הלכות עבדים - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עבדים - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א הַכּוֹתֵב גֵּט שִׁחְרוּר לְעַבְדּוֹ וְזִכָּה לוֹ בּוֹ עַל יְדֵי אַחֵר וְאָמַר זְכֵה בְּגֵט זֶה לִפְלוֹנִי עַבְדִּי יָצָא לְחֵרוּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. אֲבָל אִם אָמַר תְּנוּ גֵּט זֶה לְעַבְדִּי [א] אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְלֹא יֵצֵא הָעֶבֶד לְחֵרוּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר תְּנוּ גֵּט זֶה לְעַבְדִּי וּמֵת לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה:

כסף משנה הכותב שטר שיחרור לעבדו וזיכה לו בו ע''י אחר וכו'. בסוף פ''ק דגיטין (דף י"ב ע"ב) איפליגו ר''מ וחכמים אי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו או לאו והלכה כחכמים דאמרי זכות הוא לו ובפ''ק דקידושין (דף כ"ב ע"ב) תנן דחכמים אומרים דעבד קונה עצמו בשטר ע''י אחרים. ומ''ש אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות וכו'. בפ''ק דגיטין (דף י"א) תנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר''מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. וכתב הרי''ף אבל לא בשיחרורי עבדים והני מילי לחזרה דלא מצי רביה למהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכייה כה''ג עכ''ל והרא''ש תמה עליו דהחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא הילכך נראה כפירוש רש''י וכפירוש ר''ת דרש''י פירש דל''ג תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכה''ג נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ורבינו תם פירש דל''ג זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסינן תנו גט לאשתי הילכך לא יתנו לאחר מיתה עכ''ל וגם הר''ן חולק על הרי''ף. ורבינו תפס דברי הרי''ף עיקר ופסק כמותו:

ב הַכּוֹתֵב בִּשְׁטָר עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין אוֹ נַעֲשָׂה פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין אוֹ הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין הֲרֵי זֶה יֵצֵא לְחֵרוּת. כָּתַב בַּשְּׁטָר אֶעֱשֶׂנּוּ בֶּן חוֹרִין לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת:

כסף משנה הכותב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין. ברייתא פרק השולח (דף מ'). ומ''ש כתב בשטר אעשנו בן חורין לא יצא לחירות. שם וכחכמים:

ג הָאוֹמֵר עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין וְהוּא אוֹמֵר לֹא עֲשָׂאַנִי חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. אָמַר כָּתַבְתִּי גֵּט שִׁחְרוּר וְנָתַתִּי לוֹ וְהוּא אָמַר לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים וַהֲרֵי זֶה עֶבֶד עַד שֶׁיְּשַׁחְרְרֵנוּ בְּפָנֵינוּ:

כסף משנה האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו'. גם זה שם: אמר כתבתי גט שיחרור ונתתי לו וכו'. גם זה שם:

ד מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי אַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ יוֹרְשַׁי הֲרֵי זוֹ שִׁפְחָה כְּשֶׁהָיְתָה וְאָסוּר לַיּוֹרְשִׁים לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת. וְכֵן אִם אָמַר עֲשׂוּ לָהּ קוֹרַת רוּחַ כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין וְאֵין מִשְׁתַּעְבְּדִין בָּהּ אֶלָּא בִּמְלָאכָה שֶׁהִיא רוֹצָה בָּהּ. צִוָּה וְאָמַר שַׁחְרְרוּהָ כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין לְשַׁחְרֵר אוֹתָהּ:

כסף משנה מי שצוה בשעת מיתתו וכו'. ג''ז שם (דף מ) כי אתא רב דימי א''ר יוחנן וכו' פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שיחרור אמרו לפניו רבי אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופירש''י אי אתה מודה דאל ישתעבדו אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתם אבל עבדים היוצאים ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה להם אביהם כן עכ''ל ומדשתק להו ר' יוחנן אלמא הדר ביה וכתב הרא''ש ז''ל שלא יטריחוה במלאכות כבדות והר''ן כתב משום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידיה לא פקע בהכי. ומ''ש וכן אם אמר עשו לה קורת רוח וכו'. שם אם אמר יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירש הרי''ף מאי קורת רוח אי אמרה האי עבידתא לא למעבד בה לא כייפינן לה ורש''י פירש שאם לא נתקררה דעתה אלא בשיחרור כופין היורשין לשחררה והכי מסתבר להרא''ש. ומ''ש צוה ואמר שחררוה כופין את היורשים וכו'. פשוט הוא דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכ''כ התוס' גבי עובדא דכומתא:

ה בְּשִׁשָּׁה דְּבָרִים שָׁוִין שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים לְגִטֵּי נָשִׁים וּבִשְׁאָר דְּבָרִים הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל הַשְּׁטָרוֹת. וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁשָּׁה. פְּסוּלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם. וּכְשֵׁרִין בְּעֵד עַכּוּ''ם. וּצְרִיכִין כְּתִיבָה לְשֵׁם הַמְשַׁחְרֵר עַצְמוֹ. וְאֵין נִכְתָּבִין בִּמְחֻבָּר. וְאֵין חוֹתְמִין עֵדֵיהֶם אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְאֶחָד שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים שָׁוִין לַמּוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא. כֵּיצַד. כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם כְּשֵׁרִים בְּכָל הַתְּנָאִים שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִים בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים:

כסף משנה בששה דרכים שוים שיחרורי עבדים לגיטי נשים וכו'. מתבארים והולכים. ומ''ש כיצד כל השטרות העולים בערכאות כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים. משנה פירקא קמא דגיטין (דף י' ע"ב):

ו כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד כּוּתִי פָּסוּל חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין בְּעֵד אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְעֵד אֶחָד כּוּתִי וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כּוּתִי חָבֵר. וּבַזְּמַן הַזֶּה [ב] שֶׁהַכּוּתִים כְּעַכּוּ''ם לְכָל דִּבְרֵיהֶם אָנוּ לְמֵדִין מֵהֶן לִצְדוֹקִין שֶׁהַצְּדוֹקִין בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמוֹ כּוּתִי בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן קֹדֶם שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ כְּעַכּוּ''ם לְכָל דִּבְרֵיהֶם. בְּגֵט אִשָּׁה הוּא אוֹמֵר (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ' לִשְׁמָהּ וּבְגֵט שִׁחְרוּר הוּא אוֹמֵר (ויקרא יט-כ) 'אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ', עַד שֶׁיִּכְתֹּב לִשְׁמָהּ. בְּגֵט אִשָּׁה הוּא אוֹמֵר וְכָתַב וְנָתַן מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא נְתִינָה יָצָא הַכּוֹתֵב בִּמְחֻבָּר וְאַחַר כָּךְ קִצֵּץ שֶׁהֲרֵי מְחֻסַּר קְצִיצָה וּנְתִינָה וּבְגֵט שִׁחְרוּר הוּא אוֹמֵר (וְנָתַן לָהּ) לֹא יִהְיֶה מְחֻסָּר אֶלָּא נְתִינָה. אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים אֵינָן חוֹתְמִין עֵדֵיהֶם אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טַעַם הַדָּבָר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין:

כסף משנה כל שטר שיש עליו וכו' עד והוא שיהיה כותי חבר. משנה וגמרא פרק קמא דגיטין (דף י'). ומ''ש בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שיחרור הוא אומר או חופשה לא נתן לה עד שיכתוב לשמה. בתוספתא דגיטין פ''ב. ומ''ש בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן וכו' ובגט שיחרור הוא אומר וכו'. בפרק קמא דגיטין (דף ט' ע"ב) אהא דתנו רבנן בשלשה דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים מקשו ותו ליכא והא איכא לשמה וכו' והא איכא מחובר ומשני כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני: אחד גיטי נשים וכו'. בפ''ק דגיטין:

ז וְכֵיצַד שָׁוִין בְּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא שֶׁהַמֵּבִיא גֵּט שִׁחְרוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אִם אֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּמוֹ וְאָמַר הַשָּׁלִיחַ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם זֶהוּ קִיּוּמוֹ. וְאִם בָּא הָאָדוֹן וְעִרְעֵר אַחַר כָּךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּגִטֵּי נָשִׁים. * כְּשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה גִּטָּהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ הוֹאִיל וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ כָּךְ הָעֶבֶד שֶׁשְּׁטַר שִׁחְרוּר יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַיְּמוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אִם הִתְנָה עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ כָּךְ הָעֶבֶד שֶׁהֵבִיא גֵּט וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם נֶאֱמָן עַל אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ וְאֵין צָרִיךְ קִיּוּם:

ההראב"ד כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה וכו' עד אינו צריך לקיימו. א''א זה הדרך הולך על דרך לא טוב לפי דעתנו כי הוא מפרש מה שאומר בגמרא אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה שאינה צריכה לקיימו ואין זה הדרך נכון בעינינו וכי היכן מצינו שטר שקרא עליו ערער שיגבה בו בלא קיום ואם יאמר שאינו צריך קיום עד שיערער עליו מנא ליה דמתניתין לאו ה''ק דילמא ה''נ קאמר צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם שלא תבא לידי ערער ולא תוכל לקיימו ואמאי אקשיה ליה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה והמתרגם הזה כמו כן איך סתם דבריו ואמר שאינן צריכין קיום בודאי אם יערער בעל ואדון צריכין קיום והשכל מורה שאף אם לא יערער אין להתיר אשת איש ואיסור עבד בלא קיום הגט אלא ודאי צריך לפרש בו דרך אחרת עכ''ל:

כסף משנה וכיצד שוין במוליך ומביא וכו'. בפ''ק דגיטין (דף ט') תנן אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא. ומ''ש שהמביא גט שיחרור בארץ ישראל א''צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. הכי משמע שם במשנה. ומ''ש כשם שהאשה עצמה מביאה את גיטה ואינה צריכה לקיימו וכו' וכשם שהאשה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו' כך העבד וכו'. משמע לרבינו שכל זה בכלל מה ששנינו אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא: כתב הראב''ד אינו צריך לקיימו א''א זה הדרך הולך על דרך לא טוב וכו'. וה''ה בהל' גיטין פ''ז ופי''ב כתב בזה עיין עליו:

ח כָּל הַכָּשֵׁר לְהָבִיא גֵּט הָאִשָּׁה כָּשֵׁר לְהָבִיא גֵּט הָעֶבֶד. וְהָעֶבֶד מְקַבֵּל גֵּט לַחֲבֵרוֹ מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אֲבָל לֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל מְקַבֵּל. הַכּוֹתֵב שְׁטַר אֵרוּסִין לְשִׁפְחָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ צְאִי בּוֹ לְחֵרוּת וְהִתְקַדְּשִׁי בּוֹ אֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְלֹא מְשֻׁחְרֶרֶת:

כסף משנה ומ''ש כל הכשר להביא גט האשה כשר להביא גט העבד. ג''ז בכלל מה ששנינו ששוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים במוליך ומביא: והעבד מקבל גט חבירו וכו'. מימרא דר' יוחנן בסוף פרק ב' דגיטין (דף כ"ג ע"ב) ופירש''י מיד רבו של חבירו שאין רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שיחרור שליחא נמי מצי מיהוי. אבל לא מיד רבו שלו אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסר גט בידו לא יצא מרשותו ואף על גב דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באים כאחד דשיחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא עכ''ל: הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכו'. ברייתא בפרק השולח (דף מ') פלוגתא דרבי מאיר ורבנן והלכה כרבנן דאמרי הכי ומשמע התם דאי לא אמר לה אלא התקדשי גרידא אמרינן ודאי שיחררה מעיקרא וחלו הקידושין וכן כתב רש''י בהדיא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן