הלכות עירובין - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עירובין - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁכֵנִים הַרְבֵּה כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּבַיִת לְעַצְמוֹ דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר וּמִבָּתִּים לֶחָצֵר וּמֵהֶחָצֵר לַבָּתִּים מִפְּנֵי שֶׁכָּל הֶחָצֵר רְשׁוּת הַיָּחִיד אַחַת וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ. וְכֵן הַדִּין בְּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי הַמָּבוֹי מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ וּמֵחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי וּמִמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת שֶׁכָּל הַמָּבוֹי רְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא. וְכֵן הַדִּין בִּמְדִינָה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ דְּלָתוֹת וְנִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה שֶׁכֻּלָּהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא. זֶה הוּא דִּין תּוֹרָה:

מגיד משנה חצר שיש בה שכנים וכו'. אע''פ שכבר נתבארו גדרי הרשויות ודיניהם מה שהוא מן התורה ומה שהוא מדבריהם. ראיתי להזכיר מהם מקצת בדרך קצרה. רשויות שבת שלשה דבר תורה. השנים רה''ר ורה''י והשלישי מקום שאינו לא רה''ר ולא רה''י ודינו דבר תורה שהוא מקום פטור שמותר לטלטל ממנו לרה''י וממנו לרה''ר. והרשות הזה הוא נחלק מדבריהם לשתי רשויות האחד הוא כרמלית רצוני לומר מה שנקרא כרמלית והשני מה שנקרא מקום פטור כמבואר פי''ד מהלכות שבת. וחכמים גזרו על כרמלית והחמירו בו לעשותו נכרי אצל רשויות אלו והחמירו שלא לטלטל בו אלא בארבע אמות כדין רה''ר. ודעת רבינו כמבואר פי''ז שכל מה שהוא רה''י גמור דבר תורה והוקף לדירה לא גזרו בו חכמים להצריך בו מחיצות יותר ולא החמירו במבואות אלא במבוי שהוא כרמלית דבר תורה ואז הצריכו לחי או קורה כנזכר שם. ודע שדיני הרשויות בהתחלק איכותן ומהותן נזכר שם אבל במה שהוא חוץ מהן ר''ל אם יש להן בעלים הרבה או אחד נזכר כאן. ומעתה אבאר דברי רבינו. ודין החצר מבואר בכמה מקומות ופשוט הוא: וכן הדין במבוי וכו'. דע שדין תורה מבוי בלא לחי וקורה דין המבוי הזה כדין מקום פטור כמבואר פי''ז לפי שזה המבוי מבוי סתום הוא שהכשרו בלא לחי וקורה. ולפי זה רבינו היה לו לכתוב בכאן אפילו בלא לחי כיון שדבריו הם בדין תורה אלא שרבינו לא רצה להאריך לבאר בכאן מה שהחמירו חכמים בענין המחיצות מוסף על דין תורה ודי לו במה שבאר בהל' שבת וכאן באר ענין העירוב מהו ואינו תוספות במחיצות הרשויות וזה ברור בדבריו וכבר הארכתי בזה בפתיחת באור הלכות אלו: וכן הדין וכו'. גם בזה לא דקדק רבינו בדין המחיצות לפי שאינו מקומו וכתב שיש לה דלתות ננעלות בלילה ופי''ז מהלכות שבת בדין שני כותלים ברה''ר וכו' נתבאר שם שדי בראויות לינעל אע''פ שאינן ננעלות ממש ושם מבואר דין זה בארוכה. וראיתי מי שהקשה על דברי רבינו ממה שקראו פרק המוצא תפילין (עירובין ק"א) כרמלית לירושלים שהיו לה דלתות ננעלות בלילה ואין זה כלום דהתם לאו דוקא כרמלית מפני המחיצות דודאי דינה כחצר אלא מפני שלא עירבו ואסור מדבריהם לטלטל מן הבתים למבואות קרי לה כרמלית וכן פירש''י ז''ל ומוכרח הוא:

לחם משנה חצר שיש בה שכנים הרבה וכו'. כתב ה''ה ודעת רבינו כמבואר בפרק י''ז שכל מה שהוא רה''י גמור דבר תורה [והוקף לדירה] לא גזרו בו חכמים וכו'. ק' דבתחלת הלכות אלו כתב לפי שיש בין הלכות וכו' עד אומרו כגון שיהיה למקום אחד תורת רה''י או תורת מקום פטור דבר תורה ויחמירו בו חכמים וכו'. נראה משום שאפילו בדבר שהוא רה''י מן התורה החמירו וכאן כתב שעל זה לא החמירו: וכן הדין במבוי וכו'. כתב ה''ה ולפי זה רבינו היה לו לכתוב בכאן אפילו בלא לחי כיון שדבריו הן בדין תורה וכו'. ואין לפרש דכוונתו לומר שהיה לו לכתוב כאן מבוי בלא לחי ושיהיה לשון רבינו כמ''ש בס''פ וזה אי אפשר דהרי כתב שכל המבוי רה''י הוא ואם היה כותב בלא לחי מדין תורה לא היה רה''י בלא לחי ורבינו בדין תורה איירי. אלא כוונת ה''ה כך היא שכיון שכונת רבינו הוא לומר הדבר שמותר לטלטל מדין תורה היה לו לכתוב במבוי בלא לחי שהוא מותר לטלטל בדין תורה אע''פ שאינו רה''י כדין כל כרמלית שבעולם ולמה כתב מבוי בלחי שהוא רה''י מן התורה דמשמע דבלא לחי שהוא כרמלית אינו מותר לטלטל וזה פשוט בדברי ה''ה ז''ל: וכן הדין במדינה וכו'. כתב ה''מ וראיתי מי שהקשה על דברי רבינו ממה שקראו פרק המוצא תפילין כרמלית וכו', קשה דהיכן ראה בדברי רבינו שלא קראו כרמלית דהוא לא כתב אלא שמותר לטלטל בה מדין תורה ואפילו שהיא כרמלית מותר לטלטל. וי''ל דמדכתב וכן הדין משמע דדמי ממש לחלוקה הקודמת והוא כתב למעלה שכל המבוי רה''י א''כ האי דקאמר וכן נמי כונתו כן שהיא רה''י:

ב אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים [א] אָסוּר לִשְׁכֵנִים לְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲלוּקָה בְּדִיּוּרִין עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כָּל הַשְּׁכֵנִים כֻּלָּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֶחָד חָצֵר וְאֶחָד מָבוֹי וְאֶחָד הַמְּדִינָה. וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת שְׁלֹמֹה וּבֵית דִּינוֹ:

מגיד משנה אבל מדברי סופרים וכו'. פרק עושין פסין (דף כ"א:) שלמה תקן עירובין וידים:

ג וְכֵן יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת אוֹ מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּן. אֲבָל שַׁיָּרָא שֶׁהִקִּיפָה מְחִצָּה אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב אֶלָּא מוֹצִיאִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל בְּלֹא עֵרוּב לְפִי שֶׁהֵן כֻּלָּן מְעֹרָבִין וְאֵין אוֹתָן אֹהָלִים קְבוּעִין לָהֶן:

מגיד משנה וכל יושבי אהלים או סוכות או וכו'. דברי רבינו בכאן הם לומר שהאהלים שבמחנה הקבוע ועומד באותו מקום ימים צריכין הן לערב אבל אהלים שבשיירא שהשיירא הולכת לדרכה ונחו שם מפני השבת ועשו אהלים פטורים הם מלערב לפי שאינן קבועין. ומבואר כן בירושלמי תני אהלים שבמחנה צריכין עירוב שבשיירא אין צריכין עירוב. ופרק ששי מהלכות מלכים ומלחמותיהן כתב וכן פטורין מלערב ערובי חצירות במחנה וכו'. והוא דין המשנה בסוף פ''ק דעירובין (דף י"ז) ששנינו ארבעה דברים פטורין במחנה ואחד מהם לערב. ואין סתירה בדברי רבינו לפי שדין המשנה הוא במחנה ההולך למלחמה וכשהן חונים ימים חונים להלחם ומפני כן הקלו להם אבל דין הירושלמי הוא באנשים החונין שלא להלחם. כך נ''ל לתרץ דברי רבינו אבל המפרשים כתבו שהגרסא בתוספתא בהפך שפוטרת במחנה ומחייבת בשיירא ונוסחת ספרי הירושלמי משובשת וכתבו שמחנה נקרא כל שיש בו עשרה שנאמר עד למחנה גדול כמחנה אלהים וכמה הוא מחנה אלהים עשרה פחות מכן שיירא ולא כתבו ודוקא מחנה יוצא למלחמה. ומהמשנה נראה ודאי דוקא יוצא למלחמה ובגמ' הביאו ברייתות מחנה יוצאת למלחמת הרשות וכו' ודברי רבינו נראין:

ד וּמִפְּנֵי מָה תִּקֵּן שְׁלֹמֹה דָּבָר זֶה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ הָעָם וְיֹאמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מִן הַחֲצֵרוֹת לִרְחוֹבוֹת הַמְּדִינָה וּשְׁוָקֶיהָ וּלְהַכְנִיס מֵהֶם לַחֲצֵרוֹת כָּךְ מֻתָּר לְהוֹצִיא מִן הַמְּדִינָה לַשָּׂדֶה וּלְהַכְנִיס מִן הַשָּׂדֶה לַמְּדִינָה. וְיַחְשְׁבוּ שֶׁהַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת הוֹאִיל וְהֵן רְשׁוּת לַכּל הֲרֵי הֵן כְּשָׂדוֹת וּכְמִדְבָּרוֹת וְיֹאמְרוּ שֶׁהַחֲצֵרוֹת בִּלְבַד הֵן רְשׁוּת הַיָּחִיד וִידַמּוּ שֶׁאֵין הַהוֹצָאָה מְלָאכָה וְשֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים:

מגיד משנה ומפני מה תקן שלמה דבר זה וכו'. דברי רבינו בטעם תקנת שלמה פשוטים וברורים הם וראויים אליו:

לחם משנה ומפני מה תקן שלמה דבר זה וכו' כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה ויחשבו שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות וכו'. קשה דכיון דיאמרו דהחצרות הם רה''י א''כ למה צריך עירוב מן הבתים לחצר דלא אתו למטעי ולומר דמותר להוציא מרה''י לרה''ר דהא סברי דהחצרות רה''י, וי''ל דאם לא יעשו כן תשתכח תורת עירוב מן התינוקות דאינם יודעים מה הוא הנעשה במבוי כמ''ש רבינו לקמן. ומה שהחמירו בעירוב יותר מבשיתוף דבעירוב צריך פת ובשיתוף לא. הרי פירש רש''י ז''ל הטעם בפרק הדר (דף ע"ה) דעירוב משום דירה ודירתו של אדם אינו נמשך אלא אחר (היין) [הפת] אבל שיתוף אינו אלא לשתף רשות החצרות וחצר לאו בית דירה ועירוב החצרות זו עם זו ודאי דאינו צריך היכא דאיכא שיתוף כדפירש רש''י ז''ל שם:

ה לְפִיכָךְ תִּקֵּן שֶׁכָּל רְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁתֶּחֱלַּק בְּדִיּוּרִין וְיֹאחַז כָּל אֶחָד וְאֶחָד בָּהּ רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וְיִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מָקוֹם בִּרְשׁוּת כֻּלָּן וְיַד כֻּלָּן שָׁוָה בּוֹ כְּגוֹן חָצֵר לַבָּתִּים. שֶׁנַּחְשֹׁב אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיַּד כֻּלָּן שָׁוָה בּוֹ כְּאִלּוּ הוּא רְשׁוּת לָרַבִּים. וְנֶחְשָׁב כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם שֶׁאָחַז כָּל אֶחָד מִן הַשְּׁכֵנִים וְחִלְּקוֹ לְעַצְמוֹ שֶׁהוּא בִּלְבַד רְשׁוּת הַיָּחִיד. וְיִהְיֶה אָסוּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת שֶׁחָלַק לְעַצְמוֹ לִרְשׁוּת שֶׁיַּד כֻּלָּם שָׁוָה בּוֹ. כְּמוֹ שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֶלָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ כָּל אֶחָד בָּרְשׁוּת שֶׁחָלַק לְעַצְמוֹ בִּלְבַד עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל רְשׁוּת הַיָּחִיד:

ו וּמַה הוּא [ב] הָעֵרוּב הַזֶּה. הוּא שֶׁיִּתְעָרְבוּ בְּמַאֲכָל אֶחָד שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. כְּלוֹמַר שֶׁכֻּלָּנוּ מְעֹרָבִין וְאֹכֶל אֶחָד לְכֻלָּנוּ וְאֵין כָּל אֶחָד מִמֶּנּוּ חוֹלֵק רְשׁוּת מֵחֲבֵרוֹ אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁיַּד כֻּלָּנוּ שָׁוָה בְּמָקוֹם זֶה שֶׁנִּשְׁאַר לְכֻלָּנוּ כָּךְ יַד כֻּלָּנוּ שָׁוָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֹּאחֵז כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ וַהֲרֵי כֻּלָּנוּ רְשׁוּת אֶחָד. וּבַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה לֹא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת וּלְדַמּוֹת שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים:

ז הָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי הֶחָצֵר זֶה עִם זֶה הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וְשֶׁעוֹשִׂין אַנְשֵׁי מָבוֹי זֶה עִם זֶה אוֹ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה הוּא הַנִּקְרָא שִׁתּוּף:

מגיד משנה הערוב שעושין בני החצר זה עם זה וכו'. זה מבואר במקומות רבים במסכת עירובין:

ח אֵין מְעָרְבִין [ג] בַּחֲצֵרוֹת אֶלָּא בְּפַת שְׁלֵמָה בִּלְבַד. אֲפִלּוּ כִּכַּר מַאֲפֶה סְאָה וְהִיא [ד] פְּרוּסָה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. הָיְתָה שְׁלֵמָה וְהִיא כְּאִיסָר מְעָרְבִין בָּהּ. וּכְשֵׁם שֶׁמְּעָרְבִין בְּפַת תְּבוּאָה כָּךְ מְעָרְבִין בְּפַת אֹרֶז וּבְפַת עֲדָשִׁים אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן. וְשִׁתּוּף בֵּין בְּפַת בֵּין בִּשְׁאָר אֳכָלִים. בְּכָל אֹכֶל מִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם בִּפְנֵי עַצְמָן אוֹ מֶלַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת אֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבִין כָּאֳכָלִים. עֵרֵב מַיִם עִם מֶלַח נַעֲשָׂה כְּמוּרְיָס וּמִשְׁתַּתְּפִין:

מגיד משנה אין מערבין וכו'. פרק חלון (דף פ'): משנה בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר''א רבי יהושע אומר ככר הוא עירוב אפי' מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו והלכה כר' יהושע וכן פסקו ז''ל. ושם (דף פ"א) הזכירו ברייתא דרבי יהושע מודה שבכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד: וכשם שמערבין וכו'. שם ובהלכות אמר שמואל מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן אמר רב מערבין בפת של עדשים. וטעם שאין מערבין בפרוסה אמרו בגמרא משום איבה פירוש שלא יאמר האחד אני מערב בשלמה וחברי בפרוסה ושאלו ערבו כולם בפרוסה מהו ופשטו שאינו עירוב גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו. ונראה מן הגמרא שאם אין הככר חסר אלא כדי חלתו שמערבין בו שאין כאן איבה שהרואה תולה ששלמה היתה ותקנה והפריש ממנה חלתה והוא שלא יהא אלא כדי חלת נחתום שהוא אחת ממ''ח. ולא נזכר זה בהלכות גם לא נתבאר בדברי רבינו ואולי לפי שאינו מצוי או שיש להם שטה אחרת בזה: בכל אוכל וכו'. (דף כ"ו:) ראש פרק בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. ופירוש מערבין עירובי תחומין ואמרו בגמרא (דף כ"ז) לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו דאין מערבין אבל מים ומלח מערבין ומבואר בהלכות כן: וכן כמהין וכו'. שם מפורש על משנתנו אין למדין מן הכללות אף במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא כמהין ופטריות שאין מערבין וזה ג''כ בהלכות:

ט וְכַמָּה שִׁעוּר הָאֹכֶל שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ. כִּגְרוֹגֶרֶת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי אוֹ מִבְּנֵי הַמְּדִינָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ מְרֻבִּים עַל זֶה שִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי סְעֵדּוֹת שֶׁהֵן כִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גְּרוֹגָרוֹת שֶׁהֵן כְּשֵׁשׁ בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת. אֲפִלּוּ הָיוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִין אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שְׁתֵּי סְעֵדּוֹת לְכֻלָּן:

מגיד משנה וכמה שיעור וכו'. פ' חלון (דף פ':) כמה הוא שעורו בזמן שהן מרובין שתי סעודות לכולן בזמן שהן מועטין כגרוגרת כלהוצאת שבת לכל אחד ואחד ופירשו בגמרא מרובין הם י''ח ומי''ח ואילך שתי סעודות הן י''ח גרוגרות וכתב רבינו שהם שש ביצים בינוניות ולמד כן ממ''ש פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) בתחומין ששיעור עירובי תחומין מזון שתי סעודות והם שש ביצים לדעת ר''י בן ברוקא והלכה כמותו לפי ששם הזכירו דבריו בלשון חכמים:

כסף משנה וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'. שיעורו שתי סעודות שהן כי''ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר''י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר''ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ''ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר''י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א''ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ''א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר''י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ''כ ה''ה והוא מדברי הרשב''א בת''ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי"ח) וקשה דא''כ ה''ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז''ל פסק בפ''ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר''ש. וי''ל דכי אמרינן ותנא דידן מ''ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה''פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ''ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ''ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי''ל כר''י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה:

י כָּל אֹכֶל שֶׁהוּא נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא כְּגוֹן פַּת וּמִינֵי דָּגָן וּבָשָׂר חַי אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ שִׁעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֵדּוֹת. וְכָל שֶׁהוּא לִפְתָּן וְדֶרֶךְ הָעָם לֶאֱכל בּוֹ פִּתָּן כְּגוֹן יַיִן מְבֻשָּׁל וּבָשָׂר צָלִי וְחֹמֶץ וּמוּרְיָס וְזֵיתִים וְאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לֶאֱכל בּוֹ [ה] שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:

מגיד משנה כל אוכל שהוא נאכל וכו'. פרק בכל מערבין (דף כ"ט:) אמר שמואל כל שהוא לפתן כדי לאכול בו וכל שאינו לפתן כדי לאכול ממנו בשר חי כדי לאכול ממנו בשר צלי רבה אמר כדי לאכול בו ורב יוסף אמר כדי לאכול ממנו ובהלכות והלכתא כרבה וכ''פ ז''ל. וכתב רבינו כגון יין מבושל וכו' ומפורשין הם בגמרא שאמרו שם (דף כ"ט) אמר רב מערבין בשתי רביעיות של יין והקשו ומי בעינן כולי האי והתניא רשב''א אומר יין כדי לאכול בו חומץ כדי לטבל בו זיתים ובצלים כדי לאכול בהן שתי סעודות ותירצו כי קאמר ר''ש בחמרא מבשלא ופירשו שם אמר רב חומץ כדי לטבל בו שתי סעודות של ירק. איכא דאמרי אמר רב ירק הנאכל בשתי סעודות ולא נזכרו לשונות אלו בהלכות גם לא בדברי רבינו אלא ברייתא כפשטה ונראה שהן פוסקין כלשון ראשון וכפשט הברייתא דמשמע דבעינן דוקא טבול מזון שתי סעודות. והרשב''א ז''ל כתב והחומץ לטבל בו ירק של שתי סעודות ויראה ששיעורו רביעית וכן יראה לי שהיין המבושל בקנוח הסעודה הוא בא ולא לטבל בו ולפיכך שיעורו כדי שמביאין ממנו לקנוח שתי סעודות. עכ''ל:

יא נִשְׁתַּתְּפוּ בְּיַיִן חַי שִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת לְכֻלָּן. וְכֵן בְּשֵׁכָר שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת. בֵּיצִים שְׁתַּיִם וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן וַאֲפִלּוּ הֵן חַיּוֹת. וְרִמּוֹנִים שְׁנַיִם. אֶתְרוֹג אֶחָד. חֲמִשָּׁה אֱגוֹזִים. חֲמִשָּׁה אֲפַרְסֵקִים. לִיטְרָא שֶׁל יָרָק בֵּין חַי בֵּין שָׁלוּק * וְאִם הָיָה בָּשִׁיל וְלֹא בָּשִׁיל אֵין מְעָרְבִין בּוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. עֵכְּלָא תַּבְלִין. קַב תְּמָרִים. קַב גְּרוֹגָרוֹת. מָנֶה דְּבֵלָה. קַב תַּפּוּחִין. כְּשׁוּת כִּמְלוֹא הַיָּד. פּוֹלִין לַחִין כִּמְלוֹא הַיָּד. חֲזִין לִיטְרָא. וְהַתְּרָדִין הֲרֵי הֵן בִּכְלַל הָיָּרָק וּמְעָרְבִין בָּהֶן. עֲלֵי בְּצָלִים אֵין מְעָרְבִין בָּהֶן. אֶלָּא אִם הִבְצִילוּ וְנַעֲשָׂה אֹרֶךְ כָּל עָלֶה מֵהֶן זֶרֶת. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן אֵינוֹ אֹכֶל. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִין כְּלִפְתָּן הֵן. וּלְפִיכָךְ נָתְנוּ בָּהֶן שִׁעוּרִין אֵלּוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. * וכָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר הַשִּׁתּוּף:

ההראב"ד ואם היה בשיל ולא בשיל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא נאמר זה אלא בתרדין, עכ''ל: וכל האוכלין מצטרפין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אני איני אומר כן שלא אמרו כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות לעירוב אלא לעירובי תחומין ששיעורו בשתי סעודות אבל שתופי מבואות אין שיעורן קצוב לשתי סעודות אלא למרובין אבל למעטין כגרוגרות לכל אחד ואחד. והטעם כי ערובי תחומין שתי סעודות לאיש אחד ולפיכך כל האוכלים מצטרפים אבל שתופי מבואות שהם לאנשים הרבה איך יצטרפו והלא אמרו החולק את עירובו אינו עירוב וא''א זה מביא יין וזה מביא שמן וזה מביא חומץ ויתנם בכלי אחד. עוד אמרו נתמעט האוכל מוסיף מהמין הראשון ומזכה וא''צ להודיע אבל ממין אחר צריך להודיע ואם לכתחלה הוא בא מכמה מינין למה הקפידו עליו בסוף בשני מינים אלא ש''מ בתחלה אינו בא אלא ממין אחד מיהו בסוף הקלו בה שאם נתמעט אפילו ממין אחד מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע. ושמעתא דבעל הבית שהיה שותף לשכניו מוכחת להדיא דבעינן דברים שיהו חבורין זה לזה דוק ותשכח, עכ''ל:

מגיד משנה נשתתפו ביין חי שיעורו וכו'. דין היין נתבאר בסמוך ודין השכר שם (דף כ"ט:) שכר מערבין בו והעלו שיעורו שתי רביעיות ודין הביצים ג''כ שם (דף ל') מערבין בביצים חיות וכמה שתים: רימונים שנים וכו'. ברייתא שם (דף כ"ט) עשרה אגוזים חמשה אפרסקים ושני רמונים ואתרוג אחד. ובספרי רבינו מצאתי חמשה אגוזים וטעות סופרים הוא: ליטרא ירק וכו'. שם ליטרא ירק ולמעלה מזה אמרו שם מערבין בתרדין חיין והקשו האמר רב חסדא סלקא חייא קטיל גברא ותירצו התם דבשיל ולא בשיל וכן מבואר עוד שם דבבשיל ולא בשיל אין מערבין וסובר רבינו שה''ה לכל ירק. ובהשגות א''א לא נאמר כזה אלא בתרדין עכ''ל. ודברי רבינו נראין בטעמן שאין אדם אוכל ירק בשיל ולא בשיל: עוכלא תבלין וכו'. כל שיעורים אלו מבוארין שם בגמרא (דף כ"ח וכ"ט) ברייתות ומימרות חוץ מן התבלין שיש חולקין ואומרין דאין מערבין בהם: כל האוכלין מצטרפין לשיעור השתוף. משנה במעילה והביאוה שם (דף כ"ט) כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה כחצי פרס ובמזון שתי סעודות לעירוב. ופירש רבינו שנכלל בזה עירוב תחומין ושתוף מבואות וכן פירשו בתוספות. ובהשגות חלקו בזה ואמרו שלא נאמר אלא בעירוב תחומין בדוקא והאריכו בזה והרשב''א ז''ל לא הכריע בדין זה דבר:

יב לִיטְרָא הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם מְלֹא שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת. וְעֻכְּלָא חֲצִי רְבִיעִית. וּמָנֶה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם מֵאָה דִּינָר. וְהַדִּינָר שֵׁשׁ מָעִין. וְהַמָּעָה מִשְׁקַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת. וְהַסֶּלַע אַרְבָּעָה דִּינָרִין. וְהָרְבִיעִית מַחְזֶקֶת מִן הַמַּיִם אוֹ מִן הַיַּיִן מִשְׁקַל שִׁבְעָה עָשָׂר דִּינָרִין וַחֲצִי דִּינָר בְּקֵרוּב. נִמְצָא הַלִּיטְרָא מִשְׁקַל חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים דִּינָר. וְהָעֻכְּלָא מִשְׁקַל תִּשְׁעָה דִּינָרִין פָּחוֹת רְבִיעַ:

מגיד משנה ליטרא האמורה בכל מקום וכו'. דע ששעורי המשקין והאוכלין הנמדדין לא נתבאר משקלן בגמרא לפי שאין כל הדברים השוין בכמות שוין במשקל ואע''פ שהן ממין אחד אבל הגאונים דקדקו בזה מדעתם ולקחו הבינוני הנמדד ועלה להם משקלו כשעור מה שכתבו. ורבינו היה מן המדקדקים והזכיר בפירוש המשנה של מנחות שדקדק במדת החלה כל יכלתו ועלתה לו משקלה כך וכך מקמח מצרים וכמ''ש פרק ששי מהלכות בכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, והיתה כונת הגאונים בזה בהיות נקלה יותר ידיעת המשקל מידיעת המידות וכן מפורש מתשובותיהם שזה לא נתבאר בגמרא אלא שכל אחד מהם שיער לפי דעתו. ואמנם מה שזכר מבאור משקל הליטרא והעוכלא אפשר שיש מזה סמך פרק המוכר את הספינה (ב"ב צ') ויש שם גרסאות חלוקות. ודע שט''ז שעורות הם משקל חצי ארגינ''ש במשקל שלנו ובזה תדע כל השיעורין כמה הם למשקל שלנו:

יג סְאָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם שֵׁשֶׁת קַבִּין. וְהַקַּב אַרְבָּעָה לוֹגִין. וְהַלּוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מִדַּת הָרְבִיעִית וּמִשְׁקָלָהּ. וְאֵלּוּ הַשִּׁעוּרִין שֶׁאָדָם צָרִיךְ לִזְכֹּר אוֹתָן תָּמִיד:

מגיד משנה סאה האמורה בכל וכו'. זה מבואר בגמרא בכמה מקומות:

יד אֹכֶל שֶׁהוּא מֻתָּר בַּאֲכִילָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר לְזֶה הַמְעָרֵב הֲרֵי זֶה מְעָרֵב בּוֹ וּמִשְׁתַּתֵּף בּוֹ. כֵּיצַד. מִשְׁתַּתֵּף הַנָּזִיר בְּיַיִן וְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. וְכֵן הַנּוֹדֵר מֵאֹכֶל זֶה אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ מְעָרֵב בּוֹ וּמִשְׁתַּתֵּף בּוֹ. שֶׁאִם אֵינוֹ רָאוּי לָזֶה הֲרֵי הוּא רָאוּי לְאַחֵר:

מגיד משנה אוכל שהוא וכו'. משנה שם (עירובין דף כ"ו:) מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובגמרא (דף ל'.) אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זה עלי אין מערבין לו. ואמרו רוב המפרשים דאין הלכה כמותו אלא בכל גונא מערבין כדמוכחן ברייתות התם וכן הסכים הרשב''א ז''ל, ופירש עירובי תחומין ושתופי מבואות דין אחד להם:

טו אֲבָל דָּבָר הָאָסוּר לַכּל כְּגוֹן טֶבֶל אֲפִלּוּ טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ כַּהֹגֶן. וְכֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כַּהֲלָכָה. אֵין מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן. אֲבָל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לָעֲנִיִּים. וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. וּמְעָרְבִין בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי שָׁם לַאֲכִילָה אֲבָל לֹא בִּגְבוּלִין:

מגיד משנה אבל דבר האסור וכו'. משנה שם (דף ל"א) מבואר בגמרא:

טז * כֵּיצַד מְעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת. גּוֹבִין חַלָּה אַחַת שְׁלֵמָה מִכָּל בַּיִת וּבַיִת וּמַנִּיחִין הַכּל בִּכְלִי אֶחָד בְּבַיִת אֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר אֲפִלּוּ בְּבֵית הַתֶּבֶן אוֹ בְּבֵית הַבָּקָר אוֹ בְּבֵית הָאוֹצָר. אֲבָל אִם נָתְנוּ בְּבֵית שַׁעַר אֲפִלּוּ בֵּית שַׁעַר שֶׁל יָחִיד אוֹ בְּאַכְסַדְרָה אוֹ בְּמִרְפֶּסֶת אוֹ בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ עֵרוּב. וּכְשֶׁמְּקַבֵּץ הָעֵרוּב מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר בְּעֵרוּב זֶה יִהְיֶה מֻתָּר לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבַּיִת לְבַיִת בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ לְקָטָן לִגְבּוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וּבַיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן אֶת הַפַּת. וְאִם הָיוּ רְגִילִין לְהַנִּיחַ בּוֹ אֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

ההראב"ד כיצד מערבין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל במקומות הללו נהגו בעירובי חצרות שגובין מעט מעט קמח מכל בית ועושין אותו חלה אחת מצה ומשמרין אותה כל השנה קסברי ככר שלם לכולהו קאמר ובאמת אם באו לערב בפרוסות אינו עירוב ומסתברא דבעינן כגרוגרות לכל אחד ואחד באותה חלה עכ''ל:

מגיד משנה כיצד מערבין. בהשגות א''א במקומות הללו וכו'. ובדברי הגאונים ראיתי שמקיימים המנהג הזה לגבות קמח ולעשות חלה שלימה ואף במקומותינו נוהגים כן והסכימו בו האחרונים ז''ל ולא נזכר בגמרא ולא בדברי רבינו סתירת זה המנהג או קיומו. ומ''ש הר''א ז''ל ומסתברא דבעינן כגרוגרת וכו' הוא מפני שדעתו ודעת האחרונים שאף לערובי חצרות בעינן שיעור אפי' בככר שלם ושיעורו כשיעור השתוף למועטים כגרוגרת לכל אחד למרובין מי''ח מזון שתי סעודות ודחקו עצמן בלשון המשנה (דף פ':) שאמרה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו ואמרו ובלבד שיהו שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד. ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל אחד בככר כאיסר ואפילו הן מועטין שאין בו כגרוגרת ואף בדברי הגאונים לא מצאתי שיהא שיעור ערובי חצרות אלא בככרות שלמים או כשגובין קמח לעשות ממנו חלה שלימה וכן נראה: ומניחין הכל בכלי אחד וכו'. משנה בכיצד משתתפין (פ"ה:) הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו. בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות ה''ז עירוב והדר שם אוסר עליו. ובגמרא יש מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דהנותן עירובו בבית שער דיחיד עירובו עירוב ולא נזכרו בהלכות. ורבינו כתב אפילו בבית שער דיחיד וזה תימה ואין ספק אצלי שכך היתה גרסת רבינו שם אמר רב יהודה כ''מ שאמרו חכמים הנותן את עירובו אין עירובו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד ואולי שלזה לא הוצרכו להזכיר בהלכות מימרא זו לפי שבסתם בית שער נכלל בית שער דיחיד ולזה כתב רבינו פ''ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסין בו וכו' דמשמע הא של יחיד אוסר ואע''פ שבהלכות לא חלקו בפ' הדר גבי האוסר על חבירו אולי מפני שאינן מאריכין בדברים שאינן מצויים שידור אדם בבית שער כנ''ל ולזה פסק רבינו פ''ד בעשרה בתים זה לפנים מזה שהבית הפנימי והסמוך לו נותנין עירוב וכר''י דאמר פ' הדר (דף ע"ה:) שבית שער דיחיד אוסר כמו שיתבאר שם. וראיתי לרשב''א ז''ל שהביא הגירסא כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן את עירובו שם אין עירובו עירוב חוץ מבית שער דיחיד והעמיד דברי רבינו בדרך אחרת א''א להולמה. ודין בית שאין בו ד''א מבואר פ''ק דסוכה (דף ג'): וכשמקבץ העירוב מברך וכו'. זהו מוסכם שכל המצות כלן אע''פ שהן מדבריהן מברכין עליהן חוץ מאותן המבוארות פי''א מהלכות ברכות: ויש לקטן לגבות עירובי חצרות וכו'. מימרא (עירובין ל"א:) אמר רב הונא קטן גובה את העירוב והוא הדין לנשים ועבדים: ובית שמניחין בו את העירוב אינו וכו'. פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ט.) אמר שמואל בית שמניחין בו את העירוב אינו צריך ליתן את הפת ואסיקו טעמא משום דכמאן דדיירי הכא כלהו הוא. ודע שפסק הלכה הוא שהעירוב משום דירה לפיכך אין מערבין ולא משתתפין בכלים ומערבין בפת ומשתתפין באוכלין אע''פ שאין בהם שוה פרוטה ומניחין העירוב אפילו בבית של קטן ואם היה העירוב משום קנין היו דינין אלו בהפך ובדברי רבינו מבואר כל זה למבין: ואם היו רגילין להניח בו אין משנין וכו'. בגיטין פרק הנזקין (דף נ"ט.) משנה מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום:

כסף משנה כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'. כתב ה''ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ''ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה''ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה''ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות: ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'. אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה''ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב''א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א''א להולמם עכ''ל. ול''נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס''ל דלא קי''ל הכי מדגרסינן בס''פ הדר (עירובין ע"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי''ל כר''י. וכיון דלא קי''ל כר''י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי''ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא''כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ''ש בפ''ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע''פ שהוא של רבים לא אסרו וכ''ש אם הוא של יחיד. א''נ דבפ''ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי''ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד:

לחם משנה כיצד מערבין בחצרות וכו'. כתב הרב המגיד שדי לכל בככר דאיסר ואפילו הן מועטין וכו' כלומר אפילו (הדבר) [הככר] קטן שאין בו כגרוגרת לכל אחד ואחד. והנכון להגיה בדבריו ואפילו הוא מועט:

יז וְכֵיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי. גּוֹבֶה אֹכֶל כִּגְרוֹגֶרֶת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹ פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת אִם הָיוּ מְרֻבִּין. וּמַנִּיחַ הַכּל בִּכְלִי אֶחָד בְּחָצֵר מֵחַצְרוֹת הַמָּבוֹי אוֹ בְּבַיִת מִן הַבָּתִּים אֲפִלּוּ [ו] בַּיִת קָטָן אוֹ אַכְסַדְרָה אוֹ מִרְפֶּסֶת הֲרֵי זֶה שִׁתּוּף. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ בַּאֲוִיר מָבוֹי אֵינוֹ שִׁתּוּף. וְאִם הִנִּיחַ הַכְּלִי בֶּחָצֵר צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ הַכְּלִי מִן הַקַּרְקַע טֶפַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. וּמְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר בְּזֶה הַשִּׁתּוּף יִהְיֶה מֻתָּר לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי בְּשַׁבָּת:

מגיד משנה וכיצד משתתפין במבוי וכו'. כבר נתבאר זה ומבואר בכיצד משתתפין (עירובין פ"ה:) שהשתוף יש להניחו בבית שער אכסדרה ומרפסת ובחצר שבמבוי ומפורש בהלכות שמניחין אותו אפילו בבית קטן פחות מארבע אמות ומבואר בגמרא שאם הניחו באויר מבוי שאינו שתוף: ואם הניח הכלי בחצר וכו'. פרק חלון (דף ע"ט:) אמר שמואל חבית של שתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח ופירשוה הגאונים בין משלהן בין מאחר המזכה להן משלו כמו שיתבאר אבל האחרונים פירשוה דוקא במזכה להן משלו ומשום הקנאה בהגבהה אבל אם היתה החבית משל בני מבוי אינה צריכה הגבהה וסמכו בזה על התוספתא דקתני אם היתה משלו מגביהה מן הארץ. ומ''מ יש סיוע לדברי הגאונים ז''ל מהברייתא שהביאו שם בגמרא (דף פ'.) משתתפין במבוי מביאין את החבית אם משלו צריך לזכות אם משלהן צריך להודיע ומגביהה מן הקרקע משהו ואם איתא דכשהיא משלהן אינו צריך להגביה היה להם לסמוך דין ההגבהה למשלו וכך היה ראוי לשנות אם משלהן צריך להודיע אם משלו צריך לזכות ולהגביהה. והרשב''א הסכים לדעת האחרונים ז''ל:

כסף משנה ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'. מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב''א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ''ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא: ודע שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא''כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ''ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ''ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף:

יח חָלְקוּ אֶת הָעֵרוּב אוֹ אֶת הַשִּׁתּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא [ז] בְּבַיִת אֶחָד אֵינוֹ עֵרוּב. אֲבָל אִם מִלְּאוּ אֶת הַכְּלִי מִן הָעֵרוּב וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מְעַט וְהִנִּיחוּהוּ בִּכְלִי אַחֵר מֻתָּר:

מגיד משנה חלקו העירוב וכו'. מימרא דשמואל פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ט.) החולק את עירובו אינו עירוב והקשה מדתניא חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים ב''ה אומרים ה''ז עירוב ותירצו עד כאן לא קאמרי ב''ה התם אלא דמליה למניה ואייתר אבל דפלגיה מיפלג לא. ובכאן דברי רבינו מבוארים ופירוש אפילו בשנתמלא הכלי והותירו לא התירו אלא כששני הכלים בבית אחד וכן נראה שם למעלה מזה ואף לשון רבינו נראה כן וכ''כ הרשב''א ז''ל:

יט הַמִּשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי צְרִיכִים לְעָרֵב [ח] בַּחֲצֵרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ הַתִּינוֹקוֹת תּוֹרַת עֵרוּב. שֶׁהֲרֵי אֵין הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִין מַה נַּעֲשָׂה בַּמָּבוֹי. לְפִיכָךְ אִם [ט] נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי בְּפַת סוֹמְכִין עָלָיו וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת שֶׁהֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת מַכִּירִין בַּפַּת. בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין וְקָדַּשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם פַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. וְאִם רָצוּ לִסְמֹךְ עָלֶיהָ מִשּׁוּם שִׁתּוּף סוֹמְכִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְסֻבִּין בֶּחָצֵר:

מגיד משנה המשתתפין במבוי וכו'. בפ' הדר (דף ע"א:) ברייתא מחלוקת ר''מ ורבנן ואמרו שם הלכה כר''מ ונאמרו שם שתי לשונות ונחלקו המפרשים בפסק דברים אלו והנכון כדברי רבינו שכל שנשתתפו במבוי בפת סומכין עליו משום עירוב וכן העלה הרשב''א ז''ל וכתב אלא שנהגו לערב בפת ולשתף ומניחין שתי עוגות בבית שבחצר אחת משום עירוב ואחת משום שתוף עכ''ל: בני חבורה שהיו מסובין וקדש וכו'. בכיצד משתתפין (דף פ"ה:) א''ר יהודה אמר שמואל בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל השלחן סומכים עליו משום עירוב ואמרי לה משום שתוף אמר רבה ולא פליגי כאן שמסובים בבית כאן שמסובים בחצר. והטעם לפי שהשתוף הוא אפילו בחצר אבל העירוב אינו אלא בבית בדוקא כמו שנתבאר. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה בבני חבורה שקנו פת בשתוף והיו מסובים ואוכלים ממנו אבל הרשב''א ז''ל מפרשה בבני חבורה שהיו מסובים אצל אחד שזמנן לאכול משלו. ואע''פ שהמערב משלו צריך לזכות כמו שיתבאר בסמוך בכאן סתמו כפרושו שכל שזמנן לאכול על השלחן הרי זה זכה להם את הכל:

כסף משנה המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'. בפרק הדר (עירובין ע"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר''מ וחכ''א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ''ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ''ע ל''פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א''ר יהודה אמר רב הלכה כר''מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ''ש פה כתב בפ''ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח''כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא''צ לערב כלל. ואע''פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה''ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר''מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר''מ וכמ''ד דבפת כ''ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה''ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ''ד ביין כ''ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה''ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה:

כ לָקַח אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר פַּת אַחַת וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ שֶׁהוּא אֹכֶל כִּשְׁתֵּי סְעֵדּוֹת וְאָמַר הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי אֵינוֹ צָרִיךְ לִגְבּוֹת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אֲבָל צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן בּוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. וְיֵשׁ לוֹ לְזַכּוֹת עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ הָעִבְרִי וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ [י] הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. וְכֵן יֵשׁ לוֹ לְזַכּוֹת לָהֶן עַל יְדֵי שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִית אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְטַנָּה. שֶׁהַקָּטָן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הֶחָצֵר אוֹ לִבְנֵי הַמָּבוֹי שֶׁהֲרֵי זָכָה לָהֶן וְעֵרֵב עֲלֵיהֶן שֶׁזְּכוּת הִיא לָהֶן וְזָכִין לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:

מגיד משנה לקח אחד וכו'. פרק חלון (עירובין דף ע"ט:) משנה וגמרא. ומ''ש אע''פ שהן קטנים שהקטן זוכה לאחרים וכו' מבואר בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד ס"ה). וי''מ שכשאמרו בבניו קטנים וגדולים הכונה שהם סמוכים על שלחן אביהם נקראים קטנים אע''פ שהם גדולים בשנים ואם אינן סמוכין על שלחן אביהם נקראים גדולים אע''פ שהן קטנים בשנים דמו זה למציאה כמבואר סוף פרק י''ז מהלכות גזלה ואבדה. ואחרים חלקו ופירשו המשנה כפשטה וזה נראה דעת רבינו ועיקר. וכתב הרשב''א ז''ל וכשהוא מזכה אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לכל בני החצר והמבוי ולכל מי שנתוסף מיום זה ואילך במבוי שאם לא כן פעמים שנתוספו דיורים ויאסרו עליהן עכ''ל. ובפרק חמישי אבאר. ומ''ש רבינו ואינו צריך להודיע, פסק הלכה בגמרא (דף פ"א) כר' יהודה דאמר הכין:

כסף משנה ויש לו לזכות ע''י בנו וכו' וע''י אשתו. משנה פרק חלון (עירובין פ"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר''ן כתב בפ''ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה''מ לר''מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ''ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי''ף שכתבו משנתנו כצורתה: וכן יש לו לזכות להם ע''י שפחתו העברית וכו'. ה''ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס"ד ס"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש''ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו:

כא אֵין מְעָרְבִין וְלֹא מִשְׁתַּתְּפִין בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִבְּעוֹד יוֹם. וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק מִן הַיּוֹם סָפֵק מִן הַלַּיְלָה. וּלְעוֹלָם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הָעֵרוּב אוֹ הַשִּׁתּוּף מָצוּי וְאֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. לְפִיכָךְ אִם נָפַל עָלָיו גַּל אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אוֹ שֶׁהָיָה תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת מִבְּעוֹד יוֹם אֵינוֹ עֵרוּב. מִשֶּׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְאִם סָפֵק הֲרֵי זֶה עֵרוּב שֶׁסְּפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר:

מגיד משנה אין מערבין ולא משתתפין בשבת אלא וכו'. משנה פרק ב''מ (דף ל"ד.) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה מערבין והעמידוה בגמרא בעירובי חצרות אבל ודאי חשיכה אין מערבין: ולעולם צריך שיהיה העירוב או השיתוף מצוי ואפשר לאכלו כל וכו'. משנה פרק בכל מערבין (עירובין ל"ה.) נפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאה מבע''י אינו עירוב משחשיכה ה''ז עירוב אם ספק נחלקו שם ומסקנא שספק העירוב כשר ואע''פ שהמשנה בעירובי תחומין שוין הם להן עירובי חצרות בדבר זה ופשוט וכ''כ ז''ל:

לחם משנה אין מערבין ולא משתתפין אלא מבעוד יום. כתב הרב המגיד והעמידוה בגמרא בעירובי חצירות כלומר אבל בעירובי תחומין ודאי דאין מערבין דאסמכוה רבנן עירובי תחומין אקראי כדפירש רש''י ז''ל שם. ולמטה כתב הרב המגיד ואף על פי שהמשנה בעירובי תחומין שוים להם עירובי חצרות בדבר זה והטעם דכ''ש הוא דכיון דבעירובי תחומין כן כ''ש עירובי חצרות ולמעלה בלשון המתחיל שהוא מותר וכו' שכתב ופירש עירובי תחומין ושיתופי מבואות דין אחד להם טעמו דמערבין סתמא קאמר ואם כן כל עירוב במשמע בין עירובי תחומין בין עירובי חצרות:

כב נָתַן הָעֵרוּב אוֹ הַשִּׁתּוּף בַּמִּגְדָּל וְנָעַל עָלָיו וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ קֹדֶם שֶׁחֲשֵׁכָה אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא הָעֵרוּב אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָבַד וְאֵינוֹ עֵרוּב שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ. הִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אוֹ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תְּרוּמָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ אֵין מְעָרְבִין בָּהּ שֶׁעֲדַיִן הִיא טֶבֶל כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה סְעֻדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם:

מגיד משנה נתן העירוב או השיתוף במגדל ונעל עליו ואבד וכו'. גם זה שם (דף ל"ד:) נתנו במגדל וכו' ומסקנא העלו המפרשים כדברי רבינו שאם צריך למלאכה גמורה אינו עירוב ואם אין בו אלא משום שבות הרי זה עירוב שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כל שיש צורך מצוה כמבואר פכ''ד מהלכות שבת ועוד יתבאר זה פ''ו גבי עירובי תחומין: הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה והתנה עליה שלא יהיה תרומה וכו'. משנה הובאה שם (דף ל"ו.) לענין טבול יום וכו' אמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימים אם אמר עירבו לי בו לא אמר כלום והעלו שם הטעם משום דבעינן סעודה הראויה מבע''י ויתבאר כיוצא זה פ''ו בדיני עירובי תחומין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן