הלכות עדות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עדות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א עֵדֵי נְפָשׁוֹת צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם רוֹאִים אֶת הָעוֹשֶׂה עֲבֵרָה כְּאֶחָד. וּצְרִיכִין לְהָעִיד כְּאֶחָד וּבְבֵית דִּין אֶחָד. אֲבָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת אֵין צְרִיכִין לְכָךְ. כֵּיצַד. הָיָה אֶחָד רוֹאֵהוּ מֵחַלּוֹן זֶה כְּשֶׁעָבַר הָעֲבֵרָה וְהָעֵד הָאַחֵר רוֹאֵהוּ מֵחַלּוֹן אַחֵר. אִם הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים רוֹאִין זֶה אֶת זֶה מִצְטָרְפִין וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפִין. הָיָה זֶה הַמַּתְרֶה בּוֹ רוֹאֶה הָעֵדִים וְהָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוֹאִין זֶה אֶת זֶה הַמַּתְרֶה מְצָרְפָן. הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּבַיִת אֶחָד וְהוֹצִיא אֶחָד מֵהֶן רֹאשׁוֹ מִן הַחַלּוֹן. וְרָאָהוּ זֶה שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ. וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְחָזַר הָעֵד הַשֵּׁנִי וְהוֹצִיא רֹאשׁוֹ מֵאוֹתוֹ הַחַלּוֹן וְרָאָהוּ. אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּרְאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן אַחֵר וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ בָּאֶמְצַע. בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ הֲרֵי זוֹ עֵדוּת אַחַת וְאִם לֹא הָיוּ רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ וְלֹא צֵרֵף אוֹתָן הַמַּתְרֶה הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדוּיוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת כַּת אַחַת מֵהֶן זוֹמְמִין הוּא וְהֵן נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי הוּא נֶהֱרָג בְּעֵדוּת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה:

כסף משנה עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין וכו' עד לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממין וכו' שהרי הוא נהרג בעדות הכת השניה. בפ''ק דמכות (דף ו':) היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואים אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו עדות אחת כלומר וכל עוד שלא הוזמו כולן אין נהרגין ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצא אחת מהם זוממין הוא והן נהרגין והשניה פטורה פירוש ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נהרגת ע''פ המזימין ואם הוזמה כת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דהא קי''ל הרגו אין נהרגין ואמרינן בגמ' משמיה דרב דעדות מיוחדת פירוש אחד רואהו מחלון זה ואחד מחלון זה ואינם רואים זה את זה פסולה ותניא נמי הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואים זה את זה שאין מצטרפין ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין אמר ליה רב פפא לאביי השתא ומה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דהאי קא חזי כולי מעשה והאי קא חזי כולי מעשה אמרת לא מצטרפי בזה אחר זה דהאי חזא פלגא דמעשה והאי חזא פלגא דמעשה מיבעיא אמר ליה לא נצרכה אלא לבועל את הערוה שכמה שרואה כל אחד די ואפי' הכי לא מצטרפי ולכך כתב רבינו שראהו זה שעשה מלאכה בשבת כלומר שאף ע''פ שיש די בראיית כל אחד לא מצטרפי ואמרינן תו בגמ' אמר רבא אם היו רואים את המתרה או המתרה רואה אותן מצטרפין כך היא גירסת ספרינו אבל מדברי רבינו נראה שהיה גורס היו רואים את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין וכך הוא גירסת סמ''ג. ומ''ש צריכין להעיד כאחד ובב''ד אחד אפשר שהוציאו מדאמרינן בפרק זה בורר (דף ל') ר' נתן אומר (בדיני ממונות) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר (שומעין את דבריו) משמע דבדיני נפשות כולי עלמא מודו דצריכים להעיד כאחד. ומכל מקום נראה לי דגירסת רבינו כך וצריכים להעיד כאחד בבית דין אחד בלא וא''ו ולא כספרינו שכתוב ובבית דין בוא''ו דכיון דמעידים כאחד משום דמקישין הגדה לראיה פשיטא דהוי בבית דין אחד דדוחק לומר דאתו לאפוקי שלא יהיו שני בתי דינין בבית אחד והם שומעים דבריהם כאחד. אחר כך נתיישבתי בדבר ונראה לי לקיים הנוסחא דאתא לאפוקי ממה שכתב לקמן וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין אחר יבא אחד מכל ב''ד ויצטרפו וס''ל לרבינו דהיינו בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא יבא אחד מכל ב''ד ויצטרפו אלא צריך מלבד שצריך שיעידו שני העדים כאחד עוד צריך שאותם שלשה ועשרים שהיו ביחד כששמעו דברי שני העדים שידונו אותם לא שיצטרפו קצת מב''ד זה וקצת מב''ד זה וידונו אותם וסוגיא דשמעתא מוכחא דבדיני ממונות עסקינן דאמרינן (בבא בתרא דף קס"ה:) אליבא דר' נתן לא תיבעי לך וכו' והא ר''נ ות''ק לא איירו אלא בד''מ כמו שיתבאר:

ב אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאוּ אֵלּוּ [א] אֶת אֵלּוּ עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת. כֵּיצַד. אָמַר הָאֶחָד בְּפָנַי הִלְוָהוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי אוֹ בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ. וְאָמַר הָעֵד הַשֵּׁנִי וְכֵן אֲנִי מֵעִיד שֶׁהִלְוָהוּ בְּפָנַי אוֹ הוֹדָה בְּיוֹם אַחֵר. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

כסף משנה אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף ל') תניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחא אומר אפי' בזה אחר זה ואמרינן התם דהלכה כרבי יהושע בן קרחא. וכתב סמ''ג אמנם בפרק השולח משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל עד כאן לשונו. ואני אומר שרב אשי לא אמר כן אלא בני הישיבה אמרו על דברי רב אשי הכי נמי מסתברא ונדחו דדילמא כריב''ק ס''ל וא''כ לא משמע מהכא דרב אשי סבר כרבנן ואפי' אי הוה משמע דסבר כרבנן לא הוה שבקינן פסק מפורש דאתמר הכא דהוא דוכתיה משום דיוקא דדוכתא אחרינא ואין לפקפק בזה:

ג וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד בְּפָנַי הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי [ב] אוֹמֵר בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר הָרִאשׁוֹן בְּפָנַי הוֹדָה וְהַשֵּׁנִי שֶׁהֵעִיד אַחַר זְמַן אָמַר בְּפָנַי הִלְוָהוּ. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

כסף משנה וכן אם אמר האחד בפני הלוהו וכו'. שם בפלוגתא דאמוראי ואמרינן בסיפא דמילתא נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחא ורב דאמר הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה לא מצטרפי הא איפריך ונראה מלשון רבינו שכתב והשני שהעיד אחר זמן דמשמע העדות היה אחר זמן עדות חבירו אבל הראיה שהלוהו קודם לו היתה שאם עד הודאה אומר שקדם זמן שהודה לו לזמן שאומר העד שהלוהו אין מצטרפין דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי וק''ל מהא דלעיל ואף על גב דבאחד אומר דמי חבית של יין ואחד אומר דמי חבית של שמן שמצטרפין התם איכא למימר דאמנה חד הוא דמסהדי אלא שהעדים עשויין לטעות בין דמי חבית של יין לדמי חבית של שמן אבל הכא אין אדם עשוי להודות קודם שילוה וכיון שעד אחד אומר שלוה ביום פלוני ועד זה אומר שהודה מקודם הא ודאי שיקרא קאמר. ודע דבהלואה אחר הלואה כתבו האחרונים והביאו הרא''ש בפסקיו דהא דמצטרפין היינו כשזה תובע שני מנים אחד מניסן ואחד מתשרי ויש לו עד אחד על כל אחד מהמנים שאין ביניהם הכחשה אבל אם אינו תובע אלא מנה אחד והם מעידים על שני מנים על כרחך אחד מהם שקר לפי דברי התובע והוא נאמן על עצמו:

ד וְכֵן בְּעֵת שֶׁמְּעִידִין בְּבֵית דִּין יָבוֹא אֶחָד וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו הַיּוֹם [ג] וּכְשֶׁיָּבוֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי לְאַחַר זְמַן שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וּמִצְטָרְפִין זֶה לָזֶה וּמוֹצִיאִין בָּהֶן הַמָּמוֹן:

כסף משנה וכן בעת שמעידין בב''ד וכו'. ג''ז שם ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ואמרי' התם דמודה רבי יהושע בן קרחא לרבי נתן וא''כ כיון דקי''ל כר''י בן קרחה ממילא הויא לה הלכה כרבי נתן ועוד דהתם באותו פרק גמ' גמרו את הדבר מכניסין אותן וכו' דחיקנא לאוקומי מתניתין כר' נתן אלמא כוותיה קי''ל ועוד דהא רשב''ג דמתני' דכתובות פ''ב (דף כ"ז:) סובר כר' נתן כדאיתא התם וכן פסק הרי''ף:

ה וְכֵן אִם הָיָה עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְאֶחָד עַל פֶּה מִצְטָרְפִין. וְאִם אָמַר זֶה [ד] שֶׁלֹּא כָּתַב עֵדוּתוֹ אֲנִי קָנִיתִי מִיָּדוֹ עַל דָּבָר זֶה וְלֹא בָּא הַמַּלְוֶה הַזֶּה וְלֹא שָׁאַל מִמֶּנִּי לִכְתֹּב שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין לַעֲשׂוֹת הַמִּלְוֶה בַּשְּׁטָר וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר פָּרַעְתִּי:

כסף משנה וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד ע''פ וכו'. בתרא פרק גט פשוט (דף קס"ה:) שלחו ליה חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה אליבא דר' יהושע בן קרחה מהו שיצטרפו ושלח להו יצטרפו ומפרש רבינו שהנפקותא היא לשווייה עדות בשטר דאילו למלוה על פה כיון דמכשרינן הלואה אחר הודאה פשיטא דכשרים דמה לי שניהם ע''פ מה לי אחד בכתב ואחד על פה ופירוש ברור הוא ומדקדוק לשון רבינו שכתב שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יוכל לומר פרעתי אבל לא לטרוף לקוחות דאע''ג דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שלא נטל קנין אלא בפני אחד לא. והטור כתב בסימן נ''א בשם רבינו שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר:

ו הֵעִיד הָאֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה וְהָעֵד הַשֵּׁנִי בְּבֵית דִּין אַחֵר יָבוֹא בֵּית דִּין אֵצֶל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ עֵדוּתָן. וְכֵן אִם הֵעִידוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּבֵית דִּין זֶה וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין אַחֵר יָבוֹא אֶחָד מִכָּל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ. אֲבָל הָעֵד עִם הַדַּיָּן שֶׁהֵעִידוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּפָנָיו אֵין מִצְטָרְפִין:

כסף משנה העיד האחד בב''ד זה וכו'. שאלו שם לר' ירמיה אליבא דרבי נתן ושלח להו דמצטרפין: וכן אם העידו שני העדים בב''ד זה וכו'. גם זה שם שלחו ליה חברייא לר' ירמיה שנים שהעידו בב''ד זה וחזרו והעידו בב''ד זה מהו שיבא אחד מכל ב''ד ויצטרפו ושלח להו דמצטרפין ופי' רשב''ם x שנים שהעידו בב''ד על חתימת יד שני עדים והלכו להם שנים מאותם ג' ב''ד למדה''י דהשתא לא מצו הוו חד ב''ד וחזרו והעידו בב''ד אחר והלכו להם שנים וחזרו העדים בב''ד אחר והלכו שנים ונשתייר אחד מכל ב''ד וב''ד מהו שיבא אותו אחד שנשתייר מכל בית דין ובית דין דהויין שלשה ב''ד ויצטרפו שלשה לקיים השטר בעדותן עד כאן לשונו. ומ''ש אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו אין מצטרפין. בכתובות פ''ב ומפרשים התם טעמא משום דמאי דמסהיד סהדא לא אסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא פירוש שהעד מעיד על ההודאה או על הלואה והדיין מעיד שהעידו בפניו שהודאה או הלואה זו אמת או שקיימו השטר בפניו. וה''ר שלמה בר''ש בר צמח ז''ל כתב בתשובה על זה שכתב רבינו אבל עד ודיין שהעידו שני עדים בפניו אין מצטרפין שהמפרשים פירשו ההיא דפ''ב דכתובות (דף כ"א) בשטר שיש בו קיום ולא הכירו כ''א עד אחד וחתימת דיין אחד שאין לצרף עדותן משום דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וע''פ דרך זה למדו מכאן דקיום שטרות צריך קיום אבל הרי''ף בפ' גט פשוט פירש בדרך אחר כגון שיש עד בהלואה זו ודיין אחד מעיד שבמושב ב''ד של ג' שהיה הוא אחד מהם באו שני עדים והעידו שזה חייב לזה מנה שאין לצרף עדותן דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משמע מפירושו ז''ל דדוקא בעדות ע''פ היא זו ולא בקיום השטר אבל אם היה השטר מקויים שוב אינו צריך קיום והרמב''ם כתבה ע''פ דרכו של הרי''ף א''כ הרי גילה דעתו כאן הרמב''ם שאין קיום ב''ד צריך קיום לפי שהוא בשיטת הרי''ף רבו אמרה ומ''מ כתב דלענין מעשה כיון שר''ח והרמב''ן והרשב''א ז''ל סוברים דמעשה ב''ד צריך קיום הכי נקטינן לענין ממון להקל על הנתבע וכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים בפ''ק דע''ז וכ''כ הרמב''ן והר''ן בפ' אלו טרפות עכ''ל:

ז אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְטָרְפִין הָעֵדוּת בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת צָרִיךְ שֶׁיָּעִיד כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם בְּכָל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם הֵעִיד עֵד אֶחָד בְּמִקְצָת דָּבָר וְהֵעִיד הַשֵּׁנִי בְּמִקְצָתוֹ אֵין מְקַיְּמִין הַדָּבָר מֵעֵדוּת שְׁנֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (משנה סוטה ו-ג) 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר'. כֵּיצַד. זֶה אוֹמֵר פְּלוֹנִי אָכַל שָׂדֶה זוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית [ה] וְזֶה הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁנִיָּה וְזֶה הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁלִישִׁית. אֵין מִצְטָרְפִין עֵדוּת שְׁלָשְׁתָּן וְאוֹמְרִים הֲרֵי אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הֵעִיד בְּמִקְצָת הַדָּבָר. וְכֵן אִם הֵעִיד זֶה אֲנִי רָאִיתִי שַׂעֲרָה אַחַת בְּצַד יְמִינוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי רָאִיתִי שַׂעֲרָה אַחַת בְּצַד שְׂמֹאלוֹ שֶׁל זֶה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. אֵין מִצְטָרְפִין דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר הֲרֵי הֵעִידוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁהָיָה זֶה גָּדוֹל בְּיוֹם פְּלוֹנִי לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לֹא הֵעִיד אֶלָּא בְּמִקְצָת הַסִּימָנִין. אֲפִלּוּ הֵעִידוּ שְׁנַיִם בְּשַׂעֲרָה אַחַת וְהָעִידוּ שְׁנַיִם בְּשַׂעֲרָה אַחֶרֶת שֶׁהֲרֵי כָּל כַּת מֵהֶם הֵעִידָה עַל חֲצִי דָּבָר וְאֵין זוֹ עֵדוּת. אֲבָל אִם הֵעִידָה הָאַחַת שֶׁרָאֲתָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּצַד יָמִין וְהֵעִידָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁרָאֲתָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּצַד שְׂמֹאל מִצְטָרְפִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

כסף משנה אע''פ שמצטרפין העדות בדיני ממונות וכו'. בבא קמא פרק מרובה (דף ע':) ובבא בתרא פ' חזקת (דף נ"ו:) אמרי דרבנן דרשי יקום דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים שערה אחת בגבה ואחת בכריסה ומפרש רבינו גבה וכריסה צד ימין וצד שמאל ואמרינן נמי התם דאחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה הוי חצי דבר וחצי עדות וה''ה לאחד מעיד שאכלה שנה אחת ואחד מעיד שאכלה שנה שנייה ואחד מעיד שאכלה שנה ג' אבל היו שנים מעידים על שנה אחת ושנים על שנה שניה ושנים על שנה ג' משנה שלימה היא בפ' חזקת הבתים דמצטרפין וא''ת מ''ש משנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה ותירץ הרי''ף משום דגבי שלש שנים מגו דמהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא עדים יותר מהני להיכא דמצא עדים יותר והוא חזקה והתוס' תירצו דגבי ג' שנים ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שנה. ומכל מקום מה שכתב רבינו אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה שניה וכו' קשיא למאי נפקא מינה דמצטרפין הא כל כת מהן מעידים על דבר שלם ומה הם צריכים לכת השניה דאין לומר דלא סגי בשתי שערות בגבה או בכריסה עד שיהיו שתי שערות בשני המקומות. ולכן אני אומר שהנסחא האמיתית בדברי רבינו היא כמו שמצאתי בספר ישן וז''ל אבל אם העיד האחד שראה שתי שערות בצד ימין והעד השני שראה שתי שערות בצד שמאל מצטרפין וכן כל כיוצא בזה עכ''ל כך היא נוסחת דפוס וויניציא. ועכ''ז צריך עיון מנא לן דמצטרפין הא הויא לה עדות מיוחדת ונהי דלדיני ממונות כשר לדיני נפשות פסול כדאיתא פרק קמא דמכות ונתבאר בראש פרק זה ודין זה דשתי שערות בדיני נפשות שייך דהיינו לענין עונשין ולענין גיטין וקדושין א''כ אמאי מצטרפין. ונ''ל דנ''מ לענין אי חשבינן ליה כגדול לענין מקח וממכר או לענין אם עדותו עדות אבל לענין דיני נפשות בעינן ששני העדים יראו השתי שערות עצמם שבצד אחד שראה חבירו והכי מוכח לשון רבינו דבדיני ממונות עסיק שתחלת דבריו אע''פ שמצטרפין העדים בדיני ממונות ולמד רבינו כן מכיון דקי''ל דעדותן מצטרפין אע''ג דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כמו שנתבאר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן