הלכות נזקי ממון - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נזקי ממון - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁהִזִּיקָה הַבְּעָלִים חַיָּבִין לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי מָמוֹנָם הִזִּיק שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'כִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ'. אֶחָד הַשּׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף. לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב בְּשׁוֹר אֶלָּא בּ הוֹוֶה:

מגיד משנה כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים וכו'. זה מבואר במשנה פירקא קמא דבבא קמא (דף ט"ו:) שמונה זאב וארי ובכיצד הרגל (דף כ"א:) משנה וגמרא:

ב וְכַמָּה מְשַׁלֵּם. אִם הִזִּיקָה בִּדְבָרִים שֶׁדַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹתָם תָּמִיד כְּמִנְהַג בְּרִיָּתָהּ. כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה תֶּבֶן אוֹ עָמִיר אוֹ שֶׁהִזִּיקָה בְּרַגְלָהּ בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ד) 'מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם'. וְאִם שִׁנְּתָה וְעָשְׂתָה מַעֲשִׂים שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹתָם תָּמִיד וְהִזִּיקָה בָּהֶן. כְּגוֹן שׁוֹר שֶׁנָּגַח אוֹ נָשַׁךְ. חַיָּב לְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּף הַמַּזִּיק עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ' וְגוֹ':

מגיד משנה וכמה משלם אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם. משנה פירקא קמא (דף ט"ז:) מה בין תם למועד וכו' ומבואר בגמרא (דף ז') באורחיה ולאו אורחיה ואמר כולן כאבות הן לשלם ממיטב ופירוש בעדית כמ''ש הניזקין מן העדית. וזה שכתב רבינו המעולה שבנכסיו ר''ל בקרקע ויתבאר בפרק ח':

ג כֵּיצַד. שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה עֶשְׂרִים וֶהֱמִיתוֹ וַהֲרֵי הַנְּבֵלָה שָׁוָה אַרְבָּעָה בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּב לְשַׁלֵּם שְׁמוֹנה שֶׁהוּא חֲצִי הַנֵּזֶק. וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּף הַשּׁוֹר שֶׁהִזִּיק שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי'. לְפִיכָךְ אִם הֵמִית שׁוֹר שָׁוֶה עֶשְׂרִים לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְהַנְּבֵלָה שָׁוָה מָנֶה אֵין בַּעַל הַנְּבֵלָה יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַחַי תֵּן לִי חֲמִשִּׁים. אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שׁוֹר שֶׁהִזִּיק לְפָנֶיךָ קָחֵהוּ וְלֵךְ אֲפִלּוּ אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ד הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ תָּמִיד כְּמִנְהַג בְּרִיָּתוֹ הוּא הַנִּקְרָא מוּעָד. וְהַמְשַׁנֶּה וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל מִינוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן תָּמִיד כְּגוֹן שׁוֹר שֶׁנָּגַח אוֹ נָשַׁךְ הוּא הַנִּקְרָא תָּם. וְזֶה הַמְשַׁנֶּה אִם הִרְגִּיל בְּשִׁנּוּיוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת נַעֲשָׂה מוּעָד לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהִרְגִּיל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לו) 'אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא':

ה חֲמִשָּׁה מַעֲשִׂים תָּמִים יֵשׁ בִּבְהֵמָה. וְאִם הוּעֲדָה לְאֶחָד מֵהֶן נַעֲשֵׂית מוּעֶדֶת לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵלּוּ הֵן. הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לֹא לִגַּח וְלֹא לִגֹּף וְלֹא לִשֹּׁךְ וְלֹא לִרְבֹּץ עַל כֵּלִים גְּדוֹלִים וְלֹא לִבְעֹט. וְאִם הוּעֲדָה לְאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זוֹ מוּעֶדֶת לוֹ. אֲבָל הַשֵּׁן מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לֶאֱכל אֶת הָרָאוּי לָהּ. וְהָרֶגֶל מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לִשְׁבֹּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. וְהַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לִרְבֹּץ עַל פַּכִּין קְטַנִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְלִמְעֹךְ אוֹתָן:

מגיד משנה חמשה מעשים תמים יש בבהמה וכו'. משנה שם (דף ט"ו:) נתבאר בגמרא. ומה שאמר ואם הועדה לאחד מהן נעשית מועדת לאותו מעשה. ר''ל אבל לא לאחר שאם הועדה ליגח לא הועדה לישך וכן הוא בגמרא (דף ט"ז) דקאמר אם הועדו חמשתן: אבל השן מועדת וכו' ורגל מועדת וכו'. במשנה שם ובכיצד הרגל (דף י"ט:). ומה שכתב לרבוץ על כלים קטנים. מימרא דר''א פירקא קמא (דף ט"ז) ויש שם לשונות חלוקים פסק הרב ז''ל כלשון אחרון ועיקר ותימה שאינה בהלכות:

כסף משנה והבהמה מועדת מתחלתה וכו'. רבינו וה''ה היו גורסין לשון ראשון דספרים דידן לשון אחרון. ומ''ש ה''ה ותימה שאינה בהלכות אפשר שהיה גורס כספרים דידן דבלשון אחרון לא מפליג בין קטנים לגדולים:

ו חֲמִשָּׁה מִינֵי בְּהֵמָה מוּעָדִין מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָן לְהַזִּיק וַאֲפִלּוּ הֵן בְּנֵי תַּרְבּוּת. לְפִיכָךְ אִם הִזִּיקוּ אוֹ הֵמִיתוּ בִּנְגִיחָה אוֹ בִּנְשִׁיכָה וּדְרִיסָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. וְאֵלּוּ הֵן. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס. וְכֵן הַנָּחָשׁ שֶׁנָּשַׁךְ הֲרֵי זֶה מוּעָד וַאֲפִלּוּ הָיָה בֶּן תַּרְבּוּת:

מגיד משנה חמשה מיני וכו'. משנה שם (דף ט"ו:) כת''ק והנחש ג''כ מפורש במשנה וכל אלו אם עשו מעשה שן ורגל דינם כדין שן ורגל ואם עשו מעשה קרן והם ה' מעשים הנזכרים למעלה דינן כדין קרן לענין חלוק הרשויות כמבואר בסמוך אלא שהן מועדים מתחלתן:

ז כָּל מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכָל תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּכְנְסָה הַבְּהֵמָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִזִּיקַתְהוּ. אֲבָל אִם נִכְנַס הַנִּזָּק לִרְשׁוּת הַמַּזִּיק וְהִזִּיקַתְהוּ בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל הַכּל. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לוֹ אִלּוּ לֹא נִכְנַסְתָּ לִרְשׁוּתִי לֹא הִגִּיעַ לְךָ הֶזֵּק וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה (שמות כב-ד) 'וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר':

מגיד משנה כל מועד וכו'. כבר נתבאר למעלה והוא במשנה שם (דף ט"ז): אבל אם נכנס הניזק וכו'. משנה (דף ט':) וגמרא (דף י"ג:) שם:

ח הִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן לֹא לַמַּזִּיק וְלֹא לַנִּזָּק אוֹ בְּחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶן וַהֲרֵי הִיא מְיֻחֶדֶת לְהַנִּיחַ בָּהּ פֵּרוֹת וּלְהַכְנִיס לָהּ בְּהֵמָה כְּגוֹן הַבִּקְעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אִם בְּשֵׁן וְרֶגֶל הִזִּיקָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ רְשׁוּת לְהַלֵּךְ [כָּאן] וְכָאן וְדֶרֶךְ הַבְּהֵמָה לְהַלֵּךְ וְלֶאֱכל כְּדַרְכָּהּ וְלִשְׁבֹּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. וְאִם נָגְחָה אוֹ נָגְפָה אוֹ רָבְצָה אוֹ בָּעֲטָה אוֹ נָשְׁכָה. אִם תַּמָּה הִיא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק וְאִם מוּעֶדֶת נֵזֶק שָׁלֵם:

מגיד משנה הזיקה בר''ה או בחצר שאינה של שניהם וכו'. דין חצר שאינה של שניהם שהיא בר''ה מבואר כדאמרינן בסוגיא (דף י"ד) מאי לא לזה ולא לזה [אילימא לא לזה ולא לזה כלל] אלא לאחר והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא, וזה פשוט: או בחצר שהיא של שניהם והרי וכו'. החלוק הזה בחצר של שותפין הוא מחלוקת אמוראים שם ופסק כפסק ההלכות והחלוק בין קרן ושן ורגל מבואר שם ומוסכם. ודע שבחצר המיוחדת לשנים לפירות או לבהמה ובאה שם בהמת אחרים שאינה מאחד מהשותפין והזיקה שם בשן ורגל הרי הן כאילו הזיקה בחצר הניזק לגמרי דלגבי אחרים ברשות הניזק הוא וזה מבואר ראש פ' הפרה (דף מ"ז:) בסוגיא ההיא דתני יהודה בר סימון ולזה נתכוון הרב באמרו שיש לה רשות להלך כאן וכאן ובהמת אחרים אין לה רשות:

ט הָיְתָה הֶחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶן מְיֻחֶדֶת לְפֵרוֹת וְלֹא לְהַכְנִיס בָּהּ בְּהֵמָה וְהִכְנִיס שָׁם אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין בְּהֶמְתּוֹ וְהִזִּיקָה חַיָּב אֲפִלּוּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְכֵן אִם הָיְתָה מְיֻחֶדֶת לִבְהֵמָה לִשְׁנֵיהֶם וְהָיָה רְשׁוּת לָאֶחָד מֵהֶן בִּלְבַד לְהַכְנִיס לָהּ פֵּרוֹת וְהִזִּיקָה פֵּרוֹתָיו חַיָּב עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל:

י שְׁלֹשָׁה אֲבוֹת נְזִיקִין בְּשׁוֹר. הַקֶּרֶן וְהַשֵּׁן וְהָרֶגֶל. תּוֹלְדוֹת הַקֶּרֶן נְגִיפָה נְשִׁיכָה רְבִיצָה בְּעִיטָה. תּוֹלְדוֹת הַשֵּׁן אִם נִתְחַכְּכָה בְּכֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ וְהִזִּיקָה בְּחִכּוּכָהּ. וְכֵן אִם טִנְּפָה פֵּרוֹת לַהֲנָאָתָהּ. תּוֹלְדוֹת הָרֶגֶל הִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ אוֹ שֶׁהִזִּיקָה בִּשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ אוֹ כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ אוֹ בַּאֻכָּף שֶׁעָלֶיהָ בַּפְּרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ בַּזּוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ. וְכֵן חֲמוֹר שֶׁהִזִּיק בְּמַשָּׂאוֹ בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ וְעֶגְלָה הַמּוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן שֶׁהִזִּיקָה בִּשְׁעַת מְשִׁיכָתָהּ. כָּל אֵלּוּ תּוֹלְדוֹת הָרֶגֶל הֵן וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרִין וּבִרְשׁוּת הַנִּזָּק מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם:

מגיד משנה שלשה אבות נזיקין בשור. ברייתא פרק קמא (דף ב':): תולדות הקרן וכו'. שם פ''ק ואמרינן עליה בגמרא נשיכה תולדה דשן היא לא שן יש הנאה להיזקה הא אין הנאה להיזקה ופירשו ז''ל שהנשיכה בזמן שהיא מכוונת להזיק ולא לאכול היא תולדת הקרן אבל בזמן שהיא מכוונת לאכול וליהנות בהיזקה אע''פ שלא אכלה וכגון שלא הספיקה בנשיכה זו הרי הוא תולדת השן. ורבינו ז''ל לא חלק ואפשר שהוא מפרש ה''מ היכא דיש הנאה להיזקה דוקא נהנית שאכלה הא לא אכלה לא והראשון נכון יותר שהרי דרכן בכך. ואפשר שגם הרב ז''ל סמך על מ''ש שכל כדרכו מועד הוא: תולדות השן וכו' תולדות הרגל וכו'. שם פ''ק והרי הן כאבות. ודין כשכשה בזנבה מבואר בסוגיא בכיצד הרגל (דף י"ט:) במילתא דיתיב [רבי יהודה נשיאה] ורבי אושעיא. ודין אוכף ופרומביא וחמור במשאו פירוש אף על פי שאינו מהודק עליו וברייתות הם שם:

יא כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ כִּשְׁכּוּשׁ רַב שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹתָהּ תָּמִיד וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ שֶׁכִּשְׁכְּשָׁה בַּגִּיד שֶׁלָּהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקָה. פָּטוּר. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק גּוֹבֶה חֲצִי נֵזֶק מִמַּה שֶּׁתָּפַשׂ. שֶׁזֶּה הַדָּבָר סָפֵק הוּא אִם אֵלּוּ תּוֹלְדוֹת הַקֶּרֶן שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ תּוֹלְדוֹת הָרֶגֶל שֶׁפָּטוּר עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה וכו' או כשכשה באמתה וכו'. בעיות ולא איפשיטו שם. ויש מי שסובר דההיא דזנבה נפשטה לפטור שהרי היא כרגל דהא דקא הדר וכי יאחזנה בזנבה וילך אפילו אכשכוש יתר קאי ואין כן דעת הרב ז''ל אלא שהמשיב היה סבור שעל כשכוש כדרכו הוא שואל ומתוך כך פסק שאם תפס אין מוציאין מידו וכן דרכו ז''ל בכל תיקו דממונא מלבד קצת מקומות שיש טעם למה לא כתב כן. והרמב''ן ז''ל חולק בזה ואומר שכל תיקו שנסתפק לנו בגמ' מחמת הדין עצמו לא מחמת הכחשה כיון שדינו לקולא לנתבע בין תפס בעדים בין שלא בעדים מוציאין אותו מידו זהו דעתו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן