הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ששה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ששה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַמְקַלֵּל דַּיָּן מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כז) 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל'. וְכֵן אִם קִלֵּל הַנָּשִׂיא אֶחָד רֹאשׁ סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה אוֹ הַמֶּלֶךְ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כז) 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר'. וְלֹא דַּיָּן וְנָשִׂיא בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יד) 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'. וְלָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ לוֹקֶה עַל קִלְלָתוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמְקַלֵּל אֶת הַקָּטָן הַנִּכְלָם לוֹקֶה (הֲרֵי הוּא כְחֵרֵשׁ):

כסף משנה כל המקלל דיין וכו'. בסוף פ' ארבע מיתות (דף ס"ו) אלהים לא תקלל היינו הדיין ואמרי' בגמרא דאפי' לר' אליעזר בן יעקב דאמר האי אלהים קדש הוא והוי אזהרה למברך את השם יליף נמי דיין מהכא לא תקלל ולא כתיב ולא תקל. ומ''ש וכן אם קלל הנשיא אחד ראש הסנהדרין או המלך. למדה מדתנן בהוריות ואי זהו הנשיא זה המלך שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו נשיא שאין על גבו אלא ה' אלהיו אמרי' דדוקא התם דכתב ה' אלהיו אמרי' דוקא מלך אבל היכא דלא כתיב לאו דוקא אלא הוא הדין לראש הסנהדרין. אחר שכתבתי זה מצאתי במכילתא אלהים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת''ל נשיא בעמך לא תאור: ולא דיין ונשיא בלבד וכו'. בפ' שבועת העדות (דף ל"ה) תנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה ובגמ' (דף ל"ו) חבירו דכתיב לא תקלל חרש ומשום דלא תיקשי לן מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר שאפי' שהוא שפל הזהירה תורה על קללתו אבל לא הזהירה לאיניש דעלמא לכך כתב רבינו ולמה נאמר חרש וכו' והוא ממה ששנינו בפסיקתא ולא תקלל חרש מרבה אני אפילו בר ישראל שאינו שומעך ק''ו לפניו: ויראה לי שהמקלל הקטן הנכלם לוקה. למדה רבינו מדאמרינן בהחובל (דף פ"ו) דקטן דמכלמינן ליה ומיכלם יש לו בשת וסובר רבינו דהוא הדין לענין קללה, ובטור ח''מ סי' כ''ז גורס המקלל את הישן חייב מפני שהוא כחרש וגירסא נכונה היא:

ב הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת פָּטוּר. הוֹאִיל וּמְקַלֵּל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב לָמָּה יִחֵד לָאו עַל דַּיָּן וְלָאו עַל נָשִׂיא לְחַיְּבוֹ שְׁתַּיִם. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן לוֹקֶה אַחַת. וְאִם קִלֵּל דַּיָּן לוֹקֶה שְׁתַּיִם. וְאִם קִלֵּל נָשִׂיא לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וְכֵן נָשִׂיא שֶׁקִּלֵּל אָבִיו חַיָּב מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת. שְׁלֹשָׁה שֶׁל כָּל אָדָם וְאֶחָד מִשּׁוּם הָאָב:

כסף משנה המקלל את המת פטור. מדאיצטריך בפ' אלו הן הנחנקין (דף פ"ה ע"ב) למילף דחייב על קללת אביו ואמו לאחר מיתה אלמא דבשאר כל אדם פטור ובת''כ לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור: הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב וכו' וכן נשיא שקלל אביו חייב וכו'. במכילתא על פסוק אלהים לא תקלל. ומ''ש בין קטן כלומר קטן הנכלם:

ג הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁקִּלֵּל אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ'. * וְאֶחָד הַמְקַלֵּל [א] עַצְמוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ נָשִׂיא אוֹ דַּיָּן אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּקַלֵּל בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת. כְּגוֹן יָהּ וֵאלֹהִים וְשַׁדַּי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן חַנּוּן וְקַנֹּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב אִם קִלֵּל בְּכָל הַכִּנּוּיִים כָּךְ אִם קִלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב שֶׁהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכִּנּוּיִים. וְאָרוּר בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ קְלָלָה בּוֹ נִדּוּי:

ההראב"ד ואחד המקלל עצמו או וכו' כגון חנון וקנא וכיוצא בהן. א''א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ''ל:

כסף משנה המקלל עצמו לוקה וכו'. סוף שבועת העדות (דף ל"ו): ואחד המקלל עצמו או וכו'. משנה שם (דף ל"ה:) המקלל עצמו וחבירו בכולן פירוש בכל השמות והכנויים עובר בל''ת ומשמע דכל שאינו בשם או כינויי אינו עובר בל''ת והוא הדין לנשיא ודיין שאינו לוקה עד שיקללם בשם. והנה הראב''ד כתב על דברי רבינו א''א אינו לוקה אלא בשם המיוחד וכו'. ואני אומר שפשט הירוש' כדברי רבינו דהכי איתא התם (שבועות ספ"ד) המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר לון רבי יוסי למה שהוא ל''ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עד כאן. ומשמע שר' יוסי בא לחלוק על דברי חברייא ואמר למה אתם אומרים שאינו לוקה מפני של''ת שאין בו מעשה הוא אין זו טענה שהרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה ואפ''ה לוקין עליו וה''ה למקלל עצמו וחבירו וכדיהיב טעמא בריש תמורה והראב''ד נראה שמפרש שלא אמרו חברייא אינו לוקה אלא בשאר שמות חוץ משם המיוחד ור' יוסי מתמה אמאן דבעי מהו ללקות דמהיכא תיסק אדעתין ללקות ואפי' על שם המיוחד כיון דלאו שאין בו מעשה הוא והשיבו לו שבדין הוא לוקה על שם המיוחד אע''פ שאין בו מעשה כדאשכחן בממיר ונשבע לשקר וכטעמא דיהיב בריש תמורה: וארור בו שבועה וכו'. גם זה שם ומייתי לה התם מקראי ופירש''י צריך אדם לפרוש ממנו אם א''ל חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב:

ד אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל חַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה אוֹ שֶׁקִּלֵּל בְּלֹא שֵׁם וּבְלֹא כִּנּוּי כְּגוֹן שֶׁאָמַר אָרוּר פְּלוֹנִי אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים כְּגוֹן שֶׁאָמַר אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָּרוּךְ לַה' אוֹ אַל יְבָרְכֵהוּ אֵל וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ לוֹקֶה:

כסף משנה אינו לוקה עד שיתרו בו וכו'. נראה לי דסד''א דכיון דמקלל חבירו חידוש הוא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו התראה נמי לא ניבעי קמשמע לן אי נמי ה''א דכיון דאורחא דקללה בריהטא ובכעס הוא לא ניבעי התראה קמשמע לן: או שהיתה הקללה וכו'. משנה שם פסק כת''ק דר''מ:

ה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אִם [ב] חֵרֵף תַּלְמִיד חָכָם מְנַדִּין אוֹתוֹ. וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִים לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מַכִּין וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ שֶׁהֲרֵי בִּזָּה אֶת הַזָּקֵן. וְאִם חֵרֵף עַם הָאָרֶץ עוֹנְשִׁין הַדַּיָּנִים בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ לְפִי הַמְחָרֵף וּלְפִי זֶה שֶׁנִּתְחָרֵף:

כסף משנה אף על פי שאינו לוקה וכו'. כבר ביאר רבינו דין התלמיד חכם בהלכות תלמוד תורה:

ו אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַדַּיָּן אוֹ לַנָּשִׂיא לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחל עַל קִלְלָתוֹ. וְכֵן שְׁאָר הָעָם אַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל הַמְקֻלָּל מַלְקִין אֶת הַמְקַלֵּל שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב. אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחל עַל כְּבוֹדָן וְלֹא נִדּוּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדָן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבַר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבַעֲטִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבַדַּיָּנִים הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר צְרִיכִין לְחַזֵּק וְלַעֲנשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם:

כסף משנה אע''פ שיש לו וכו'. בפרק ב' דכתובות אמרינן דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול לכ''ע. ומ''ש אינו יכול למחול על קללתו. נראה לי הטעם שכיון שהתורה חייבתו מלקות חטא למקום ואינו יכול למוחלו: אבל מי שנתחייב נדוי וכו'. נראה מכאן דמי שנתחייב נדוי אע''פ שיעשה כל תשובות שבעולם אין לו כפרה עד שינדוהו כל שלא מחל לו חבירו:

ז כָּל הַדָּן בְּדַיָּנֵי עַכּוּ''ם וּבְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ דִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה רָשָׁע וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-א) 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי עַכּוּ''ם לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת. הָיְתָה יַד הָעַכּוּ''ם תַּקִּיפָה וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל יִתְבָּעֶנּוּ לְדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה. אִם לֹא רָצָה לָבוֹא נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין וּמַצִּיל [ג] בְּדַיָּנֵי עַכּוּ''ם מִיַּד בַּעַל דִּינוֹ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין בְּסַ''ד

כסף משנה כל הדן בדיני עכו''ם ובערכאות שלהם וכו' לפניהם ולא לפני עכו''ם וכו'. גיטין פ' תשיעי (דף פ"ט): היתה יד עכו''ם וכו'. למדוה הפוסקים מדאמרינן בסוף החובל (דף צ"ב:) קרית חברך ולא ענך רמי גודא שדי ביה פירש''י כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים, הכי נמי כיון דלא ציית דינא יביאהו בערכאותיהם אבל אי ציית דינא אין לו להביאו בערכאותיהם כדבסמוך: סליקו הלכות סנהדרין בס''ד

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן