הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ-כג) 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי'. וְנֶאֱמַר (ויקרא יח-ג) 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ'. וְנֶאֱמַר (דברים יב-ל) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם'. הַכּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן. אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. [א] לֹא יִלְבַּשׁ בְּמַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶן. וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית רֹאשׁוֹ כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם. וְלֹא יְגַלֵּחַ מִן הַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין וְזֶה הַנִּקְרָא [ב] בְּלוֹרִית. וְלֹא יְגַלֵּחַ הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע מִלְּאַחֲרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הֵן. * וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן רַבִּים כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין. וְכָל הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה:

ההראב"ד ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו''ם. א''א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים:

כסף משנה אין הולכין בחוקות וכו'. מ''כ דאיתא בספרא פרשת אחרי מות. ומשמע דרבינו כתב בתחלה דרך כלל אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים וכו' עד ואבדיל אתכם מן העמים והדר מפרש. לא ילבש במלבוש המיוחד להם לפרש מ''ש לא במלבוש. לא יגדל ציצית ראשו וכו' לפרש מה שכתוב ולא בשערו. ולא יבנה מקומות לפרש מ''ש וכיוצא בהם: ולא ילבש במלבושים וכו'. כתב מהר''י קולון סימן פ''ח דאיתא בספרא שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו' הואיל ויוצאין בקילוסין אף אני וכו'. וכתב הוא ז''ל שלא נתכוון רבינו לאסור אלא מלבוש המיוחד להם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות או מפני ד''א שכיון שנתייחד להם מפני פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זו אין הישראל חייב להשתנות מן העובדי כוכבים כלל ועיקר: ולא יגדל וכו'. נ''ל שכך צריך לגרוס ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח וכו' ותני והדר מפרש לא יגדל ציצית ראשו וכו' והא כיצד באחד משני ענינים שהם עושים לא יגלח מן הצדדים וכו' ולא יגלח השער וכו'. ומ''ש אסור לגדל בלורית. מדתני' בפ' אין מעמידין [כ''ט.] וכתבה רבינו בסמוך עובד כוכבים שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם עבודת כוכבים הוא מגדלה אסור הישראל להדמות להם בה: ומ''ש ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו'. בב''ק סוף פ' מרובה (דף פ"ג.) ובסוטה פרק עגלה ערופה (דף מ"ט:) תניא המספר קומי ה''ז מדרכי האמורי. ומפרש רבינו מספר קומי לצד הפנים ומניח הפרע מאחריו וכן פירשו רש''י והערוך: ולא יבנה מקומות וכו': כתב הראב''ד ולא יבנה מקומות וכו' א''א לא ידעתי מה הוא זה וכו' כמו שהם עושים עכ''ל. ונ''ל דהיינו לומר שלא יבנה כתבנית אותם היכלות: וכל העושה אחד מאלו לוקה. וא''ת והא הוי לאו שבכללות והיאך לוקים עליו. וי''ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם שהוא כולל ענינים שונים לא תאכלו ביום שתהרגו נפש לא תאכלו אכילת בן סורר ומורה וכגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב אבל כל הנכללים בלאו זה כלם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחקות העובדי כוכבים ועונשן שוה דהיינו מלקות. ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם:

לחם משנה אין הולכין וכו'. כל זה ביאר הרב בית יוסף יפה ביורה דעה סימן קע''ח:

ב עַכּוּ''ם שֶׁהָיָה מִסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִבְלוֹרִיתוֹ קָרוֹב שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ:

כסף משנה עובד כוכבים שהיה מסתפר וכו'. ברייתא פרק אין מעמידין (דף כ"ט.) עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח:

ג יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה [ג] קָרוֹב לַמַּלְכוּת וְצָרִיךְ לֵישֵׁב לִפְנֵי מַלְכֵיהֶם וְהָיֳה לוֹ גְּנַאי לְפִי שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבּשׁ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶן וּלְגַלֵּחַ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין:

כסף משנה ישראל שהיה קרוב למלכות וכו'. בסוף פ' מרובה (ב"ק פ"ג) ובפ' עגלה ערופה (סוטה מ"ט) אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה ומשם למד רבינו להתיר המלבושין וכ''ש הוא. ועוד דאשכחן דאי אבטולס בר ראובן היה מתנכר שהוא יהודי כדאיתא במעילה [י''ז.] וע''י כן הציל את ישראל ודאי שלא היו מלבושיו כשל ישראל דא''כ היו מכירים אותו. וא''ת כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות. ויש לומר משום הצלת ישראל הוא דשרו וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל והני ת' ילדים שהיו לדוד נמי הצלת ישראל הוה דהוו מבעתים את האויבים. אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות:

ד אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כו) 'לֹא תְנַחֲשׁוּ'. כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ. כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים הוֹאִיל וְנָפְלָה פִּתִּי מִפִּי אוֹ נָפַל מַקְלִי מִיָּדִי אֵינִי הוֹלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵלֵךְ אֵין חֲפָצַיי נַעֲשִׂים. הוֹאִיל וְעָבַר שׁוּעָל מִימִינִי אֵינִי יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵצֵא יִפְגָּעֵנִי אָדָם רַמַּאי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹמְעִים צִפְצוּף הָעוֹף וְאוֹמְרִים יִהְיֶה כָּךְ וְלֹא יִהְיֶה כָּךְ. טוֹב לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי וְרַע לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים שְׁחֹט תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית. שְׁחֹט תַּרְנְגלֶת זוֹ שֶׁקָּרְאָה כְּמוֹ תַּרְנְגוֹל. * וְכֵן הַמֵּשִׂים סִימָנִים לְעַצְמוֹ אִם יֶאֱרַע לִי כָּךְ וְכָךְ אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי וְאִם לֹא יֶאֱרַע לִי לֹא אֶעֱשֶׂה, כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְכָל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִפְּנֵי דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ לוֹקֶה:

ההראב"ד וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'. א''א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה''ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה:

כסף משנה כיצד הוא הנחש. סנהדרין פ' ד' מיתות (ס"ה ס"ו) ת''ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו או מקלו נפלה לו מידו בנו קורא לו מאחוריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו שועל משמאלו. ורבינו נקט תרי ותלתא מנייהו לדוגמא בעלמא ולא חש למנות את כולם. ומה שכתב וכן אלו ששומעים צפצוף העוף וכו'. גם זה שם ת''ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובדגים: וכן אלו שאומרים שחוט וכו'. ברייתא בשבת (דף ס"ז) ס''פ במה אשה יוצאה. ופירוש שקרא ערבית כתוב רש''י איחר יותר משאר חביריו ולי נראה שקרא כעורב, עכ''ל. כתב הרמ''ך תימה דבמסכת שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחלה ואין בו משום דרכי האמורי עכ''ל. וספר מוטעה נזדמן לו דבנוסחי דידן כתוב כדברי רבינו וכך הם דברי רש''י: וכן המשים סימנים לעצמו. בפרק גיד הנשה (חולין צ"ה:) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש: וכתב הראב''ד א''א זה שיבוש גדול וכו' מפקי פולסי דנורא לאפיה, עכ''ל: נראה מדבריו ז''ל שהניחוש אסור לבני נח דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לבן נח. ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא לא קיי''ל הכי דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח וכ''כ רבינו בפ''ט מהל' מלכים. ולענין יונתן בן שאול רבינו לא הזכירו ואפשר שלא היה בגירסתו ואפילו את''ל שהיה בגירסתו אפשר לומר שהוא ז''ל מפרש המאמר באופן דלא תקשי לן הא דיונתן וה''ק כל המנחש ואינו סומך עליו כמו שסמכו אליעזר ויונתן על סימניהם. ומיהו לא דמו דשל אליעזר ודאי הוה נחוש שמיד נתן הצמידים קודם ששאל בת מי את ולדידיה לית ביה איסור דבן נח היה, אבל יונתן בן שאול יש לנו לומר דלא הוה ניחוש דצדיק גמור היה דמסתמא לא היה מנחש ומה שעשה סימן זה היינו כדי לזרז נערו ובלא''ה נמי היה עולה ומכל מקום הרי סמך על התשובה שהשיבוהו וסמך בכך דפשטיה דקרא הכי מוכח וכיון שהוא עצמו לא לניחוש נתכוון לא רצה רבינו לכתוב וכיונתן בן שאול. והר''ן כתב בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכו' כתב הרמב''ם וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב''ד זה שבוש גדול הוא וכו' ודברי הראב''ד תמוהים בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ''מ הדבר צריך תירוץ שא''א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ''ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה''ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע''פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים, ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא, ואי קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהיה תולה מעשיו בו דהא בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל וכי א''ל ושמואל מת נמנע ולא הלך, י''ל שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ''ק דב''ב [י''ב:] ניתנה נבואה לתינוקות. ולפי זה כי אמרינן רב בדיק במברא לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו. אלא שאין דברי רש''י כך שהוא כתב בדיק במברא אם מזדמנה לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל. ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר וכיהונתן שתלו עליו כל מעשיהם לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית תינוק ואשה אע''פ שאין נחש יש סימן וכתב רש''י אע''פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אח''כ אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זה דעתי בדברים הללו ואפשר שאף הרמב''ם לכך נתכוון שהמשים סימנים בדבר אסור ותולה עליו מעשיו לגמרי כמו שעשה אליעזר בדבר מותר, עכ''ל:

לחם משנה אין מנחשים וכו' הואיל ונפלה פתי וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות בסנהדרין (דף ס"ה ס"ו): וכן המשים סימנין וכו'. פרק גיד הנשה (דף צ"ה:) אמרו שם רב הוה קא אזיל לבי רב חנין חתניה חזי מברא דקא אתי לאפיה אמר מברא קאתי לאנפאי יומא טבא לגו וכו' ואמרו שם דרב לא אכל וכו' ושאלו מ''ט אי משום איעלומי הא לא איעלים אלא דנחיש כלומר מפני שאמר מברא אתא לאנפאי יומא טבא לגו ולכך לא אכל מיניה דהוה אסירא והקשו והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש ותירצו אלא סעודת הרשות הוה ע''כ ומפרשו רבינו לענין איסורא. והראב''ד ז''ל בהשגות מפרש דודאי לענין איסורא אינו אסור אלא כמו פתי נפלה מפי כו' וכיוצא בדברים הנזכרים בברייתא אבל אלו מותרים. ומה שאמרו בגמרא כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול ה''ק אם לא עשאו מתחילה לסימן כמו שאמר יונתן בן שאול שאמר אם יאמרו עלו ועלינו אע''פ שאירע להם כך שהיו אומרים להם עלו שהיה דבר טוב לא היה סימן להסמך עליו. ולדבריו קשה מה שאמרו בגמרא אלא דנחיש דמשמע דמשום דאסור משום הנחש שאמר מברא אתי לאנפאי וכו' לא אכליה ועל דא קא מקשה כל נחש וכו' משמע שאם כאליעזר עבד אברהם הוה אסור. ועיין בפירוש הרד''ק ז''ל לספר שמואל דשם יישב הפשט לדעת הראב''ד ז''ל ומה שהקשה על רבינו דאיך אליעזר ויונתן עשו נחש כבר תירצו התוס' זה שם בפרק גיד הנשה:

ה מִי שֶׁאָמַר דִּירָה זוֹ שֶׁבָּנִיתִי סִימָן טוֹב הָיְתָה עָלַי. אִשָּׁה זוֹ שֶׁנָּשָׂאתִי וּבְהֵמָה זוֹ שֶׁקָּנִיתִי מְבֹרֶכֶת הָיְתָה מֵעֵת שֶׁקְּנִיתִיהָ עָשַׁרְתִּי. וְכֵן הַשּׁוֹאֵל לְתִינוֹק אֵי זֶה פָּסוּק אַתָּה לוֹמֵד אִם אָמַר לוֹ פָּסוּק מִן הַבְּרָכוֹת יִשְׂמַח וְיֹאמַר זֶה סִימָן טוֹב * כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר [ד] הוֹאִיל וְלֹא כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְלֹא נִמְנַע מִלַּעֲשׂוֹת אֶלָּא עָשָׂה זֶה סִימָן לְעַצְמוֹ לְדָבָר שֶׁכְּבָר הָיָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

ההראב"ד כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר. א''א אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אע''פ שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים:

כסף משנה מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין (דף צ"ה:) תניא רשב''א אומר בית תינוק ואשה אע''פ שאין נחש יש סימן. והנך רואה פירוש רבינו בתינוק ורש''י פירש תינוק היינו בן שנולד לו אע''פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, עכ''ל. וכך הם דברי הראב''ד שכתב אף זאת שאמרו וכו' אחר שהוחזקו שלש פעמים, עכ''ל: ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם אלא על מה שעבר לא על דבר עתיד וק''ל שפסוק לי פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם כדאשכחן בההוא פירקא [חולין צ''ה:] דר''י הוה בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל לבבל וא''ל ההוא ינוקא ושמואל מת ונמנע ר''י ולא הלך לבבל, ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד כגון הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד וכגון ההוא דפסוק לי פסוקיך דשמואל מת עבר היה וע''י כן נמנע מלילך לבבל שהרי כתב הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות ובההוא עובדא היה ר''י רוצה לירד לבבל ונמנע ע''י התינוק. וצ''ל דהתם לא היה ר''י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר. אך קשה מדגרסינן בר''פ מי שאחזו [ס''ח.] דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך. ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו אבל סמ''ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה ע''פ הפסוק וחושבים זה כענין נבואה עכ''ל, כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומש''ה שרי ודבריו כדברי הר''ן שכתבתי בסמוך:

לחם משנה מי שאמר דירה זו שבניתי וכו'. גם זה ביאר יפה הרב''י בספר יורה דעה סימן קע''ט. והראב''ד ז''ל בהשגות מפרש דכל זה לא נאמר לענין איסורא אלא לענין אם ראוי לסמוך על הסימנין אלו וראייתו שאמרו בגמרא והוא דאיתחזק תלתא זימני דמשמע דכיון דהוחזק שלש פעמים ראוי לסמוך דאי לענין איסורא מה לי איתחזק. ורבינו ז''ל מפרש אע''פ שאין בהם איסור נחש כלל וא''כ משמע דלא הוי סימן כלל מ''מ סימן טוב הוי ואמרינן בגמרא דדוקא הוי סימן טוב היכא דאיתחזק תלתא זמני: וכן השואל לתינוק. מפרש רבינו ז''ל שאומר לתינוק פסוק לי פסוקיך. וא''ת איך אמר שם והוא דאיתחזק שלש פעמים דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו. ולדעת רבינו לא יתיישב בשלמא אם מפרש דתינוק ר''ל מעת שנולד לי תינוק זה אתי שפיר דה''ק יעקב מעת שנולד לי בנימן אירעו לי אלו השלש רעות שיוסף איננו ואת בנימן תקחו וכמו שפירש שם הרד''ק ז''ל בספר שמואל אבל לפירוש רבינו שמפרש שאומר לתינוק פסוק לי פסוקיך מה ראיה היא זו לתינוק כלל. ונראה דמה שאמר והוא דאיתחזק תלתא זמני הכונה לומר אין הרע רע ולא הטוב טוב אא''כ בא שלש פעמים. והביא ראיה שאין הרע רע אא''כ בא שלש פעמים שנאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו:

ו אֵיזֶהוּ קוֹסֵם זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִשְּׁאָר הַמַּעֲשִׂיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת וְיֹאמַר דָּבָר פְּלוֹנִי עָתִיד לִהְיוֹת אוֹ אֵינוֹ הוֹוֶה אוֹ שֶׁיֹּאמַר שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן וְהִזָּהֲרוּ מִכָּךְ. יֵשׁ מִן הַקּוֹסְמִין שֶׁמְּשַׁמְּשִׁים בְּחל אוֹ בַּאֲבָנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁגּוֹהֵר לָאָרֶץ וְיָנוּעַ וְצוֹעֵק. וְיֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ בַּעֲשָׁשִׁית וּמְדַמִּין וְאוֹמְרִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁנּוֹשֵׂא מַקֵּל בְּיָדוֹ וְנִשְׁעָן עָלָיו וּמַכֶּה בּוֹ עַד שֶׁתִּפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ וּמְדַבֵּר. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ:

כסף משנה איזהו קוסם וכו':

ז אָסוּר לִקְסֹם וְלִשְׁאל לְקוֹסֵם אֶלָּא שֶׁהַשּׁוֹאֵל לְקוֹסֵם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אֲבָל הַקּוֹסֵם עַצְמוֹ אִם עָשָׂה מַעֲשֶׂה מִכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ' וְגוֹ' (דברים יח-י) 'קֹסֵם קְסָמִים':

לחם משנה אסור לקסום ולשאול וכו'. בכאן קיצר רבינו שהיל''ל שאם עשה מעשה השואל על פיו לוקה כמו שכתב למעלה גבי מנחש אלא שסמך על מה שכתב שם:

ח אֵיזֶהוּ מְעוֹנֵן אֵלּוּ נוֹתְנֵי עִתִּים שֶׁאוֹמְרִים בְּאִצְטַגְנִינוּת יוֹם פְּלוֹנִי טוֹב יוֹם פְּלוֹנִי רַע יוֹם פְּלוֹנִי רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְּלוֹנִית שָׁנָה פְּלוֹנִית אוֹ חֹדֶשׁ פְּלוֹנִי רַע לְדָבָר פְּלוֹנִי:

ט אָסוּר לְעוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֶלָּא הוֹדִיעַ אוֹתָן הַכְּזָבִים שֶׁהַכְּסִילִים מְדַמִּין שֶׁהֵן דִּבְרֵי אֱמֶת וְדִבְרֵי חֲכָמִים. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִפְּנֵי הָאִצְטַגְנִינוּת וְכִוֵּן מְלַאכְתּוֹ אוֹ הֲלִיכָתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁקָּבְעוּ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כו) 'לֹא תְעוֹנֵנוּ'. וְכֵן הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן וְהוּא לֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן [ה] וְלוֹקֶה:

כסף משנה (ח-ט) איזהו מעונן וכו'. פ' ארבע מיתות סנהדרין (דף ס"ה:) ת''ר איזהו מעונן ר' שמעון אומר זה במעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים ר''ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה לצאת למודי ערב שביעיות חיטין יפות ופירש''י למודי ערב שביעית כלומר ערב שביעית למדים ורגילים חיטים להיות יפות. ומפרש רבינו דר''ע לא פליג אחכמים אלא לאוסופי אתא ופסק כמותו דבין נותנים עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני יפה וכו' בין אוחז את העינים הוא בכלל מעונן, נ''ל שהוא מפרש דההיא דר''ע כ''ע מודו בה דלישנא דמעונן הכי משמע מלשון עונה אלא דחכמים מוסיפין אוחז את העינים דהוי בכלל מעונן ופסק כוותייהו והכי דייק מ''ש איזהו מעונן אלו שנותנים עתים וכו' וכן האוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן וכו' וסובר רבינו שזה שאומר היום יפה לצאת וכו' היינו ע''פ האצטגנינות וכמו שאמרו פרק ערבי פסחים [קי''ג:] מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכלדיים היינו חוזים בכוכבים כדמשמע בסוף מי שהחשיך, זהו דעת רבינו ויש חולקים בזה כמה שכתבתי בספרי ב''י שעל יורה דעה בסימן קע''ט ומ''ש שאוחז את העינים לוקה, יתבאר בסוף הפרק:

לחם משנה אסור לעונן וכו' האוחז את העינים וכו'. דברי רבינו תמוהים שכאן כתב שכשאוחז את העינים לוקה ולגבי מכשף כתב אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה ולא עשה לוקה מכת מרדות וכו'. ועוד קשה למה כתב רבינו ז''ל גבי מכשף הטעם שאינו לוקה מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד תיפוק ליה דהוי לאו שאין בו מעשה ולמה ליה לתת טעם מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. וכבר עמד על זה הרב בית יוסף בסי' קע''ט ותירץ שם שמה שכתב רבינו למטה לוקה מרדות ואינו לוקה משום לאו דמכשף אבל משום לאו דמעונן ודאי דלוקה, ומ''מ קשה שכתב לוקה מרדות כיון דסוף סוף לקי מלקות מדאורייתא משום לאו דמעונן. והרב מהר''י קולון בשורש ע''ו עמד על קושיא זו ג''כ ותירץ תירוץ דחוק. ולי הצעיר נראה לתרץ דודאי דהאוחז את העינים עשה מעשה אבל יש אוחז את העינים כענין מעונן ויש אוחז את העינים כענין מכשף דמי שעושה כמו שעושה המעונן שאומר אני אראה אותך בפס יד דברים העתידים לבא עליך ועשה שזה הוא ענין המעונן שאומר דברים העתידים כמו באיצטגנינות כדכתב הרב ז''ל. ועל דא ודאי דלקי משום לא תעוננו שהרי עשה מעשה אבל אוחז את העינים בענין כישוף שהוא שמראה שלוקט ואינו לוקט שאין זה דבר מעונן אלא מענין מכשף הוא אע''פ שעושה מעשה ודאי דלא לקי וזה דמשום מעונן לא לקי דלא הוי מעניינו ומשום מכשף לא לקי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ואין לוקין עליו. זה נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל:

י אֵיזֶהוּ חוֹבֵר זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם וְאֵין לָהֶן עִנְיָן וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ בְּסִכְלוּתוֹ שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים מוֹעִילִין. עַד שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק וְהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הָאִישׁ אֵינוֹ נִזּוֹק. וּמֵהֶן אוֹחֵז בְּיָדוֹ בְּעֵת שֶׁמְּדַבֵּר מַפְתֵּחַ אוֹ סֶלַע וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְהַחוֹבֵר עַצְמוֹ שֶׁאָחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה עִם דִּבּוּרוֹ אֲפִלּוּ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ' וְגוֹ' (דברים יח-יא) 'וְחֹבֵר חָבֶר'. אֲבָל אִם אָמַר דְּבָרִים בִּלְבַד וְלֹא הֵנִיד לֹא אֶצְבַּע וְלֹא רֹאשׁ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ כְּלוּם. וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הֶחָבֵר אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה הֲנָאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף בְּסִכְלוּת הַחֹבֵר. וְכָל אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהַשֵּׁמוֹת הַמְשֻׁנִּים הַמְכֹעָרִים לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵב אֵין אוֹתָם:

יא מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ מֻתָּר לִלְחשׁ עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה וַאֲפִלּוּ [ו] בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא הִתִּירוּ לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו:

כסף משנה מי שנשכו נחש וכו'. ברייתא בפרק חלק (סנהדרין ק"א.) לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואיתא בירושלמי פרק שמונה שרצים. ומפרש רבינו דהיינו מי שנשכו עקרב או נחש שמותר ללחוש לו כדי שלא תטרף דעתו. ומ''ש אפילו בשבת. היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטילה וכמ''ש רבינו בפ' כ''ד מהלכות שבת ואפ''ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו:

לחם משנה מי שנשכו עקרב וכו'. כל זה ביאר גם כן הרב בית יוסף יפה בסימן קע''ט ע''ש:

יב הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג-כב) 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ'. אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין [ז] וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

כסף משנה הלוחש על המכה וכו'. בפרק חלק (שם צ'.) אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ר''ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ואתמר עלה בגמ' [שם ק''א.] וברוקק בה לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה אתמר רב אמר אפילו בנגע צרעת ורבי חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה. ומדלא הזכיר רבינו רוקק נראה דמשמע ליה דרב ורבי חנינא פליגי ארבי יוחנן דיהיב טעמא משום דאין מזכירין ש''ש על הרקיקה וקאמר רב דאפילו בנגע צרעת דלית בההוא קרא שם שמים אסור ורבי חנינא אומר דאפילו באין בתיבות הללו שם שמים וגם אין עניינם רפואת נגע ומכה אעפ''כ אסור וממילא משמע דאפילו שאינו רוקק נמי אסור. אבל קשה מדגרסינן בפ''ב דשבועות (דף ט"ו:) ריב''ל הוה אמר להנהו קראי וגני היכי עביד הכי והאמר ריב''ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה''ב הא אתמר עלה א''ר יוחנן ברוקק שנו שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משמע דאוקימתא דר' יוחנן ברוקק לריב''ל נמי איתא ועוד דאפילו את''ל דרב ור' חנינא פליגי עלייהו ה''ל למפסק כריב''ל ור' יוחנן לגבייהו ועוד מדקאמר הא אתמר עלה א''ר יוחנן ברוקק שנו משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל''כ הל''ל סבר לה כר' יוחנן דאמר ברוקק שנו ועוד דבתוספתא דסנהדרין פ' י''ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכ''ע בעינן רוקק וצ''ע: ומ''ש וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ס''ת או תפילין על הקטן וכו'. טעמו מדאמרינן בההיא דפ''ב דשבועות (שם) שכתבתי בסמוך שאסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני וסובר רבינו דכיון דקטנים מצויים להתבעת או שלא לישן ה''ל כחולים לענין זה ואסור להצילן מרעתם בדברי תורה וסובר ג''כ שהמניחים ס''ת או תפילין על החולה בכלל אסור להתרפאות בדברי תורה הוא, אבל קשה למה כלל קורא על התינוק שלא יבעת ומניח ס''ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן עם לוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וגזר אומר בכלם שהם בכלל הכופרים שהרי ריב''ל אסור להתרפאות בדברי תורה אמר בלבד ולא אמר שהם בכלל הכופרים. ולכן נראה לומר שרבינו סובר דריב''ל לטעמיה דסבר דמתניתין דלוחש על המכה ברוקק דוקא היא אבל לדידיה שפסק דאפילו בשאינו רוקק מתוקמא להתרפאות בדברי תורה היינו לוחש על המכה ואע''ג דקי''ל כריב''ל במאי דשרי להגן כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה מ''מ במאי דאמר דלהתרפאות בד''ת ליכא אלא איסור בעלמא לא קי''ל כוותיה אלא הוא בכלל הכופרים וכדתנן אלו שאין להם חלק לעוה''ב וכו' ר''ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' ולפי זה מ''ש וכן הקורא על התינוק והמניח ס''ת או תפילין וכו' לאו מדריב''ל יליף לה אלא ממתני' דלוחש על המכה משמע ליה דמכה לאו דוקא דכל חולי בכלל מכה הוא. אחר שכתבתי זה מצאתי בירושלמי דשבת פ' במה אשה יוצאה אין קורין פסוק על המכה והדין דקרי על יברוחא אסור בוא וקרא את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעית תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שיישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א''ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע משמע דאתן עליו ספר תן עליו תפילין נמי קאי ואם הדבר כן נצטרך לומר שמ''ש רבינו לאסור להניח ס''ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן בשנפגע דוקא הוא כלומר שאינו יכול לישן הא לאו הכי לית לן בה והכי מסתברא ודאי דבהכי עסיק דאל''כ למה להם להניח עליו ס''ת או תפילין כדי לישן ורבינו קצר במובן:

לחם משנה לא די להן שהם בכלל מנחשים וכו'. וא''ת אמאי הוי בכלל מנחשים הא כבר כתב למעלה שמי שנשכו עקרב מותר ללחוש מפני שהוא מסוכן. ונראה דה''ק התם ודאי אע''פ שהוא מנחש התירוהו משום סכנה אבל הכא משום שהוא פסוק של תורה לא התירוהו ולא די דקאי איסורא דמנחש בדוכתיה אלא שהוא כופר בתורה וכו'. וכל שאר הדברים עד סוף הפרק מבוארים בפ' ארבע מיתות (ס"ה.):

יג אֵיזֶהוּ דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים זֶה הַמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ וְהוֹלֵךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא מֵת בַּחֲלוֹם וְיוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁשָּׁאַל עָלָיו. וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁהֵם לוֹבְשִׁים מַלְבּוּשִׁים יְדוּעִים וְאוֹמְרִים דְּבָרִים וּמַקְטִירִין קְטֹרֶת יְדוּעָה וִישֵׁנִים לְבַדָּן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא מֵת פְּלוֹנִי וִיסַפֵּר עִמּוֹ בַּחֲלוֹם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הָעוֹשֶׂה כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הַמֵּת וְיוֹדִיעוֹ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר [ח] (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר' וְגוֹ' (דברים יח-יא) 'וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים':

כסף משנה איזהו דורש אל המתים וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות (סנהדרין ס"ה:) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה: ומה שכתב ויש אחרים וכו':

יד אָסוּר לִשְׁאל בַּעַל אוֹב אוֹ בַּעַל יִדְּעֹנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר' וְגוֹ' (דברים יח-יא) 'וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי'. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבַּעַל אוֹב וְיִדְּעֹנִי עַצְמָן בִּסְקִילָה וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶן [ט] בְּאַזְהָרָה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְעָשָׂה כְּפִי מֵאֲמָרָן לוֹקֶה:

כסף משנה אסור לשאול בעל אוב וכו'. משנה (שם.) פ' ד' מיתות גבי אוב וידעוני הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ומפרש רבינו דהיינו אזהרה דלא ימצא בך וכו' ושואל אוב. וכן כתבו התוס':

טו [י] הַמְכַשֵּׁף חַיָּב סְקִילָה וְהוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אֲבָל הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וְהוּא שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁעָשָׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת. מִפְּנֵי שֶׁלָּאו זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְכַשֵּׁף בִּכְלַל (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ' הוּא וְלָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין הוּא וְאֵין לוֹקִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-יז) 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה':

כסף משנה המכשף חייב סקילה וכו'. משנה שם (נ"ג. וס"ז.) דמני מכשף בהדי נסקלין וקאמר בתר הכי המכשף זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ר''ע אומר משום רבי יהושע שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור. ופי' רבינו הטעם משום דליכא אזהרה למכשף אלא מלא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ולאו שנתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ולא מצינו אזהרה אחרת אלא לא ימצא: ואיכא למידק על מה שאמר רבינו כאן אבל האוחז את העינים וכו' ואין לוקין עליו שזה הפך מ''ש לעיל בפרק זה האוחז את העינים לוקה. ועוד שלפי מ''ש רבינו שיראה שעשה והוא לא עשה נראה שהוא לאו שאין בו מעשה וא''כ קשה למה בתחלה חייבו מלקות הא לאו שאין בו מעשה הוא ועוד כשבא בסוף דבריו למעטו ממלקות למה הוצרך לבא עליו מטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד תיפוק ליה משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ונ''ל דכל אוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. ומ''ש והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל, לאו למימר שלא עשה מעשה אלא היינו לומר שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך ומאחר שיש בו מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחת משום מעונן ואחת משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא מעונן זה האוחז את העינים ובמתני' דס''פ ארבע מיתות משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. ואין לומר דליפטר מעונן גופיה ממלקות משום דהוי לאו שבכללות דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף דכיון דאהדרינהו קרא דכתיב לא תנחשו ולא תעוננו לומר שכל אחד מהם לאו בפני עצמו ואינו לאו שבכללות וכ''כ רבינו בפי''ח מהלכות סנהדרין וא''כ לוקה משום לאו דמעונן ואינו לוקה משום לאו דמכשף ונמצאו דברי רבינו במ''ש לוקה ובמה שכתב שאינו לוקה קיימים: ועוד י''ל דתרי גווני אוחז העינים הם, אחד שהוא מראה שעשה מעשה זר ותמוה חוץ מטבעו של עולם שלוקה אבל האוחז העינים שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו מדברים שהם טבעו של עולם זה אינו לוקה. ודייק לשון רבינו שלעיל גבי לוקה כתב שמדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון וכאן גבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון, ודרך זה כתב מהר''י קולון בשורש ע''ז ליישב לשונות אלו אבל קשיא לי מנין לו לחלק בכך. וה''ר יהושע מבני בניו של רבינו תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ועוד תירץ תירוץ שני שאם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה וזה קרוב למה שכתבתי:

טז וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן וְהֵם שֶׁהִטְעוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַקַּדְמוֹנִים לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ אַחֲרֵיהֶן. וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים לְהִמָּשֵׁךְ בַּהֲבָלִים אֵלּוּ וְלֹא לְהַעֲלוֹת עַל לֵב שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג-כג) 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל'. וְנֶאֱמַר (דברים יח-יד) 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן' וְגוֹ'. כָּל הַמַּאֲמִין בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהֵן אֱמֶת וּדְבַר חָכְמָה אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן אֵינָן אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמְחֻסְּרֵי הַדַּעַת וּבִכְלַל הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁאֵין דַּעְתָּן שְׁלֵמָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה אֵינָם דִּבְרֵי חָכְמָה אֶלָּא תֹּהוּ וְהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶן חַסְרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת בִּגְלָלָן. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים (דברים יח-יג) 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן