הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א בֵּית דִּין שֶׁנֶּחְלְקוּ מִקְצָתָם אוֹמְרִים זַכַּאי וּמִקְצָתָם אוֹמְרִים חַיָּב הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. וְזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ב) 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וּבִשְׁאָר דִּינֵי אָסוּר וּמֻתָּר וְטָמֵא וְטָהוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אִם נֶחְלְקוּ בָּזֶה הַחוֹטֵא אִם יֵהָרֵג אוֹ לֹא יֵהָרֵג. אִם הָיוּ הָרֹב מְזַכִּים זַכַּאי וְאִם הָיוּ הָרֹב מְחַיְּבִין אֵינוֹ נֶהֱרָג עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמְחַיְּבִין יֶתֶר עַל הַמְזַכִּים שְׁנַיִם. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעַל זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה וְאָמְרָה (שמות כג-ב) 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת'. כְּלוֹמַר אִם הָרֹב נוֹטִים לְרָעָה לַהֲרֹג לֹא תִּהְיֶה אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁיִּטּוּ הַטָּיָה גְּדוֹלָה וְיוֹסִיפוּ הַמְחַיְּבִין שְׁנַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ב) 'לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים קַבָּלָה הֵם:

כסף משנה ב''ד שנחלקו וכו' עד וכל אלה הדברים דברי קבלה הם. משנה פ''ק דסנהדרין:

ב בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלְקוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב הֲרֵי זֶה זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁנַיִם זַכַּאי אוֹ חַיָּב וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִים שְׁנַיִם. * נִמְצְאוּ חֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּדָּבָר. אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה מֵהֶם זַכַּאי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב הֲרֵי זֶה זַכַּאי. אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה חַיָּב וּשְׁנַיִם זַכַּאי הֲרֵי זֶה חַיָּב. אָמְרוּ שְׁנַיִם מֵהֶם זַכַּאי וּשְׁנַיִם מֵהֶם חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם. אֲבָל אִם אָמְרוּ אַרְבָּעָה זַכַּאי אוֹ חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשָׁה זַכַּאי וְאֶחָד חַיָּב וְאָמַר אֶחָד אֵינִי יוֹדֵעַ בֵּין שֶׁהָיָה זֶה שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁאָמַר אַחֵר הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. הָיוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ הֲרֵי אֵלּוּ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר מוֹסִיפִין וְהוֹלְכִין עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. הִגִּיעוּ לְשִׁבְעִים וְאֶחָד וְאָמְרוּ שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חַיָּב וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים עִמּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְדִבְרֵי הַצַּד הָאֶחָד וְנִמְצְאוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּים אוֹ מְחַיְּבִין. וְאִם לֹא חָזַר לֹא הוּא וְלֹא אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק וּמַעֲמִידִין אֶת הַמָּמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו:

ההראב"ד נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר וכו' עד הולכין אחר הרוב. א''א אני רואה בגמרא שאותו שאמר איני יודע אינו מן המנין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינן אלא ארבעה ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב בידוע שטעה בלשון התוספתא או שהגיעה לידו בטעות ואם אמר אחד מהן איני יודע והשלשה שנים מזכין או מחייבין ואחד חולק לפי דבריו ילכו אחר הרוב שהרי נשאר שם ב''ד ואם לא אמר אחד איני יודע והיו שנים כנגד שנים דנין אלו כנגד אלו ואם לא חזר אחד מהן יעמוד הממון במקומו (הערה: עי' נ"א במ"ע) ומגיעין לעולם לשבעים ואחד אלא שבלשון התוספתא מוכיח שאף בדיני ממונות מוסיפין והולכין עד שיגמר הדין ואין גמר הדין אלא אחר הרוב אבל ספק אינו גמר דין מ''מ עד שבעים ואחד ולא יותר וזה המחבר לקח מן התוספתא וחיסר ממנה אחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד פירוש זה שאמר איני יודע מן הנוספים הוא וטעם יפה הוא עכ''ל:

כסף משנה ב''ד של שלשה וכו' עד יוסיפו הדיינים שנים. משנה פרק זה בורר (דף כ"ט): אמרו שלשה מהם זכאי וכו' עד ומעמידין את הממון בחזקת בעליו. הם דברים פשוטים ובסוף פרק שאחר זה יתבאר שיכולים להוסיף דיינים עד ע''א ולא יותר: כתב הראב''ד א''א רואה אני בגמרא וכו'. טעמו של הראב''ד מדאמרינן בסוף פ''ק דסנהדרין (דף י"ז) ההוא דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסבור לראב''ד דבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות קאמר ורבינו סובר דלא קאמר אלא בדיני נפשות דוקא והטעם אכתוב בפרק שאחר זה: והרמ''ך כתב נמצאו חמשה נושאים ונותנים וכו'. תימה היאך ישאו ויתנו חמשה והא האחד אומר איני יודע וכיון שאינו יודע לא ישא ולא יתן מ''מ אם ידע אחר מכאן יכול לישא וליתן דכי אמרינן אי אמר טעמא לא שמעינן ליה בדיני נפשות לחובה הוא דאמרינן אבל לזכות אף בדיני נפשות שמעינן ליה דלא גרע מאחד מהתלמידים ודיני ממונות לזכות הוא דחובתו של זה זכותו של זה וצ''ע עכ''ל: ודע שהרשב''א בתשובה כתב שהוא סבור כדברי הראב''ד ושכן דעת כמה גדולים: וכתב עוד ז''ל וכן נ''ל מהירושלמי דב''ד של שלשה שאמר אחד איני יודע והוסיפו שנים ואח''כ אמר אחד מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע''פ השלשה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה אלו דגרסינן התם בפרק היו בודקין (הלכה ו') תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים ליגמר הדין בשלשה אמר ר' אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרים אותו בשלשה אמר ר' יוסי ותשמע מינה שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמים בשנים וכותבין אע''פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו ונראה לי פירושו שאם היו שנים מהראשונים מזכין ואחד מהאחרונים יושב עמהם בדין כלומר נושא ונותן עמהם ודן ואינו רוצה לומר מזכה אלא דן עמהן בין לזכות בין לחובה אע''פ שאמר הרביעי איני יודע נגמר הדין בשלשה שהרביעי שאמר איני יודע אינו מכללם אלא כמאן דליתיה דמי ולפיכך נגמר הדין בשלשה אלה ולפיכך היה סבור רבי אילא דכיון שהיתה ישיבתן בארבעה לא יגמר בפחות מארבעה והרביעי שאמר איני יודע מעכב בארבעה כאחד מהשלשה שאמר איני יודע והא דקאמר ברישא שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים לאו למימרא שיהא אותו שמן הראשונים מזכה ג''כ ושיהו שלשתן מזכין והרביעי חולק ומחייב שא''כ היאך יחלוק רבי אילא ויאמר שיהיו צריכים כולן להשוות לדעת אחת ולא ילך אחר השלשה שאם תאמר לפי שאלו ב''ד שקול וכל ב''ד שקול הרי הוא כאילו ירדו לדעות שא''כ אף אנו נאמר כן בדיני נפשות כל שמוסיפין שנים צריכים להיות כולם נוטים לדעת אחת וזה אינו דהא כשהיה ב''ד הטיה לטובה באחד והטיה לרעה בשנים ואע''פ שכל שהוסיפו הרי הם ב''ד שקול ואין לומר שיחלק רבי אילא בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא נראה שעל כרחנו יש לנו לפרש כמו שפירש' וכל ששנים מזכין מן הראשונים ואחד מהאחרונים יושב ודן עמהם אע''פ שחולק ומחייב יגמר הדין ע''פ ב''ד זה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה וקי''ל כרישא דירושלמי ושתים זו שמענו חדא דאין האומר איני יודע נחשב מכלל הבית דין מדקאמר רבי אילא שנראה דינו ליגמר בארבעה ועוד דאם אמר אחד מן הארבעה איני יודע יגמר הענין ע''פ שלשה שהם מנין הראוי ונ''ל כי בירושלמי נסרך הרמב''ם במה שכתב ז''ל או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר איני יודע וכו' הולכין אחר הרוב ע''כ הצריך שלשה לומר זכאי כפשוטו של ירושלמי זה וגרם לו זה מה שהוא סבור שאף האומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי וא''כ עד שיהיו שלשה מזכין או מחייבין אין כאן רוב עכ''ל והרבה סעד לדברי רבינו שפשט הירושלמי אתי כוותיה: כתב הרמ''ך אם ארבעה אומרים זכאי או חייב וכו'. אע''פ שלא פירשו כן רבותי יפה פירש זה הרב דכיון דאיכא שלשה שיודעים בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אמרינן הכי כדמוכח בשמעתין ולפי סוגית הגמ' לא נראה דברי הרב דהא חזינא בפ''ק (ה':) דמקשה לשמואל משנים אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע דאמרינן יוסיפו הדיינים ומקשה ואמאי ולהוי כשנים שדנו ומתרץ שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ה''נ אע''ג דשלשה יכולים לעשות דין לבדם כיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכלי תלתא למגמר דינא עכ''ל. ויש לומר דשאני התם שמתחלה היו שלשה שייך למימר הכי כשאחד אומר איני יודע אבל הכא ליכא למימר אדעתא דארבעה או ה' נחתי מאחר שמתחלה לא היו אלא ג':

ג כָּל מִי שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ אֵינוֹ צָרִיךְ לָתֵת טַעַם לִדְבָרָיו וּלְהוֹדִיעַ מֵאֵי זֶה טַעַם בָּא לוֹ הַסָּפֵק. כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּרְאֶה הַמְזַכֶּה מֵאֵי זֶה טַעַם מְזַכֶּה וְהַמְחַיֵּב מֵאֵי זֶה טַעַם מְחַיֵּב:

כסף משנה כל מי שאמר איני יודע אינו צריך וכו'. .

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן