הלכות עבדים - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות עבדים - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה. נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה אוֹ בַּחֲלִיפִין אוֹ בִּמְשִׁיכָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. וְעֶבֶד קָטָן הֲרֵי הוּא כִּבְהֵמָה וְנִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה כִּמְשִׁיכַת הַבְּהֵמָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה כָּל הַדְּרָכִים שֶׁהָעֲבָדִים נִקְנִין בָּהֶן:

כסף משנה עבד כנעני נקנה וכו' נקנה בכסף או בשטר או בחזקה. משנה פ''ק דקידושין (דף כ"ב ע"ב) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ומ''ש או בחליפין. שם תנא אף בחליפין. ומה שכתב או במשיכה. שם אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה: וקונה את עצמו וכו'. יתבאר בסמוך: ועבד קטן וכו'. פרק קמא דקידושין שם אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי:

ב כֵּיצַד קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶחָד לְרַבּוֹ [א] מָעוֹת וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּצֵא עַבְדְּךָ בָּהֶם לְחֵרוּת כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל הָרַב אֶת הַכֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת. וְאֵין צָרִיךְ דַּעַת הָעֶבֶד שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן אִם נָתַן אֶחָד לְעֶבֶד מָעוֹת וְאָמַר עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת אִם רָצָה הָאָדוֹן לְקַבֵּל הַמָּעוֹת יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת וְאִם לֹא רָצָה לֹא קָנָה הָעֶבֶד הַמָּעוֹת שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיֵּצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת. וְאֶחָד הַכֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף בֵּין לִקְנוֹתוֹ בֵּין לְהַקְנוֹת עַצְמוֹ לוֹ:

כסף משנה כיצד קונה את עצמו בכסף וכו'. שם (דף כ"ג) נתבאר בגמרא שלדעת חכמים דקיימא לן כוותייהו עבד קונה את עצמו בכסף ע''י אחרים אפילו שלא מדעתו לפי שזכות הוא לעבד לצאת מתחת יד רבו וזכין לאדם שלא בפניו וכן נתבאר שם שאם הקנה לעבד ע''מ שיצא בו לחירות לא קנה רבו: ואחד הכסף או שוה וכו'. שם (דף ט"ז) אהא דתנן דעבד עברי קונה את עצמו בכסף תנא קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף בכסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף דילפינן מניזקין וע''ע דכתיב בהו ישיב כמ''ש התוספות בריש קידושין:

ג כֵּיצַד בִּשְׁטָר. כּוֹתֵב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס הֲרֵי אַתְּ בֶּן חוֹרִין אוֹ הֲרֵי אַתְּ שֶׁל עַצְמְךָ אוֹ אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּעִנְיָן זֶה שֶׁזֶּה הוּא גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר. וּמוֹסֵר לוֹ אֶת הַשְּׁטָר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ וּמְסָרוֹ לוֹ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. הֲרֵי זֶה יָצָא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי גִּטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד. * אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא בִּכְתָב הֲרֵי אַתְּ בֶּן חוֹרִין הֲרֵי אַתְּ שֶׁל עַצְמְךָ אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים בְּבֵית דִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּחְרֵר שֶׁאֵין הָעֶבֶד יוֹצֵא לְחֵרוּת אֶלָּא בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. והַכּוֹתֵב לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם לֹא אָמַר כְּלוּם:

ההראב"ד אמר לו שלא בכתב הרי את בן חורין וכו' עד או בראשי איברים. א''א דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא [שאין] הלכה כר''ש שהכסף גומר בו. עכ''ל:

כסף משנה כיצד בשטר וכו' הרי את בן חורין כו'. פרק המגרש (דף פ"ה ע"ב) תנן גופו של גט שחרור הרי את בן חורין הרי את של עצמך ואיבעיא לן בגמרא אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו ופשטוה דיצא בן חורין והכי איתא נמי בריש קידושין (דף ו') ואע''פ שהאומר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שנתבאר בדברי רבינו פ' ג' מהלכות זכייה ומתנה עבד שאני שיכול לזכות בעצמו מכיון שסלק זכותו ממנו וקטן נמי זכו בו שמים משום דמייתי ליה לכלל מצות משא''כ בשדה. ומ''ש ומוסר לו את השטר וכו' או שהיו העדים חתומים וכו'. כמו בגט אשה. ומ''ש שהרי גיטו וידו באים כאחד. כך כתוב בפ''ק דקידושין (דף כ"ג) אליבא דרבנן דקי''ל כוותייהו דבשטר קונה עצמו אפי' על ידי עצמו משום דגיטו וידו באים כאחד: אמר לו שלא בכתב וכו'. גיטין פרק השולח (דף מ' ע"ב) ת''ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין [הרי הוא בן חורין וכו'] אמר ר''י וכולן בשטר ופירש''י האי אומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מן לשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין: ועל מ''ש רבינו ואעפ''י שקנו מידו. כתב הראב''ד ז''ל דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא והלכה כר''ש שהכסף גומר בו עכ''ל וההוא מעשה דכומתא איתיה בפרק השולח (דף ל"ט ע"ב) והכי איתא התם לאפוקי מהאי תנא דתניא ר''ש אומר יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה ת''ל והפדה לא נפדתה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה וכו' ההיא אמתא דהוי מרה שכיב מרע אתיא בכיא קמיה] אמרה ליה עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא שקל כומתיה ושדא בה אמר לה זיל קני הא וקני נפשך אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר''ש ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה ופירש רש''י דהוה ליה כליו של מקנה וקי''ל כרב וכו' דהלכתא בכליו של קונה עכ''ל ומשמע שאילו היה בכליו של קונה הוי שיחרור וכן כתב [הרא''ש] בשם רש''י והתוס' וכתב עוד אבל רבינו חננאל כתב שאינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות וכתב הרמב''ן ז''ל דלפי דברי ר''ח [כך היה מפרש כיון דהויא בכליו של מקנה] לא עשה כלום אף להוציאה מידי שיעבוד אבל בכליו של קונה יצאה מידי שיעבוד וצריכה גט שיחרור ובתוספתא כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היא אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה וכן דעת הרמב''ם ז''ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שיעבוד עכ''ל. ומ''ש עוד הראב''ד והלכה כר''ש שהכסף גומר בו קשיא לי ר''ש סבר שאין הכסף גומר ולכן נ''ל שט''ס יש כאן וצריך להגיה שאין הלכה כר''ש: הכותב לשפחתו הרי את מותרת וכו'. פרק המגרש (דף פ''ה ע''ב פשיטא אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום ואיתא נמי בריש קידושין (דף ו' ע"ב) ופירש''י שם דטעמא משום דאין זה לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו:

ד כֵּיצַד בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. הַמַּכֶּה אֶת עַבְדּוֹ בְּכַוָּנָה וְחָסְרוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין יָצָא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כא-כז) 'שֵׁן' [ב] וְ (שמות כא-כו) 'עַיִן' לִדּוֹן מֵהֶן מָה שֵׁן וְעַיִן מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין אַף כָּל מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין יֵצֵא הָעֶבֶד בּוֹ לְחֵרוּת. אֲבָל הַמְסָרֵס עַבְדּוֹ בַּבֵּיצִים אוֹ הַחוֹתֵךְ לְשׁוֹנוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת שֶׁאֵינָן מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְכֵן הַמַּפִּיל שֵׁן הַקָּטָן אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי סוֹפוֹ לַחְזֹר:

כסף משנה כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה. פרק קמא דקידושין (דף כ"ד ע"ב) ושחתה עד שיתכוון לשחתה ואליבא דרבנן ה''פ עד שיתכוון לעין ואע''פ שלא נתכוין לשחתה וכמו שיתבאר אבל אם לא נתכוון לעין כלל פטור. ומ''ש וחסרו אחד מכ''ד ראשי איברים יצא לחירות וצריך גט שיחרור. שם מחלוקת תנאים אם צריך גט שיחרור והכריע הרי''ף שם כמ''ד צריך גט שחרור בין בשן ועין בין בשאר ראשי איברים. ומ''ש א''כ למה נאמר בתורה שן ועין וכו'. שם: אבל המסרס עבדו וכו'. גם זה שם (דף כ"ה) בכולם כלומר בראשי איברים עבד יוצא בהם לחירות בן עזאי אומר אף הלשון ואף על פי שלפעמים מתכסה חשיב גלוי רבי אומר אף הסירוס כלומר סירוס דביצים שאף על פי שטמונים בכיס חשיבי גלוי והרי''ף כתב הלשון כך ולא הכריע ולא היה לו להביא דברי רבי ובן עזאי ומכיון שהביאם אלמא הלכתא כוותייהו ס''ל אבל רבינו סובר דכיון דיחידאי נינהו לית הלכתא כוותייהו וכתב הרא''ש בפסקיו והסירוס דביצים פליגי בשכרתן ועודן תלויין בכיס אבל אם נתקן מהכיס לגמרי לכ''ע הוי מום שבגלוי ורבינו לא חילק: וכן המפיל שן הקטן כו' סופו לחזור. מבואר שם:

ה אֵין יוֹצֵא בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים אֶלָּא עֲבָדִים שֶׁמָּלוּ וְטָבְלוּ שֶׁהֲרֵי יֶשְׁנָן בְּמִקְצָת מִצְוֹת אֲבָל הָעֶבֶד שֶׁהוּא בְּגֵיוּתוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. אֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין. אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם עֶשְׂרִים רָאשֵׁי הָאָזְנַיִם וְרֹאשׁ הַחֹטֶם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה וְרָאשֵׁי הַדָּדִין שֶׁבָּאִשָּׁה אֲבָל הָעֵינַיִם וְהַשִּׁנַּיִם הֲרֵי הֵן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה:

כסף משנה אין יוצא בראשי איברים וכו' אלו הן ראשי איברים שאינן וכו'. ברייתא פ''ק דקידושין (דף כ"ה): אבל העינים וכו'. כלומר ואין צריך למנותם:

ו הָיְתָה לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וַחֲתָכָהּ אִם נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד עֶבֶד יוֹצֵא בָּהּ לְחֵרוּת. הָיְתָה עֵינוֹ סְמוּיָה וְחִטְטָהּ עֶבֶד יוֹצֵא בָּהּ לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי חִסְּרוֹ אֵיבָר. וְהוּא הַדִּין לְאֶחָד מֵרָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁהוּא בָּטֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה שֶׁאִם חֲתָכוֹ הֲרֵי חִסְּרוֹ אֵיבָר וְיָצָא לְחֵרוּת:

כסף משנה היתה לו אצבע יתירה וכו'. שם (דף כ"ד ע"ב) א''ר חייא בר אשי היתה לו יתרת וחתכה עבד יוצא בה לחירות א''ר חסדא והוא שנספרת על גב היד ופירש''י נספרת על גב היד שהיתה בשורת שאר אצבעות: היתה עינו סמויה וכו'. מימרא דרב ששת שם:

ז הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִמְּאָהּ עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשָׁהּ עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. הִכָּהוּ כְּנֶגֶד עֵינוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֶה כְּנֶגֶד אָזְנוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת:

כסף משנה הכהו על עינו וסמאה וכו' הכהו כנגד עינו ואינו רואה וכו'. ברייתא שם וכתבו התוס' פרק הגוזל עצים (דף צ"ח) בד''ה מתיב רבא וא''ת ואמאי עבד יוצא בהם לחירות והא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי וי''ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ''מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועוד יש לומר דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי עכ''ל:

ח הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְחָסְרָה מֵאוֹרָהּ. עַל שִׁנּוֹ וְנִדְּדָהּ. אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת וְאִם לָאו יֵצֵא לְחֵרוּת:

כסף משנה הכהו על עינו וחסרה מאורה וכו'. [ברייתא שם]:

ט הָיְתָה עֵינוֹ כֵּהָה וְחִסֵּר מֵאוֹרָהּ אוֹ שִׁנּוֹ נוֹדֶדֶת וְהִכָּהוּ הָאָדוֹן וְהִפִּיל הַשֵּׁן הַנּוֹדֶדֶת אוֹ סִמֵּא הָעַיִן הַכֵּהָה אִם הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל שֶׁהוּא יֵצֵא לְחֵרוּת וְאִם לָאו לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת:

כסף משנה היתה עינו כהה וכו'. ברייתא שם:

י הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָבְתָה יָדוֹ וְסוֹפָהּ לַחְזֹר אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת. תָּלַשׁ בִּזְקָנוֹ וְדִלְדֵּל בּוֹ עֶצֶם מִן הַלֶּחִי יֵצֵא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל מַעֲשֵׂה הַשִּׁנַּיִם הַקְּבוּעוֹת בְּאוֹתוֹ הָעֶצֶם:

כסף משנה הכהו על ידו וצמתה וכו'. ברייתא שם ופירש''י צמתה יבשה: תלש בזקנו וכו'. תמהני על דין זה שהרי שם בגמרא אמרו אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא הוא הרי מפורש שתלישת העצם אין בה ביטול מלאכה ואפילו הכי יוצא לחירות וי''ל שרבינו מפרש דכי אמרינן אי מה הפרט מפורש וכו' אלמה תניא תלש בזקנו וכו' היינו לומר דתלש בזקנו ודלדל בו עצם אף על פי שבטלו ממלאכתו ואין סופו לחזור כיון שאינו בגלוי שהרי העור מכסה לא היה יוצא לחירות אי לאו ריבויא דלחפשי ישלחנו ואין להקשות אם כן סירוס דביצים נמי ליתי מריבויא דלחפשי דהא בטל לגיד המחובר לו ממלאכתו ואין סופו לחזור ויש לומר שאף על פי שסרסו הביצים כיון שעדיין תלויים בכיס יכול להתקשות קצת על ידי הדחק ונמצא שלא בטלו ממלאכתו לגמרי אי נמי אינו חוזר היינו שסופו לייבש וליפול כדפרישית אבל ביצים שכרתן ועודם תלויים בכיס אין סופן לייבש וליפול:

יא הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ אוֹ סִמֵּא אֶת עֵינוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁזָּרַק אֶבֶן לִבְהֵמָה וְנָפְלָה בָּעֶבֶד וְהִפִּילָה אֶת שִׁנּוֹ וְחָתְכָה אֶצְבָּעוֹ לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כז) 'אִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל' עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן:

כסף משנה הפיל את שינו וכו'. בסוף פרק שני דבבא קמא (דף כ"ו ע"ב) אמרינן שאם היתה אבן מונחת לו בחיקו [בין] שלא הכיר בה [בין שהכיר בה ושכחה] ועמד ונפלה לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר ליה כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות רבן שמעון בן גמליאל אומר ושיחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש רש''י לענין עבד אם נפלה על עבדו וסימאה עינו עכ''ל ומשמע דלרבנן יצא לחירות ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שלא יצא לחירות ולקמן בסמוך פסק כרבנן ואפשר לומר דמשום דקשיא ליה מה ענין זה לענין פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דהתם שאני שנתכוון ליגע בעין ובשן משא''כ בהא דהיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היתה לו כוונה כלל ולכן נראה שמפרש רבינו דה''פ לענין עבד אפילו לפי פלוגתא דרשב''ג ורבנן פטור ודוחק ועוד י''ל שטעם רבינו מדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף כ"ד ע"ב) על האי ברייתא דהרי שהיה רבו רופא ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור מ''ט דאמר קרא ושחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש''י לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו להוציא עוברה דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול עיני דנתכוון לעין אע''ג דלא נתכוון לשחתה חייב ופסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל כת''ק דרשב''ג והא דאמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו פלוגתא דרשב''ג ורבנן פליגא אהא דאמרינן בפ''ק דקידושין וכוותה נקטינן דהיא בדוכתה ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגתא דרשב''ג ורבנן לאו לקושטא דמילתא אמרה אלא לומר דלכאורה משמע דפלוגתא דרשב''ג ורבנן היא ולמיכלל מילי טובא כההיא דהיתה אבן מונחת בחיקו אתא למימר דנ''מ לענין ניזקין ולענין ארבעה דברים ולעניין שבת ולענין גלות וכדאיתא התם וקאמר דאף לענין עבד משמע לכאורה דפלוגתא דרשב''ג ורבנן היא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי לא יצא לחירות מושחתה כההיא דפ''ק דקידושין:

יב הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי שִׁפְחָתוֹ וְסִמֵּא עֵין הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע דָּבָר שֶׁיִּתְכַּוֵּן לוֹ:

כסף משנה הושיט ידו למעי שפחתו וכו'. ברייתא פירקא קמא דקידושין שם:

יג הֲרֵי שֶׁהָיָה רַבּוֹ רוֹפֵא וְאָמַר לוֹ כְּחל לִי עֵינִי וְסִמְּאָהּ חֲתֹר לִי שִׁנִּי וְהִפִּילָהּ שָׂחַק בָּאָדוֹן וְיֵצֵא לְחֵרוּת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק הֲרֵי נִתְכַּוֵּן לִנְגֹּעַ בְּאֵיבְרֵי הָעֶבֶד וְנִסְתַּכֵּן בָּהֶן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיְתָה עֵין הָעֶבֶד כּוֹאֶבֶת וְהָיָה רַבּוֹ אֻמָּן וַעֲקָרָהּ לוֹ שֶׁהֲרֵי יֵצֵא לְחֵרוּת:

כסף משנה הרי שהיה רבו רופא וכו'. גם זה שם ופסק כרבנן:

יד * הַמַּפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְסִמֵּא אֶת עֵינוֹ הֲרֵי יֵצֵא לְחֵרוּת בְּשִׁנּוֹ וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד המפיל שן עבדו וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. א''א דבריו סותרים זה את זה שכבר כתב בהלכות חובל ומזיק שאינו משלם לו דמי עינו אלא אם כן תפס עכ''ל:

כסף משנה המפיל שן עבדו וסימא את עינו וכו'. בפרק מרובה. ודע שכתב רבינו בפ''ד מהלכות חובל כל עבד שיצא לחירות ולא הגיע גט שיחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהם לעצמו ולא האדון יכול להוציא מהם לפיכך המפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו עכ''ל. וטעמא מדאיבעיא לן בפ' השולח מעוכב גט שיחרור אם יש לו קנס ובעינן למפשטה מדתניא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמאן דאמר אינו צריך גט שיחרור וא''כ כשכתב רבינו פה ונותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט שיחרור בין הפיל שינו לסימא עינו א''נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לא שגוזרים ב''ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך על מ''ש בפ''ד מהלכות חובל ובזה נסתלקה השגת הראב''ד שכתב וז''ל דבריו סותרים זא''ז וכו':

טו מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין וְעֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין אֵינוֹ יוֹצֵא בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְרַבּוֹ שֶׁחָבַל בּוֹ:

כסף משנה מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. ברייתא בפרק החובל (בבא קמא דף צ') ומפרש טעמא משום דאמר קרא עבדו המיוחד ואע''ג דההיא ר''א היא ושאר תנאי פליגי עליה משמע התם דהלכה כר''א משום דאמוראי מפרשי טעמיה:

טז עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יוֹצְאִין בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים אִם חִסְּרָן הַבַּעַל אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְעַבְדֵי מְלוֹג אֵינָן יוֹצְאִין בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים לֹא אִם הִפִּיל הַבַּעַל שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהֶם אֶלָּא פֵּרוֹת וְלֹא אִם הִפִּילָה אוֹתָן הָאִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מְיֻחָדִין לָהּ:

כסף משנה עבדי צאן ברזל יוצאים בראשי איברים וכו'. שם (דף פ"ט:) תני חדא עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומוקי לה בגמרא דכולי עלמא אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה כלומר דברייתא דלאשה ולא לאיש קודם תקנה וברייתא דלא לאיש ולא לאשה אחר תקנה ואי בעית אימא אידי ואידי לאחר תקנה אלא מאן דאמר לאשה ולא לאיש מאי טעמא כדרבא וכו' לימא דרבא תנאי היא לא דכ''ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקניין פירות כקניין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו' כלומר ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אתי כר''א שכתבתי בסמוך דהלכתא כוותיה והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר''א והלכתא כוותיה הכי נקטינן:

יז יְצִיאַת הָעֶבֶד בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים נוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וְאֵין דָּנִין בּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין סְמוּכִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא קְנָס. לְפִיכָךְ הָעֶבֶד שֶׁאָמַר לְרַבּוֹ הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמֵּיתָ אֶת עֵינִי וְהָאָדוֹן אוֹמֵר לוֹ עָשִׂיתִי זֶה פָּטוּר שֶׁאִם יוֹדֶה מֵעַצְמוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהוֹצִיאוֹ לְחֵרוּת בְּלֹא עֵדִים שֶׁהַמּוֹדֶה בִּקְנָס פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּנֵבָה שֶׁכָּל מוֹדֶה בִּקְנָס פָּטוּר מִלְּשַׁלְּמוֹ:

כסף משנה יציאת העבד בראשי איברים וכו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ח') ופ''ק דב''ק וס''פ אלו נערות (דף מ'). ומ''ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו'. בפרק מרובה אמרינן מעשה בר''ג שסימא את עין עבדו והיה שמח וא''ל ר''ג לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א''ל ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ודייק עלה הא יש לו עדים חייב וש''מ מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב ומשני שאני ר''ג דשלא בב''ד אודי והא רבי יהושע אב ב''ד הוה חוץ לב''ד הוה הא קמן דאודי שלא בפני ב''ד לא נתחייב בהודאתו וכדא''ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ומ''מ כיון דהודאה בב''ד שאינו סמוך לאו הודאה היא לפוטרו בין תפס קודם הודאה בין תפס אחר הודאה לא מפקינן מיניה ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו יצא לחירות בין הודה בין לא הודה. ולפי זה מ''ש רבינו ואין דנין בו אלא בב''ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב''ד סמוכים דהא כיון דקי''ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו וכמו שפסק רבינו בפ''ה מהלכות סנהדרין ועבד תפוס בעצמו הוא לא מצי לאשתעבודי ביה אם העידו עליו עדים אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דהיינו דוקא כשהודה בפני ב''ד סמוכים אבל בפני ב''ד שאינן סמוכים אין הודאתו הודאה לפוטרו. ובמ''ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו' פטור פירוש אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא עינו פטור מקרבן דאין חייבים קרבן אלא על שבועת כפירת ממון והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס וא''כ כי כפר אשתכח דלא כפר ממונא ולפיכך סיים וכתב שכל מודה בקנס פטור מלשלמו כלומר פיטור דגבי מודה בקנס הוא פיטור מלשלמו אבל פיטור דגבי כפירת קנס הוא פיטור מקרבן וללמדנו דהא דמודה בקנס פטור מלשלם דוקא במודה בפני ב''ד הוא ולזה כתב ואין דנין בו אלא בב''ד סמוכים אי נמי בדין תורה קאמר עד לא תקון רבנן דאם תפס אין מוציאין מידו אבל אין לומר דה''ק אין דנין בו לקבל עדות העדים לידע אם יניחו מה שתפס בידו או אם יוציאוהו מידו דעבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכין הם לקבל עדות העדים לידע אם יניחו רבו להשתעבד בו אם לא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן