הלכות עירובין - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עירובין - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א אַנְּשֵׁי מָבוֹי שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶן שִׁתּוּף בְּמַאֲכָל אֶחָד לְעִנְיַן סְחוֹרָה כְּגוֹן שֶׁקָּנוּ יַיִן בְּשֻׁתָּפוּת אוֹ שֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן צְרִיכִין שִׁתּוּף אַחֵר לְעִנְיַן שַׁבָּת אֶלָּא סוֹמְכִין עַל שִׁתּוּף שֶׁל סְחוֹרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמִּין שֶׁהֵן שֻׁתָּפִין בּוֹ מִין אֶחָד וּבִכְלִי אֶחָד. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן שֻׁתָּף לָזֶה בְּיַיִן וּלְאַחֵר בְּשֶׁמֶן אוֹ שֶׁהָיָה הַכּל יַיִן וְהָיָה בִּשְׁנֵי כֵּלִים הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין שִׁתּוּף אַחֵר לְעִנְיַן שַׁבָּת:

מגיד משנה אנשי מבוי שהיה ביניהם שיתוף במאכל אחד לשם סחורה וכו'. במשנה פרק הדר (עירובין דף ע"א) בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ובגמרא אמר רב ובכלי אחד דתרתי בעינן מין אחד ובכלי אחד. ופירוש לערב לשתף שאין לפרש עירובי חצרות לפי שאינו אלא בפת וכתב הרשב''א ז''ל דהוא הדין לבני חצר אם היו שותפין בפת:

ב * אֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי שֶׁבִּקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ יַיִן אוֹ שֶׁמֶן קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְלֹא נָתַן לוֹ [א] בָּטַל הַשִּׁתּוּף. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵינָן כֻּלָּן כְּשֻׁתָּפִין שֶׁאֵין מַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה. אֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי שֶׁרָגִיל לְהִשְׁתַּתֵּף עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף. בְּנֵי מָבוֹי נִכְנָסִין לְבֵיתוֹ וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שִׁתּוּף בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף כְּלָל עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן:

ההראב"ד אחד מבני המבוי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל שלא נשנית הברייתא הזו אלא במזכה להם משלו דכיון דמאתמול אי בעי מיניה לא יהיב ליה לא גמר ומקנה בעידן דקני שביתה אבל בהנך דמשתתפי בדידהו לא שייכי הא מילתא דמנתיה מיהא קיימא בשתוף, עכ''ל:

מגיד משנה אחד מבני מבוי שבקש מחבירו וכו'. ברייתא פ' הדר (דף ס"ח) אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף. ומ''ש קודם השבת למד ממ''ש שם למעלה מזה זמנין דבעו לה מאתמול ולא אפשר למיתבה להו ולא הוי שיתוף דתניא אחד מבני מבוי וכו' אבל רש''י ז''ל פירש יין ושמן מן השיתוף כן פירש הראב''ד והוסיף עוד להקל שלא אמרו אלא באחד המזכה לכולן משלו דאיגלאי מלתא שאין הזכוי זכוי גמור ולזה הסכים הרשב''א ז''ל: אחד מבני מבוי וכו'. מימרא דשמואל פ' חלון (דף פ'.) אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בע''כ ואמרו שם רגיל אין שאינו רגיל לא: ואחד מבני מבוי וכו'. זה מבואר בירושלמי וזה באור הענין לדעת רבינו כשהוא רגיל אם באו לביתו ונטלו עירובן עירוב וכשאינו רגיל אינן יכולין לבא לביתו ולרדת לנכסיו אבל כופין אותו בב''ד להשתתף עד שיאמר רוצה אני או שב''ד יורדין לנכסיו:

כסף משנה אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין ושמן וכו'. משמע מלשון רבינו שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו וזה דבר תימה. ואפשר לומר דדוקא בשבקש יין ושמן משל שיתוף הוא דקאמר וכדפירש''י ומה שלא פירש דבשל שיתוף קאמר לשון הברייתא שבפרק הדר העתיק כמנהגו. ומ''ש שבקש קודם השבת נ''ל דהיינו לומר שאם קודם שבת הוה אפשר למיתבה ניהליה אע''פ שאחר שנכנס השבת א''א למיתבה ניהליה הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב הוה אפשר למיתבה ניהליה. וכתב ה''ה שרש''י הוסיף עוד להקל שלא אמרו אלא באחד המזכה את כולם משלו דאיגלאי מילתא שאין הזיכוי זיכוי גמור ולזה הסכים הרשב''א עכ''ל. וכן משמע דהא ההוא מבואה דאביי במזכה משלו הוא ועלה מייתי הא דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ודלא כדכתבו התוס' והרא''ש דאפי' בשכל אחד נותן חלק בעירוב הוא:

ג אֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי שֶׁהָיָה לוֹ אוֹצָר שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה מְזַכֶּה מִמֶּנּוּ מְעַט לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי לְהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ וּמְעָרֵב בּוֹ עֲלֵיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִישׁוֹ וְלֹא יִחֲדוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא מְעֹרָב בָּאוֹצָר הֲרֵי זֶה שִׁתּוּף:

מגיד משנה אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר וכו'. פרק הדר (דף ס"ח) תניא אין משתתפין באוצר והקשו והא תניא משתתפין ותירצו דברייתא דמשתתפין כב''ה ואידך כב''ש ופירוש משתתפין באוצר כדברי רבינו וכן מוכיח שם:

ד * חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים לִשְׁנֵי מְבוֹאוֹת אִם נִשְׁתַּתְּפָה עִם אֶחָד מֵהֶן בִּלְבַד נֶאֶסְרָה בַּמָּבוֹי הַשֵּׁנִי וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה וּמַכְנִיסָה בּוֹ. לְפִיכָךְ אִם זִכָּה אֶחָד בְּשִׁתּוּף לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי וְשִׁתֵּף עֲלֵיהֶן צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאַנְשֵׁי הֶחָצֵר זוֹ. שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּתְּפִין אֶלָּא מִדַּעְתָּן שֶׁאֵינָהּ זְכוּת לָהֶן שֶׁמָּא בַּמָּבוֹי הַשֵּׁנִי רוֹצִים לְהִשְׁתַּתֵּף וְלֹא בָּזֶה:

ההראב"ד חצר שיש לה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מאחר דקי''ל כר''ש בשלש חצירות שעירבו שתים החיצוניות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרין עמה איזו חובה יהיה לה אם תשתתף עם זו ותשתתף עם האחרת שלא מדעתו והלא מותרת עם שתיהן ובאמת שבוש הוא זה, עכ''ל:

מגיד משנה חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות וכו'. כבר נתבאר פ' ראשון שהמזכה בשתוף לבני המבוי שאינו צריך להודיעם אבל בחצר זו שיש לה שני פתחים לשני מבואות דעת רבינו כדעת ההלכות שאמרו פרק חלון שצריך להודיעם. ומבואר בסוגיית הגמרא (דף פ"א:) שיש שם חילוק בין חצר זו לחצר אחרת אלא שיש מפרשים שהסוגיא ההיא אליבא דמ''ד שחצר זו אם עירבה עם שני המבואות הן אסורין עמה והיא אסורה עמהן ומש''ה צריך להודיעה שמא עם האחר היא רוצה להשתתף וא''א לה להשתתף בשניהם אבל לדידן דקי''ל שאם נשתתפה עם שניהם מותרת עמהם והם מותרים עמה כמבואר בסמוך בדברי רבינו למה צריך להודיעם והרי אע''פ שנשתתפה עם זה יכולה היא להשתתף עם האחר ולזה הקשו על דברי רבינו. ואני אומר שדעתו הוא שכל שיש לחצר זו דרך אחרת אין אומרים זכות הוא לה כשיהיה לה שני דרכים דשמא אינה חפצה בשיתוף שני מבואות דאוושי לה אינשי שבני המבואות יהיה להם מקום מיוחד יוכלו שניהם לשום בו כליהם ולהתחבר שם ביחד ולפיכך אין זה זכות גמור לעשותו שלא מדעתו וזהו שכתב שאינה זכות להם אבל כשהיא פתוחה למבוי אחד בלבד זכות הוא לה בהכרח ועכשיו תהיה סוגית הגמרא אליבא דהלכתא ודברי ההלכות ודברי רבינו קיימין אע''פ שנראה שיש להלכות טעם אחר לומר שנשתתפה עם שניהם אינה מותרת עם שניהם ושלא כדברי רבינו ומה שנראה לי לדעתו כתבתי:

ה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא יַאֲסְרוּ עַל שְׁכֵנָיו. אֲבָל אִם אוֹסֵר אֵינָהּ מְעָרֶבֶת עָלָיו וְלֹא מִשְׁתַּתֶּפֶת עָלָיו אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ. * כֵּיצַד אוֹסֵר. כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֵינִי מְעָרֵב עִמָּכֶם אוֹ אֵינִי מִשְׁתַּתֵּף עִמָּכֶם:

ההראב"ד כיצד אוסר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל פירוש אחר מפרשים בו כשהוא אוסר שאין להם פתח אחר לא לו ולא להם אלא למבוי זה או לחצר זה מערבת אשתו עליו שלא מדעתו אבל יש להם או לו יציאה אחרת אינה מערבת שלא מדעתו. ולפירוש שלו הלא הטורזינא לא רצה להשכיר, עכ''ל:

מגיד משנה אשתו של אדם מערבת לו וכו'. שם (דף פ') אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו מיתיבי נשים שנתערבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שתופן שיתוף ותירצו ל''ק הא דאסר עלייהו הא דלא אסר עלייהו ופירש רבינו בזה נלמד מדבריו ויש לרש''י ז''ל ולאחרונים פירוש אחר והוא כתוב בהשגות א''א פירוש אחר מפרשים בו כשהוא אוסר שאין להם פתח אחר לא לו ולא להם אלא למבוי זה או לחצר זו מערבת עליו אשתו שלא מדעתו אבל אם יש להם או לו יציאה אחרת אינה מערבת לו שלא מדעתו ע''כ. ופירוש זה נראה יותר מן הסוגיא אשר שם:

כסף משנה אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דאמרינן בגמ' (עירובין פ') הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכניו והיינו ברייתא דנשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ומאי שלא מדעת בעליהן היינו על כרחם הא דלא אסר שלא היה מתכוין לאסור עליהם ובהא אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע הדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת ולפי זה כי קאמר ה''נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלים ממנו בע''כ אבל אשתו אינה מערבת בע''כ וא''כ ע''כ לומר דמאי דאמר הכא מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל יודע ומיחה לא וצ''ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שטה זו ומאי דנקט שמואל רגיל הוא משום דאם אינו רגיל אפילו בני מבוי אין נוטלין על כרחו אלא כופין אותו ב''ד עד שיאמר רוצה אני או ב''ד יורדים לנכסיו וכמ''ש ה''ה בראש הפרק גבי אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי וכו'. ודעת הרי''ף נראה שהוא כדעת רבינו וזהו שלא פירש דהא דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו דוקא בדלא אסר שסמך על מ''ש אידך מימרא דשמואל דאמר בני מבוי באים ונוטלין ע''כ דמשמע אבל אשתו על כרחו לא ואם כן ע''כ לומר דכי אמרינן אשתו מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל לא על כרחו: ויש לדקדק למה כתב רבינו דאשתו מערבת לו גבי חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ונ''ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דאפי' בכה''ג אשתו מערבת לו שלא בידיעתו:

ו * נִשְׁתַּתְּפוּ אַנְשֵׁי חָצֵר זוֹ עִם אֶחָד מִשְׁנִי הַמְּבוֹאוֹת אִם בְּמִין אֶחָד נִשְׁתַּתְּפוּ אֲפִלּוּ כָּלָה אוֹתוֹ הַמִּין הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה שִׁתּוּף אַחֵר וּמְזַכֶּה לָהֶן וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעָם פַּעַם שְׁנִיָּה. * וְאִם בִּשְׁנֵי מִינִין נִשְׁתַּתְּפוּ וְנִתְמַעֵט הָאֹכֶל מוֹסִיף וּמְזַכֶּה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעָן. וְאִם כֻּלּוֹ מְזַכֶּה לָהֶם וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָם. * נִתְוַסְּפוּ שְׁכֵנִים בֶּחָצֵר זוֹ מְזַכֶּה לָהֶם וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָם:

ההראב"ד נשתתפו אנשי חצר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה ההפרש שבוש שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד, עכ''ל: ואם בשני מינין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל גם זה שבוש, עכ''ל: נתוספו שכנים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה שבוש דהא קי''ל כר''ש בהא דאין כאן חובה, עכ''ל:

מגיד משנה נשתתפו אנשי חצר וכו'. משנה וסוגיא דגמרא שם ומסקנא שם ובהלכות כדברי רבינו וכל זה נמשך אחר הפסק שהזכרנו בסמוך שחצר שבין שני מבואות צריך להודיעם וכפי דעתם ז''ל וכבר כתבתי שיש חולקים ודברי רבינו וההלכות עיקר. ובהשגות אם במין אחד נשתתפו א''א גם זה שבוש הוא שאין יכולין להשתתף אלא במין אחד ואם בשני מינין נשתתפו גם זה שיבוש ע''כ. וזה כסברתו שכתב פ''א שאין האוכלין מצטרפין לשתוף אלא לעירוב תחומין בלבד. וכבר כתבתי שדעת התוס' כדברי רבינו שכולן מצטרפין:

כסף משנה נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו וכו'. משנה פרק חלון (דף פ':) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע אע''פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פיתחא דבחצר שבין שני מבואות היא מתני' לדעת רבינו ובגמרא במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כלה נמי אלא בשני מינים אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד א''צ להודיע משני מינים צריך להודיע אבע''א ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט ואבע''א משני מינים כלה שאני ופירש''י ממין אחד שחוזר ומערב מן המין הראשון משני מינים שעירב בשניה שלא ממין ראשון. אבל רבינו מפרש דמאי דאמרינן ממין אחד ומשני מינים אתחלת עירוב קאי:

ז נִשְׁתַּתְּפָה חָצֵר זוֹ עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי זֶה מִפֶּתַח זֶה וְעִם בְּנֵי הַמָּבוֹי הַשֵּׁנִי מִן הַפֶּתַח הָאַחֵר מֻתֶּרֶת עִם שְׁנֵיהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמָּהּ וּשְׁנֵי הַמְּבוֹאוֹת אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה. לֹא עֵרְבָה עִם אֶחָד מֵהֶם אוֹסֶרֶת עַל שְׁנֵיהֶן:

ח הָיְתָה חָצֵר זוֹ רְגִילָה בְּפֶתַח אֶחָד וְהַפֶּתַח הַשֵּׁנִי אֵינָהּ רְגִילָה. זֶה שֶׁרְגִילָה לְהִכָּנֵס וְלָצֵאת בּוֹ אוֹסֵר וְשֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ אֵינוֹ אוֹסֵר. עֵרְבָה עִם מָבוֹי שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ הֻתַּר הַמָּבוֹי הָאַחֵר לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרֵב עִמָּהּ:

ט עֵרְבוּ בְּנֵי הַמָּבוֹי שֶׁהִיא רְגִילָה בּוֹ לְעַצְמָן וְהִיא לֹא עֵרְבָה עִמּוֹ וְלֹא עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי הָאַחֵר שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ וְגַם לֹא עֵרְבוּ בְּנֵי הַמָּבוֹי שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בּוֹ. דּוֹחִין אוֹתָהּ אֵצֶל זֶה הַמָּבוֹי שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עֵרֵב. הוֹאִיל וְהִיא לֹא עֵרְבָה וְהוּא לֹא עֵרֵב דּוֹחִין אוֹתָהּ אֶצְלוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֶּאֱסֹר עַל מָבוֹי זֶה שֶׁעֵרֵב לְעַצְמוֹ:

מגיד משנה (ז-ט) נשתתפה חצר זו עם בני המבוי וכו'. פ' מי שהוציאוהו (דף מ"ט) אמר שמואל חצר שבין שני מבואות עירבה עם שניהן אסורה עם שניהן לא עירבה עם שניהן אוסרת על שניהן באחד רגילה ובאחד אינה רגילה זה שרגילה בו אסור וזה שאינה רגילה בו מותר ואמר רבה בר רב הונא אם עירבה עם שאינה רגילה בו הותר רגילה לעצמו ואמר שמואל אם עירב רגיל לעצמו וזו שאינה רגילה בו לא עירבה והיא עצמה לא עירבה דוחין אותה אצל שאינה רגילה בו כופין על מדת סדום. ונתבארו כל דברי רבינו חוץ מעירבה עם שניהן שאין הלכה כשמואל אלא כרב דפסק כר''ש התם (דף מ"ו:) ולדבריו עירבה עם שניהן מותרת עם שניהן וכן פסקו ז''ל:

י חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֶּתַח לְמָבוֹי וּפֶתַח אַחֵר לְבִקְעָה אוֹ לְקַרְפָּף יֶתֶר מִבֵּית סָאתַיִם הוֹאִיל וְאָסוּר לְטַלְטֵל מֵחָצֵר לְאוֹתוֹ הַקַּרְפָּף אֵינוֹ סוֹמֵךְ אֶלָּא עַל פֶּתַח שֶׁל מָבוֹי לְפִיכָךְ אוֹסֵר עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי עַד שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן. אֲבָל אִם הָיָה הַקַּרְפָּף בֵּית [ב] סָאתַיִם אוֹ פָּחוֹת אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי שֶׁעַל הַפֶּתַח הַמְיֻחָד לוֹ סוֹמֵךְ הוֹאִיל וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הַקַּרְפָּף:

מגיד משנה חצר שיש לה פתח אחד למבוי וכו'. פ' הדר (דף ס"ז:) פתוח לקרפף ישראל בית סאתים אינו אוסר יותר מבית סאתים אוסר. ופירוש כל זה בשלא הוקף לדירה שאם הוקף לדירה אפי' יותר מבית סאתים אינו אוסר ובאור זה מובן מדברי רבינו:

יא אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁהָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּמָבוֹי אַחֵר אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. וְכֵן אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבָּנָה מַצֵּבָה רְחָבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל פִּתְחוֹ אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן שֶׁהֲרֵי הִפְרִישׁ עַצְמוֹ מֵהֶן וְחָלַק רְשׁוּתוֹ:

מגיד משנה אחד מבני המבוי שהלך לשבות וכו'. זה פשוט שדין המבוי כדין החצר ודין החצר מבואר פרק רביעי: וכן אחד מבני המבוי וכו'. מימרא פ' כיצד מעברין (דף נ"ט:) א''ר חסדא אחד מבני מבוי שעשה דקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי:

יב אַנְשֵׁי מָבוֹי שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ מִקְצָתָן וְשָׁכְחוּ מִקְצָתָן וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ מְבַטְּלִין רְשׁוּתָן לְאֵלּוּ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ. וְדִינָם לְעִנְיַן בִּטּוּל רְשׁוּת כְּדִין אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן אוֹ שְׁנַיִם וְלֹא עֵרְבוּ. וּכְבָר אָמַרְנוּ שֶׁכָּל אָדָם עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ הַסְּמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כְּאִישׁ אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִין בֵּין לְעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בֵּין לְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת:

מגיד משנה אנשי מבוי שנשתתפו וכו'. זה מפורש בפרק הדר (דף ע"ג:) מדברי המשנה ומבואר בגמרא שיש בטול רשות במבוי:

יג מָבוֹי שֶׁעֵרְבוּ כָּל חֲצֵרוֹת שֶׁבּוֹ כָּל חָצֵר וְחָצֵר בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּתְּפוּ כֻּלָּן בַּמָּבוֹי. שָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר וְלֹא עֵרֵב עִם בְּנֵי חֲצֵרוֹ לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם נִשְׁתַּתְּפוּ וְעַל הַשִּׁתּוּף סוֹמְכִין וְלֹא הִצְרִיכוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת עִם הַשִּׁתּוּף אֶלָּא שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ לַתִּינוֹקוֹת תּוֹרַת עֵרוּב וַהֲרֵי עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת. אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף אֲסוּרִים בַּמָּבוֹי וּמֻתָּרִין כָּל בְּנֵי חָצֵר לְטַלְטֵל בַּחֲצֵרָן שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵירוֹת כְּחָצֵר לַבָּתִּים:

מגיד משנה מבוי שעירבו כל החצרות וכו'. משנה שם עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן, מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים ואמרו שם בגמרא בהיתר שכחת אחד מבני חצר הטעם שהזכיר רבינו:

יד * נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי וְשָׁכְחוּ כֻּלָּן לְעָרֵב בָּחֲצֵרוֹת. אִם אֵין מַקְפִּידִין עַל פְּרוּסָתָן סוֹמְכִין עַל הַשִּׁתּוּף בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. וְאֵין מַתִּירִין לָהֶן דָּבָר זֶה אֶלָּא מִדֹּחַק:

ההראב"ד נשתתפו במבוי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ירושלמי הוא רבי יעקב בר אחא ורבי זעירא בשם מר עוקבן נסמכים על שתופי מבוי בשבת האחד מדוחק רבי בא בשם ר''י כגון אנשי ברדליא שאין מקפידין על פרוסתן. רבי יוסה בר בון בשם ר' אילא כגון אנשי ברדליא שהם מקפידין על פרוסתן, עכ''ל:

מגיד משנה נשתתפו במבוי וכו'. זה מבואר בירושלמי ונכתב בהשגות. ופירוש מקפידין על פרוסתן לא על פרוסת השתוף נאמר שהרי אם נשתתפו בפת סומכין עליו משום עירוב כנזכר פרק ראשון אלא כאן בשנשתתפו ביין או בדברים אחרים והתירום שבת ראשונה מדוחק ופרוסתן פרוסה דעלמא:

טו * מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ אִם עֵרְבוּ חֲצֵרוֹת עִם הַבָּתִּים אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת כְּכַרְמְלִית. מֵאַחַר שֶׁעֵרְבוּ חֲצֵרוֹת עִם הַבָּתִּים נַעֲשָׂה הַמָּבוֹי כְּאִלּוּ אֵינוֹ פָּתוּחַ לוֹ אֶלָּא בָּתִּים בִּלְבַד בְּלֹא חֲצֵרוֹת. וּלְפִיכָךְ אֵין מְטַלְטְלִין בְּכֻלָּן. וְאִם לֹא עֵרְבוּ אַנְשֵׁי הַחֲצֵרוֹת מְטַלְטְלִין בְּכֻלָּן כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכוֹ כְּחָצֵר שֶׁלֹּא עֵרְבוּ בָּהּ:

ההראב"ד מבוי שלא נשתתפו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מחסרון דעת כתב כל זה. חדא דהא קי''ל הלכה כר''ש בין עירבו בין לא עירבו חצר ומבוי רשות אחת הן דר' יוחנן ושמואל הכי סבירא להו. ועוד טעה בפירוש השמועה עצמה דרב אשי הכי אסיק טעמא להא מילתא דלא אסר רב בעירבו אלא משום בתים דכיון דעירבו שכיחי מאני דבתים בחצר ומשום הנך גזרו אפילו בכלים ששבתו במבוי שלא לטלטל אותם בתוך המבוי ויהיה להם ככרמלית וכל שכן שינהגו איסור בכלי החצר כל זה לדעת רב ואין הלכה כמותו. וזהו פירוש אותה שמועה ומי שאינו מפרש כן תועה מדרך השכל, עכ''ל:

מגיד משנה מבוי שלא נשתתפו בו אם עירבו וכו'. מימרא פר''א דמילה (שבת ק"ל) ולפי שהושג רבינו מפירושה ומפסק הדין אאריך בה, שנינו שם אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצרות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות לא עירבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכולו א''ל רב חנינא חוזאה לרבה מאי שנא כי קי''ל הכי אלא אפילו עירבו רשות אחת הן כמבואר פ''ג ולזה דחו הא דרב מהלכה. וכתוב זה בהשגות עד שאמרו ומי שאינו מפרש כן תועה מדרך השכל. ואני אין הכרעתי מכרעת אבל רואה אני לשון הגמרא רחוק לפירושם כמו לפירושו וכל האחרונים כדעת הר''א ז''ל:

טז עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ צְדוֹקִי הַשָּׁרוּי בְּחָצֵר שֶׁבַּמָּבוֹי דִּינוֹ עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי כְּדִינוֹ עִם בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁשּׂוֹכְרִים מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ מֵאֶחָד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ רְשׁוּתוֹ שֶׁבַּמָּבוֹי. אוֹ מְבַטֵּל לָהֶן הַצְּדוֹקִי. וְאִם הָיָה בַּמָּבוֹי עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ שִׁתּוּף. וְדִין יִשְׂרָאֵל אֶחָד וְדִין רַבִּים שֶׁהֵן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד דִּין אֶחָד הוּא:

מגיד משנה עובד כוכבים או צדוקי ששרוי בחצר שבמבוי וכו'. פ' הדר (דף ס"א:) מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי וכן בכמה מקומות מוכיח שם שהמבוי לענין זה כחצר ודברים פשוטים הם:

יז עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה דָּר בַּמָּבוֹי אִם יֵשׁ לוֹ בַּחֲצֵרוֹ פֶּתַח אֶחָד לַבִּקְעָה אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי. וַאֲפִלּוּ הָיָה פֶּתַח קָטָן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוֹצִיא גְּמַלִּים וּקְרוֹנוֹת דֶּרֶךְ הַפֶּתַח שֶׁבַּמָּבוֹי אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל פֶּתַח הַמְיֻחָד לוֹ שֶׁהוּא לַבִּקְעָה. וְכֵן אִם הָיָה פָּתוּחַ לְקַרְפָּף שֶׁהוּא יֶתֶר עַל בֵּית סָאתַיִם הֲרֵי זֶה כְּפָתוּחַ לַבִּקְעָה וְאֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. הָיָה בֵּית סָאתַיִם אוֹ פָּחוֹת אֵינוֹ סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן וְאוֹסֵר עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה עובד כוכבים שהוא דר במבוי וכו'. שם (דף ס"ז) אמר שמואל עובד כוכבים שיש לו פתח ארבעה על ארבעה פתוח לבקעה אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי אינו אוסר על בני מבוי מ''ט בההוא פתחא דמיחדא ליה טפי ניחא ליה: וכן אם היה פתוח לקרפף וכו'. שם (דף ס"ז:) איבעיא להו פתוח לקרפף מהו ת''ש דא''ר חנן אפילו פתוח לקרפף רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו עובד כוכבים בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר ישראל בית סאתים וכו'. כדאיתא לעיל:

יח מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְצִדּוֹ אֶחָד יִשְׂרְאֵלִים וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מֵחָצֵר לֶחָצֵר שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעֵרְבוּ כֻּלָּן דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד וּמֻתָּרִין לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּבוֹי דֶּרֶךְ פְּתָחִים עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. שֶׁאֵין נַעֲשִׂים כְּיָחִיד בִּמְקוֹם עוֹבֵד כּוֹכָבִים:

מגיד משנה מבוי שצדו אחד עובד כוכבים וכו'. מימרא פרק הדר (דף ע"ד) כתבתיה פרק שני בדין החצר ע''ש:

יט כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמְּדִינָה. כָּל חָצֵר וְחָצֵר מְעָרֶבֶת לְעַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ הַתִּינוֹקוֹת. וְאַחַר כָּךְ מִשְׁתַּתְּפִין כָּל אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי. וְאִם הָיְתָה הַמְּדִינָה קִנְיַן יָחִיד אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים מִשְׁתַּתְּפִין כֻּלָּן שִׁתּוּף אֶחָד וִיטַלְטְלוּ בְּכָל הַמְּדִינָה. וְכֵן אִם הָיְתָה שֶׁל רַבִּים וְיֵשׁ לָהּ פֶּתַח אֶחָד מִשְׁתַּתְּפִין כֻּלָּן שִׁתּוּף אֶחָד:

מגיד משנה כיצד משתתפין וכו'. פירוש זה הענין במדינה מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים ויש לה דלתות שהוא רשות היחיד גמורה כנזכר פרק ראשון ומפני זה אין מערבין אותה לחצאין לפי שכיון שכל העיר רה''י גמורה ואינה מחוסרת שום תיקון מחיצות ואפילו מדבריהם הרי היא כמבוי אחד ואין מערבין חצי מבוי המוכשר כולו בדין מחיצות אבל אם לא היתה העיר כולה מוכשרת במחיצות ובאו להכשיר חציה ולערבה הרשות בידם. וזה ברור שאפילו במבוי אחד יכול להעמיד לחי לחציו כנזכר פרק י''ז מהלכות שבת וכ''כ הרמב''ן ז''ל וכן מובן מלשון רבינו בביאור. וחלוקי עיר של יחיד ושל רבים מבוארים בגמרא פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ"ט) ומוסכמים מכל המפרשים ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל אי זו היא עיר של יחיד כל שבנאה היחיד לעצמו וישכירנה לרבים או שמכרה אחר מכאן לרבים או שבנאה להושיב בה דיורין ומשייר לעצמו דרכים פלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושים עכ''ל:

כ אֲבָל אִם הָיְתָה שֶׁל רַבִּים וְיֵשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים שֶׁהָעָם נִכְנָסִין בָּזֶה וְיוֹצְאִין בָּזֶה אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ אֶלָּא מַנִּיחִין מִמֶּנָּה מָקוֹם אֶחָד אֲפִלּוּ בַּיִת אֶחָד בְּחָצֵר אַחַת וּמִשְׁתַּתְּפִין הַשְּׁאָר. וְיִהְיוּ אֵלּוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִין כֻּלָּן מֻתָּרִין בְּכָל הַמְּדִינָה חוּץ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁשִּׁיְּרוּ. וְיִהְיוּ אוֹתָן הַנִּשְׁאָרִים מֻתָּרִין בִּמְקוֹמָן בַּשִּׁתּוּף שֶׁעוֹשִׂין לְעַצְמָן אִם הָיוּ הַנִּשְׁאָרִים רַבִּים. וַאֲסוּרִין לְטַלְטֵל בִּשְׁאָר כָּל הַמְּדִינָה:

כא וְדָבָר זֶה מִשּׁוּם הֶכֵּר הוּא כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהָעֵרוּב הִתִּיר לָהֶן לְטַלְטֵל בִּמְדִינָה זוֹ שֶׁרַבִּים בּוֹקְעִין בָּהּ. שֶׁהֲרֵי הַמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁאַר וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן:

כב מְדִינָה שֶׁל רַבִּים שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֶּתַח אֶחָד וְסֻלָּם בְּמָקוֹם אֶחָד מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיּוּר שֶׁאֵין הַסֻּלָּם שֶׁבַּחוֹמָה חָשׁוּב כְּפֶתַח. הַבָּתִּים שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ שִׁיּוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן פְּתוּחִין לָעִיר אֶלָּא אֲחוֹרֵיהֶן לָעִיר וּפְנֵיהֶם לַחוּץ עוֹשִׂין אוֹתוֹ שִׁיּוּר וּמְעָרְבִין אֶת הַשְּׁאָר:

מגיד משנה מדינה של רבים וכו'. שם (דף נ"ט:) סולם מכאן ופתח מכאן מהו ואסיקו סולם תורת מחיצה עליו:

כג הַמְזַכֶּה בְּשִׁתּוּף לִבְנֵי הַמְּדִינָה. אִם עֵרְבוּ כֻּלָּן עֵרוּב אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעָן שֶׁזְּכוּת הוּא לָהֶן. וְדִין מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה אוֹ מִי שֶׁהָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה עִמָּהֶן בַּמְּדִינָה דִּין הַכּל כְּדִינָם בְּחָצֵר וּמָבוֹי:

מגיד משנה המזכה בשתוף וכו'. מ''ש רבינו אם עירבו כולן עירוב אחד להוציא כמשערבין לחצאין שאין רצונן להיות משותפין ועל הדרך שיתבאר למטה ודבר ברור הוא ועיקר הלשון נראה שראוי להיות אם עירב לכולן עירוב אחד: מי ששכח ולא נשתתף עם המדינה וכו'. גם זה פשוט:

כד מְדִינָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ כָּל יוֹשְׁבֶיהָ חוּץ מִמָּבוֹי אֶחָד הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל כֻּלָּן. וְאִם בָּנוּ [ג] מַצֵּבָה עַל פֶּתַח הַמָּבוֹי אֵינוֹ אוֹסֵר * לְפִיכָךְ אֵין מְעָרְבִין מְדִינָה [ד] לַחֲצָאִין [ה] אֶלָּא אוֹ כֻּלָּהּ אוֹ מָבוֹי מָבוֹי. וּבוֹנֶה כָּל מָבוֹי וּמָבוֹי מַצֵּבָה עַל פִּתְחוֹ אִם רָצָה לַחֲלֹק רְשׁוּתוֹ מֵהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶאֱסֹר עַל שְׁאָר הַמְּבוֹאוֹת:

ההראב"ד לפיכך אין מערבין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל פירוש אפילו ע''י דקה שאין דקה מועלת במקום דריסת הרבים, עכ''ל:

מגיד משנה מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד וכו'. גם זה שם בכיצד מעברין (דף נ"ט ס') וכבר הזכרתי ענין מדינה זו למעלה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן