הלכות עדות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עדות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁחָתַם עַל הַשְּׁטָר וּבָא לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין וְהִכִּיר כְּתַב יָדוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּוַדַּאי אֲבָל אֵינוֹ זוֹכֵר הָעֵדוּת כְּלָל וְלֹא יִמָּצֵא בְּלִבּוֹ זִכָּרוֹן כְּלָל שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה לְעוֹלָם. הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה בְּבֵית דִּין. שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר הוּא מֵעִיד שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. וּכְתַב יָדוֹ הוּא כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ הַדָּבָר אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר לֹא יָעִיד:

כסף משנה מי שחתם על השטר וכו'. למד רבינו דין זה ממה שאמרו בכתובות פ''ב (דף כ') תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע''פ שאינו זוכרה מעצמו ואמרו בירושלמי רב הונא כרבי דאמר עדים המעידים חתימתם צריכין לצרף עמהם אחר ור' יוחנן כרבנן דאמרי אין צריכין פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרים המלוה ולא השטר אפי' לרבי אין צריך לצרף עמהם אחר ועל מנה שבשטר הן מעידים וכשאין זוכרים המלוה אפי' על ידי השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף דאין מעידין אלא על כתב ידם וכי פליגי היינו כשזוכרים המלוה על ידי השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הם מעידים ולרבי לא חשיב זכירה הרי דאליבא דכ''ע כל שלא נזכר על ידי השטר אינו יכול להעיד וגם הרא''ש כתב בפ' הנזכר שמתוך הירושלמי הזה משמע שאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השטר אין זוכרים אותו מודו רבנן דצריכין לצרף עמהם אחר ואין ספק שמ''ש רבינו הרי הן כחרשים וכו' דהיינו דוקא כל זמן שאין עדים אחרים שאם יש שם עד אחד שמעיד על שתי החתימות ודאי דמהני כדמשמע בירושלמי ובזה נסתלקה קושיית הראב''ד:

ב אֶחָד הַזּוֹכֵר אֶת הָעֵדוּת וְאֶחָד שֶׁרָאָה [א] כְּתַב יָדוֹ אוֹ שֶׁהִזְכִּירוּהוּ אֲחֵרִים וְנִזְכַּר. אֲפִלּוּ הִזְכִּירוֹ הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁהֵעִיד אִם נִזְכַּר הֲרֵי זֶה מֵעִיד. אֲבָל אִם הִזְכִּיר אוֹתוֹ הַתּוֹבֵעַ עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְכַּר אֵינוֹ מֵעִיד מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דּוֹמֶה בְּעֵינֵי בַּעַל דִּין כְּאִלּוּ הֵעִיד שֶׁקֶר בְּדָבָר שֶׁלֹּא יָדַע:

כסף משנה אחד הזוכר את העדות וכו'. שם אמאי דאמר רבי יוחנן והוא שזוכרה מעצמו אמר רבא ש''מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה אבעיא להו עצמו מאי ואסיקנא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' עצמו ופירש''י עצמו מאי אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי ואי צורבא מרבנן הוא העד אפי' עצמו של בעל דין דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי אבל רבינו מפרש אי צורבא מרבנן הוא התובע וקשה דבשלמא לרש''י כיון דהעד צורבא מרבנן אי לאו דרמא אנפשיה ואידכר לא הוה מסהיד אבל אם העד אינו תלמיד חכם אף אם התובע תלמיד חכם מאן לימא לן שהעד רמא אנפשיה ואידכר דילמא סמך על דברי התובע והנתבע יחשוב כך והטור כתב לשון זה בשם רבינו ובמקום התובע כתב בעל דין והשתא אפשר ליישבו דאנתבע קאמר שאם היה תלמיד חכם הוא יודע שאין העד מעיד אא''כ זכר ולא יחשוד לעד שאינו זוכר:

ג לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַתּוֹבֵעַ [ב] תַּלְמִיד חָכָם וְהִזְכִּיר הַתּוֹבֵעַ הַזֶּה אֶת הָעֵד וְנִזְכַּר הֲרֵי זֶה יָעִיד לוֹ שֶׁתַּלְמִיד חָכָם יוֹדֵעַ שֶׁאִלּוּ לֹא זָכָר הַדָּבָר לֹא הָיָה מֵעִיד. וְקַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁכַח הַדָּבָר מִכַּמָּה שָׁנִים וְהַכְּתָב הוּא שֶׁהִזְכִּירוֹ הֲרֵי זֶה מֵעִיד:

כסף משנה וקל הוא שהקילו וכו'. נראה שיצא זה לרבינו מדאמרי' ביבמות פ' ד' אחין (דף ל"א:) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין אמרינן היכי לינחיה גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זמנין דחזו כתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע ליה דאפי' בזוכרה ע''י הכתב עסקינן התם ומשני דהאי בדיני נפשות הוא דלא מהני ובדיני ממונות הקילו כמו שהקילו לדון דיני ממונות על פי השטר וכמבואר בדברי רבינו פ''ג מהלכות אלו:

ד * הוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן שְׁטָר שֶׁיָּצָא לְבֵית דִּין וּבָאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְנוּ עֵדוּת זוֹ וְאֵין אָנוּ זוֹכְרִים שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה אוֹ מָכַר לוֹ. לֹא נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הֵן כְּחֵרְשִׁים עַד שֶׁיִּזְכְּרוּ עֵדוּתָן. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דָּן כֵּן לֹא יָדַע בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. אֲבָל אִם הָיָה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן. מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דִּבְרֵיהֶן שֶׁאוֹמְרִין אֵין אָנוּ זוֹכְרִין עֵדוּת זוֹ שֶׁמָּא חָזְרוּ בָּהֶן. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ זוֹכְרִין כְּדֵי לְבַטֵּל הַשְּׁטָר וּכְאִלּוּ אָמְרוּ קְטַנִּים הָיִינוּ פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִים הוֹאִיל וּמִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא עַל פִּיהֶם. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה מְקַיְּמִין כָּל הַשְּׁטָרוֹת. וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְהָבִיא עֵדִים וְלִשְׁאל אוֹתָם אִם הֵם זוֹכְרִים עֵדוּת זוֹ אוֹ אֵינָם זוֹכְרִים אוֹתָהּ. שֶׁאֲפִלּוּ בָּאוּ וְאָמְרוּ אֵין אָנוּ זוֹכְרִים אוֹתָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן:

ההראב"ד הואיל והדבר כן שטר שיצא לבית דין ובאו עדים וכו' עד וכל מי שאינו דן כזה לא ידעבדיני ממונות בין ימינו לשמאלו. א''א ויש מי שאין מורין כן ויודעין בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זו סתירה ויותר מזה שאפילו אמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אינן נאמנין אבל אם אמרו דומה חתימה זו לכתב ידינו אבל מזוייפת היא כי מעולם לא חתמנו בשטר זה ודאי יכולין לפוסלו:

כסף משנה הואיל והדבר כן וכו'. לעיל קאי שכתב שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון הואיל וכן שטר שיצא לב''ד וכו'. וכתב מהר''י קולון בסוף שורש ע''ד שכ''כ בה''ג משמיה דרב יהודאי סהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא אי לא קים ליה ממאי דכתב מהימן ומקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקא אתי מעלמא ואוקמו ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי ליה דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה והדר להו לכתחלה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימני עכ''ל: והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א יש מי שאין מורין כן וכו'. ואני אומר דאדרבה כי אמרי אמנה היו דברינו שבאים לסתור השטר אינם נאמנים אבל כשאומרים אין אנו זוכרים עדות זו כיון שאינם באים לסתור השטר איכא למימר אפומא דמאן בעית למיגבא האי מנה אפומא דהני סהדי הא לא דכירי וא''כ אפומא דמאן מגבית להו:

ה * אֶחָד הַכּוֹתֵב עֵדוּתוֹ עַל הַשְּׁטָר. * אוֹ שֶׁנִּמְצָא אֶצְלוֹ כָּתוּב בְּפִנְקָסוֹ [ג] בִּכְתַב יָדוֹ פְּלוֹנִי הֵעִיד אוֹתִי עָלָיו בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ. אִם זָכַר מֵעַצְמוֹ אוֹ הִזְכִּירוּהוּ אֲחֵרִים וְנִזְכַּר מֵעִיד וְאִם לָאו אָסוּר לְהָעִיד. שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם נֶאֱמָן פְּלוֹנִי יֵשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וְהֵעִיד הוּא שֶׁיֵּשׁ לָזֶה אֵצֶל זֶה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִן הַדָּבָר כְּלוּם אֶלָּא מִפִּי הָאַחֵר שָׁמַע וְהֵעִיד:

ההראב"ד אחד הכותב עדותו על השטר. א''א זה אינו: או שנמצא אצלו כתוב בפנקסו ובכתב ידו וכו' עד אלא מפי האחר שמע והעיד. א''א אפשר לקיימו כגון שהיה השטר תחת יד העדים ואמר הלוה אל תתנו לו את השטר עד שיתן לי המעות ונסתפק האחד אם הודה הלוה בפניהם שקבל אם לאו כשיראה השטר יזכור מתוך ראיה שנצטוה לתתו למלוה או שיזכירהו העד ואין הדעת נוחה בכל זה:

כסף משנה אחד הכותב וכו'. רש''י והרי''ף פירשו ההיא (דף כ') דכותב אדם עדותו על השטר אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על פנקסו ומצניעו ומעיד על פיו אפי' לאחר כמה שנים וסובר רבינו דבין היתה אותה כתיבה בשטר או על פנקסו כיון שנזכר אחר שראה הכתב מעיד עליה ואם לא נזכר אע''פ שהעדות כתובה בשטר אינו מעיד עליה ולדידיה לישנא דברייתא דייקא דקתני כותב אדם עדותו על השטר דהיינו שטר ממש ובשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ואין עדים מצויים לקיימו והוא הדין אם נמצא כתוב בפנקסו ונזכר שמעיד אפילו אחר כמה שנים וכו': וכתב הראב''ד אחד הכותב עדותו על השטר א''א זה אינו ואחר זה כתב א''א אפשר לקיימו וכו'. ואזדא לטעמיה שכתב קודם זה העדים החתומים על השטר אע''פ שאינם זוכרים עדותם דנים על פי השטר וא''כ אם היתה עדותו כתובה בשטר מה לנו ולזכירתו הא בלא זכירתו גובין בשטר לכך כתב א''א זה אינו וחזר לבקש מציאות שיהא אפשר לקיימו וכתב על מ''ש זה אפשר לקיימו וכו' יש לתמוה איך על ידי שיראה השטר יזכור שנצטווה לתתו למלוה ומפני כך כתב ואין הדעת נוחה בכל זה וכל זה על פי סברתו. אבל לדעת רבינו שאם אין עדי השטר זוכרים עדותם אין גובין על פי השטר אם אין שם עדי קיום כמו שנתבאר בסמוך שפיר שייך למימר אחד כותב עדותו על השטר שהרי צריכין אנו לזכירת העדים אף על פי שיש למלוה שטר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן