הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְטָעָה אִם טָעָה בַּדְּבָרִים הַגְּלוּיִים וְהַיְדוּעִים כְּגוֹן דִּינִין הַמְפֹרָשִׁין בַּמִּשְׁנָה אוֹ בַּגְּמָרָא חוֹזֵר הַדִּין וּמַחְזִירִין הַדָּבָר כְּשֶׁהָיָה וְדָנִין בּוֹ כַּהֲלָכָה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה שֶׁנָּטַל הַמָּמוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ שֶׁהָיָה אַלָּם אוֹ שֶׁטִּמֵּא דָּבָר טָהוֹר אוֹ שֶׁהוֹרָה בִּכְשֵׁרָה שֶׁהִיא [א] טְרֵפָה וְהֶאֱכִילָהּ לַכְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַם לְהַזִּיק לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק:

כסף משנה כל דיין שדן דיני ממונות וכו'. פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ב) תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ופירש''י מחזירין סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה. ובגמרא (דף ל"ג) רמינן עלה דמתני' ממתני' אחריתי דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו ופריק רב יוסף כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ורב נחמן אמר כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין ורב ששת אמר כאן כלומר דמחזירין בטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת ואסיקנא בגמרא דטועה בדבר משנה מיקרי אפילו טועה בדברי האמוראים האחרונים ואמרינן היכי דמי שיקול הדעת כלומר שאם אין הדין מפורש בשום מקום מנא ידעינן שטעה אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד ופירש רש''י רוב הדיינין נראין להם דברי האחד ואזל איהו ועבד כאידך והטור פירש כגון דסתם גמרא פריך ממילתיה ונראה שזה הוא דעת הרי''ף ממ''ש בפ' שבועת הדיינין גבי פלוגתא דראב''י ורבנן ואפשר דכולהו פירושי איתנהו וכל חד מינייהו טועה בשיקול הדעת הוי וכל אחד נקט פירוש אחד וה''ה לאינך ורב חסדא אמר כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד ורבינו פוסק כרב חסדא דמסקנא דשמעתא היא וכן פסקו בהלכות ומאי דקאמר רב ששת נמי הלכתא היא דסוגיין בעלמא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר בכתובות (ק':) ב''ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו וכו' וכן בשבועות ובדוכתי אחריני ולכך פסק דטועה בדבר משנה חוזר. וכתב הטור בשם הראב''ד ז''ל שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו הוי טועה בדבר משנה וכתב הרא''ש ולא מיבעי בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לא קטלי קני באגמא הוו ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכך יש לדקדק שסובר רבינו שטועה בדברי הפוסקים הוי טועה בדבר משנה מדכתב כגון דינין המפורשים במשנה ובגמרא ומדכתב תיבת כגון משמע דאתא לרבות טועה בדברי הפוסקים. ומ''ש שאם אי אפשר להחזיר פטור מדאמרינן בגמ' דרבי טרפון האכיל בהמה שניטל האם שלה לכלבים וטועה בדבר משנה הוה דהא סתם מתני' באלו טריפות ניטל האם שלה כשרה ואמרינן עלה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת כלומר כיון שלא האכלתה לכלבים בידיך ומדברי הטור נראה שפירש דברי רבינו אפילו שנשא ונתן ביד וכך כתב הרשב''א בתשובה ולי נראה דעד כאן לא פטרינן לטועה בדבר משנה אלא ממה שנעשה על פיו לא ממה שעשה בידים וזהו שכתב רבינו אע''פ שגרם להזיק והיינו בשלא נשא ונתן ביד אבל כשנשא ונתן ביד מזיק ממש הוא וחייב לשלם ואע''פ שמומחה שנטל רשות מר''ג אפילו נשא ונתן פטור התם שאני דהפקר ב''ד הפקר וכן פירש''י גבי הא דאמרינן לינקט רשותא מריש גלותא וכמו שנדקדק מלשונו בסמוך וכן גבי הא דאמרינן (סנהדרין ה') מהכא להכא וכו' מהני דהכא שבט והתם מחוקק פירש''י שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב''ד הפקר ע''כ אלמא דמדין הפקר נגעו בה וכמו שפירשתי וכשנתנו לו רשות ע''ד כן נתנוהו לו שלמי שיחייב בשקול דעתו אפילו נשא ונתן פטור וכן אם קבלוה עלייהו אע''ג דלא נקיט רשותא משום דמסתמא אדעתא דהכי קבלו עלייהו לדונם כפי שקול דעתו ויפטר בכל ענין כיון דמומחה הוא. זה נראה בדעת רבינו. ואחר שכתבתי זה מצאתי שכתבו התוס' גבי ההיא דהאכיל ר' טרפון לכלבים וא''ל ר''ע לאו כלום עבדת בלא נשא ונתן ביד איירי דאי האכילה ר''ט לכלבים טובא עבד, הרי מפורש בדבריהם מה שדקדקתי בלשון רבינו:

ב טָעָה בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת כְּגוֹן דָּבָר שֶׁהוּא מַחְלֹקֶת תַּנָּאִים אוֹ אָמוֹרָאִים וְלֹא נִפְסְקָה הֲלָכָה כְּאֶחָד מֵהֶן בְּפֵרוּשׁ וְעָשָׂה כְּאֶחָד מֵהֶן וְלֹא יָדַע שֶׁכְּבָר פָּשַׁט הַמַּעֲשֶׂה בְּכָל הָעוֹלָם כְּדִבְרֵי הָאַחֵר. אִם הָיָה זֶה דַּיָּן מֻמְחֶה וְנָטַל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת. אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נוֹטֵל רְשׁוּת אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן. הוֹאִיל וְהוּא [ב] מֻמְחֶה חוֹזֵר הַדִּין. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. אֶחָד הַנּוֹטֵל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת אוֹ הַנּוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה אם הדיין מומחה ונטל רשות וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף ה') אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ופירש''י דכיון דברשות נחת לא משלם כלומר כיון דברשות ב''ד נחת וב''ד יש כח בידם להפקיר ממון לא משלם: או שלא היה נוטל אבל קבלוהו עליהם וכו'. שם גבי רבה בר בר חנה דן דינא וטעה ואתא קמיה דר' חייא וכן מר זוטרא בריה דרב נחמן ואתא לקמיה דרב יוסף ואמרו להו אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והני תרי מומחין הוו ועוד דתנן דן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקימנא לה דנשא ונתן ביד כמו שכתבתי למעלה ואוקימנא בפ''ק דסנהדרין בקבלו בעלי דינין וקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור ועוד ראיה מר' טרפון שאמר לו ר''ע אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לרבים אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם וההיא דר''ט דמי לקבלוהו בעלי דינין וכמו שביארתי הרי שמומחה שקבלוהו בעלי דינין אפילו נשא ונתן ביד פטור:

ג הָיָה הַטּוֹעֶה מֻמְחֶה וְלֹא נָטַל רְשׁוּת וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן. אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֻמְחֶה אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן לָדוּן לָהֶן כַּדִּין וְטָעָה [ג] בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת. אִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיַּד מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. אִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד יַחְזֹר הַדִּין. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ:

כסף משנה מ''ש היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלוהו. נלמד מהני עובדי דרבה ומר זוטרא דאמרו להו ואי לא קבלוך עלייהו זיל שלים. ומ''ש או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהם וכו' ממתני' דדן הדין וכו' ואוקמה רב חסדא בנשא ונתן וקתני סיפא אם היה מומחה אלמא ברישא באינו מומחה עסקינן דהיינו בפ''ק דסנהדרין בקבלוהו בעלי דינין וכמו שכתבנו למעלה. ומ''ש רבינו ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו הנה דעת רבינו נפלאת בעיני שבכל הדינים האלו הוא נמשך אחר דעת ההלכות זולתי בדין הזה שההלכות הביאו דעת גאון אחד שסובר כן וחלקו עליו וסתרו דבריו ואי אפשר לומר שרבינו סובר כדעת הגאון ההוא שטענת הגאון היא דכי אסיקנא בשנשא ונתן דלא כר''מ דדאין דינא דגרמי אבל אנן דקיי''ל כוותיה מי שאינו מומחה שטעה בשקול הדעת אם א''א להחזיר ישלם מביתו וההלכות דחו דבריו דאפילו לר''מ פטור שאע''פ שגרם להזיק לא נתכוון להזיק ועד כאן לא חייב ר''מ אלא בגורם המתכוין אבל לא בגורם שאינו מתכוין כי האי ורבינו בראש הפרק כתב שאע''פ שגרם להזיק לא נתכוון. וי''ל שאע''פ שרבינו סובר בשאר הדינין הנזכרים בפרק הזה כדעת ההלכות בדין זה סובר כדעת הגאון דלא תלי האי דינא בהנהו דיני וסבירא ליה לרבינו דבדין זה הלכה כדעת הגאון ולא מטעמיה וזה לפי שבעל דין אין לו להפסיד אם לא ע''פ הפקר ב''ד במומחה דנקיט רשותא או ע''פ קבלת עצמו והיינו מומחה דלא נקיט רשותא וקבלוהו עלייהו בעלי דינין וכמ''ש אבל בדלא נקיט רשותא דליכא הפקר בית דין ולא קבלוהו אע''פ שהוא מומחה וכן מי שאינו מומחה אע''פ שקבלוהו לא מהני דאדעתא דדין תורה קבלוהו וכיון דאינו מומחה לא הוה אפשר ליה למידן דין תורה אם נשאו ונתנו הוה ליה מזיקין ממש וכיון שהחזיקו דבריהם כל כך דינם דין ומשלמין וכשלא נשאו ונתנו יחזיר ואם א''א ישלם מביתו כי היכי דלא ליפסיד מארי דינא ואע''ג דגבי טועה בדבר משנה כתב שאם א''א להחזיר פטור שאני התם דגלי לן גמרא גבי ר''ט דטעה בדבר משנה ואמרינן כיון דאילו איתה לפרה דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת דוקא גבי טועה בדבר משנה דגלי לן גמרא גלי אבל בשקול הדעת דלא גלי אית לן למינקט דינא כי היכי שלא להפסיד בעל דין ועוד דבשלמא אם נאמר דמי שאינו מומחה אע''פ שלא נשא ונתן ביד אם א''א ישלם מביתו היינו דטעי רבי טרפון דסבירא ליה דאפילו נקיט רשותא כל היכא דלא אפשר ישלם ואמר ליה רבי עקיבא דמאן דטעה בדבר משנה אפילו לא נקיט רשותא אי נמי טועה בשיקול הדעת ונקיט רשותא פטור ואי לא נקיט חייב אלא אי אמרת דאפילו מאן דלא נקיט רשותא פטור א''כ רבי טרפון דמומחה וסמוך הוה במאי טעי הא אפילו אינו מומחה פטור ויש לנו למעט הטעות כל מה שנוכל וכיון דכן ע''כ הוא כדאמרן ועוד מדברי ר''ע נלמוד דקאמר ליה מומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור ואם איתא דאפילו אינו מומחה דקבלו פטור לימא ליה כיון דקבלוך פטור אתה דמסתמא דין זה שאלו מלפניו דלא דינא דממון הוה דנימא שכפאם לדון לפניו וכיון דלא א''ל הכי שמע מינה דאפילו קבלוה עלייהו כיון שאינו מומחה חייב והוא הדין למומחה ולא קבילו עלייהו דתרוייהו בחד טעמא שייכא וחד דינא אית להו וליכא למימר דחדא ועוד קאמר כדקאמר גמרא דא''כ הוו להו תרי ועוד וחדא ועוד אמרינן ליה בדוחק קל וחומר תרי ועוד. והוי יודע שהרי''ף כתב דשקול הדעת דליכא לברורי בה טעותא אם שלמו הכל על פיו ובא דיין אחד ופטר לא יחזיר דכיון דליכא לברורי דטעה זכה אידך במאי דתפס ואם שלם החצי ונשאר החצי כל אחד מהם זכה במה שבידו ואם לא נתן דבר פטור והיינו ההיא עובדא דמייתי פרק דיני ממונות זוטא (דף כ"ט:) גבי ההוא גברא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי דאתו לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי וחייבינהו ליתמי ושלימו פלגא והדר אתו לקמיה דרבי חייא ופטרינהו אמרו א''כ נהדר לן פלגא אמר להו כבר הורה זקן ופירש הוא ז''ל דלא דמי הא טעותא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דטעה בשקול הדעת לשקול הדעת דאמרינן לעיל דאילו התם הא אמרינן בהדיא היכי דמי שקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דאיפליגו בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שקול הדעת וטעמא דמילתא כיון דסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזיל איהו ועבד כאידך איגלאי מילתא דודאי טעה אלא כיון דלא אתמר ביה הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא ואילו שקול הדעת דהכא לית ראיה לרבי חייא לברורי ביה טעותא דר' ישמעאל בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה ומשום הכי קאמר כבר הורה זקן וכך הם דברי הרא''ש בפרק זה בורר על האי עובדא ואפשר לי לומר דרש''י שפירש בסוגיין דעלמא היינו שרוב הדיינים נראה להם כדברי האחד והרב אלפסי ז''ל לא פליגי דאע''ג דלא פשט המנהג אם אחר שנפסק הדין נשאל לחכמים ורובם פסקו כאידך מיקרי נמי שיקול הדעת כפירש''י ורבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא היו עמהם חכמים אחרים באותה העיר הילכך הוה ליה ההוא דינא שקול ואי שלמו קם דינא דזכה אידך במאי דבידיה והוו להו יתומים המוציא מחבירו ועליהם הראיה דטעה אידך ואי לא שלמו אידך הוה ליה מוציא מחבירו ולא לשלמו וה''ה לשלמו פלגא:

ד אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וְאֵינוֹ בִּכְלַל הַדַּיָּנִין. לְפִיכָךְ אֵין דִּינָיו דִּין בֵּין טָעָה בֵּין לֹא טָעָה וְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין אִם רָצָה חוֹזֵר וְדָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין. וְאִם טָעָה וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד חַיָּב לְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ מִבַּעַל דִּין זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחְזִיר אוֹ שֶׁטִּמֵּא אוֹ שֶׁהֶאֱכִיל דָּבָר הַמֻּתָּר לַכְּלָבִים יְשַׁלֵּם כְּדִין כָּל גּוֹרֵם לְהַזִּיק שֶׁזֶּה מִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק הוּא:

כסף משנה אבל מי שאינו מומחה וכו'. זה דבר פשוט בעצמו וכבר קדם הדבור לרבינו בסוף פרק ד' שראש גולה שנתן רשות למי שאינו יודע שהוא כמקדיש בעלי מומין למזבח שאין הקדושה חלה עליו וא''כ אע''פ שנטל רשות כיון דלאו מומחה הוא ולא קבלוה עלייהו אין דינו דין כלל וכ''כ הרב אלפסי ז''ל אבל דברי רבינו צ''ע שאחר שכתב ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעלי דין כתב ואם אין לו להחזיר וכו' ישלם והרי כבר אמר תחלה שכיון שנשא ונתן ביד ישלם מביתו א''כ מה שייך תו למימר ואם אין לו להחזיר ישלם הרי כבר שלם בין יש לבעל דין להחזיר בין אין לו ואין לומר שכלפי שאמר אם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין אמר לא תימא על כל פנים חוזר ולוקח ואם אין לו להחזיר לא יפסיד הדיין אלא יחזיר הבעל דין שנתן לו לכן אמר שאפילו שאין לו להחזיר יפסיד הדיין ופירוש ישלם יפסיד מה שישלם דא''א לומר כן שהרי רבינו כתב ישלם כדין כל גורם להזיק ואי דנשא ונתן ביד מזיק בידים הוא לכך צריך לגרוס בדברי רבינו לדעתי ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד חוזר בעל דין ונוטל מחבירו מה שנתן לו ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא ואם לא ימצא בשום ספר רק כנוסחת ספרינו צריכים אנו לפרש שואם אין לו להחזיר וכו' לא קאי אלא אנשא ונתן ביד וטעם דין זה שאחר שאין דינו דין כלל הדר דינא ואם נשא ונתן ביד הוה ליה מזיק משלם הוא מביתו וחוזר ועושה דין עם הבעל דין האחר שאומר לו בעל דין איני רוצה להתדיין עם שום אדם אבל אתה שנשאת ונתת ביד לך ועשה דין עמו ואם לא נשא ונתן ביד כל היכא דאית ליה לבע''ד אינו מחוייב לעשות עמו דין דא''ל אמת שחייבתיך אבל היה לך לעכב הממון וכיון שלא נשא ונתן ביד פטור מלעשות דין אבל אם אין לו להחזיר וכו' חייב לשלם שזה אחר שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם גורם להזיק בכוונה הוא וקי''ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וממ''ש רבינו הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינים יתברר לך שמי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם בין טעה בדבר משנה בין טעה בשקול הדעת כולהו חד דינא אית להו ואינו בכלל מ''ש רבינו בראש הפרק כל דיין שטעה וכו' שזה אינו בכלל הדיינים:

ה דַּיָּן [ד] שֶׁטָּעָה וְחִיֵּב שְׁבוּעָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ וְעָשָׂה זֶה פְּשָׁרָה עִם בַּעַל דִּינוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יָדַע שֶׁאֵינוֹ בֶּן שְׁבוּעָה. אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עַל הַפְּשָׁרָה אֵינָהּ כְּלוּם שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו לִתֵּן לוֹ אוֹ לִמְחל לוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּפָּטֵר מִשְּׁבוּעָה שֶׁחִיְּבוֹ בָּהּ הַטּוֹעֶה וְכָל קִנְיָן [ה] בְּטָעוּת חוֹזֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה דיין שטעה וחייב שבועה וכו'. בעל העיטור כתב שהרי''ף כתב בתשובה שמי שחייבוהו ב''ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואחר כך ראו שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שיש לו לומר אילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה והוה ליה הקנין בטעות ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואח''כ מצא ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבועה אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת [עכ''ל] וא''כ הוא הדין נמי לדיין שטעה וחייב שבועה וכו' ונראה לי דהיינו דוקא בשטעה בדבר משנה אי נמי בשיקול הדעת ואיכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא המע''ה וכמו שכתבתי בפרק זה בשם הרי''ף ז''ל:

ו שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעַצְּמוּ בַּדִּין אֶחָד אוֹמֵר נָדוּן כָּאן וְאֶחָד אוֹמֵר נַעֲלֶה לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁמָּא יִטְעוּ אֵלּוּ הַדַּיָּנִין וְיוֹצִיאוּ מָמוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין כּוֹפִין [ו] אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ. וְאִם אָמַר כִּתְבוּ וּתְנוּ לִי מֵאֵי זֶה טַעַם [ז] דַּנְתּוּנִי שֶׁמָּא טְעִיתֶם כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִין לוֹ וְאַחַר כָּךְ [ח] מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. וְאִם הֻצְרַךְ לִשְׁאל דָּבָר מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִים וְשׁוֹלְחִין וְשׁוֹאֲלִין וְדָנִין לָהֶם בְּעִירָם כְּפִי מַה שֶּׁיָּבוֹא בִּכְתַב בֵּית דִּין הַגָּדוֹל:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הַדִּינִין שֶׁזֶּה טוֹעֵן וְזֶה טוֹעֵן אוֹ כְּשֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה נָדוּן כָּאן וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. אֲבָל אִם אָמַר הַמַּלְוֶה נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל כּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְעוֹלֶה עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב-ז) 'עֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה'. וְכֵן אִם טָעַן זֶה שֶׁהִזִּיקוֹ [ט] אוֹ גְּזָלוֹ וְרָצָה הַטּוֹעֵן לַעֲלוֹת כּוֹפִין בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ אֶת הַנִּטְעָן לַעֲלוֹת עִמּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (ו-ז) שנתעצמו בדין וכו' עד עבד לוה לאיש מלוה. סנהדרין סוף פרק זה בורר (דף ל"א:) וכתבו התוס' דמאי דקאמר ואם אמר כתבו ותנו לי וכו' היינו דוקא היכא דנתעצמו בדין וכפאום אבל בעלמא אין כותבין ונותנין לו וכן משמע בפרק אי זהו נשך מעובדא דתרי כותאי דעבדי עסקא דא''ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי משמע דבעלמא לא. וכתב נמוקי יוסף גבי האי עובדא דתרי כותאי בשם הרשב''א ז''ל והר''ן והראב''ד ורבינו תם ור''י דדוקא היכא דאיכא חשדא כי התם צריך להודיע הטעם אבל ליכא חשדא וכפאוהו דצריך לכתוב וליתן לו אין צריך לכתוב הטעם אלא פלוני טען כך ופלוני כך ונראה לנו שהדין עם פלוני ובית דין של בית הועד הם ידעו טעמו של דבר ואם לא כפאוהו וליכא חשדא אין כותבין לו וכתב עוד נמוקי יוסף דמאי דקאמר ואם הוצרך וכו' מבית דין הגדול שבירושלים וכו' לא שיפסקו ב''ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדין לפי הדיינים אלא שב''ד הגדול מודיעין דעתם לב''ד זה והם דנין אותם: כתב הרמ''ך אבל אם אמר המלוה וכו' תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיון דמסיק לבסוף דניזק או נגזל או תובע אחר יכול לכוף הנתבע לעלות עמו ורבותי ורבינו תם מפרשים דניזק ומזיק לא מצו מעכבי דטעמא דמלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד עכ''ל. ול''נ דיש לומר דבשאר תביעות נמי שייך לומר שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו: כתב הרמ''ך על דברי רבינו יש לתמוה עליו שפירש נלך לבית הועד נלך לבית דין הגדול ומההיא דפ' הגוזל זוטא (דף קי"ב:) אית למוכח דחילוק איכא בין ב''ד הגדול לבית הועד וכ''כ רבינו תם והר''י בר אשר ונראים דבריהם עכ''ל:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ רְאָיָה לַנִּגְזָל אוֹ לַנִּזָּק אוֹ לַמַּלְוֶה. אֲבָל טַעֲנָה רֵקָנִית אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַנִּטְעָן לָצֵאת כְּלָל אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּמְקוֹמוֹ וְנִפְטָר:

כסף משנה בד''א כשהיו שם עדים וכו'. היינו כדי שלא יהא כ''א תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזילנא ויבא להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך לעיר אחרת לידון עם בעל דינו:

ט וְכֵן הַדִּין בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם בֵּית דִּין גָּדוֹל אֲבָל יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֲכָמִים [י] גְּדוֹלִים מֻמְחִין לָרַבִּים וּמְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תַּלְמִידִים שֶׁאֵינָן כְּמוֹתָן. אִם אָמַר הַמַּלְוֶה נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁבְּאֶרֶץ פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַגָּדוֹל וְנָדוּן לְפָנָיו בְּדִין זֶה. שֶׁכּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְהוֹלֵךְ עִמּוֹ. וְכֵן הָיוּ מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם בִּסְפָרַד:

כסף משנה וכן הדין בזמן הזה שאין וכו'. למד כן מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב:) הלך אחר ב''ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שבלוד או ברומי הוה ב''ד הגדול שאין למעלה הימנו. וממ''ש רבינו ומקומות שיש בהם תלמידים שאין כמותם נראה שדעתו כדעת קצת מפרשים שאומרים שאם דייני עירם הדיוטות אפי' לוה מצי מעכב ולומר איני דן אלא בב''ד של מומחין ומהרי''ק בשורש צ' כתב שמאחר שכתב מרדכי בסוף פרק זה בורר בשם א''ז דלית לן השתא בית הועד קיבוץ תלמידי חכמים שיתבייש מהם אע''פ שבזמן רבינו היו מקומות ראויים שיכוף המלוה את הלוה ללכת שם לדין אין ראוי לומר שיחלוק רבינו על א''ז שהרי ידוע הוא שבכל יום הדורות מתמעטים ולכן אפשר לומר דבימי א''ז אפילו רבינו היה מודה דלא היה שום ב''ד ראוי להקרא בית הועד, ודבריו תמוהים בעיני שהרי רבינו לא תלה הדבר בבית הועד אלא במקומות שיש חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם ודבר זה מצוי בכל דור ודור:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן