הלכות סוטה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות סוטה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כֵּיצַד סֵדֶר הַשְׁקָאַת סוֹטָה. הַבַּעַל בָּא לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְאוֹמֵר לָהֶן אִשְׁתִּי זוֹ קִנֵּאתִי לָהּ עִם פְּלוֹנִי וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ וְאֵלּוּ הֵן עֵדַי וַהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא טְהוֹרָה וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ לִבְדֹּק הַדָּבָר. וּבֵית דִּין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הָעֵדִים. וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשָׁמְרוֹ שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ קֹדֶם שְׁתִיָּה. שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה עָלָיו עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה. וּמְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵין מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים בַּמִּקְדָּשׁ:

ב הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ וּמַפְחִידִין אוֹתָהּ פַּחַד גָּדוֹל שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה. וְאוֹמְרִים לָהּ בִּתִּי הַרְבֵּה הַיַּיִן עוֹשֶׂה. הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה. הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה. הַרְבֵּה שְׁכֵנִים רָעִים עוֹשִׂים. אַל תִּגְרְמִי לַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה שֶׁיִּמָּחֶה עַל הַמַּיִם. וְאוֹמְרִין לָהּ בִּתִּי הַרְבֵּה קְדָמוּךְ וְנִשְׁטְפוּ וַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וִיקָרִים תָּקַף יִצְרָן עֲלֵיהֶן וְנִכְשְׁלוּ. וּמַגִּידִין לָהּ מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר כַּלָּתוֹ. וּמַעֲשֵׂה רְאוּבֵן בְּפִילֶגֶשׁ אָבִיו עַל פְּשָׁטוֹ. וּמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וַאֲחוֹתוֹ. כְּדֵי לְהָקֵל עָלֶיהָ עַד שֶׁתּוֹדֶה. וְאִם אָמְרָה הֵן נִטְמֵאתִי אוֹ אֵינִי שׁוֹתָה יוֹצְאָה בְּלֹא כְּתֻבָּה וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

ג עָמְדָה בְּדִבּוּרָהּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה. מְבִיאִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר מִזְרָחִי שֶׁל עֲזָרָה שֶׁהוּא כְּנֶגֶד קדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמַעֲלִין אוֹתָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמַקִּיפִין בָּהּ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ עַד שֶׁתִּקְצַר נַפְשָׁהּ אוּלַי תּוֹדֶה:

ד אִם עָמְדָה בְּדִבּוּרָהּ מְבִיאִין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח מִבַּחוּץ וּמַעֲמִידִין אוֹתָהּ שָׁם. הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִּלְבָנִים מִתְכַּסָּה בִּשְׁחוֹרִין. וְאִם הָיוּ הַשְּׁחוֹרִין נָאִין לָהּ מִתְכַּסָּה בִּבְגָדִים שֶׁאֵין לָהּ בָּהֶן נוֹי. וּמְסִירִין כָּל כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁעָלֶיהָ:

ה וּמְקַבְּצִין עָלֶיהָ קִבּוּץ גָּדוֹל שֶׁל נָשִׁים שֶׁכָּל הַנָּשִׁים הַנִּמְצָאוֹת שָׁם חַיָּבוֹת לִרְאוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג-מח) 'וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂנָה כְּזִמַּתְכֶנָה'. וְכָל אִישׁ שֶּׁיַּחְפֹּץ לָבֹא לִרְאוֹתָהּ יָבֹא וְיִרְאֶה. וְהִיא עוֹמֶדֶת בֵּינֵיהֶן בְּלֹא רְדִיד וּבְלֹא מִטְפַּחַת אֶלָּא בִּבְגָדֶיהָ וְכִפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁהָאִשָּׁה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ:

ו וְאֵין מַנִּיחִין שָׁם לֹא עֲבָדֶיהָ וְלֹא שִׁפְחוֹתֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכֶּרֶת אוֹתָן וְדַעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת בָּהֶן:

כסף משנה (א-ו) כיצד סדר השקאת סוטה הבעל בא לבית דין שבעירו וכו'. משנה פרק קמא (דף ז') כיצד עושה לה מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך רבי יהודה אומר בעלה נאמן וידוע דהלכה כתנא קמא. ומ''ש ומשלחים אותו לירושלים וכו'. שם במשנה היו מעלים אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומרים לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה ובגמרא מייתי לה מקרא שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של ע''א: ומ''ש רבינו ומאיימין עליה שלא בפני בעלה. ומ''ש ומגידין לה מעשה דיהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן. שם בגמרא. ומ''ש על פשטו כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו אבל לפי האמת ח''ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ"ה:): ומ''ש ומעשה אמנון ואחותו. ומ''ש אם אמרה הן נטמאתי וכו'. משנה בפ''ק דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות ומשמע לרבינו דכל שאמרה איני שותה אע''פ שלא אמרה בפירוש טמאה אני מפסדת כתובתה דכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה שאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל סבר ר''ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך וכיוצא בזה אמרינן בגמרא דידן בפרק הנזכר עלה י''ט אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכים אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת. ומ''ש מעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי ליגעה וכו'. שם בגמרא (דף ח'). ומ''ש היתה מתכסה בלבנים עד ודעתה מתיישבת בהן משנה וגמרא שם:

ז וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעָהּ הַכֹּהֵן בְּלָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת וּמוֹדִיעָהּ בִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁלֹּא גָּרַם לָהּ אֶלָּא קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה. וְאוֹמֵר לָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת (במדבר ה-יט) 'אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים הָאֵלֶּה' (במדבר ה-כ) 'וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ' (במדבר ה-כא) 'יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה' (במדבר ה-כב) 'וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ'. וְהִיא אוֹמֶרֶת (במדבר ה-כב) 'אָמֵן אָמֵן' בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת. וּמוֹדִיעָהּ שֶׁהַבֶּטֶן הִיא תִּלְקֶה תְּחִלָּה וְהַיָּרֵךְ בַּסּוֹף כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַמַּיִם:

כסף משנה ומ''ש ואח''כ משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה וכו'. בר''פ אלו נאמרין בכל לשון (דף ל"ב) פרק ד' דסוטה ובגמרא מנ''ל דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר ת''ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה נטמאה ובמה היא נטמאה על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה ובמה היא שותה במקידה של חרש על מה נטמאה על עסקי שחוק וילדות ובמה היא נטמאה בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה שלא להוציא לעז על המים המרים ופירש''י אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. על מה היא שותה ובמה היא שותה כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה. x במקידה של חרס בכלי מאוס. ועל מה נטמאה מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שע''י כך באות לידי וצבתה בטנה. ובמה היא נטמאה משמיעין אותה הלכות המים המאררים על אי זו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה היא מזידה ברצון יבדקוה ואם שוגגת כגון [אמרו לה] מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה. וכל כך למה לנו להודיעה בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים אלא הך למה שלא להוציא לעז שאם נטמאה באונס או שוגגת ולא נבדקה שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה כן לא היו בודקין אותי. ואיני יודע למה השמיט רבינו קצת מדברי ברייתא זו. ומ''ש ומודיעה שהבטן ילקה תחלה וכו' בפ''ק דסוטה ור''פ כשם (דף כ"ח):

ח וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא מְגִלָּה שֶׁל עוֹר טָהוֹר כְּמוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וְכוֹתֵב עָלֶיהָ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בִּדְיוֹ שֶׁאֵין בּוֹ קַנְקַנְתּוֹם לִשְׁמָהּ שֶׁל אִשָּׁה כְּמוֹ הַגֵּט. וְכוֹתֵב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בָּהֶם אוֹת בְּאוֹת מִלָּה בְּמִלָּה. וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ. וְאֵינוֹ כּוֹתֵב אָמֵן אָמֵן:

כסף משנה ואחר כך מביא מגלה של עור טהור וכו'. ירושלמי פ''ב דסוטה תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר [רואה] אני את דברי רבי אלעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה: ומה שכתב וכותב עליה בלשון הקודש וכו'. ומה שכתב בדיו שאין בו קנקנתום. משנה פ''ב דסוטה (דף י"ז:) ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר [שהוא] רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב [שהוא] יכול למחות ובגמרא (דף כ') לכל מטילין קנקנתום [לתוך הדיו] חוץ מפרשת סוטה: ומה שכתב לשמה של אשה כמו הגט. הכי משמע שם בגמרא (דף כ') ובפרק היה נוטל (דף י"ח) תנן אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ובתוספתא פ''ב דגיטין תניא מגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה שנאמר ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת שיהו כל מעשיה לשמה: ומ''ש וכותב כל הדברים שהשביע אותה וכו' ואינו כותב אמן אמן. שם (דף י"ז) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא דאמר כותב מאם לא שכב איש אותך וכו' ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וכו' עד ולנפיל ירך ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן:

ט וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בּוֹ מְלָאכָה מֵעוֹלָם וְלֹא יֵרָאֶה כִּכְלִי בָּלֶה מֵאֹרֶךְ הַזְּמַן. וְאִם הֶחְזִירוֹ לַכִּבְשָׁן עַד שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ כָּשֵׁר. וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ חֲצִי לוֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. וּבַחֲצִי לוֹג שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ הָיָה מוֹדְדוֹ. וְנִכְנַס בּוֹ לַהֵיכָל:

כסף משנה ואחר כך מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם וכו'. שם במשנה (דף ט"ו) היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ובגמרא תנא פיילי של חרס חדשה דברי ר' ישמעאל מ''ט דרבי ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה וכו' אמר רבא לא שאנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסול מ''ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ומשמע לרבינו דהא דאמר רבא ל''ש אלא שלא נתאכמו פניו לרבי ישמעאל קאמר שאע''פ שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסול ולא כדפירש''י דלרבנן קאי ופסק רבינו כר' ישמעאל משום דרבא דבתרא הוא מפליג אליביה: ומ''ש ואם החזירו לכבשן וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא ואפשר שטעמו משום דכיון דלרבנן לא בעינן חדשה טפי אית לן למימר דבהחזירו לכבשן כשר כי היכי דלא נשוי כ''כ פלוגתא בינייהו: ודע דאמרינן בגמרא מהא דר' ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה וכו' והתם מנא לן דכתיב ושחט וכו' אל כלי חרש על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים לר' ישמעאל ה''נ דאמר רבי יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן. ויש לתמוה על רבינו שפסק כאן כר' ישמעאל דבעי חרס חדש ובפרק חמישי מהלכות ביאת המקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ''ע: ומה שכץב ובחצי לוג שהיה במקדש היה מודדו. משנה פרק שתי מדות מנחות (דף פ"ה). ומ''ש ונכנס בו להיכל ומקום היה שם אמה על אמה וכו' עד על פני המים. משנה פ''ב דסוטה (דף ט"ו:):

י וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה לִימִין הַנִּכְנָס וּבוֹ טַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ. מַגְבִּיהַּ הַטַּבְלָא וְלוֹקֵחַ עָפָר מִקַּרְקַע הַמִּשְׁכָּן. וְנוֹתְנוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְנוֹתֵן לְתוֹכָן דָּבָר מַר כְּגוֹן לַעֲנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יח) 'מֵי הַמָּרִים'. וּמוֹחֵק לְתוֹכָן הַמְּגִלָּה לִשְׁמָהּ וְיִמְחֹק יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בַּמְּגִלָּה רשֶׁם הַנִּכָּר כְּלָל:

כסף משנה ומ''ש ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכיוצא בה. בפרק היה נוטל (דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן מר לתוך המים מ''ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר ופירש''י שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת ד''א הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא דהא מקמי מחיקה לאו בני מיבדק נינהו: ומ''ש ומוחק לתוכן המגילה לשמה. ומ''ש שימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם הניכר כלל. בריש פרק היה נוטל (דף י"ט:) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר ופירש''י שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר:

יא וְאַחַר כָּךְ כֹּהֵן אֶחָד בָּא אֵלֶיהָ מִכֹּהֲנֵי הָעֲזָרָה וְאוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ מִכְּנֶגֶד פָּנֶיהָ וְקוֹרֵעַ עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ. וּמְגַלֶּה שְׂעָרָהּ וְסוֹתֵר מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וּמֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי כְּדֵי לְהַזְכִּירָהּ מַעֲשֵׂה מִצְרַיִם שֶׁעָשְׂתָה. וְאִם לֹא מָצְאוּ מִצְרִי מֵבִיא חֶבֶל מִכָּל מָקוֹם. וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדָּדֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַבְּגָדִים וְנִמְצֵאת עֲרֻמָּה שֶׁהֲרֵי נִקְרְעוּ:

כסף משנה ואח''כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו'. משנה פ''ק דסוטה (דף י"ז) אם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח וכו' וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה וכו' ואח''כ מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה ובגמרא בעי מיניה ר' אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא ובצלצול קטן סגי או דילמא משום דאמר מר היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה מעכב א''ל תניתוה ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. ומשמע מהכא דאפילו בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינו חוגרה אלא בחבל וצ''ע. ומפשט דברי המשנה נראה שתיכף שמעלין אותה לשער המזרח כהן אוחז בבגדיה וכו' ואיני יודע מנין לו לרבינו שאינו עושה כן עד אחר שמחק המגילה ואפשר שטעמו משום דגרסינן בירושלמי פ''ק דסוטה מבזין על הספק וכו' קריא אמר מקרין ואחר כך מבזין ומתניתא אמרה מבזין ואח''כ מקרין א''ר אילא מכיון דכתיב והעמיד והעמידה וכי יושבת היתה אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה. ואיכא למידק על הירושלמי הזה מהיכא משמע ליה מקרא דמקרין ואח''כ מבזין הא ברישא כתיב ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ואח''כ והשביע אותה הכהן וי''ל דמדכתיב בתר ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות משמע שאחר השקאה היה נותן המנחה על כפיה וכהן לוקחה מידה דאין לומר שאחר שנתן המנחה על כפיה היה משקה וכותב המגלה ומוחקה ואח''כ נוטל הכהן המנחה מידיה דלמה תהיה המנחה בכל המעשים האלו על ידיה אלא ודאי כדאמרן וכיון שנתן על כפיה היה אחר מחיקת המגילה ה''ה לפרוע את ראש האשה דכתיב גביה ורבי אילא ר''ל דמוהעמיד והעמידה משמע דברישא פרע ראשה ומשמע לרבינו שאין זה מוכרח וכיון דחזינן דהוה קשה ליה לירושלמי היאך מבזין על הספק מוטב לומר דלא היה פורע כדאמר ר' אילא ומתניתא דקתני ברישא סותר את ראשה אפשר לומר דלא נחתה לומר סדר המעשים:

יב וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא עִשָּׂרוֹן קֶמַח שְׂעוֹרִים מִשֶּׁל בַּעַל. וְנוֹתְנוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית. וְהַחֶבֶל וְהַכְּפִיפָה בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְנוֹתְנוֹ לְיָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ:

כסף משנה ואחר כך מביא עשרון קמח וכו'. אפשר שהטעם משום דתנן בסוף נגעים (פרק ד' משנה י"ב) שהאיש מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת ומהאי טעמא תנן בפרק ג' דסוטה (דף כ"ג) כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות [ובירושלמי] בפ''ב דסוטה מצאתי והביא את קרבנה עליה בעלה [מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה וכו']. ומ''ש והחבל והכפיפה באים משירי הלשכה. ירושלמי פ''ק דסוטה. ומ''ש ונותנו לידיה כדי ליגעה. משנה רפ''ב דסוטה (דף י"ד:):

יג וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הַמִּנְחָה מִן הַכְּפִיפָה וְנוֹתְנָהּ לִכְלִי שָׁרֵת. וְאֵינוֹ נוֹתֵן עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאִם נָתַן לוֹקֶה עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-טו) 'לֹא יִצֹק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה':

כסף משנה ומ''ש ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת. בריש פרק היה נוטל (דף י"ט). ומ''ש ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה. משנה בפרק חמישי דמנחות (דף נ"ט:):

יד וּבְכָל זְמַן שֶׁפּוֹרֵעַ רֹאשָׁהּ וְנוֹתֵן הָעִשָּׂרוֹן עַל יָדֶיהָ יִהְיוּ הַמַּיִם בִּכְלִי בְּיַד הַכֹּהֵן וְיַרְאֶה אוֹתָהּ אֶת הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יח) 'וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים':

כסף משנה ובכל זמן שפורע ראש האשה וכו'. .

טו וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ. וְאַחַר שֶׁתִּשְׁתֶּה לוֹקֵחַ כְּלִי שָׁרֵת שֶׁבּוֹ הַמִּנְחָה וְנוֹתְנוֹ עַל יָדֶיהָ. וְכֹהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ תַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ בַּמִּזְרָח כִּשְׁאָר כָּל הַתְּנוּפוֹת. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. וְאַחַר כָּךְ מַגִּישׁ הַמִּנְחָה לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית שֶׁל מִזְבֵּחַ כִּשְׁאָר מְנָחוֹת שֶׁל יָחִיד. וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר הַקֹּמֶץ. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

כסף משנה ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה וכו'. רפ''ג דסוטה (דף י"ט) היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים היה משקה ואח''כ מקריב מנחתה ר''ש אומר מקריב את מנחתה ואח''כ היה משקה ובגמרא מקריב מנחתה הא אקרבה ה''ק סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי ר''ש ורבנן דרבנן סברי משקה ואח''כ מקריב את מנחתה ור''ש סבר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה וידוע דהלכה כתנא קמא. ומה שכתב ומניפה במזרח וכו'. בפרשת סוטה כתיב והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח ובפרק ב' דסוטה (דף י"ד:) סדר מנחות כיצד וכו' כהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ויליף לה התם מקרא דכתיב וזאת תורת המנחה הקריב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. ומה שכתב מוליך ומביא מעלה ומוריד. בספרי פרשת סוטה והניף את המנחה מוליך ומביא מעלה ומוריד מנין שנאמר אשר הונף ואשר הורם מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד:

טז אִם טְהוֹרָה הִיא יוֹצֵאת וְהוֹלֶכֶת לָהּ וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאִם טְמֵאָה הִיא מִיָּד פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין גִּידִין וְהֵן אוֹמְרִין הוֹצִיאוּהָ ( הוֹצִיאוּהָ) כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפְרשֹׁ נִדָּה וְהַנִּדּוֹת מְטַמְּאוֹת עֶזְרַת נָשִׁים. וְהֵן מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מֵעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהּ. וּבִטְנָהּ צָבָה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ תִּפּל יְרֵכָהּ וְתָמוּת:

כסף משנה ומה שכתב ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות וכו'. משנה וגמרא פרק היה נוטל (דף כ'): ומה שכתב ובטנה צבה בתחלה וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ט'):

יז בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁתָּמוּת הִיא יָמוּת הַנּוֹאֵף שֶׁהִשְׁקָה עַל יָדוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וְיֶאֶרְעוּ לוֹ מְאֹרָעוֹת שֶׁאֵרְעוּ לָהּ (במדבר ה-כב) 'לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ'. וְכָל זֶה אִם לֹא בָּא בַּעְלָהּ בִּיאָה אֲסוּרָה מֵעוֹלָם. אֲבָל אִם בָּעַל בְּעִילָה שֶׁל אִסּוּר אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה באותה שעה שתמות וכו'. ר''פ כשם (דף כ"ז:). ומ''ש וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה וכו'. ג''ז שם. ומ''ש לפיכך משרבו המנאפים וכו'. משנה פרק בתרא דסוטה (דף מ"ז):

יח וְאִם עָבַר וְהִשְׁקָה אֶת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶּשַׁע שֶׁגָּרַם לַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁיִּמָּחֶה בַּמַּיִם לְבַטָּלָה וּמוֹצִיא לַעַז עַל מֵי סוֹטָה שֶׁאִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לַאֲחֵרוֹת שֶׁזִּנְּתָה וְלֹא בָּדְקוּ בָּהּ הַמַּיִם וְהִיא לֹא תֵּדַע שֶׁמַּעֲשֵׂי הַבַּעַל גָּרְמוּ שֶׁלֹּא בָּדְקוּ בָּהּ:

יט לְפִיכָךְ מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים בְּגָלוּי בְּבַיִת שֵׁנִי בִּטְּלוּ הַסַּנְהֶדְרִין אֶת מֵי הַמָּרִים וְסָמְכוּ עַל הַכָּתוּב בַּקַּבָּלָה (הושע ד-יד) 'לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה' וְגוֹ':

כ סוֹטָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ זְכוּת תַּלְמוּד תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה עַל תַּלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶה לָהּ וְאֵינָהּ מֵתָה לִשְׁעָתָהּ אֶלָּא נִמֹּקֶת וְהוֹלֶכֶת וָחֳלָאִים כְּבֵדִים בָּאִין עָלֶיהָ עַד שֶׁתָּמוּת אַחַר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ לְפִי זְכוּתָהּ. וְהִיא מֵתָה בִּצְבִיַּת בֶּטֶן וּבִנְפִילַת אֵיבָרִין:

כסף משנה סוטה שיש לה זכות ת''ת וכו'. משנה וגמרא פרק היה נוטל (דף כ'):

כא סוֹטָה שֶׁשָּׁתָת מֵי הַמָּרִים וְלֹא מֵתָה מִיָּד הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִילוּ הֶחֳלָאִים לָבוֹא עָלֶיהָ וְחָלוּ שְׁאָר אֵיבָרֶיהָ הוֹאִיל וְלֹא צָבְתָה בִּטְנָהּ וְלֹא הִתְחִיל יְרֵכָהּ לִנְפּל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אֲבָל מִשֶּׁהִתְחִיל בִּטְנָהּ לַצְבּוֹת וִירֵכָהּ לִנְפּל הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה וַדָּאִית:

כסף משנה סוטה ששתתה וכו'. משנה פ' ארוסה (דף כ"ד) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. ומ''ש ואע''פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וכו'. שם בגמרא:

כב סוֹטָה שֶׁשָׁתָת וְהָיְתָה טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ מִתְחַזֶּקֶת וּפָנֶיהָ מַזְהִירוֹת. וְאִם הָיָה בָּהּ חלִי יָסוּר. וְתִתְעַבֵּר וְתֵלֵד זָכָר. וְאִם הָיָה דַּרְכָּהּ לֵילֵד בְּקֹשִׁי תֵּלֵד בִּמְהֵרָה. הָיָה דַּרְכָּהּ לֵילֵד נְקֵבוֹת תֵּלֵד זְכָרִים:

כסף משנה סוטה ששתתה והיתה וכו'. פרק ארוסה (דף כ"ו:):

כג בָּאוּ עֵדֵי טֻמְאָה אַחַר שֶׁשָּׁתְתָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וַאֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ לֹא אֵרַע לָהּ דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶלָּא מִי שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים שֶׁמּוֹדִיעִין זְנוּתָהּ. וְעוֹד שֶׁמָּא בַּעְלָהּ אֵינוֹ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן לְפִיכָךְ לֹא בָּדְקוּ הַמַּיִם אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה אֵינָהּ אֲסוּרָה וְתֵשֵׁב תַּחַת בַּעְלָהּ שֶׁהֲרֵי שָׁתְתָה:

כסף משנה באו עדי טומאה אחר ששתתה וכו'. מימרא דרב ששת פרק קמא דסוטה (דף ו) ותניא כוותיה:

כד אִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ עִמּוֹ דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יג) 'וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה' פְּרָט לַאֲנוּסָה שֶׁהֲרֵי נִתְפְּשָׂה בְּחָזְקָה. (במדבר ה-כז) 'וַתִּמְעל מַעַל בְּאִישָׁהּ' פְּרָט לְשׁוֹגֶגֶת. (במדבר ה-יג) 'וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע' פְּרָט לְבָא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ אֵיבָרִים:

כסף משנה אשה שזינתה באונס או בשגגה וכו'. בירוש' פרק ארוסה ופרק כשם. ומ''ש או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך אברים וכו'. פרק ארוסה (כ"ו) ופי' רש''י דרך איברים פריצותא בעלמא הוא שוכב עמה בקירוב בשר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן