הלכות נחלות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נחלות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בִּנְכָסִים הָרְאוּיִין לָבוֹא לְאַחַר מִיתַת אָבִיו אֶלָּא בִּנְכָסִים הַמֻּחְזָקִין לְאָבִיו שֶׁבָּאוּ לִרְשׁוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יז) 'בְּכל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ'. כֵּיצַד. אֶחָד מִמּוֹרִישֵׁי אָבִיו שֶׁמֵּת לְאַחַר מִיתַת אָבִיו הַבְּכוֹר וְהַפָּשׁוּט יוֹרְשִׁין כְּאֶחָד. * וְכֵן אִם הָיְתָה לְאָבִיו [א] מִלְוֶה אוֹ הָיְתָה לוֹ סְפִינָה בַּיָּם יוֹרְשִׁין כְּאֶחָד:

ההראב"ד וכן אם היתה לאביו מלוה וכו' עד יורשין אותה כאחד. א''א דבר זה למד ממשנת ערכין פ' השג יד עכ''ל:

מגיד משנה אין הבכור נוטל פי שנים וכו'. בהרבה מקומות ועיקר במשנה פרק יש בכור לנחלה (נ"א:) ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסי אבא דאבא: וכן אם היתה לאביו מלוה או ספינה בים וכו'. דין המלוה מפורש פ' יש נוחלין (דף קכ"ה:) פסק הלכה בגמרא ואם מלוה שיש עליה משכון מטלטלין מוחזקת היא לפי שבעל חוב קונה משכון ואם היא על הקרקע כבר נתבאר דינה פרק ז' מהלכות מלוה ולוה. ודין הספינה כתוב בהשגות א''א דבר זה למד ממשנת ערכין פרק השג יד ע''כ. והמשנה שם (דף י"ז:) כך היא היה עני והעשיר וכו' נותן ערך עשיר רבי יהודה אומר וכו' אבל בקרבנות אינו כן אפילו אביו מת והניח לו רבוא וספינתו בים ובא לו ברבואות אין להקדש בהם כלום ע''כ. ובגמרא (דף י"א) אביו מת והניח לו וכו' הניח עשיר הוא א''ר אבהו אימא מניח לו והקשו פשיטא ותירצו בשהיה אביו גוסס מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ''ל עוד הקשו ספינה בים ובאה לו ברבואות עשיר הוא ותירץ רב חסדא בשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים והקשו והא איכא שכירות ותירצו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והקשו ותיפוק לי משום ספינה ותירצו הא מני ר' אליעזר היא דתנן ר' אליעזר אומר אם היה אכר נותן לו צמדו וחמר נותן לו חמורו ע''כ שם. ובאמת יש לתמוה היכי ילפינן מהכא דספינה ראויה היא חדא דאנן אוקימנא לה כר' אליעזר ואין הלכה כן כנזכר פ''ג מהלכות ערכין ועוד דאפילו הלכה כן אין זה אלא מדין סדור ומה ענין סדור לראוי. כל זה כתב הרשב''א ז''ל בתשובה ואמר שלא מצא שם דרך שיסכימו בו רבינו והר''א ז''ל:

ב * הִנִּיחַ לָהֶם פָּרָה מֻשְׂכֶּרֶת אוֹ מֻחְכֶּרֶת אוֹ שֶׁהָיְתָה רוֹעָה בָּאֲפָר וְיָלְדָה. הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ וּבִוְלָדָהּ פִּי שְׁנַיִם:

ההראב"ד הניח להם פרה מושכרת וכו' עד פי שנים. א''א זה המחבר פסק כרבי ואין הלכה כרבי עכ''ל:

מגיד משנה הניח להן אביהם וכו'. ברייתא פ' יש נוחלין (דף קכ"ג:). ובהשגות א''א המחבר פוסק כרבי ואין הלכה כרבי ע''כ. ובאמת דעל ברייתא זו אמרו בגמרא (דף קכ"ד) מני רבי היא דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו בשבחא דממילא ומכל מקום חוץ מכבוד הר''א ז''ל לא נתכוון בכוונת רבינו שאם היה רבינו פוסק כרבי היאך יאמר בסמוך בכרמל שנעשה שבלים וכפניות שנעשו תמרים שאין הבכור נוטל פי שנים והלא מפורש בגמרא גבי פלוגתא דרבי ורבנן אמר רב פפא (הניח להן אביהם) דקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל כי פליגי בחפירה והוו שבולי פי' כרמל שנעשה שבלי שלפופי והוי תמרי פי' כפניות שנעשו תמרים דמר סבר [והיינו רבי] שבחא דממילא הוא ומר סבר [והיינו רבנן] הא אשתני וא''כ היאך יפסוק כאן כרבי ובסמוך כרבנן ותמה אני על הר''א אחר שכך היה סבור בכוונת רבינו מדוע לא השיגו שיש בדבריו סתירה א''ו דעת רבינו הוא דע''כ לא אוקימנא ההיא ברייתא דפרה כרבי אלא מקמי דאמר רב פפא דבארעא ומסקא שרטון דקלא ואלים אפילו רבנן מודו דשקיל והוה ס''ד מעיקרא דרבנן פליגי אפילו בשבחא דממילא ולא אשתני ולהכי אוקימנא הך ברייתא דפרה כרבי אבל בתר דאמר רב פפא דאפילו רבנן מודו בשבחא דממילא ולא אשתני ברייתא דפרה אפילו כרבנן אתיא דשבחא דממילא היא ולא אשתני זהו דעת רבינו ונ''ל שיטתו נכונה אלא שקשה לי קצת פרה וילדה דמשמע דולד הא אשתני ומעיקרא עובר והשתא ולד ולהוי ככרמל שנעשה שבלים ואיכא למימר שאני עובר דירך אמו הוא וה''ל כלא אשתני וזה הטעם צ''ע ומ''מ כוונת רבינו כך היא כמו שכתבתי. כך נ''ל:

ג שָׁחַט אֶחָד מִמַּכִּירֵי אָבִיו בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמַּתָּנוֹת שֶׁל אוֹתָהּ בְּהֵמָה:

מגיד משנה שחט אחד ממכירי וכו'. שם בברייתא הנזכרת והטעם דכיון שזה השוחט מכיר של אב ורגיל ליתן לו מתנותיו הוה ליה כאילו זכה בהן כיון שנשחטה בחייו ואע''פ שלא הורמו בחייו כמי שהורמו דמיין כך מתבאר שם:

ד אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם [ב] בַּשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אָבִיו אֶלָּא מַעֲלֶה אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח בְּדָמִים וְנוֹתֵן הַיֶּתֶר לַפָּשׁוּט. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתַּנּוּ הַנְּכָסִים כְּגוֹן כַּרְמֶל שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁבֳּלִים וְכִפְנִיּוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ תְּמָרִים. אֲבָל שָׁבְחוּ מֵחֲמַת עַצְמָן וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ כְּגוֹן אִילָן קָטָן שֶׁגָּדַל וְעָבָה וְאֶרֶץ שֶׁהֶעֶלְתָה שִׂרְטוֹן הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בַּשֶּׁבַח פִּי שְׁנַיִם. וְאִם מֵחֲמַת הוֹצָאָה הִשְׁבִּיחַ אֵינוֹ נוֹטֵל:

מגיד משנה אין הבכור נוטל פי שנים וכו'. מימרא דרב נחמן הובאה בב''ק פרק הגוזל (דף צ"ה:) ובמציעא פרק המקבל (דף ק"י:) שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמיה ואלו הן בכור לפשוט וכו'. ומ''ש רבינו והוא שישתנו הנכסים וכו'. מבואר במימרא דרב פפא שהזכרתי למעלה בסמוך: ואם מחמת הוצאה וכו'. זה מבואר בסוגיא ביש נוחלין:

כסף משנה אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וכו' והוא שישתנו הנכסים וכו'. הר''ן כתב לענין הלכה קי''ל כרבא בחפורי והוו שבלי שלפופי והוו תמרי דפליגי בהו רבי ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק ר''ח דאע''ג דאמר רב פפא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקי''ל כוותיה לא פליג אדרבא ואפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה קסבר כיון דליתיה ברשותיה ראוי גמור הוא אבל בשלפופי והוו תמרי חפורי והוו שבלי דאיתיה ברשותיה אפשר דמודה לרבא ואם עשה עשוי אבל ראיתי להרמב''ם בפ''ג מהל' נחלות שכתב אין הבכור נוטל פי שנים בחפורי שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים וכיון שלא כתב יותר מכלל דס''ל דאפי' עשה אינו עשוי וכדבריו נ''ל דהא סוגיין רהטא דטפי מיקריא מוחזק מלוה משבח דאיפליגו ביה רבי ורבנן לפיכך נ''ל דברי הרמב''ם ז''ל עיקר אע''פ שגדולי האחרונים כתבו בהפך עכ''ל:

ה אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּמִלְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא [ג] בִּשְׁטָר אַף עַל גַּב שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹב אֲבִיהֶם. הָיָה לְאָב מִלְוֶה בְּיַד הַבְּכוֹר הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם הוֹאִיל וְיֶשְׁנָהּ תַּחַת יָדוֹ. אוֹ לֹא יִטּל הוֹאִיל וּמֵחֲמַת אָבִיו יִירָשֶׁנָּה וַעֲדַיִן לֹא בָּאָה לְיָדוֹ שֶׁל אָבִיו. לְפִיכָךְ יִטּל מִמֶּנָּה [ד] חֲצִי חֵלֶק בְּכוֹרָה:

מגיד משנה אין הבכור נוטל פי וכו'. פסק הלכה בגמ': היה לאב מלוה וכו'. שם ובמלוה שעמו פלגי ודברי רבינו בפי' זה הם כפי' האחרונים הנזכר כאן בהלכות וכן הסכימו הרב אבן מיגש והרשב''א ז''ל:

ו בְּכוֹר שֶׁמָּכַר חֵלֶק בְּכוֹרָה קֹדֶם חֲלוּקָה מִמְכָּרוֹ קַיָּם מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַבְּכוֹר חֵלֶק בְּכוֹרָה קֹדֶם חֲלוּקָה. לְפִיכָךְ אִם חָלַק עִם אֶחָיו קוֹדֵם בְּמִקְצָת נְכָסִים בֵּין בַּקַּרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין וְנָטַל חֵלֶק כְּפָשׁוּט [ה] וִתֵּר בְּכָל הַנְּכָסִים וְאֵינוֹ נוֹטֵל בִּשְׁאֵרָן אֶלָּא כְּפָשׁוּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא מִחָה. אֲבָל אִם מִחָה בְּאֶחָיו וְאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם [ו] עֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֲנִי חוֹלֵק עִם אֶחָי בְּשָׁוֶה לֹא מִפְּנֵי שֶׁמָּחַלְתִּי בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה הֲרֵי זֶה מְחָאָה וְלֹא וִתֵּר בִּשְׁאָר נְכָסִים. * וַאֲפִלּוּ מִחָה בַּעֲנָבִים כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִים וּבְצָרוּם וְחִלְּקוּם בְּשָׁוֶה לֹא וִתֵּר בִּשְׁאָר נְכָסִים. אֲבָל אִם דְּרָכוּם וְחָלַק עִמָּהֶן בְּשָׁוֶה בְּיַיִן וְלֹא מִחָה בָּהֶן מִשֶּׁנַּעֲשָׂה יַיִן וִתֵּר בִּשְׁאָר הַנְּכָסִים. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁמִּחָה בַּעֲנָבִים וְחָלַק עִמָּהֶם בְּשָׁוֶה בַּזֵיתִים שֶׁהֲרֵי וִתֵּר בַּכּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד ואפילו וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. א''א יש לנו דרך אחרת בכל זה עכ''ל:

מגיד משנה בכור שמכר לו וכו'. שם פסק הלכה וכבר נתבאר בהלכות דין זה בארוכה שאינו חולק עם מ''ש שאין הבכור נוטל במלוה כנזכר שם: לפיכך אם וכו'. שם בגמרא מבואר דכיון דקיימא לן דיש לו לבכור קודם חלוקה אם ויתר במקצת ויתר בכל הנכסים כולן: בד''א בשלא וכו'. שם (דף קכ"ז) אמר רב אסי בכור שמחה מחה אמר רבה מסתבר טעמא דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום וקיימא לן דרבה ורב יוסף הלכתא כוותיה דרבה ופירוש רבינו בזה מובן מדבריו וכבר נזכר פירוש זה בדברי רבו אבן מיגש והוא פירוש ר''ח ז''ל ושם נתבאר הסוגיא לפי פירוש זה. ובהשגות א''א יש לנו דרך אחרת בכל זה ע''כ. ברור דבריו שהוא ז''ל מפרש כפי פירוש הראשון שהזכיר אבן מיגש ז''ל והסכים אליו ר''ש ז''ל והוא שהם מפרשים שלפי שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם מש''ה קאמר רב אסי שאם מיחה באחין ואמר להם נחלוק מיד ואני אשביח חלקי ואם לא נחלוק יש לי חלק אף בשבח מחאתו מחאה מסתברא בענבים ובצרום שאע''פ שהשביחו מחמת בצירה והוא שבח הבא מחמת יתומים ולא ממילא כיון שלא נשתנו מחאתו מחאה וכל הסוגיא מתבארת לפי זה כדבריהם ז''ל ואין באחד מן הפירושין הכרח בגמרא:

כסף משנה בד''א כשלא מיחה אבל מיחה באחיו וכו'. כתב ה''ה וקי''ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה עכ''ל. ויש לתמוה עליו חדא דאנן איפכא תנינן דהלכתא כרב יוסף וכדאיתא בפרק ועוד דמשמע דליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף בהא דהא אסיקנא דרב יוסף לא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו היזק ענביו משמע בהדיא דמחאה דענבים לא מהניא [להיכא דדרכום] לכ''ע דלא איירי רב יוסף אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמים לו דמי היזק ענביו פי שנים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וצ''ע:

ז מִי שֶׁיִּבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו הוּא יוֹרֵשׁ כָּל נִכְסֵי אֶחָיו הַמֻּחְזָקִים. וְכָל הָרְאוּיִין לָבוֹא לְאַחַר מִכָּאן הֲרֵי הוּא בָּהֶן כְּכָל הָאַחִים שֶׁהֲרֵי בְּכוֹר קָרָא אוֹתוֹ [ז] הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ו) 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל'. וּכְשֵׁם שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל מִמֶּנּוּ בְּרָאוּי כִּבְמֻחְזָק כָּךְ אֵינוֹ נוֹטֵל בַּשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו מִשְּׁעַת מִיתָה עַד שְׁעַת חֲלוּקָתוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי אָבִיו. וַאֲפִלּוּ הִשְׁבִּיחוּ נְכָסִים אַחַר שֶׁיִּבֵּם וְקֹדֶם שֶׁיַּחְלְקוּ הֲרֵי הוּא בַּשֶּׁבַח כְּאֶחָד מִן הָאַחִין. אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹטֵל מִן הַנְּכָסִים אֵלּוּ שְׁנֵי חֲלָקִים חֶלְקוֹ וְחֵלֶק אָחִיו שֶׁיִּבֵּם אִשְׁתּוֹ הוֹאִיל וּמֵת הָאָב בְּחַיֵּי כֻּלָּן:

מגיד משנה מי שיבם וכו'. משנה בבכורות פרק יש בכור (דף נ"ב) הובאה בהלכות פ' יש נוחלין ומבואר ביבמות פרק החולץ (דף מ') שהיבם זוכה בנכסי אחיו ואפילו במקום שיש אב ודלא כרבי יהודה כדאיתא התם: וכשם שאינו וכו'. במשנה הנזכרת ופירש רבינו בשבח ששבחו נכסי האב אחר מיתת האח וכגון שמת יעקב בחיי ראובן שמעון ולוי בניו ולא הספיקו לחלוק הנכסים עד שמת ראובן ויבם שמעון את אשתו כשבא שמעון לחלוק עם לוי בנכסי יעקב נוטל שני חלקים בקרן ולא בשבח וזה מוכרח לפרש שאין לומר בנכסי האח שאינו נוטל שבח שהרי בנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו בין קרן בין שבח והרי הוא כבעל שאף על פי שאינו יורש בראוי מכיון שמתה אשתו הוא זוכה בנכסים בין קרן בין שבח ועוד שמפרש בגמ' שם אמר אביי לא שאנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל ורבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה לא שקיל אלמא בנכסי הזקן קאמר דאי בנכסי האח שמת מאי חלוקה איכא בהו וזהו ברור ומדברי רבינו מתבאר שאם מת האב אחר מיתת הבן אין היבם נוטל בנכסי הזקן חלק המת מפני שנכסים אלו ראויין היו למת וזהו ראוי שאין היבם יורש וכן עיקר וכן העלו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ביבמות. ומה שכתב רבינו אפילו השביחו נכסים וכו' הוא כרבא וידוע שהלכה כמותו לגבי אביי:

ח כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁכֵנִים שֶׁהַבְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים שֶׁלּוֹ כְּאֶחָד בְּמֵצַר אֶחָד. אֲבָל [ח] הַיָּבָם שֶׁחָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי אָבִיו נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק אָחִיו בְּגוֹרָל. וְאִם עָלָה גּוֹרָלוֹ בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת נוֹטֵל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת:

מגיד משנה כבר בארנו בהלכות שכנים. פרק י''ב נתבאר שם דין זה ושם ביארתיו:

ט שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה אֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ אֶחָד מִן הָאַחִים מַאֲמָר מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ יוֹרְשִׁין בְּנִכְסֵי מְלוֹג וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ עִם חֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ הוֹאִיל וְהֵן יִירְשׁוּ כְּתֻבָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ:

מגיד משנה שומרת יבם שמתה וכו'. דין זה כתב רבינו פרק כ''ב מהלכות אישות ושם נתבאר בארוכה:

כסף משנה שומרת יבם [שמתה] אפילו עשה בה אחד וכו'. בפרק האשה שנפלו כתב הר''ן בשם הרמב''ן ז''ל שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקה לדב''ש אתמר ורבא ה''ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ''ע עדיפא מידה דודאי ס''ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב''ש דמספקא להו אי נשואין עושה נכסי בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב''ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל''ש נפלו כשהיא שומרת יבם לא שנא נפלו כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפי' נפלו תחתיו דבעל והוא ז''ל מפרש נכסים בחזקתן נצ''ב כפירש''י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן