הלכות נחלות - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נחלות - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א מָעוֹת [א] שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן אֵינָן צְרִיכִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין בָּהֶן. בּוֹדְקִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת וְיִהְיוּ עִדִּית וְיִהְיֶה אִישׁ נֶאֱמָן וְשׁוֹמֵעַ דִּינֵי תּוֹרָה וּמֵעוֹלָם לֹא קִבֵּל עָלָיו נִדּוּי. וְנוֹתְנִין לוֹ הַמָּעוֹת בְּבֵית דִּין קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד וְנִמְצְאוּ הַיְתוֹמִים נֶהֱנִין מִשְּׂכַר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם אֵין לוֹ קַרְקַע יִנָּתֵן לָהֶן מַשְׁכּוֹן זָהָב [ב] שָׁבוּר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן וְנוֹטְלִין בֵּית דִּין הַמַּשְׁכּוֹן וְנוֹתְנִין לוֹ הַמָּעוֹת קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. וְלָמָּה לֹא יִקְחוּ מַשְׁכּוֹן כֵּלִים שֶׁל זָהָב אוֹ חֲלִי שֶׁל זָהָב. שֶׁמָּא שֶׁל אֲחֵרִים הוּא וְיִתְּנוּ סִימָן וְיִטְּלוּהוּ אַחַר מוֹתוֹ אִם יֵדַע הַדַּיָּן [ג] שֶׁאֵין זֶה אָמוּד. וְכַמָּה יִפְסְקוּ בְּשָׂכָר. כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין. אוֹ שְׁלִישׁ הַשָּׂכָר אוֹ חֶצְיוֹ אֲפִלּוּ רְבִיעַ הַשָּׂכָר לַיְתוֹמִים אִם רָאוּ שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה לָהֶם עוֹשִׂין. לֹא מָצְאוּ אָדָם שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ הַמָּעוֹת רָחוֹק לְהֶפְסֵד וְקָרוֹב לְשָׂכָר הֲרֵי אֵלּוּ מוֹצִיאִין מֵהֶן מְזוֹנוֹת מְעַט. עַד שֶׁיִּקְנוּ לָהֶן בַּמָּעוֹת קַרְקַע וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ בְּיַד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁיַּעֲמִידוּ לָהֶן:

מגיד משנה מעות של יתומים וכו'. פרק איזהו נשך (דף ע') מבואר בגמ' ובהלכות: וכן אם אין לו קרקע וכו'. שם: ולמה לא יקחו וכו'. שם אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה ויהיב סימניה ושקיל ליה וכתב רבינו ויטלהו אחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד ר''ל שאפילו אין שם עדי פקדון כיון שהוא נותן סימן וזה הנפקד אינו אמיד הלה נוטל את שלו ומ''מ עוד צריך דבר אחד שלא יהיה התובע רגיל בבית הנתבע וכל זה כפי מ''ש פ''ו מהל' שאלה ופקדון ופ' כ''ד מהל' סנהדרין וכבר כתבתי בהלכות שאלה שיש מצריכין עדי פקדון וכל שיש עדי פקדון וסימנין מובהקין וצורך הסימנין כגון שאין העדים מכירין אותו בבירור אפילו היה אמיד מחזירין אותן לזה וכמו שנתבאר שם: וכמה יפסקו וכו'. זה פשוט: לא מצאו וכו'. ג''ז מבואר ונלמד משם:

ב כָּל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים שָׁמִין אוֹתָן וּמוֹכְרִין אוֹתָן בְּבֵית דִּין. וְאִם הָיָה הַשּׁוּק קָרוֹב לַמְּדִינָה. מוֹלִיכִין אוֹתָן לַשּׁוּק וּמוֹכְרִין אוֹתָן וְיִצְטָרְפוּ דְּמֵיהֶן עִם הַמָּעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים:

מגיד משנה כל המטלטלין וכו'. מימרא בכתובות פרק אלמנה נזונית (דף ק') ובהלכות:

ג מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ [ד] שָׂכָר שֶׁל יְתוֹמִים אִם יַנִּיחוֹ כָּאן עַד שֶׁיִּמָּכֵר שֶׁמָּא יַחְמִיץ. וְאִם יוֹלִיכוֹ לַשּׁוּק שֶׁמָּא יֶאֶרְעוֹ אֹנֶס בַּדֶּרֶךְ. הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשֶׁלּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מי שהיה בידו וכו'. שם רבינא הוה בידיה x שברא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה הוה ליה לדידיה נמי חמרא הוה קא מסיק ליה לשיכרא אתא לקמיה דרב אשי א''ל מהו למשקליה בהדן לשקליה דילמא מיתניס נישבקיה דילמא מתקיף א''ל זיל לא עדיף מדידך ע''כ ופירוש לא התירו להוליכו במקום שיש ספק שמא יארע לו אונס אלא בדבר שיש לחוש שאם יניח אותו כאן שמא יפסד קודם שימכר אבל בדבר שאין ספק כאן אסור הוא לאפוטרופוס להביאו לבית הספק ואפי' כדי להרויח שהרי לא התירו להוליך מטלטלין של יתומים לשוק אלא אם כן הוא קרוב למדינה כמו שיתבאר בסמוך וזה מבואר ומכאן שאין שולחין מטלטלים או סחורה של יתומים בדרך ים ולא בדרך שיש בה ספק אונס אלא שכר וכיוצא בו:

ד כְּשֶׁמַּעֲמִידִין בֵּית דִּין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מוֹסְרִין לוֹ כָּל נִכְסֵי הַקָּטָן הַקַּרְקַע וְהַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלֹּא נִמְכְּרוּ. וְהוּא מוֹצִיא וּמַכְנִיס וּבוֹנֶה וְסוֹתֵר וְשׁוֹבֵר וְנוֹטֵעַ וְזוֹרֵעַ וְעוֹשֶׂה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה שֶׁזֶּה טוֹב לַיְתוֹמִים וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וְנוֹתֵן לָהֶן כָּל הַהוֹצָאָה כְּפִי הַמָּמוֹן וּכְפִי הָרָאוּי לָהֶן וְלֹא יַרְוִיחוּ לָהֶן יוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יְצַמְצֵם עֲלֵיהֶם יֶתֶר מִדַּאי:

מגיד משנה כשמעמידין בית דין וכו'. זה פשוט ומתבאר פרק הנזקין (דף נ"ב) ובהרבה מקומות:

ה כְּשֶׁיַּגְדִּילוּ הַיְתוֹמִים נוֹתֵן לָהֶם מָמוֹן מוֹרִישָׁן וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה שֶּׁהִכְנִיס וְהוֹצִיא אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶן זֶה הַנִּשְׁאָר. וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גְּזָלָן כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמִּנּוּהוּ [ה] בֵּית דִּין. אֲבָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים וְכֵן שְׁאָר הַמּוֹרִישָׁן אֵיִנוֹ נִשְׁבָּע עַל [ו] טַעֲנַת סָפֵק. יֵשׁ לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִלְבּשׁ וּלְהִתְכַּסּוֹת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְכֻבָּד וְיִהְיוּ דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לַיְתוֹמִים הֲנָאָה בְּנִכְסֵיהֶן בִּהְיוֹת דְּבָרָיו [ז] נִשְׁמָעִין:

מגיד משנה כשיגדלו היתומים וכו'. פרק הנזקין וצריך לחשב עמהן באחרונה דברי רבי רשב''ג אומר אינו צריך ובהלכות חזינן לגאון דקא פסק כרשב''ג וכן דעת רבינו וכתב הרשב''א ז''ל כתב בעיטור דוקא באחרונה אין מחשבין עמהם אבל לכתחלה צריכין ב''ד לחשב עמהם ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וחובות וכל דבר שיתנו בידן וכתב הראב''ד ז''ל דכותבין שתי שטרות אחד לאפוטרופוס ואחד לקרובים אות באות והוא הנקרא שטר שמוש ע''כ ונוסח שטר זה כתוב בעיטור בדיני האפוטרופוס: ונשבע בנקיטת חפץ וכו'. שם אבא שאול אומר מנוהו ב''ד ישבע מנהו אבי יתומים לא ישבע ונפסקה הלכה בגמ' כאבא שאול וכתוב בהלכות ה''מ דמנהו אבי יתומים לא ישבע בטענת שמא אבל בטענת ברי כגון דגדלי יתמי וטעני בטענת ברי וכפר בהו כגון דא ודאי משתבע ע''כ וזהו שכתב רבינו אינו נשבע על טענת הספק ואמרו בגמרא טעם לחלוק בין מנוהו ב''ד למנהו האב משום דמנוהו ב''ד בההיא הנאה דקא מהימן לבי דינא אע''ג דרמי שבועה עליה לא אתי לאימנועי אבל מנהו אבי יתומים מילתא דעלמא הוא עבדי בהדדי ואי רמית שבועה עליה אתי לאימנועי ע''כ בגמ'. ומכאן נראה ללמוד שאין ב''ד יכולים לכוף שום אדם להיות אפוטרופוס על היתומים ואינו חייב לקבל האפוטרופוסות בעל כרחו ודבר ברור הוא שאין זו מצוה שב''ד יכפו עליה. וכתב הרמב''ן והרשב''א ז''ל דכי אמרינן אתי לאימנועי דמשמע שאפוטרופוס יכול לחזור בו דוקא קודם שיחזיק בנכסים אבל כשהחזיק לא כל הימנו ואין יכול להסתלק וכן מפורש בתוספתא בבבא בתרא אפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולים לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומים אין יכולין לחזור בהן אפטרופוס שמנהו אבי יתומים ישבע וכו' ע''כ בתוס' ומדמפליג בסיפא בין מנהו אבי יתומים למנוהו בית דין ש''מ דרישא בין כך ובין כך משהחזיק בנכסי יתומים אין יכולים לחזור בהן ע''כ דבריהם. עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת האפוטרופוס שהרמב''ן סבור שאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים שפשע פטור אפילו באו עדים דאי מיחייבין ליה לשלומי אתי לאמנועי אבל אפוטרופוס שמנוהו בית דין והרי הוא כנושא שכר וחייב בגנבה ואבידה ולא מיבעיא בפשיעה והאריך בזה ויש מחייבין כל אפטרופא בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז''ל ולזה הסכים הרשב''א ז''ל וראיותיהן ודבריהן לברר זה ארוכין: יש לאפוטרופוס וכו'. זה נלמד ממעשה דעמרם צבעא שהזכרתי פרק י':

ו יֵשׁ לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִמְכֹּר בְּהֵמָה וַעֲבָדִים שְׁפָחוֹת שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְהַאֲכִיל לַיְתוֹמִים. אֲבָל אֵין מוֹכְרִין וּמַנִּיחִין הַמָּעוֹת וְאֵין מוֹכְרִין [ח] שָׂדוֹת לִקַּח עֲבָדִים וְלֹא עֲבָדִים לִקַּח שָׂדוֹת שֶׁמָּא לֹא יַצְלִיחַ. אֲבָל מוֹכְרִין שָׂדֶה לִקַּח שְׁוָרִים לַעֲבוֹדַת שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהַשְּׁוָרִים הֵן [ט] עִקַּר כָּל נִכְסֵי שָׂדוֹת:

מגיד משנה יש לאפוטרופוס למכור וכו'. ברייתא שם פ' הנזקין (דף נ"ב). ומ''ש ולא עבדים ליקח שדות הוא כדברי רשב''ג שאמר כן בברייתא ופסק רבינו כמותו: אבל מוכרין שדה ליקח שוורים וכו'. מעשה שם:

ז אֵין הָאַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְלִגְאל בְּקָרוֹב לִמְכֹּר בְּרָעָה וְלִגְאל בְּיָפָה. שֶׁמָּא לֹא יַצְלִיחַ זֶה שֶׁקָּנוּ. * וְאֵין [י] רַשָּׁאִין לָדוּן וְלָחוּב עַל מְנָת לִזְכּוֹת לַיְתוֹמִים שֶׁמָּא לֹא יִזְכּוּ וְנִמְצָא הַחוֹב קַיָּם:

ההראב"ד ואין רשאין וכו' עד ונמצא חוב קיים. א''א לא זו הדרך אלא שהוא דן לזכות ואם זכה זכו בו היתומים ואם חב לא חב ליתומים שאין להם רשות לאפוטרופסים לחוב ליתומים לא לכתחלה ולא דיעבד עכ''ל:

מגיד משנה אין האפוטרופין רשאין למכור ברחוק וכו'. בברייתא שם: ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות וכו'. שם ואין אפטרופין רשאין לדון ולחוב ולזכות בנכסי יתומים והקשו לזכות אמאי לא ותרצו אלא לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים עד כאן בגמרא. ונ''ל פירוש זה לדעת רבינו וקס''ד דלחוב הוא כגון שאדם מערער ותובע על נכסיהם ולזכות הוא שהם תובעין בנכסי אחרים ונקרא האחד לחוב לפי שאפילו זכו בדינם לא נתוסף להם ריוח אלא הרי הם בנכסיהן כמו שהיו והשני נקרא לזכות לפי שהוא קרוב לשכר שמא יזכו בדינם ורחוק להפסד שאפי' לא יזכו לא אבדו כלום ממה שהם מוחזקין בו ולפיכך הקשו לזכות אמאי לא והלא אפשר שירויחו ואי אפשר שיפסידו ותרצו אלא לחוב על מנת לזכות כלומר אינן רשאין להזקק לדין עם שום תובע דהיינו לחוב אע''פ שהן באין ע''מ לזכות בדין ולטעון דברי זכות והטעם כתב רבינו ז''ל שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים כלומר שאי אפשר שנאמר שיהיו רשאין להזקק לדין ואם זכו זכו ואם נתחייבו לא עשה כלום שאם כן לקתה מדת הדין בכך שיהיה תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח ולפיכך אמרו שאינן רשאין להזקק כלל עם תובע ובודאי כיון שאינן רשאין לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום כנ''ל לדעת רבינו ובהשגות א''א לא זו הדרך כו' וזה הוא כפי שטת רש''י ז''ל שפירוש לדון עם בעל דינם של יתומים הבאין לעורר על נכסיהן שמא יתחייב בטענותיהן וכשיגדלו היתומים ידונו עמו והקשו לזכות אמאי לא ידונו אם דנו ונזדכו היתומים אמאי לא הוה דינא ותרצו אלא ה''ק אין רשאין לדון ולחוב ע''מ לזכות שאם דנו ע''מ לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדין עכ''ל וכבר כתבתי דעת רבינו ז''ל:

ח * אֵין הָאַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵרוּת אֲפִלּוּ לִקַּח מִן הָעֶבֶד דָּמִים שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן הַדָּמִים עַל מְנָת שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ לְחֵרוּת וְאוֹתָן הָאֲ רִים הֵן שֶׁמְּשַׁ רְרִין אוֹתָם:

ההראב"ד אין האפוטרופין רשאין להוציא וכו' עד שמשחררי'. א''א יש מי שאומר הלכה כרבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוציא דבהא פליגי דת''ק סבר אין כסף גומר בה ור' סבר גומר וקי''ל גומר הלכך הלכתא כר' עכ''ל:

מגיד משנה אין האפוטרופסין וכו'. בברייתא הנזכרת ושם נחלק רבי וא''ר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוציא מפני שהוא כמוכרו לו ורבינו פסק כתנא קמא ובהשגות א''א יש מ''ש הלכה כרבי וכו' ורבינו פסק דכסף גומר כמו שנזכר פ''ה מהלכות עבדים ופסק כאן דלא כרבי וכן עיקר דפלוגתייהו לאו בהא תליא וכן כתב הרשב''א ז''ל אע''ג דקי''ל שהכסף גומר בו בהא כרבנן ס''ל דלית הלכתא כרבי מחבריו והכא כדי שלא יזלזלו בנכסי יתומים הוא דאמור רבנן לפי שלוקח דמים ממנו נראה כשחרור ואי שרית להו זימנין דלא ידקדקו עמו בדמיו והילכך אסרו ליקח דמי עצמו ע''כ דבריו ואף רש''י פירש שאין מחלוקתן בדין כסף גומר וכן עיקר:

ט * הָאַפּוֹטְרוֹפִּין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין נִכְסֵי יְתוֹמִים כְּדֵי לְהַאֲכִילָן. שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הַיְתוֹמִים דָּבָר הָאָסוּר. אֲבָל לֹא יְעַשְּׂרוּ וְלֹא יִתְרֹמוּ כְּדֵי לְהַנִּיחַ פֵּרוֹת מְתֻקָּנִין אֶלָּא יִמְכְּרוּ אוֹתָן טֶבֶל וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן:

ההראב"ד האפוטרופין תורמין וכו' עד והרוצה לתקן יתקן. א''א אין הדעת נוחה הימנו שיהא האפוטרופוס חבר מוכר טבל להכשיל בני אדם בנכסי היתומים. אבל יניח המותר על מזונותיהם לשנה עד שיראה מקום ריוח במכירתם. ואחר ימכור והטעם שאינו שליח אלא לצורך שעה עכ''ל:

מגיד משנה האפוטרופין תורמין ומעשרין וכו'. שם אפטרופוס תורמין ומעשרים להאכיל אבל לא להניח ופירוש רבינו בזה מבואר ובהשגות א''א אין הדעת נוחה מזה וכו' ואני אומר אם כדבריו אחר שסוף סוף האפטרופסין יתרמו ויעשרו מה תועלת יש ליתומים לאחר תקון התבואה עד שעת מכירה אבל רש''י ז''ל פירש להניח תבואה לאוצר עד שיגדלו למה לי לעשורי כשיגדילו יעשרום הם עכ''ל. ויש טעם לדבריו לפי שכשיגדלו היתומים תהיה טובת הנאה שלהם:

י הָאַפּוֹטְרוֹפִּין עוֹשִׂין לַקְּטַנִּים לוּלָב וְסֻכָּה וְצִיצִית וְשׁוֹפָר סֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת וּמְגִלָּה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִצְבָה בֵּין שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. עוֹשִׂין לָהֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּמִצְוָה מִכָּל אֵלּוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְחַנְּכָן. אֲבָל אֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶן צְדָקָה וַאֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶן קִצְבָה:

מגיד משנה האפוטרופין עושין לקטנים סוכה וכו'. מפורש בברייתא הנזכרת וכל דינין אלו הם בין באפטרופא שמנהו האב בין שמנוהו ב''ד וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שכל אלו הדברים שאין האפוטרופין רשאין לעשות הוא בשלא נטלו רשות מבית דין אבל אם נטלו רשות מבית דין רשאין וכן מפורש בתוספתא ע''כ דבריהם ואני תמה למה לא נזכר בדברי רבינו יתומים שסמכו אצל בעל הבית שהוא כאפוטרופוס ובפירוש נשנה במשנה וגם נזכר בגמרא וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שדינו כדין אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים ואינו נשבע. וכן כתבו מן המפרשים ז''ל:

יא וּמִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה אוֹ שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בֵּית דִּין פּוֹסְקִין עָלָיו צְדָקָה אִם הָיָה רָאוּי:

מגיד משנה מי שנשתטה או שנתחרש וכו'. בגמ' פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ה) בשנשתטה והשוה רבינו דין נתחרש לנשתטה:

כסף משנה ומי שנשתטה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה וכו'. הר''ן בפרק נערה שנתפתתה כתב על דברי רבינו ולא ידעתי למה דלרב חסדא דאמר תכשיט נהי דאברייתא קאי אפשר דדבר אחר דאמר מר עוקבא גבי נשתטה הכי נמי מפרש ליה ותכשיט שמענו אבל צדקה מנין עכ''ל. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה וכשהלך למ''ה אין פוסקין צדקה מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והיינו טעמא דאיפליגו רב חסדא ורב יוסף בפירוש דבר אחר דגבי מי שהלך למדינת הים ולא איפליגו בדבר אחר דגבי מי שנשתטה:

יב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. צָרִיךְ לַחְשֹׁב בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לְדַקְדֵּק וּלְהִזָּהֵר הַרְבֵּה מֵאֲבִיהֶן שֶׁל אֵלּוּ הַיְתוֹמִים שֶׁהוּא רוֹכֵב עֲרָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים סח-ה) 'סלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' וְגוֹ' (תהילים סח-ו) 'אֲבִי יְתוֹמִים' וְגוֹ':

מגיד משנה אע''פ שאין האפוטרופוס וכו'. אלו דברי רבינו ראויין אליו: סליקו הלכות נחלות בס''ד

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְחָלוֹת בְּסַ''ד

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן