה שכח אחד מן החיצונה ולא עירב עמהם פנימית מותרת וחיצונה אסורה מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות ורבינו לא הזכיר דין שכח אחד מן החיצונה לפי שפשוט הוא לפי מה שנתבאר ולא נזכר במשנה אלא מפני דין שכח הפנימית:

כא עָשׂוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד אִם הִנִּיחוּהוּ בַּחִיצוֹנָה וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב בֵּין שֶׁהָיָה מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה בֵּין מִבְּנֵי הַפְּנִימִית שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּבַטְּלִין מֵחָצֵר לֶחָצֵר. וְאִם הִנִּיחוּ עֵרוּבָן בַּפְּנִימִית וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ. שָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן:

מגיד משנה עשו שתיהן עירוב אחד וכו'. משנה וברייתא שם (דף ע"ה:) נתנו את עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר''ע וחכ''א בזו פנימית מותרת וחיצונה אסורה וקי''ל כחכמים. וכתב רבינו עד שיבטל וכו'. לפי שיש בטול מחצר לחצר כמבואר פ''ב:

כב הָיָה אֶחָד דָּר בֶּחָצֵר זוֹ וְאֶחָד דָּר בֶּחָצֵר זוֹ אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל חֲצֵרוֹ. וְאִם הָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּפְּנִימִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶחָד הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים וְאוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מְקוֹמוֹ:

מגיד משנה היה אחד דר וכו'. שם ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב. וכבר כתבתי למעלה שאם היתה הפנימית בלבד ליחיד אינה אוסרת: ואם היה עובד כוכבים בפנימית וכו'. שם (דף ע"ה:) אמר ר''א עובד כוכבים הרי הוא כרבים ואוסר ושם נתבאר הטעם:

לחם משנה היה אחד דר בחצר זו וכו'. עיין בטור בבית יוסף: סליקו להו הלכות עירובין בס''ד

'(אמר' המעתיק בהלכות שביתת עשור מצאתי שתי מהדורות ורוב הדברים שבמהדורא זאת כתובים במהדורא האחרת ובשינוי לשון גם יש בזה מה שאין בזה ולפיכך הוכרחתי להעתיק שתיהם על סדר לשונות הרמב"ם ז"ל:)

כג שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וְרַבִּים בְּכָל חָצֵר מֵהֶן. עֵרְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן [ו] מֻתָּרוֹת עִמָּהּ וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ שְׁלָשְׁתָּן עֵרוּב אֶחָד. הָיָה בְּכָל חָצֵר מֵהֶן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִין בַּחִיצוֹנָה אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן מֻתָּר בִּמְקוֹמוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית הוֹאִיל וְהֵן אֲסוּרִין בִּמְקוֹמָן עַד שֶׁיְּעָרְבוּ הֲרֵי הֵן אוֹסְרִין עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁנַיִם שֶׁבַּפְּנִימִית. זֶה הַכְּלָל רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ וְרֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ מִפְּנֵי שֶׁעוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן:

מגיד משנה שלש חצרות הפתוחות זו לזו וכו'. משנה פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ה:) אר''ש למה הדבר דומה לשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרה''ר עירבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו אמר רב הלכה כר''ש ע''כ בהלכות אבל בגמרא (דף מ"ח:) נשאו ונתנו בזה וגירסת רש''י ז''ל כך היא ואמאי כיון דעירבו חיצונות בהדי אמצעית הוו להו חדא לישתרו ותירץ רב יהודה כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ובזו ורב ששת תירץ תירוץ אחר והעלה הרשב''א ז''ל מן הסוגיא ההיא שאם נתנו העירוב באמצעית בבית אחד ובכלי אחד או בשני כלים בבית אחד וכגון שהיה הכלי האחד מלא והותיר שאינו נקרא חולק את עירובו כנזכר פ' ראשון הרי שלשתן מותרות זו עם זו ואולי לזה כתב רבינו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד: היה בכל אחד מהן וכו'. סוף הדר (דף ע"ה:) מחלוקת תנאים ופסק כשמואל. ודע שזה הדין הוא בשלש חצרות זו לפנים מזו והחיצונה בלבד הוא שפתוחה לרה''ר ורגלו הפנימית דרך עליה והדין שהוזכר בסמוך הוא בשכולן פתוחות לרה''ר וזהו שיש שם שתים חיצונות וכאן אין כי אם אחת חיצונה וזהו מוכרח מן הגמרא ומובן מלשון רבינו אלא שהיה לו לבאר יותר: היו שנים בפנימיות וכו'. ג''ז כשמואל דאמר גבי שלשה חצרות לעולם מותרות עד שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה: זה הכלל וכו'. כבר נתבאר למעלה שהלכה הזו נזכרת בגמרא שם (דף ע"ה):

כד * שְׁתֵּי כְּצוֹצְטְרִיּוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ שֶׁהֵן לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁעָשְׂתָה כָּל אַחַת מֵהֶן מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים יוֹרֶדֶת מִכָּל אַחַת וְאַחַת. אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַכְּצוֹצְטְרִיּוֹת בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְמַלְּאוֹת עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהֵן כִּכְצוֹצְטְרָא אַחַת. וְאִם הָיָה בֵּין הָעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה יוֹתֵר עַל עֲשָׂרָה טְפָחִים וְעֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ שְׁתֵּיהֶן מֻתָּרוֹת לְמַלְּאוֹת:

ההראב"ד שתי כצוצטריות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא מיחוורא הא מילתא אלא בשעשאן זו שלא כנגד זו, עכ''ל:

כסף משנה שתי כצוצטריות זו למעלה מזו וכו'. נר' שרבינו מפרש שהגזוזטראות מכוונות זו כנגד זו ואין בני העליונה יכולים למלאת אא''כ יכנס הדלי דרך התחתונה ומש''ה אסרי אהדדי ומפרש מופלגת גבוה י' דכל שהן בתוך י' הרי הן כגזוזטרא אחת ולפיכך הצריך שיערבו יחד והרב המגיד יישב דברי רבינו על הגמ' ואיני רואה להם יישוב:

כה * לֹא עָשְׂתָה הָעֶלְיוֹנָה מְחִצָּה וְעָשְׂתָה הַתַּחְתּוֹנָה אַף הַתַּחְתּוֹנָה אֲסוּרָה לְמַלְּאוֹת מִפְּנֵי דְּלִי שֶׁל בְּנֵי הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין שֶׁעוֹבֵר עָלֶיהָ. עָשְׂתָה הָעֶלְיוֹנָה מְחִצָּה וְלֹא עָשְׂתָה הַתַּחְתּוֹנָה הָעֶלְיוֹנָה מֻתֶּרֶת לְמַלְּאוֹת וְהַתַּחְתּוֹנָה אֲסוּרָה. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בְּנֵי הַתַּחְתּוֹנָה עִם בְּנֵי הָעֶלְיוֹנָה בַּמְּחִצָּה שֶׁעָשׂוּ שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת לְמַלְּאוֹת עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עֵרוּב אֶחָד:

ההראב"ד לא עשתה העליונה וכו'. כתב הראב''ד לא מיחוורן הני מילי דאי לא אשתתפו במחיצה אדרבה זו נועלת בפניה וזו אינה נועלת ואי נשתתפו תרווייהו אסרי אהדדי ואי לא לא, עכ''ל:

מגיד משנה (כד-כה) שתי כצוצטראות וכו. דין הכצוצטרא וענין מחיצתם מבואר ענינה פט''ו מהלכות שבת וכאן כתב רבינו מה שעירוב מעלה ומוריד בו ומשנה היא בכיצד משתתפין (דף פ"ז:) שתי כצוצטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו ובגמרא אמר רב לא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת עליונה מותרת ותחתונה אסורה. עוד אמרו שם דמשנתנו דקתני שתיהן אסורות כשעשו מחיצה עליונה בשותפות וזה פירוש הדברים לדעת רבינו אע''פ שלשון הגמ' נדחק בו הוא מפרש מופלגת גבוהה עשרה טפחים וה''ק לא שנו דבעינן עירוב שתיהן כאחד בשעשתה העליונה וכ''ש בשעשתה התחתונה וכ''ש בשעשו שתיהן אלא בסמוכה אבל במופלגת אם עשו לשתיהן ועירבה כל אחת לעצמה כולן מותרות ואם עשו לאחת מהן אם עשו לעליונה היא מותרת כיון שהיא מופלגת ואם עשו לתחתונה ולא לעליונה אסורה אף התחתונה ואצ''ל העליונה שאפי' בלא תחתונה אסורה כיון שאין לה מחיצה. ומ''ש שם דמשנתנו היא בשעשו העליונה בשותפות היא אוקימתא אחרת דמוקמי מתניתין אפי' במופלגת והאיסור הוא מפני השותפות ורש''י ז''ל פירש מופלגת במשך ולא בגובה ושעור ההפלגה ד' טפחים ולזה הסכים הרשב''א ז''ל ודעתו בפסק הדברים כתוב בספרו והוא חולק בכל הפרטים עם רבינו גם בהשגות יש דעת אחרת ולפרש דברי רבינו באתי:

כו שָׁלֹשׁ דִּיאֲטוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ עֶלְיוֹנָה וְתַחְתּוֹנָה שֶׁל אֶחָד וְאֶמְצָעִית שֶׁל אֶחָד לֹא יְשַׁלְשֵׁל מִן הָעֶלְיוֹנָה לַתַּחְתּוֹנָה דֶּרֶךְ אֶמְצָעִית שֶׁאֵין מְשַׁלְשְׁלִין מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת דֶּרֶךְ רְשׁוּת אַחֵר. אֲבָל מְשַׁלְשֵׁל הוּא מִן הָעֶלְיוֹנָה לְהַתַּחְתּוֹנָה שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ אֶמְצָעִית:

מגיד משנה שלש דיוטות זו למעלה מזו וכו'. תוספתא קרוב ללשון רבינו:

כז שְׁתֵּי דִּיאֲטוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ וְחָצֵר אַחַת תַּחְתֵּיהֶן שֶׁשּׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ הַמַּיִם לֹא יִשְׁפְּכוּ לְתוֹכָהּ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד. עָשׂוּ מִקְצָתָן עוּקָה בֶּחָצֵר לִשְׁפֹּךְ בָּהּ הַמַּיִם וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ. אֵלּוּ שֶׁעָשׂוּ שׁוֹפְכִים לָעוּקָה שֶׁלָּהֶן וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ לֹא יִשְׁפְּכוּ לַחֲצֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. וְאִם עָשׂוּ אֵלּוּ עוּקָה וְאֵלּוּ עוּקָה כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן שׁוֹפֶכֶת לָעוּקָה שֶׁלָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ:

מגיד משנה שתי דיוטות זו כנגד זו וכו'. ענין העוקה מבואר פרק ט''ו מהלכות שבת וכאן כתב רבינו מה שהוא לענין עירוב ומשנה היא בכיצד משתתפין שתי דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו את שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו עוקה אסורין ובגמרא (דף פ"ט) אמר רבה לא שנו אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין. ומה שכתב רבינו לא ישפכו עד שיערבו הוא בחצר שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר שאם בפחות מכן אין עירוב מועיל בלא עוקה מחזקת סאתים כמבואר פט''ו מהלכות שבת. וכבר כתבתי שכל דברי רבינו בכאן אינן אלא לבאר מה שהוא לענין עירוב אם היה של אדם אחד או אם היה של בעלים חלוקים מה יהיה משפטו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן