הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי חַגָּם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִקַּח מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם, לִלְווֹת מֵהֶן וּלְהַלְווֹתָם, לִפָּרַע מֵהֶן וְלִפְרֹעַ לָהֶם מִלְוֶּה בִּשְׁטָר אוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֲבָל מִלְוֶּה [א] עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּגוֹן יְרָקוֹת וְתַבְשִׁיל עַד יוֹם חַגָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא [ב] יוֹם חַגָּם בִּלְבַד. עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן עִמָּהֶן בְּאוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זֶה [ג] מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְהַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּיוֹם חַגָּם עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה:

כסף משנה שלשה ימים וכו'. משנה בריש מסכתא (דף ב'.) שלשה ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרען וליפרע מהן. בגמ' שם (ו':) תניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים לא תני רב זביד בר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהם. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דמתניתין בין מקח בין ממכר אסרה וברייתא דלא אסרה אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא ה''פ לא אסרו לגמרי בין למכור בין ליקח אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא אסרו לגמרי שאע''פ שאסרו ליקח לא אסרו למכור והא דתניא דבר שאינן מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחין מהם לפרושי מאי דקתני בהאי ברייתא אבל בדבר שאינו מתקיים לא אתיא. וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפילו דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וליזיל ומודה מקמי יום חגו לא חיישינן אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע''פ שאין בידו החפץ וכתב הר''ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר. ואהא דתנן ליפרע מהם אמרינן בגמ' [שם] מתני' דלא כריב''ק דתניא ריב''ק אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם אמר רב יוסף הלכה כריב''ק וכתב רבינו ירוחם דמשמע בירושלמי דמלוה על המשכון הוי כמלוה בשטר: בד''א בארץ ישראל וכו'. שם [י''א:] מימרא דשמואל. עבר ונשא וכו'. שם [ו':] איבעיא להו עבר ונשא ונתן מאי ר''י אמר אסור ור''ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש ומשמע התם דע''כ לא שרי ר''ל אלא בשנשא ונתן באותן שלשה ימים אבל ביום חגיהם אסור אפילו לר''ל:

לחם משנה שלשה ימים וכו'. ריש פרק לפני אידיהן תנן לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן. ורש''י ז''ל פי' דהוי מקח וממכר וכן נראה שמפרש רבינו ז''ל ור''ת ז''ל פי' בענין אחר. ונראה מדברי רש''י ז''ל שם בגמרא (דף ו'.) שכתב גבי ברייתא דדבר שאינו מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחים מהם ופירש שם דמרווח ליה שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למוכרה משמע דדבר המתקיים מותר ליקח מהן וכן כתב לקמן גבי עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות מעוטרות ופירש הוא ז''ל ביום אידם וכתב אי משום שנושא ונותן ביום אידם הני מילי לזבוני אבל למזבן מנייהו דבר המתקיים שרי ורבינו כתב דאסור ליקח ולמכור דבר המתקיים ודלא כרש''י ז''ל וההיא דחנויות מעוטרות יתרץ כתירוץ התוס' דלא איירי ביום אידם אלא ביריד שעשו להניח בו מכס: וללוות מהם וכו'. הכל מפורש שם במשנה ובגמרא זולת מ''ש או על המשכון דודאי דכל שכן הוא ממלוה בשטר דהוא מוכח יותר והכי איתא בירושלמי: במה דברים אמורים בארץ ישראל. שם (דף י"א:) אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ופירש''י ז''ל אין אנו יכולים להעמיד עצמינו מלישא ולתת עמהם שביניהם אנו יושבים ופרנסתנו מהם ועוד משום יראה ע''כ. וכפי טעם זה משמע דדוקא בזמן שישראל במלכותם ושרויים על אדמתם אז אסור בכ''מ אבל עתה שאנו בגלות מותר בכל מקום לפני אידיהן וא''כ נראה (לפי) שאין הדבר תלוי לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ וא''כ קשה על רבינו ז''ל שתלה הדבר בכך. ונראה שהוא ז''ל מפרש דאותם שבחוץ לארץ לאו עובדי כוכבים הם ומפני כך לא אסר אלא יום אידם בלבד. וזהו שאמר בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד כלומר בח''ל: עבר ונשא ונתן וכו'. והנושא ונותן ביום חגם וכו'. שם (דף ו' ע"ב) מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש ואע''ג דתניא כוותיה דריש לקיש דאפילו באידיהן נשא ונתן מותר מכ''מ פסק כר' יוחנן דנשא ונתן אסורה ביום אידם משום ההיא דהחולץ תלת דהלכתא כריש לקיש ולא חשיב האי וכמו שכתבו שם התוספות:

ב וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ דּוֹרוֹן לְכוּתִי בְּיוֹם אֵידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ עוֹבְדָהּ. וְכֵן כּוּתִי שֶׁשָּׁלַח דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חַגּוֹ לֹא יְקַבְּלֶנּוּ מִמֶּנּוּ. וְאִם חָשַׁשׁ [ד] לְאֵיבָה נוֹטְלוֹ בְּפָנָיו וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה בּוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַכּוּתִי אֵינוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ:

כסף משנה ואסור לשלוח דורון וכו'. שם ההוא אפיקורוס דשדר ליה דינרא לרבי יהודה נשיאה ביום חגו יתיב ר''ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה דילמא אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק לבור בפניו אמר כ''ש דהויא ליה איבה טפי אמר כלאחר יד הוא דקאמינא ופירש''י כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח. ואמרינן תו בגמרא רב יהודה משדר קורבנא לאבי דרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עבודת כוכבים. בפרק בתרא (דף ס"ה.) רבא אמטי קורבנא לבר שישך ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עכו''ם הא אי פלח עכו''ם אסור לשלוח להם דורון וא''כ שליחות דורון וקבלתו שוין דבעובד כוכבים שניהם אסורים וכשאינו עובד כוכבים שניהם מותרים. ומשמע דזריקה כלאחר יד דקאמר בפניו צריך לזרוק דהא פירושה דמאי דא''ל טול וזרוק בפניו הוא ועוד דאי לא בפניו למה ליה לזורקו כלאחר יד יזרקנו להדיא ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דלא ידע בה אזיל ומודה דאין לומר שאח''כ יודיענו דקודם שיודיענו אזיל ומודה ועוד דא''כ הוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן וכן הם דברי רש''י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שלא יהנה בו ולא פירש שצריך לאבדו בפניו:

לחם משנה ואסור לשלוח דורון וכו'. בפ' השוכר את הפועל (דף ס"ד) ר''י שדר ליה קורבנא לאבי דורנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים: וכן עובד כוכבים ששלח וכו'. פ' לפני אידיהן (דף ו':) בגמרא משמע דצריך לזורקו בפניו כלאחר יד וכבר תמה הרב''י למה לא הזכירו רבינו וצריך עיון:

ג הָיָה אֵידָן שֶׁל אוֹתָן עַכּוּ''ם יָמִים הַרְבֵּה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה אוֹ עֲשָׂרָה כָּל אוֹתָן הַיָּמִים כְּיוֹם אֶחָד הֵן וְכֻלָּן אֲסוּרִין עִם ג' יָמִים לִפְנֵיהֶן:

כסף משנה היה אידן וכו'. יליף לה רבינו מדתנן לפני אידיהם של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור מלשאת ולתת וכו' ותנן בסמוך (שם דף ח'.) ואלו הם אידיהן קלנדיא וסנטריא ומשמע דה''ק ואלו אידיהן שאסורין שלשה ימים לפניהם וכן פירש''י ואמרינן בגמרא דקלנדיא וסנטריא כל אחד מהם היו שמונה ימים הרי בהדיא דאפילו היה חגם ימים רבים אסור גם בשלשה שלפניהם:

לחם משנה היה אידם של אותן וכו'. שם אסיקו בגמרא הן בלא אידיהן:

ד כְּנַעֲנִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֵם וְיוֹם רִאשׁוֹן הוּא יוֹם אֵידָם. לְפִיכָךְ אָסוּר לָתֵת וְלָשֵׂאת עִמָּהֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר יוֹם רִאשׁוֹן עַצְמוֹ שֶׁהוּא אָסוּר בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן נוֹהֲגִין עִמָּהֶם בְּכָל אֵידֵיהֶם:

ה יוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִין בּוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ וּמַקְרִיבִין וּמְקַלְּסִים לֵאלֹהֵיהֶם יוֹם חַגָּם הוּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר חַגֵּיהֶם * אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעוֹשֶׂה הוּא חַג לְעַצְמוֹ וּמוֹדֶה לְכוֹכָב שֶׁלּוֹ וּמְקַלְּסוֹ בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְיוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ אוֹ בְּלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְשֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְיוֹם שֶׁעָשָׂה בּוֹ מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד. וְכֵן יוֹם שֶׁיָּמוּת לָהֶן בּוֹ מֵת וְיַעֲשׂוּהוּ חַג אוֹתָם הָעוֹשִׂים אֲסוּרִין אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְכָל מִיתָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּהּ כֵּלִים וּמְקַטְּרִים קְטֹרֶת בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֵין יוֹם הֶחָג אָסוּר אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבַד. אֲבָל אוֹתָם שֶׁשְּׂמֵחִים בּוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי מִנְהָג אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ אֲבָל הֵם אֵין מוֹדִין בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן:

ההראב"ד אבל עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו ומודה לכוכב שלו ומקלסו ביום שנולד בו. א''א לפי סוגיא דגמרא יום הלידה של מלך הרי הוא כשאר יום חגם ויש להם פנים אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכן כולן עד סוף בין של מלך בין של הדיוט אינו אסור אלא אותו היום בלבד אבל משועבדיו אינן אסורין אלא אם כן עובדין אותן אפי' בקלנדא וסנטריא וכי קתני אותו האיש למעוטי משועבדיו ואכולהו קאי:

כסף משנה יום שמתכנסין וכו'. משנה שם ואלו אידיהן של עובדי כוכבים ומני בהדייהו יום גנוסיא של מלכים ומפרש בגמרא דהיינו יום שמעמידין בו מלך ופריך עלה מדתניא יום גינוסיא של מלכים ויום שמעמידין בו את המלך ומשני לא קשיא הא דידיה הא דבריה כלומר שמעמידין את בן המלך בחיי האב והאב שמח וזובחים זבחים. ורבינו כתב סתם יום שמתכנסין להעמיד להם מלך דל''ש לן בין דידיה לבריה. ומפרש רבינו גינוסיא כמו כינוסיא ואפשר שכך היתה גירסתו ז''ל: אבל עובד כוכבים וכו': כתב הראב''ד לפי סוגיא דגמרא וכו' ואכלהו קאי, עכ''ל. ודין זה משנה פרק לפני אידיהן [שם] ואלו אידיהן וכו' ויום קלנדיא וסנטריא ויום הלידה ויום המיתה דר''מ וחכ''א כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים. יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופירש בגמרא דאותו היום לאפוקי לפניו ואותו האיש לאפוקי משועבדיו. ומפרש הראב''ד ז''ל יום הלידה יום לידת המלך הויא חג ממש דבעינן שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו אפילו דמלך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי הני מילי ליאסר לפניו וכן אינו אסור אלא אותו האיש אבל לא משועבדיו אם אינם עובדים אותה עבודה, זהו מה שנראה מתוך דברי הראב''ד ז''ל: ולדעת רבינו נ''ל ששיעור המשנה כך היא ואלו אידיהם של עובדי כוכבים קלנדיא וסנטוריא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ובכאן נשלמו אידיהם של כלל עובדי כוכבים והשתא מתחיל למנות יום חג פרטי דהיינו יום הלידה כלומר יום שנולד בו ויום המיתה כל מיתה שתהיה לדעת ר''מ ולדעת חכמים דוקא מיתה שיש בה שריפה ויום תגלחת זקנו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופסק כחכמים דדוקא מיתה שיש בה שריפה. ודין משועבדיו כתבו רבינו בסמוך שכתב אין יום החג אסור וכו' או מפני כבוד המלך וכו' ודין המשועבדין לאיש כדין המשועבדים למלך דקרחא בביתיה פרדשכא הוי וה''נ משמע בגמרא וא''כ כי קתני אינו אסור אלא אותו האיש כלומר ולא משועבדיו היינו כשמשועבדיו אין מודים באותו יום אלא שומרים אותו מפני כבוד אדוניהם: אין יום החג אסור וכו'. שם (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא כל העיירות הסמוכות משתעבדות לה מותרות או אסורות ריב''ל אמר קלנדא לכל אסורה ור''י אמר אינה אסורה אלא לעובדיה ותניא כוותיה ואמר רב אשי אף אנן תנינן אינו אסור אלא אותו האיש לאפוקי משועבדיו:

לחם משנה יום שמתכנסין בו וכו'. שם (דף ח'.) ואלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדיא וסטרנורא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה וכו' יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורים ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד ע''כ במשנה. ובגמרא (דף י'.) אמרו מאי יום גינוסיא אמר רב יהודה יום שמעמידים בו את המלך והקשו על זה ותירצו אלא מאי יום גינוסיא יום הלידה כלומר יום שנולד המלך שהרי יום גינוסיא של מלכים קאמר והקשו על זה והא תניא ויום גינוסיא ויום הלידה ואמרו במסקנא אלא מאי יום גינוסיא יום שמעמידים בו וכו' ולא קשיא ע''כ. והראב''ד ז''ל בהשגות משמע ליה מהך סוגיא דיום הלידה דמתניתין הוא יום לידה של מלך וטעמו דבגמרא פירשו יום גינוסיא של מלכים שהוא יום הלידה כלומר יום הלידה של מלך. והקשו על זה מדהזכיר אח''כ יום הלידה דמשמע ליה לגמרא דיום הלידה היינו לידה של מלך וס''ל ז''ל דהויא כיום איד קבוע יום לידה של מלך כמו יום גינוסיא ואסור לפניו שלשה ימים כמו סטרנורא וקלנדא וכו' שהזכיר קודם: ולשון המשנה מוכיח שהזכיר קודם לפני אידיהן של עובדי כוכבים קלנדא וכו' והזכיר אלו עמהם אבל השאר שהזכיר אח''כ שהוא תגלחת זקנו וכו' אלו בין שיהיה של מלך בין שיהיה של הדיוט אינו יום איד קבוע ועל אלו קאי מה שאמר במשנה אינו אסור אלא אותו היום בלבד אבל מה שהזכיר קודם ודאי שהוא אסור לפניו שלשה ימים. ומה שאמר ואותו האיש בלבד קאי אכולהו כלומר אפילו אמה שהזכיר קודם דהיינו למעוטי משועבדיו כדאמרו שם בגמרא א''כ ואפילו ביום אידם אינן אסורין אלא עם העושים האיד אבל לא עם המשועבדים להם. ורבינו לא כתב כן אלא שיום הלידה ויום המיתה הכל הוא לכל אדם ואלו אידיהן דקאמר אקלנדא וסטרנורא קאי אבל מיתה ולידה של כל אדם היא: וכל מיתה ששורפין בה כלים וכו'. שם במשנה ופסק כרבנן: אין יום החג אסור וכו'. שם בגמרא (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא מחלוקת רבי יוחנן ור''ל ופסק כר' יוחנן דקאמר אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד משום דתניא כוותיה:

ו [ה] דְּבָרִים שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעוֹלָם. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מְיֻחָדִין לָהּ מוֹכְרִין אוֹתָם סְתָם. וְאִם פֵּרֵשׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלוֹ מִלְּהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

לחם משנה דברים שהם מיוחדים וכו'. שם (דף י"ג:) משנה אלו דברים אסורין למכור וכו' והכל מפורש שם בגמרא ושם במשנה אמרו ותרנגול הלבן רבי יהודה אומר מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולים. וכתב הרב''י תימה הוא דפסק רבינו כר' יהודה וכתב דהטעם משום דבגמרא (שם י"ד:) בעי רב אשי תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל ויהבו ליה לבן ושקיל וכו' והך בעיא הוי לר' יהודה כדפירש''י ז''ל. וכיון דבעי רב אשי אליביה ודאי דהלכתא כותיה ולכך פסק רבינו כך. ועדיין קשה לי על רבינו למה לא הזכיר כלל מהבעיא. ועוד למה לא הזכיר בדין התרנגולין אפילו זה וזה מותר לרבי יהודה כלומר שהזכיר לבן ושחור. ועוד למה לא הזכיר מימרא דרבי חייא דתרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן כמו שאמרו שם בגמרא ואין עליו חולק ולא ידענא טעמא. עוד בגמרא ומכלן מוכרין להם חבילה ולא הזכירו רבינו ז''ל וכבר תמה על זה הרב''י וגם על זה צ''ע:

ז הָיוּ מְעֹרָבִין דְּבָרִים הַמְיֻחָדִין עִם דְּבָרִים שֶׁאֵין מְיֻחָדִין כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחוֹרָה מוֹכֵר הַכּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (ו-ז) דברים שהן מיוחדין וכו'. משנה שם (עבודת כוכבים דף י"ג) אלו דברים אסור למכור לעכו''ם אצטרובלין וכו' ותרנגול לבן ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכר שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים ושאר כל הדברים כלומר שאין דרכן להקריבן לעבודת כוכבים סתמן מותר ופירושן אסור ואע''ג דפשטא דמתני' משמע דרבי יהודה לפלוגי אתא ואם כן ה''ל למיפסק כת''ק דאסר אפילו בין התרנגולים, נראה שטעמו של רבינו שפסק כר''י דהיינו משום דבעי רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן וכתב רש''י דאליבא דר' יהודה בעי ולא אליבא דרבנן. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליביה סבר דהלכתא כוותיה דאי לאו הכי לא הוה בעי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא סבר כוותיה הכי נקטינן ועוד דמשמע בברייתא בגמ' דלא לחלוק בא אלא לפרש דברי תנא קמא דקתני בברייתא א''ר יהודה אימתי וכל מקום שא''ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. ומ''ש שאם היו מעורבים דברים המיוחדים וכו' שמוכר הכל סתם הטעם משום דהיינו תרנגול בין התרנגולים ולא ידעתי למה לא כתב רבינו הא דאמרינן בגמ' שמותר למכור לו חבילה דהיינו שלשה מינים או יותר דמוכחא מילתא דלסחורה קא מכוין: כתב הרמ''ך דברים שהם מיוחדים וכו' תימא דבגמ' [שם מ''ד] חזינן דאפילו דבר המיוחד לעבודת כוכבים מותר למכור דהא תרנגול לבן מיוחד לתקרובת עבודת כוכבים הוא ומסיק בגמרא דלכולי עלמא היכא דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן ואפילו לא יהא בין התרנגולים וכ''פ הרי''ף, עכ''ל: ואיני רואה טעם בדבריו שמ''ש רבינו דברים שהן מיוחדים לעבודת כוכבים אסור למכור להם מתני' היא וכתבתי בסמוך. ומה שהוקשה לו מתרנגול לבן אדקשיא ליה על דברי רבינו ליקשי ליה על הגמרא. אבל לפי האמת קושיא ליתא כלל דהא ודאי חילוק יש בין שואל תרנגול סתם לשואל דבר המיוחד לעבודת כוכבים דסתם תרנגול אינו מיוחד לעכו''ם וזה פשוט ביותר:

לחם משנה כגון לבונה זכה. שם בגמרא (דף י"ד.) אמרו לבונה אמר ר' יצחק אמר רשב''ל לבונה זכה. והטור כתב בין זכה בין שאינה זכה ואולי היה לו גירסא אחרת בגמ':

ח כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹכְרִין לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּבָרִים שֶׁמַּחֲזִיקִין בָּהֶן יְדֵיהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים כְּגוֹן דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וּכְלֵי זַיִן וּכְבָלִים וְשַׁלְשְׁלָאוֹת. וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶם אֶת הַזַּיִן. וְכָל שֶׁאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אָסוּר לְמָכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן אָסוּר לִמְכֹּר כְּלֵי נֵזֶק לְיִשְׂרָאֵל לִסְטִים:

כסף משנה כשם שאין מוכרים וכו' עד ואין משחיזין להם את הזיין. הכל משנה וברייתא שם (דף ט"ו וט"ז): וכל שאסור למוכרו וכו'. שם מימרא דרב נחמן: וכן אסור למכור וכו'. שם מימרא דרב דימי ומפרש שאפילו אינו מועד להרוג אלא לגזול אין מוכרין לו כלי זיין לפי שכשרודפין אחריו נלחם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו:

לחם משנה כשם שאין מוכרין וכו'. שם במשנה (דף ט"ז.) אין מוכרין להן דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. ושם בגמרא אמרו אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס אבל לא למכירה והקשו עליו תנן אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים טעמא דאית ביה נזק לרבים הא לית ביה נזק לרבים שרי וקשיא לרב דאמר מוכרין ותירצו בארי שבור ואליבא דר' יהודה אבל לרבנן אסור בכל ענין רב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה כלומר מתניתין ר' יהודה היא דמתיר בשבורה אבל רבנן דאסרי בשבורה אסרי נמי בארי אע''ג דלית ביה נזק לרבים כלל ע''כ בגמרא. ובמחלוקת רבנן ור' יהודה פסק רבינו בהלכות שבת פרק עשרים כרבנן שכתב שם אסרו חכמים למכור בהמה גסה וכו' אפילו שבורה אין מוכרין וכו'. גם פסק שם כרב דחיה גסה למכירה שכתב שם ובכל מקום אין מוכרין להם חיה גסה כמו שאין מוכרין להם בהמה גסה וכו' וא''כ הך מתניתין שאין מוכרין להן דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק הוי דלא כהלכתא דלרבנן למה לי טעמא משום נזק אפילו באריה תרבות נמי אסור וא''כ קשה איך פסק רבינו כאן כהך מתניתין ושם פסק כרבנן ורב. ונראה לומר דמה שכתב רבינו כאן כגון דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לאו למימרא דדובים ואריות מטעם נזק הוא דאסר דאפילו בלא טעמא דנזק הוי ארי תרבות אסור כדכתב בהלכות שבת אלא מאי דכתב כאן דובין ואריות לדוגמא נקטיה להודיענו הדבר שיש בו נזק שהוא האריות והדובין ולא כתב שיש בו נזק אלא משום השאר שהזכיר כלי זיין וכבלים וכו' דהוי דוקא דאית בהו נזק אבל אי לית בהו נזק לא ומתניתין דלא הזכיר כלי זיין וכבלים וכו' אלא הדובין והאריות לבד קשיא ליה לגמרא משום דודאי כיון דלא הזכיר הני ותני שיש בו נזק לרבים משמע דאתא למעוטי ארי תרבות דלית ביה נזק אבל רבינו ז''ל שהזכיר השאר לא כתב יש בו נזק אלא למעוטי השאר היכא דלית ביה נזק: וכל שאסור למוכרו וכו'. שם (דף ט"ז) מפורש הכל בגמרא:

ט הָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹכְנִים בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְכָרְתוּ לָהֶם בְּרִית מֻתָּר לִמְכֹּר כְּלֵי זַיִן לְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגֵיסוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מִלְחָמָה עִם צָרֵי הַמְּדִינָה [ו] לְהַצִּילָהּ וְנִמְצְאוּ מְגִנִּים עָלֵינוּ שֶׁהֲרֵי אָנוּ שְׁרוּיִין בְּתוֹכָם. * עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ וְאָסוּר לְהִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ בְּתוֹכָהּ:

ההראב"ד עיר שיש בה עבודת כוכבים מותר להלך חוצה לה. א''א בתוספתא מפרש לה ביריד ובמשא ומתן עמהם ואפילו להלוך שם ביום החג אסור מפני חשש משא ומתן:

כסף משנה היו ישראל שוכנים וכו'. שם והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן: עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י"א:) עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה חוצה לה תוכה לה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. ומפרש רבינו שעיר שיש בה עבודת כוכבים אסור להכנס בה ומהו לילך לשם כלומר לעבור דרך שם וקאמר דבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דרך העיר ההיא ואין שם דרך אחרת אסור שהרי הוא נראה כנהנה מאותו העיר שיש בה עבודת כוכבים שאלמלא הוא לא היה יכול לילך למחוז חפצו אבל כשיש דרך אחרת לא מחזי כנהנה מאותה העיר שהרי יש דרך אחרת: כתב הראב''ד מותר להלך חוצה לה. א''א בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן, עכ''ל:

לחם משנה היו ישראל שוכנים וכו'. שם (דף ט"ז) והאידנא דקא מזבנינן אמר ר' אשי לפרסאי דמגנו עילוון: עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י"א:) ובגמרא היכי דמי חוצה כגון עטלוזא של עזא. ופירש''י עיר של פלשתים והיה בה עבודת כוכבים והיה חוצה לה ישוב סמוך לעיר מאד. ובהשגות אמר אברהם בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן ע''כ. כוונתו להשיגו לרבינו שלמה לא גילה דבריו שאינו אלא ביריד ומשא ומתן עמהם כלומר ודוקא לישא וליתן עמהם ולא להלוך שם לבד. וזהו דוקא לפני האיד ביריד אבל ביום האיד אפילו להלוך שם אסור מפני חשש משא ומתן. זה נראה כונתו והשיג על רבינו שסתם דבריו. או יהיה כונתו בתוספתא מפרש שהוא ביריד ומשא ומתן כלומר שאין האיסור בא אלא מחמת המשא ומתן ואפילו להלוך כלומר וכי תימא דיהא מותר להלוך לזה אמר שאפילו להלוך אסור ביום האיד מפני חשש משא ומתן ומה שהזכיר ביום האיד כלומר שאע''פ שהוא יום האיד האיסור אינו אלא מפני משא ומתן כלומר שמא ישא ויתן עמהם:

י הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם * אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְנִקְרָה וְהָלַךְ בְּזוֹ מֻתָּר:

ההראב"ד אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו מותר. א''א אין דבריו מיושבים כלל שאם הולכים משם למקום אחר מותר לעבור מתוכה למקום אחר לכתחילה שאין כאן חשד:

כסף משנה וכתב עוד הראב''ד אבל אם יש דרך אחרת וכו' א''א אין דבריו מיושבים כלל וכו' שאין כאן חשד עכ''ל. נראה שהוא ז''ל מדקדק מלשון רבינו שכתב ונקרה והלך בזו דדוקא בשקרה מקרה שהלך בזו אבל לכתחלה לא ילך בזו ולפיכך כתב אין דבריו מיושבים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סבר כן שמותר לכתחלה ולא כתב ונקרה לומר דדוקא בשקרה מקרה שרי ולא לכתחלה אלא אורחא דמלתא נקט: כתב הרמ''ך עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו'. תימה דבגמ' [שם י''ג.] משמע דאפילו לשאת ולתת עמהם מותר ולכאורה משמע היכא דהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ללכת אפילו חוצה לה דלא שרי לשאת ולתת אלא היכא דעבר והלך לשם מ''מ בזה אין ספק שמותר לשאת ולתת עמהם וכן פירש''י וכן נראה מעיקר הגמרא, עכ''ל:

לחם משנה במה דברים אמורים בזמן שהדרך מיוחדת. שם פ' לפני אידיהן במשנה (דף י"א ע"ב) מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם היה יכול להלוך בה במקום אחר מותר ופירש''י מהו להלוך שם לאותה העיר ביום איד שלהם לספר עם אחד מבני העיר דלישא וליתן אסור שהרי אמרו חוצה לה מותר ותוכה אסור. בזמן שהדרך מיוחדת וכו'. כלומר שמאותה העיר אשר שם העבודת כוכבים אין שם דרך ללכת משם לעיר אחרת אז ודאי זה אסור דודאי נראה כהולך לאותה העיר אבל אם היה מאותה העיר דרך למקום אחר מותר דהרואה שהוא הולך לעיר שיש בה עבודת כוכבים אומר שהולך לשם כדי ללכת משם לעיר אחרת זהו תורף פירש''י x. ורבינו מפני שהוקשה לו לשון המשנה שאמר מהו לילך לשם דאיך אפשר לומר כן והרי כבר אמר ברישא תוכה לה אסור ולא רצה לפרש כפירש''י ז''ל שר''ל ללכת לספר שם עם אחד מבני העיר לכך פירש דמהו ללכת לשם רוצה לומר לעבור שם ללכת לעיר אחרת כלומר הוא הולך מירושלים לצפת ולוד באמצע הדרך אשר שם העבודת כוכבים ואמר שבזמן שאין שם דרך אחר לצאת לצפת אלא שע''כ שיעבור בלוד אז ודאי אסור מפני שאפשר שזה נקרא נהנה מאותו הדרך שלא היה יכול לעבור בדרך אחר אבל כשיש לו דרך אחר ובדרך מקרה הלך כאן אינו כלום דלא אית ליה שום הנאה שהרי היה יכול ללכת בדרך האחרת. א''נ טעמו שכשיש דרך אחר לזו העיר שיצא משם לא יחשדוהו שעובר בעיר שיש בו עבודת כוכבים שיאמרו שילך בדרך האחר אבל כשאין שם דרך אחר יחשדוהו ובודאי שיאמרו ראו שפלוני עובר בעיר שיש בה עבודת כוכבים. שעל כל פנים ללכת לצפת צריך לעבור בלוד, והראשון נכון:

יא אָסוּר לִבְנוֹת עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִים בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּבָנָה שְׂכָרוֹ מֻתָּר. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא לְכַתְּחִלָּה הַטְּרַקְלִין אוֹ הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַכִּפָּה:

כסף משנה אסור לבנות עם וכו' עד שיש בה אותה כיפה. משנה שם (דף ט"ז). ומ''ש ואם בנה שכרו מותר. פשוט (שם דף י"ט:) בגמרא:

יב עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהָיוּ בָּהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת הַמְעֻטָּרוֹת אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁבִּגְלַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים נִתְעַטְּרוּ וְשֶׁאֵינָן מְעֵטָּרוֹת מֻתָּרוֹת בַּהֲנָאָה. חֲנֻיּוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְשָׂכְרָן מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

כסף משנה עיר שיש בה עכו''ם וכו'. משנה (שם דף י"ב): חנויות של עכו''ם וכו'. בירו' ובתוספתא פרק ר' ישמעאל:

לחם משנה עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות וכו'. שם במשנה (דף י"ב) ובארתיו למעלה:

יג * הַמּוֹכֵר בַּיִת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וְיוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָנְסוּ יִשְׂרָאֵל וְגָזְלוּ בֵּיתוֹ וְהֶעֱמִידוּ בּוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו מֻתָּרִין, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם:

ההראב"ד המוכר ביתו כו' דמיו אסורין בהנאה ויוליך אותן לים המלח. א''א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרין:

כסף משנה המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (דף מ"ד) המוכר ביתו לכותי דמיו אסורים וכותי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכולים להוציאו לא בדיני ישראל ולא בערכאות מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם. ומפרש רבינו דמוכר לכותי היינו לעבודת כוכבים דאם לא כן לא היו דמיו אסורים כדפירש''י: כתב הראב''ד א''א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרים, עכ''ל. ונראה דהיינו לומר שאם מכר ביתו לכותי והקדים דמיו ואחר כך נתנה הכותי לעבודת כוכבים מותר וא''כ הוא איני יודע מה הוצרך להשמיענו שדבר פשוט הוא ועוד דמוכר לעבודת כוכבים אמר רבינו ולא מוכר לכותי שלא לעבודת כוכבים, ועוד ק''ל דמה צורך שיקדים דמיו אפילו לא הקדימם כיון שזקפם עליו במלוה הרי הם חוב אצלו ומותר אפילו אחר שנתן הכותי הבית לעבודת כוכבים. וצ''ל דמיירי בשמכרה לכותי לצורך עבודת כוכבים וקאמר דלא נאסרו דמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו דמיה אבל אם נתנו לו דמים קודם שעבדוה מותרים וה''ה אם זקפם עליו במלוה קודם שנתנוה:

לחם משנה המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (דף מ"ד.) אמר המוכר ביתו לעובד כוכבים דמיו אסורין ופירש''י שהוא לעבודת כוכבים. ורש''י ז''ל מפרש שהוא מוכר ביתו בארץ ישראל לעובדי כוכבים שנותן להם חניה. ובהשגות אמר אברהם ואם הקדימו לו דמיו וכו' ורבינו לא ביאר כלל מכל זה:

יד וַחֲלִילִין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶן. הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן בְּהֵמָה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת בְּגֵיוּתָן וּבָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן מֶכֶס אֲבָל הַלּוֹקֵחַ שָׁם מִן הַתַּגָּר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן מֶכֶס [ז] וְהַמֶּכֶס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנִמְצָא זֶה מְהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עָבַר וְלָקַח מִן הַתַּגָּר. אִם בְּהֵמָה לָקַח מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. וְאִם כְּסוּת וְכֵלִים לָקַח יֵרָקְבוּ. לָקַח מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. לָקַח עֶבֶד לֹא מַעֲלִים וְלֹא מוֹרִידִין:

כסף משנה וחלילין של וכו'. ירושלמי ותוספתא פרק רבי ישמעאל: הולכין ליריד של וכו'. ברייתא פ''ק (י"ג.) ופירש''י וכותב שטרו ומעלה שטרותיו לערכאות שלהם לחתום ואע''פ שכבוד הוא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה מותר מפני שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהיו לו עדים שמסייעין אותו להציל מן העוררין עכ''ל. וא''כ מפני שהוא כמציל לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות שלהם: בד''א בלוקח וכו'. שם מימרא דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא: עבר ולקח וכו'. ברייתא שם:

לחם משנה הולכין ליריד וכו'. כל זה נתבאר שם בגמרא:

טו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ מִשְׁתֶּה אָסוּר לֵהָנוֹת מִסְּעֻדָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת הַיִּשְׂרָאֵל מִשֶּׁלּוֹ שָׁם אָסוּר הוֹאִיל וּבִמְסִבַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲכָלוֹ. וּמֵאֵימָתַי אָסוּר לֶאֱכל אֶצְלוֹ מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲסֹק וּלְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה וְכָל יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּלְאַחַר יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם עָשָׂה סְעֻדָּה אַחֶרֶת מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְכָל הַהַרְחָקָה הַזֹּאת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה שֶׁל כּוֹכָבִים הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד-טו) 'וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ' (שמות לד-טז) 'וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ' וְגוֹ':

כסף משנה עובד כוכבים שעשה משתה וכו'. שם (ח'.) ברייתא דרבי ישמעאל: ומאימתי אסור לאכול וכו'. שם ומעיקרא אימת מכי רמו שערי באסינתי כלומר לעשות שכר ליום המשתה: וכל ימי המשתה וכו'. שם כל תלתין יומין בין א''ל מחמת הילולא ובין לא אמר אסור מכאן ואילך אי א''ל מחמת הילולא אסור ואי לא אמר ליה מחמת הילולא שרי. וכי א''ל מחמת הילולא עד אימת אמר רב פפא עד י''ב ירחי שתא:

לחם משנה עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וכו'. שם (דף ח'.) ודקדק הרב''י מדקאמר רבינו הואיל ובמסיבת העובדי כוכבים וכו' דמשמע דאם אכלו במסיבה בפני עצמן מותר:

טז [ח] בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּינִיק אֶת בְּנָהּ שֶׁל עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים מִפְּנֵי שֶׁמְּגַדֶּלֶת בֵּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְלֹא תְּיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית עַכּוּ''ם אֲבָל מְיַלֶּדֶת הִיא בְּשָׂכָר מִשּׁוּם אֵיבָה. וְהַנָּכְרִית עַכּוּ''ם מְיַלֶּדֶת אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל וּמֵינִיקָה אֶת [ט] בְּנָהּ בִּרְשׁוּתָהּ כְּדֵי [י] שֶׁלֹּא תַּהַרְגֶנּוּ:

כסף משנה בת ישראל לא תיניק וכו'. משנה בפ' אין מעמידין (דף כ"ו.) בת ישראל לא תילד את העובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תיניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מינקת בנה של בת ישראל ברשותה כלומר ברשות הישראלית אבל לא ברשות העובדת כוכבים שמא תהרגנו ובגמ' בברייתא מפורש הטעם שלא תילד ולא תיניק בת ישראל את העובדת כוכבים מפני שמילדת או מגדלת בן לעבודת כוכבים: ומ''ש שמילדת בשכר משום איבה. שם מימרא דרב יוסף ושם אמרו דמניקה אפילו בשכר לא דאי פנויה היא אמרה בעינא לאינסובי ואם אשת איש היא אמרה לה קא מזדהמנא באפי גבראי ושם אמרו עוד דבשבת אפילו בשכר אסור לילד וליכא למיחש לאיבה דיכלה למימר לה ישראלית דמינטרא שבת מחללין עלה אתון דלא מנטריתו שבת לא מחללין עלייכו ותמהני למה לא כתבו רבינו:

יז הַהוֹלְכִין לְתַרְפּוּת עַכּוּ''ם אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן וְהַבָּאִים מֻתָּרִין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה שֶׁאִם הָיוּ קְשׁוּרִין שֶׁמָּא דַּעְתָּן לַחֲזֹר. יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לְתַרְפּוּת עַכּוּ''ם, בַּהֲלִיכָה מֻתָּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא יַחֲזֹר בּוֹ וּבַחֲזִירָה אָסוּר. יִשְׂרָאֵל מוּמָר בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזִירָה אָסוּר:

כסף משנה ההולכים לתרפות וכו'. משנה שם (דף כ"ט:) ההולכים לתרפות שלהם אסור מלשאת ולתת עמהם והבאים מותרים ובגמרא [ל''ג ע''א] ארשב''ל לא שנו אלא שאין קשורים זה בזה אבל קשורים זה בזה אסורים אימא דעתו לחזור: ישראל ההולך וכו'. (שם ל"ב: ל"ג.) מימרא דשמואל: ישראל מומר וכו'. ברייתא שם ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור ואוקמוה בישראל מומר:

לחם משנה ההולכין לתרפות כו'. שם (ע"ז דף כ"ט: ל"ג.) ופירש הר''ר שמעיה שהוא מקום טנופת כמו בית התורף. ורש''י ז''ל פי' לטעות עכו''ם למרחוק. וכל זה שכתב רבינו נתבאר שם:

יח יִשְׂרָאֵל שֶׁהָלַךְ לְיָרִיד שֶׁל עַכּוּ''ם, בַּחֲזִירָה אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא עַכּוּ''ם מָכַר לָהֶן שָׁם, וּדְמֵי עַכּוּ''ם בְּיַד יִשְׂרָאֵל אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וּבְיַד עַכּוּ''ם מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה, וּמִפְּנֵי זֶה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם עַכּוּ''ם הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת שֶׁל עַכּוּ''ם וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת הַהוּא וְלֹא עִם יִשְׂרָאֵל מוּמָר לֹא בַּהֲלִיכָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ:

כסף משנה ישראל שהלך ליריד וכו'. ברייתא שם ואמרו שם הטעם משום דעכו''ם אימור חמרא זבין גלימא זבין ישראל אי איתא דה''ל הכא לדידן הוה מזבין ליה אלא אמרינן עכו''ם זבין ודמי עכו''ם איכא בהדיה. וכתב הרי''ף ז''ל והא דאמרינן הכא עכו''ם אימור חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר את הפועל [ס''ד.] דדמי עכו''ם ביד עכו''ם מותר לכן כתב רבינו טעם זה: ומפני זה נושאין וכו'. אע''פ דבגמרא [ל''ב:] לא יהבינן האי טעמא אלא הכי אמרינן עכו''ם בהליכה אסור דאתי ומודה בחזירה מותר מאי דהוה הוה ישראל בחזרה אסור דאביק בה מהדר הדר ואזיל וישראל מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור דודאי אזיל. אבל כיון שכתב הרי''ף דלא צריכין לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו''ם ביד ישראל היא:

לחם משנה ומפני זה נושאין ונותנין וכו'. אע''ג דשם (דף ל"ג.) אמרינן דעכו''ם אימור חמרא זבין גלימא זבין כבר כתב בהלכות דהיינו למאן דאמר דמי עכו''ם ביד העכו''ם אסורין אבל אנן קיימא לן דעכו''ם ביד עכו''ם דמיהן מותרין לא צריכנא האי טעמא וכך הם דברי רבינו ז''ל. ודע דדין העכו''ם ההולך לתרפות בהליכה אסור ובחזרה מותר וההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר ואע''פ שלא נתבאר יפה בדברי רבינו ז''ל מבואר שם בגמרא וכן הוא מתבאר מכלל דבריו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן