הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל. וְאִם עָבַד בִּשְׁגָגָה מֵבִיא קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:

כסף משנה כל העובד וכו'. בריש כריתות תנן ל''ו כריתות הן ומני בהדייהו עובד כוכבים וקתני בתר הכי על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד כלומר שאין חייבין על לא הודע טומאת מקדש וקדשיו אשם תלוי לפי שאינו חייב על שגגתו חטאת קבועה אלמא דכל אינך הוי בחטאת קבועה וקרא נמי בהדיא כתב חטאת בשגגת עבודת כוכבים ולא כתב ואם דל הוא: ומ''ש ואם היו שם עדים והתראה נסקל. משנה בפרק ארבע מיתות (דף ס' וס"א) אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו עובד כוכבים:

ב עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה קָבְעוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְכָל צֶלֶם וְצֶלֶם וּלְכָל צוּרָה וְצוּרָה וַעֲבוֹדַת זֶה אֵינָהּ כַּעֲבוֹדַת זֶה כְּגוֹן פְּעוֹר שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁפּוֹעֵר אָדָם עַצְמוֹ לוֹ וּמַרְקוּלִיס שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁיִּזְרֹק לוֹ אֲבָנִים אוֹ יְסַקֵּל מִלְּפָנָיו אֲבָנִים וְהַרְבֵּה עֲבוֹדוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ תִּקְּנוּ לִשְׁאָר צְלָמִים. לְפִיכָךְ הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְמַרְקוּלִיס אוֹ שֶׁזָּרַק אֶבֶן לִפְעוֹר פָּטוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹד אוֹתוֹ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ל) 'אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי'. וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן צְרִיכִין בֵּית דִּין לֵידַע דַּרְכֵי הָעֲבוֹדוֹת, שֶׁאֵין סוֹקְלִין עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁזּוֹ הִיא דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ:

כסף משנה לפיכך הפוער עצמו למרקוליס וכו'. פרק ארבע מיתות (שם) אמרינן דאיכה יעבדו אתא למעוטי פוער עצמו למרקוליס וזורק אבן לפעור:

ג וְאַזְהָרָה שֶׁל עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב (שמות כ-ה) 'וְלֹא תָעָבְדֵם'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת חוּץ מִמִּשְׁתַּחֲוְה וְזוֹבֵחַ וּמַקְטִיר וּמְנַסֵּךְ. אֲבָל הָעוֹבֵד בְּאַחַת מֵעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ לְאֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים חַיָּב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּסֵּךְ לִפְעוֹר אוֹ שֶׁזָּבַח לְמַרְקוּלִיס חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-יט) 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ'. זְבִיחָה בִּכְלַל עֲבוֹדָה הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת לוֹמַר לְךָ מַה זְּבִיחָה מְיֻחֶדֶת שֶׁעוֹבְדִין בָּהּ לַשֵּׁם וְחַיָּב הַזּוֹבֵחַ לְאֵל אַחֵר סְקִילָה עָלֶיהָ בֵּין הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בִּזְבִיחָה אוֹ אֵינָהּ בִּזְבִיחָה. אַף כָּל עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לַשֵּׁם אִם עָבַד בָּהּ לְאֵל אַחֵר בֵּין שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ בֵּין שֶׁאֵינָהּ בְּכָךְ חַיָּב עָלֶיהָ. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות לד-יד) 'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר' לְחַיֵּב עַל הַהִשְׁתַּחֲוָיָה אֲפִלּוּ אֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. וְהוּא הַדִּין לִמְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ. וְזוֹרֵק וּמְנַסֵּךְ אֶחָד הוּא:

כסף משנה בד''א בשאר עבודות וכו'. משנה שם אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואמרינן בגמרא דהכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה ולחשוב נמי זורק אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם כלומר דזריקת דם קרייה ניסוך. ותניא נמי התם זובח לאלהים יחרם בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת''ל בלתי לה' לבדו כל העבודות כולם לשם המיוחד לפי שיצתה זביחה לידון בעבודות פנים מנין לרבות השתחואה ת''ל וילך ויעבוד וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת''ל כי לא תשתחוה לאל אחר יכול שאני מרבה המגפף והמנשק ת''ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים חייבים עליה מיתה יצתה השתחויה לדון בעצמה יצתה זביחה לידון על הכלל כולו, ופירש''י זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש''מ אפילו אינה עבודה שלו קאמר. בלתי לה' לבדו ונטל כל העבודות מלעבדה בהם ונתנם לשם המיוחד ומשמע דאכל עבודות הראויות לה' קאמר. לפי שיצתה זביחה ללמד על הכלל כולו ואין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזיבוח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מנין לרבות השתחואה ת''ל וכו' יכול שאני מרבה דנימא השתחואה שיצתה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהיא שהיא דרך כבוד כגון אלו חייב ת''ל זובח ואם השתחואה ללמד על הכלל באת למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא אלא זביחה באה ללמד על כל הנכללות עמה ומה זביחה מיוחדת עבודת פנים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע''פ שאין חייבים על כיוצא בה. וביאור לשון רבינו כך הוא הרי שנסך לפעור וכו' חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' וכו' משמע דאכל עבודה הראויה לה' מיחייב אם עבד בה לכוכבים אע''פ שאינה מיוחדת לה ואין אנו דורשין מבלתי לה' לחייב על כל עבודה שהיא דרך כבוד מדלא כתב עובד לאלהים יחרם וכתב זובח לומר דוקא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים נמצא דממלת זובח מרבינן שאר עבודות פנים וממעטינן שאינן עבודת פנים אע''פ שהם דרך כבוד וה''ק מכיון שלא נתרבו הזובח לאלהים אלא עבודות שהם מיוחדין להשי''ת מנין לרבות השתחואה שאינה מעבודת פנים לכך נאמר לא תשתחוה להם וכו' וגמר מלכתוב זביחה והשתחואה היוצאות מהכלל זביחה ללמד על כל הכלל והשתחואה ללמד על עצמה וחזר ופירש הכלל הלמד מזביחה וזה שאמר וה''ה למקטיר ומנסך ולא תקשה לך למה אינו מונה גם זורק דבכלל מנסך הוא. זה יישוב לשון רבינו וכבר נתבאר כן בגמרא שכתבתי. ודע שיש טעות בנוסחתנו שכתוב בהם וזורק ומזבח אחד הוא וטעות הוא שנפל בספרים אלא כך צריך לגרוס וזורק ומנסך אחד הוא כמו שאמרו בגמרא, וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת. וא''ת אמאי לא מני נמי מקבל ומולק שהם עבודות פנים י''ל דמולק היינו זובח ומקבל לאו עבודה היא אלא אם זרק דכי מקבל הדם לא מוכח מילתא דפלח לה וזורק הא אמרינן דבכלל ניסוך הוא:

לחם משנה במה דברים אמורים וכו'. כל זה שם בברייתא תנו רבנן אילו נאמר זובח יחרם הייתי אומר וכו': (או שזבח למרקוליס חייב) שם (דף ס"א) אמרו אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין וכו' x:

ד סָפַת לָהּ צוֹאָה אוֹ שֶׁנִּסֵּךְ לָהּ עֲבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם חַיָּב. * שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. וְכֵן אִם שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵיבָר פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל. שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְנֶאֱסֶרֶת. זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת. שֶׁאֵין זְרִיקַת הַמַּקֵּל כְּעֵין זְרִיקַת הַדָּם שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹ שֵׁהוּא וְהַדָּם מִתְפַּזֵּר. הַמְקַבֵּל עָלָיו אֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּאלוֹהַּ חַיָּב סְקִילָה. וַאֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ לְבֵנָה וְאָמַר לָהּ אֵלִי אַתָּה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּדִבּוּר זֶה חַיָּב. וַאֲפִלּוּ חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר אֵין זֶה אֵלִי אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם אֶלָּא נִסְקָל:

ההראב"ד שחט לה חגב פטור אלא א''כ היתה דרך עבודתה בכך. א''א אין הדעת מקבלת כל זה. וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים. אלא מראין הדברים שהחכמים שפוטרין בשחיטת חגב אין להם תולדות בעבודת כוכבים ומי שפטר במחוסרת אבר ג''כ ס''ל כחכמים. אבל רב יהודה ורב נחמן אליבא דרב סבירא להו כר' יהודה וכתנא דספת וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברים חייב אפילו שלא כדרכה. וכשאמר רב יהודה עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר ורבותא קאמר דאף על גב דעבודתה במקל זרק מקל לפניה פטור הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת:

כסף משנה ספת לה צואה וכו'. פ' רבי ישמעאל (דף נ' נ"א) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור א''ל אביי לרבא מ''ש שבר דה''ל כעין זביחה זרק נמי ה''ל כעין זריקה א''ל בעינא זריקה משתברת וליכא איתיביה ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים חייב צואה מאי זריקה משתברת איכא בצואה לחה לימא כתנאי שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים לא דכ''ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה וא''כ מן הראוי היה לרבינו לפסוק דלא כרב דאמר שבר מקל לפניה חייב דהא בעינן עבודה כעין פנים וליכא אלא דבתר הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת א''ל רבא לר''נ מ''ש שבר וכו' א''ל בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו אף לדידי קשיא לי ושאלתיה לרבה בר אבוה ורבה בר אבוה לחייא בר רב וחייא בר רב לרב וא''ל נעשה כמגדל לעבודת כוכבים. וכיון דחזינן דכל הני אמוראי שקלי וטרי אליבא דרב בהא שמעתתא ולא פליג חד מנייהו עליה ש''מ כוותיה ס''ל ושפיר מצי רב למיתי ככולי עלמא דההיא דחגב מיירי בשאין עובדין אותה בחגב ומשום הכי פטרי רבנן ורב דמחייב בשבר מקל לפניה דוקא היכא דעבודתה במקל ובהא אפילו רבנן מודו ובדין הוא דכי אמר לימא כתנאי דהוה מצי למימר לא דכ''ע כרב וכמו שכתבתי אלא משום דמאן דאמר לימא כתנאי לא אסיק אדעתיה לאיפלוגי בין דרך עבודתה במקל וחגב או לאין דרך עבודתה בהן ורצה לדחוק לאוקומי לרב הא מיהא כר' יהודה ואהדר ליה לפום מאי דס''ד דכ''ע לא ס''ל כוותיה אבל לפום קושטא דמלתא אתי ככולי עלמא וכדפרישית. וא''ת בשבר מקל לפניה בשאין דרך עבודתה בכך עסקינן ומיחייב משום זובח וא''כ היכי אמרת שעובדין אותה במקל דא''כ תיפוק ליה משום דרך עבודתה בכך כבר נזהר רש''י מזה ופירש שמקשקשין לפניה במקל. ופוסק רבינו בשחיטת חגב כרבנן דפטרי ואיתא נמי התם א''ר אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור שנאמר בלתי לה' לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים ומוקי לה התם דוקא במחוסר אבר. וספת לה צואה פירש''י האכילה צואה מלשון מי ספו לך מאליה וצריך לומר לדעתו שזרקה לתוך פיה דאי לא היכי מדמה לה לזריקה והתוספות פירשו דהיינו שליכלכה בצואה לשון טבול כמו לא יספות במלח ויאכל בפ' הפועלים וזריקה המשתברת היינו דבעינן כגון זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפין טיפין. והרמ''ך כתב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל וכו' ה''ל לפרש והוא שעובדין אותה בזריקת מקל אבל אי חובטין לפניה במקל וזרק לפניה במקל פטור כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ולא נוקי לה כאמוראי אליבא דרב: וכתב הראב''ד א''א אין הדעת מקבלת כל זה וכו' הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת, עכ''ל: וכבר ביארתי דעת רבינו. ומ''ש שאין הדעת מקבלת ששחיטת חגב וכו' אפשר לומר שיותר נראה עבודה בספיתת צואה וניסוך מי רגלים כיון שאינו דבר הנזרק בפנים משחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר דכיוצא בהם נשחטים בפנים ואלו מוחלקים מהן הא ודאי מוכחא מילתא דלאו כעין פנים הוא: ומ''ש מי שפטר במחוסרת אבר וכו' אבל רב יהודה וכו' וכן הלכתא וכו'. תימה אמאי פסק כר' יהודה הא ודאי דכחכמים קי''ל ועוד אמאי דחי ההיא דמחוסרת אבר דאמר ר' יוחנן ופסק כרב יהודה ורב נחמן אליבא דרב הא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן: ומ''ש וכשאמר רב יהודה כו', נתכוין לומר דרבותא דרב היינו כשזרק מקל לפניה פטור אבל לדעת רבינו רבותיה בשבר דחייב וי''ל דסבר רבינו דעדיף טפי למימר דרבותא ברישא דמלתא דהיינו שבר מלמימר דרבותא בסיפא דמלתא וכדברי הראב''ד: ומ''ש רבינו זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת. מבואר שהוא כרב נחמן אמר רב והוא ז''ל מפרש דרב יהודה ור''נ בזרק מקל לפניה ה''ל תרי אמוראי ואליבא דרב פסק כרב נחמן משום דאמוראי טובא שקלו וטרו אליביה. ואפשר היה לומר דרבינו סבר דרב יהודה ורב נחמן לא פליגי ורב נחמן דמחייב בזרק מקל לפניה היינו דוקא כשעובדין אותה בזריקת מקל וכדפרישית ואשמעינן דאפילו הכי אינה נאסרת אלא דק''ל דאם כן דלא פליגי נצטרך לפרש שעובדין אותה במקל שכתב רבינו בזריקת מקל ואם איתא ה''ל לכתוב בהדיא שעובדין אותה בזריקת מקל: כתב הרמ''ך ספת לה צואה וכו'. תימה היאך פריש לה למילתה כפשטה וה''ל לפרשה ששוחטין לפניה בהמה ועכשיו כששחט לה חגב גרעה לעבודתה אבל אם עבודתה בגפוף ונישוק ושחט לה חגב חייב דאם בשיבר מקל לפניה חייב דחשבינן ליה כעין פנים כ''ש בשחט חגב ובהמה בעלת מום ותירץ על זה יפה פירש הרב דשחט לה חגב פטור ואדרבא כ''ש דפטור היכא דאין דרכה בשחיטה כלל ולא איצטריך לטעם גרועי גרעה כמו שפירשו המפרשים אלא משום דבגמרא הוה מוקמינן הא דשיבר מקל בפניה כתנאי ומשום הכי אמרינן דרבנן דפטרי בשחט לה חגב לא ס''ל הא דשיבר מקל לפניה חייב ומשום הכי דחה בגמרא, עכ''ל: המקבל עליו אחד מכל מיני וכו'. משנה באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס') ומני בהדייהו העובד עבודת כוכבים וקאמר אחד העובד ואחד הזובח וכו' והמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה. ומ''ש ואפילו הגביה לבנה: ומ''ש ואפילו חזר בו תוך כדי דבור. הכי אמרינן בבתרא פרק יש נוחלין (דף קכ"ט:) ופ' בתרא דנדרים (דף פ"ז) דעבודת כוכבים תוך כדי דבור דלא מהני מידי:

לחם משנה ספת לה צואה וכו'. פרק ר' ישמעאל (דף נ':) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל וכו'. (עיין בכ"מ). עוד שם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת וכו' לפירש''י ז''ל הני תרי מימרא לא פליגי אלא דמימרא קמא מיירי דעובדין אותה בקשקוש ומשום הכי קאמר זרק מקל לפניה פטור. ומימרא תנינא שעובדים אותה כדרכה וקאמר דאפילו הכי אינה נאסרת משום דבעינן כעין פנים. ואם רבינו מפרש כן קשה דאמאי לא קאמר בהא דספת לה צואה שהיא צואה לחה דבעינן זריקה משתברת כדאמר בגמרא למימרא קמא. לכך נראה ודאי דסבירא ליה דפליגי והני תרי מימרי איירי בקשקוש והוו תרי אמוראי אליבא דרב והוא פסק כרב נחמן דלא בעינן זריקה משתברת לענין חיובא אלא לענין איסור דוקא. והשתא ברייתא דצואה דאיירי לענין חיוב הוי אפילו בצואה עבה וכן הא דתנן פ' ר' ישמעאל בשם אחרים עוד אמרו שם אמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום שהוא פטור שנאמר זובח וכו'. ונראה ליישב דעת רבינו דמימרא דר' יוחנן וכן ברייתא דספת לה צואה כלהו אליבא דהלכתא דהיינו אליבא דרבנן וסבירא ליה דרבנן דפטרי בחגב פטרי נמי בעלת מום אבל בספת לה צואה מודו דחייב דעדיף טפי. וא''ת לדעת רבינו עדיף שבר מקל משחט חגב דבשחט חגב כתב דפטור ובשבר מקל חייב. וא''כ קשה דאיך תירצו בגמ' לא דכ''ע לא אמרינן כעין זביחה וכו' כלומר ודכולי עלמא דלא כרב דבשבר מקל כ''ע מודו דפטור אדרבה הסברא הוי איפכא וה''ל לאוקמי כולהו כרב וכ''ע מודו דכששבר מקל חייב משום דעדיף טפי. וי''ל דס''ל לרבינו דשבר מקל לא עדיף משחט חגב אדרבה גרע משחט חגב כדאמר בגמ' הואיל וצוארו ארוך לענין דינא הם שוין דכי היכי דבשבר מקל כשעובדים אותה בקשקוש היכא דשבר מקל בפניה חייב ה''נ בחגב היכא דעובדים אותה בחגב אע''פ שאין עובדים אותה בשחיטת חגב ממש חייב וחכמים דפטרי בחגב איירי בשאין עובדים אותה בחגב כלל. וא''ת א''כ איך אמר לימא כתנאי לימא דכולהו סברי כרב וחכמים דפטרי התם משום דאין עובדין אותה בחגב כלל אבל הכא דעובדין אותה בקשקוש לא וכמו שהקשו התוס' וי''ל דהמקשה היה סבור דהוי כל כך בחגב אע''פ שאין עובדין אותה כלל כמו בשבר מקל היכא דעובדים אותה בקשקוש. ומה שמחייב במקל וחגב התם משום דאסיק אדעתיה טעמא דהואיל וצוארו ארוך כצואר בהמה ואהני לן הך טעמא לחייב אפילו שאין עובדים בחגב כלל וכה''ג חייב במקל היכא שעובדין אותה בקשקוש והמתרץ תירץ דאע''ג דר' יהודה מחייב בחגב מ''מ הכא מודה דפטור דאהני לן כ''כ טעמא דהואיל וצוארו ארוך דאפילו שאין עובדים בחגב כלל חייב טפי משבר דעובדין אותה בקשקוש. ולפי זה מה שכתב רבינו אא''כ עבודתה בכך אינו ר''ל בשחיטת חגב ממש אלא עבודתה בחגב בלבד כמו שעובדים אותה במקל דלקמן דעובדין אותה דרוצה לומר בקשקוש מקל. והשתא לפירושו אתי שפיר הברייתא ור' יוחנן אתי כרבנן אע''ג דהסברא היא קשה מאד דס''ל דבספת חייב טפי משחיטת חגב דבספת חייב אע''פ שאין עובדין אותה כלל משא''כ בחגב. והראב''ד ז''ל בהשגות יש לו דרך אחרת והוא סבר דחגב ובהמה בעלת מום וספת דינם שוה ור' יוחנן דפטר בבעלת מום ס''ל כרבנן ולכך בספת ובחגב נמי פטר וכן בשבר מקל ור' יהודה דמחייב בחגב ס''ל דבכלהו חייב בספת ובשבר מקל ובהמה בעלת מום ולדידיה ר' יוחנן ורב פליגי דר' יוחנן ס''ל כרבנן ורב כרבי יהודה ופסק כרב ולדידיה כל כעין זביחה וזריקת פנים המשתברים חייב ותרי מימרי דרב נחמן ורב יהודה לא פליגי כדפירש''י ז''ל ואפילו שיהיה שלא כדרכה חייב. ומ''ש שעובדין אותה במקל דהיינו אפילו בקשקוש כדפירש''י ז''ל אין הכונה דבהני דוקא חייב היכא דשבר אבל היכא דאין עובדים אותה בקשקוש פטור אלא מאי דנקט קשקוש משום סיפא נקטיה דאע''ג דעובדים אותה בקשקוש פטור היכא דזרק מקל אבל לעולם הוא חייב בכל גוונא אפילו שאין עובדים אותה בקשקוש ומשום הכי צ''ל על כרחין דפליגי רב ורבי יוחנן משום דלא מצית לאוקמי לר' יוחנן היכא דאין עובדין אותה כלל דאפילו בכי האי גוונא מחייב רב וקצת מדברי אלה מבוארים בדברי הר''ן ז''ל בפ' רבי ישמעאל: המקבל עליו אחד מכל מיני עבודת כוכבים באלוה חייב סקילה וכו'. בפרק ארבע מיתות (דף ס') אמר במשנה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה, ומפרש רבינו דמקבלו באלוה ר''ל שהיה כבר עבודת כוכבים ועתה קבלו עליו באלוה, ואומר לו אלי אתה ר''ל שלא היה מתחלה עבודת כוכבים אלא שהוא עשה אותה עתה עבודת כוכבים ומתני' זו אף זו קתני. ומדנקט רבינו הגביה לבנה לכאורה משמע דבעי דליעביד מעשה ואינו נראה דכי אמרו בגמרא פרק כל הצלמים דבעי דליעביד מעשה גבי זקף לבנה להשתחוות לה וכו' דהיינו זקף דהוא מעשה היינו דוקא לענין ליאסר עליו אבל לענין חיוב באמירה בעלמא סגי כדאמרו בגמרא בפרק ארבע מיתות בפסקא אר''נ וכו' כיון שאמר לו אלי אתה חייב ואמרינן אמאי כו' והקשו והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה ע''כ. משמע דמתני' איירי בדליכא מעשה דאל''כ מאי קושיא הא עשה מעשה דזקף לבנה אלא ודאי נראה דלא בעינן זקף. ורבינו דנקט הגביה לאו דוקא אלא אפילו בלא הגביה נמי:

ה הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּדַרְכָּהּ וַאֲפִלּוּ עָשָׂה דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן חַיָּב. כֵּיצַד. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לִפְעוֹר כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ אוֹ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ הוֹאִיל וַעֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ חַיָּב. וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ:

כסף משנה העובד עבודת כוכבים כדרכה וכו'. בפ' ארבע מיתות (דף ס') תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ובגמרא הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו אף על גב דמכוין לבזויה והזורק אבן למרקוליס אע''ג דמכוין למרגמיה. ומפרש רבינו למתני' בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו במזיד ולענין סקילה א''א דהא מוטעה הוא. ומ''ש ומביא קרבן על שגגתו אע''פ שהוא דבר פשוט כתב כן משום דהוזכר כן בגמ' (ס"ד.) מדאמרינן התם רב מנשה הוה קאי אזיל לבי תורתא אמר ליה עבודת כוכבים היא דקאי הכא שקל פיסא שדא ביה אמר ליה מרקוליס היא א''ל הזורק אבן למרקוליס תנן, כלומר הזורק לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו ואתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הזורק אבן למרקוליס תנן אע''ג דמכוין למרגמיה. וכיון דרב מנשה שוגג הוה ומייתי מדתנן הזורק אבן למרקוליס ודאי לענין חיוב חטאת קבעי:

ו [א] הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֵאַהֲבָה כְּגוֹן שֶׁחָשַׁק בְּצוּרָה זוֹ מִפְּנֵי מְלַאכְתָּהּ שֶׁהָיְתָה נָאָה בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁעֲבָדָהּ [ב] מִיִּרְאָתוֹ לָהּ שֶׁמָּא תָּרֵעַ לוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵן מְדַמִּים עוֹבְדֶיהָ שֶׁהִיא מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה. אִם קִבְּלָהּ עָלָיו בֵּאלוֹהַּ חַיָּב סְקִילָה * וְאִם עֲבָדָהּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ אוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת מֵאַהֲבָה אוֹ מִיִּרְאָה פָּטוּר. הַמְגַפֵּף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַמְנַשֵּׁק לָהּ וְהַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ לְפָנֶיהָ וְהַמַּרְחִיץ לָהּ וְהַסָּךְ וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּדִבְרֵי כָּבוֹד הָאֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָעָבְדֵם, וּדְבָרִים אֵלּוּ בִּכְלַל עֲבוֹדָה הֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אַחַת מֵהֶן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּפֵרוּשׁ. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּאֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וַעֲשָׂהוּ לְעָבְדָהּ חַיָּב:

ההראב"ד ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה פטור. א''א דומה שהוא השמיט מכאן מיראה ובגמרא הולכין יחד מאהבה ומיראה ואנו מפרשין מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה:

כסף משנה העובד עבודת כוכבים מאהבה וכו'. שם (סנהדרין ס"א) אתמר העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה ורבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין ואי לא לא. וידוע דהלכה כרבא דפטר ואפילו הכי בקבליה עליה באלוה אפילו מאהבה ומיראה חייב דהא מודה רבא בהא וכדקאמר בהדיא אי קבליה עליה באלוה אין: וכתב הראב''ד א''א דומה שהוא וכו' מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה עכ''ל. איני מבין דבריו דהא רבינו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה. ומה שכתב ואנו מפרשים מאהבת אדם וכו' רבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת עבודת כוכבים ומיראתו ממנה וכמו שכתב רבינו. כתב הרמ''ך תימה שהוא כתב בסמוך שאם זרק אבן למרקוליס חייב אף על גב דלא קבליה עליה עכ''ל. ואין זו השגה שרבינו בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמר ולא לענין חיוב סקילה כמו שכתבתי. וכתב עוד הרמ''ך גבי הפירוש שפירש בעבודת כוכבים מאהבה ומיראה לא נהיר. והריב''ש כתב השגת הרמ''ך וכתב עוד ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב''ם ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה ומיראה פטור ואמרת דמה שכתב דרך עבודתה שפיר אבל מה שהוסיף ואם עבדה באחת מארבע עבודות וכו', אני אומר אדרבא איפכא הוא דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור ומרקוליס דשאני התם דדרך עבודתה באותו ביזוי כמו שכתב הוא ז''ל הואיל ועבודתה בכך חייב אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהבה ומיראה פטור אבל עתה שכתב הרב ואם עבדה דרך עבודתה או בארבע עבודות קשה מפעור ומרקוליס מדבריו לדבריו. ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב''ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות דבהא לכ''ע פטור כיון דלא קבליה עליה באלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא (דף ס"א ס"ב) אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ויראה הניחא לאביי וכו' אלמא דלכ''ע אפילו בארבע עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס''ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבודות וה''ה אם היו עובדים אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עבדה ג''כ באותה עבודה, ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתה באותו בזוי והיתה עבודת כוכבים גמורה שעובדיה היו עובדים אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ''ל: וכתב עוד וז''ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב''ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע''פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור''ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ''ל, ודרך אחרון הוא הנכון בעיני לדעת רבינו: וכתב עוד הריב''ש ומ''מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב''ם במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע''פ שאינו מקבלה באלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי כוכבים שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקהו קאמר ובכי הא אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאילו עובדה ברצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינה עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור, עכ''ל: המגפף וכו'. משנה שם (סנהדרין ס"ג) אבל המגפף והמנשק וכו' המלביש והמנעיל עובר בל''ת ומפרש רבינו דהיינו לא תעבדם וכן פירש''י: ומ''ש אעפ''כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, כלומר דלא כתיב בהדיא לא תגפף ולא תנשק וכך אמרו דעל כל אלו אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות כלומר דכלהו משתמעי מחד קרא: ומ''ש ואם היתה דרך עבודתה וכו'. פשוט וכבר נתבאר:

לחם משנה המגפף וכו'. כל אלו במשנה. ומה שכתב רבינו ועשהו לעבדה קשה דהא אמרינן בפעור ומרקוליס דאע''ג דקא מכוין לבזותה חייב כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (דף ס"ד) ואם כן למה לי לעבדה, וי''ל דרבינו סובר ומפרש כפירוש התוספות דמכוין לעובדה בביזוי:

ז יָשַׁב לוֹ קוֹץ בְּרַגְלוֹ לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֶנּוּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בְּפָנֶיהָ לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֵם מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ אֶלָּא יֵשֵׁב וְאַחַר כָּךְ יִטּל:

כסף משנה ישב לו קוץ ברגלו לפני וכו' עד מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים. ברייתא פרקא קמא דע''ז (דף י"ב) כלשון רבינו ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ולא כתבה רבינו וגם הרי''ף ונראה שלא היה בנוסחאות שלהם. ודע דבישב לו קוץ ונתפזרו לו מעות קתני בגמרא ואם אינו נראה כלומר שאינו נראה כמשתחוה כגון שפנה אחוריו או צדו לעבודת כוכבים מותר ולא חשש רבינו לכתבו דמילתא דפשיטא היא:

ח פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

ט * הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא עֲבָדָהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ד) 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'. וְכֵן הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ד) 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם'. לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לְעַצְמוֹ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:

ההראב"ד העושה עבודת כוכבים לעצמו אע''פ שלא עשאה בידיו ואע''פ שלא עבדה לוקה. א''א קשיא לי אמאי לוקה והלא לאו שבכללות הוא מי לא אמרינן במגפף ומנשק אינו לוקה עליה משום דהוה ליה לאו שבכללות שכלל עבודות הרבה בלא תעבדם והכא נמי כל התמונות בלאו אחד. ותו קשיא לי מאי דאמרינן במגפף ומנשק וכו' דלא לקי עלייהו ובתוספתא דמכות דקא חשיב הלוקים קא חשיב הסך והמקנח המגפף והמגרד אלמא לקי. והקושיא הראשונה אפשר לתרצה דשאני עבודות אלו כיון דאינם עבודת פנים דאפליגו מזביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם וכלהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות אבל ענין עשיית פסל וכל תמונה בעבודת כוכבים אחת היא:

כסף משנה העושה עבודת כוכבים לעצמו וכו': כתב הראב''ד א''א קשיא לי אמאי לוקה וכו' וכל תמונת עבודת כוכבים אחת היא עכ''ל. והתירוץ שכתב לראשונה מבואר, ומה שכתב ותו קשיא לי וכו'. יש לתמוה שמאחר שאותה תוספתא לא הוזכרה בגמרא משמע דלאו דסמכא היא ולישנא דמתני' הכי דייקא אבל המגפף וכו' עובר בל''ת. ואם איתא הל''ל אבל המגפף וכו' לוקה, ועי''ל דלוקין דקתני בתוספתא היינו מכת מרדות:

לחם משנה והעושה עבודת כוכבים לעצמו וכו'. קשה היכא דעשאוה אחרים לו אמאי לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו כמו שפסק רבינו בפרק ט''ז מהלכות סנהדרין. ויש לומר דכיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאלו עשאו הוא וחייב:

י אָסוּר לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כ) 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' כְּלוֹמַר צוּרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְנוֹי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְּעוּ בָּהֶן הַטּוֹעִים וִידַמּוּ שֶׁהֵם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵין אִסּוּר לָצוּר לְנוֹי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אֵין מְצַיְּרִים לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבַּטְּרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וִאִם צָר לוֹקֵה. אֲבָל אִם הָיִתָה הַצּוּרָה [ג] מֵשִׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֵׁל סִימָנִין כִּגוֹן הַצּוּרוֹת שֵׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וִהַטַּבִלִיּוֹת [ד] אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת:

לחם משנה אסור לעשות צורות וכו'. כל זה פ' כל הצלמים (דף מ"ג) ועיין בהר''ן שהאריך שם הרבה:

יא טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהוּא צוּרַת אָדָם אִם הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת אָסוּר לְהַנִּיחָהּ וּמֻתָּר לַחְתֹּם בָּהּ. וְאִם הָיְתָה הַצּוּרָה שׁוֹקַעַת מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ וְאָסוּר לַחְתֹּם בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהַנָּחָתָם תַּעֲשֶׂה בּוֹ הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת. * וְכֵן אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים מַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כ) 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' (גמרא ראש השנה כד-ב) 'לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שְׁמָשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם' וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ. צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת וּשְׁאָר נֶפֶשׁ חַיָּה חוּץ מִן הָאָדָם וְצוּרוֹת הָאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לָצוּר אוֹתָם וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת:

ההראב"ד וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א''א דומה שהוא מחלק בין צורת אדם לצורת המשמשין במרום, צורת משמשין אפילו הם שוים לא בולטים ולא שוקעים אסורים וצורת אדם אם אינו בולט מותר ולא ידעתי למה ומאין לו. וא''ת משום דקתני חותמה בולט אסור להניחה הא שוה בשוה מותר אימא סיפא חותמה שוקע מותר להניחה הא שוה בשוה אסור וסוף דבר לעשותה ישראל בכל ענין אסור ואם עובדי כוכבים עשו לו בולט אסור להניחה בידו ומותר שיחתום לו עובד כוכבים שוקע מותר להניחה ואסור לחתום לו עובד כוכבים ואחד צורת אדם וצורת שמשין שבמרום דינם שוה וכן עיקר:

כסף משנה (י-יא) אסור לעשות צורות לנוי וכו'. בר''ה פרק שני (דף כ"ד) תנן דמות צורות לבנות היו לר''ג בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה את ההדיוטות כלומר העדים הבאים להעיד על קידוש החדש ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם כדי לבדקם אם היו דבריהם מכוונים ופריך התם ובפ' כל הצלמים (דף מ"ג) ומי שרי והא כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומשני שאני ר''ג דאחרים כלומר עובדי כוכבים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואסר ליה שמואל ומפרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא אי הכי דר''ג נמי ניחוש לחשדא רבים שאני וכיון דר''ג נשיא הוה שכיחי רבים גביה ואי בעית אימא דפרקים הוה כלומר של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת העדים וכולי יומא לא חזו וליכא חשדא. ואי בעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. וסובר רבינו דקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי מעתה לית לן למימר בדר''ג דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקימתי דאחרים עשו לו ודפרקים ולפיכך לא הזכיר רבינו חלוקים אלו. וכן נראה שהוא דעת הרי''ף ז''ל שלא כתב אלא להתלמד שאני ומיהו קשה למה לא הזכיר רבינו להתלמד שרי וצ''ע. ותניא תו התם לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי שמשמשים לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת. ותו תניא כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ותניא תו התם טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. ודעת רבינו שדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים ובין שוקעים וזהו שכתב דאפילו על הלוח אסור ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות וזה שחלקו בטבעת בין בולט לשוקע היינו דוקא בצורת אדם: כתב הראב''ד וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א''א דומה שהוא מחלק וכו' ואחת צורת אדם וצורת שמשים שבמרום דינם שוה וכן עיקר, עכ''ל. והר''ן כתב בפרק כל הצלמים על דברי רבינו ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום וכלהו מלא תעשון אתי נפקא כדאיתא בגמ' ואף הראב''ד ז''ל השיב עליו אולי סובר דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה כוכבים ומזלות מפני שאינם נראים בולטים ואף בגלגל אינן בולטים אלא משוקעים בתוכו ליכא לאפלוגי בהן בין בולט לשוקע אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מיתסר אלא בכה''ג. ואיני יודע למה כתב הר''ן טענה זו כמסופק בה שהרי בעלי התוס' סוברים כן דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין ומטעם שכתב הר''ן וכן כתב הרא''ש בפסקיו: הרמ''ך כתב שקשה על האומרים דכל שאין חותמו בולט מותר אמאי צריך לתרץ דפרקים הוה לימא על הלוח היה שלא היה בולט ומה שתירץ לעיל בשמעתא חותמו בולט הוי אינו עיקר מדמקשינן בסיפא דשמעתא והא ר''ג יחיד הוה וצ''ע. אי משום הא לא איריא דאפילו נימא דעיקר הוא לא קשה מידי דעיקר תירוצא דשני ליה בין שוקע לבולט לא איירי אלא לענין שמותר לקיימם אבל לעשותם אסור וזה הרב בלעשות איירי, עכ''ל: צורות הבהמות. כתב הרמ''ך דהא דמות ארבע פנים בהדי הדדי אסור כדאמר אביי והא ארבע פנים הם כדמות חיות ועופות וא''ת א''כ תיפוק לי משום צורת אדם י''ל שאם עשה אדם ושור בצורה אחת גריע מאדם לבדו דלא חזינן ליה מקרא דלא תעשון אתי ותימה למה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה, עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן