הלכות נזקי ממון - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נזקי ממון - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם בְּכָל מָקוֹם בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן בֵּין עֶבֶד בֵּין בֶּן חוֹרִין אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד הֲרֵי זֶה נִסְקָל. וְאִם הֵמִית אֶת הָעַכּוּ''ם פָּטוּר כְּדִינֵיהֶם:

מגיד משנה שור שהמית את האדם וכו'. משנה פרק ארבעה וחמשה (בבא קמא דף מ"א). ומה שאמר ואחד חיה ועוף וכו'. מבואר במשנה בפ''ו דעדיות דקתני תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש והובאה ברכות (דף כ"ז):

ב אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁהֵמִיתוּ הֲרֵי אֵלּוּ נִסְקָלִין. מַה בֵּין תָּם שֶׁהָרַג אֶת הָאָדָם לְמוּעָד שֶׁהָרַג אֶת הָאָדָם. שֶׁהַתָּם פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר וְהַמּוּעָד חַיָּב בְּכֹפֶר וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה מוּעָד לַהֲרֹג:

מגיד משנה מה בין תם שהרג את האדם למועד וכו'. שם במשנה פרק ארבעה וחמשה (דף מ"א):

ג וְהוֹאִיל וְכָל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁהָרְגוּ אֶת הָאָדָם נִסְקָלִין הֵיאַךְ יִמָּצֵא מוּעָד לַהֲרֹג עַד שֶׁיְּשַׁלְּמוּ בְּעָלָיו אֶת הַכֹּפֶר. כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְאַחַר כָּךְ הָרַג יִשְׂרָאֵל שֶׁהַמּוּעָד לְעַכּוּ''ם הֲרֵי זֶה מוּעָד לְיִשְׂרָאֵל. אוֹ שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵל טְרֵפָה וְאַחַר כָּךְ הָרַג שָׁלֵם. אוֹ שֶׁהָרַג וּבָרַח וּבָרְבִיעִי נִתְפַּס. שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר עַד שֶׁיִּסָּקֵל הַשּׁוֹר. וְכֵן אִם סִכֵּן שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד אוֹ שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת הֲרֵי זֶה מוּעָד לַהֲרִיגָה וּבְעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. וְכֵן אִם הִכִּירוּ עֵדִים אֶת בַּעַל הַשּׁוֹר וְלֹא הִכִּירוּ אֶת הַשּׁוֹר בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וּבָרְבִיעִית רָאוּ שׁוֹרוֹ שֶׁהָרַג וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אִם זֶה הוּא הַשּׁוֹר שֶׁהָרַג בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים הָרִאשׁוֹנוֹת אוֹ אַחֵר הָיָה. הוֹאִיל וְהוּעֲדוּ הַבְּעָלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בִּבְקָרָם שׁוֹר שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הָיָה לָהֶם לִשְׁמֹר כָּל בְּהֶמְתָּם וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר:

מגיד משנה והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין וכו'. סוגיית הגמ' עליה והצדדין שכתב רבינו ז''ל אוקימתות בגמרא אלא שאני תמה בשני הצדדין הראשונים שהם כשהרג עכו''ם או ישראלים טרפות הרי נדחו בגמ' דפרכינן ומועד לעכו''ם הוי מועד לישראל בתמיה פי' דילמא בעלים מנטרי ליה טפי מליגח לישראל ופרקינן אלא אמר ר''ל כגון שהרג בני אדם טרפה ופרכינן מועד לטרפה הוי מועד לשלם בתמיה ואמרינן אלא אמר רב פפא כגון דקטיל וערק וכו'. ואפשר שרבינו ז''ל אינו גורס בשני אוקימתות אלו אלא והוא מפרשן בניחותא שמועד לעכו''ם הוי מועד לישראל ומועד לטרפה הוי מועד לשלם ואין כן גירסת הספרים שלנו ולא כפי' רש''י ז''ל: וכן אם סכן ג' בני אדם וכו'. פי' ולא מתו וכשנגח הרביעי מתו כולן לפיכך לא נסקל עד עתה כך פירש רש''י ז''ל: או שהרג ג' בהמות וכו'. זה באמת קשה מן הראשונות דהא ודאי בתמיה אמר התם ומועד לבהמה הוי מועד לאדם ובכמה מקומות נראה כן ורבינו ז''ל עצמו כתב בפ''ו מועד לאדם אינו מועד לבהמה x וכ''ש דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ואפי' גרסינן לה בניחותא ודאי אין הלכה כדברי רב זביד דאמר הכין אלא כרב פפא דפליג בריש פירקין ואמר דשור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר ורבינו ז''ל פסק כרב פפא כמ''ש למעלה פרק ו', וצריך לי עיון: וכן אם הכירו העדים וכו'. פי' ולבסוף הוכר בנגיחה רביעית ואוקימתא אמיתית הוא שם בגמ' (דף מ"א):

כסף משנה והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו וכו'. שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור דוקא כשהוא בר סקילה דאי אינו בר סקילה כגון שהמית שלא בכוונה השור אינו נסקל והבעלים משלמים כופר אם אינו מועד כמו שיתבאר בפרק זה: או שהרג ג' בהמות וכו'. כתב ה''ה זה באמת קשה מן הראשונות וכו'. ואני אומר איני יודע מה קושיא יש בזו יותר מבראשונות דהא ודאי גם בזו אפשר לפרש בניחותא ולומר דל''ג אלא כמו בראשונות. ומה שהקשה מדברי רבינו פ''ו וממאי דאמר רב פפא שור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר לאו כלום הוא דהתם במועד להזיק והכא במועד להרוג וזה שדקדק רבינו לכתוב הרי זה מועד להריגה:

ד זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כא-כט) 'וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁחִיּוּב מִיתָה זוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם וְאִם נָתַן כֹּפֶר הַנֶּהֱרָג מִתְכַּפֵּר לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה מְמַשְׁכְּנִין מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּכֹפֶר בְּעַל כָּרְחוֹ:

מגיד משנה זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת וכו'. מבואר שם בסנהדרין. ומה שכתב רבינו ז''ל ממשכנין מי שחייב בכופר. בעיא שם בבא קמא (דף מ') ולא איפשיטא ופירשו בתוספות בד''ה חייבי כופר דביורשי הניזק מיבעיא ליה אם יכולין למשכנו ונראה מדבריהם דפשיטא דאילו לא רצה לשלם בית דין מגבין וממשכנין כשאר נזקין דעלמא ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל ונראה שזה דעת רבינו ז''ל:

ה שׁוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהָרַג. כָּל אֶחָד מֵהֶם מְשַׁלֵּם כֹּפֶר שָׁלֵם שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ כַּפָּרָה גְּמוּרָה:

מגיד משנה שור של שני שותפין וכו'. זו ודאי בעיא שם דאמר כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרים נשלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ע''כ לשון הגמרא ולא פשטוה. ונראה דעת רבינו ז''ל בזה כיון דפשיטא לן שחייבין בכופר וכדקאמר כיצד משלמין כופר וקיימא לן דכופרא כפרה חייבין הן להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק חמץ דלקולא לנתבע:

ו אֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בִּפְנֵי בְּעָלָיו אִם הָיוּ לוֹ בְּעָלִים. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ לוֹ בְּעָלִים כְּגוֹן שׁוֹר הַמִּדְבָּר וְשׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשׁוֹר שֶׁל גֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין אִם הֵמִית הֲרֵי זֶה נִסְקָל וְגוֹמְרִין דִּינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים. וְכֵן שׁוֹר הָאִשָּׁה וְשׁוֹר הַיְתוֹמִים וְשׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים שֶׁהֵמִיתוּ נִסְקָלִין. וְאֵין הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה הוּא וְאֵין הַקְּטַנִּים וְהַחֵרְשִׁים וְהַשּׁוֹטִים בְּנֵי חִיּוּב כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ צְרִיכִין כַּפָּרָה:

מגיד משנה אין גומרין דין השור וכו'. כדברי חכמים (דף מ"ה:) שבברייתא השנויה שם: אבל אם לא היו לה בעלים וכו'. הג' ראשונים שהזכיר רבינו ז''ל הם במחלוקת שם בגמרא (דף מ"ד:) ופסק כסתם משנה דלא כר' יהודה. ומ''ש שאין האפוטרופסין משלמין את הכופר. ברייתא מפורשת שם (דף מ'):

ז * שׁוֹר שֶׁהוּא טְרֵפָה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אוֹ שֶׁהָיָה הַשּׁוֹר שֶׁל אָדָם טְרֵפָה אֵינוֹ נִסְקָל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כט) 'וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת' כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. וְכֵיוָן שֶׁבְּעָלָיו כְּמֵת הֵם חֲשׁוּבִים וְאֵינָן צְרִיכִין מִיתָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

ההראב"ד שור שהוא טרפה וכו'. א''א ואם בפני ב''ד הרג נהרג משום ובערת הרע. עכ''ל:

מגיד משנה שור שהוא טרפה וכו'. בסנהדרין פרק אלו הנשרפין (דף ע"א) ופסק כרב אשי. ובהשגות א''א ואם בפני הבית דין הרג נהרג משום ובערת הרע מקרבך ע''כ. למד זה התם מדאמר התם באדם טרפה שהרג בפני בית דין חייב משום ובערת ודי שנמעט השור ממה שהבעלים פטורין דהתם נמי ילפינן פטורא דשור מדלא קרינן ביה וגם בעליו יומת ויש לחלק דהאי קרא דובערת לא כתיב אלא באדם:

ח הַמְשַׁסֶּה כֶּלֶב בַּחֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ אֵין הַכֶּלֶב נִסְקָל. וְכֵן אִם גֵּרָה בּוֹ בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וַהֲרָגוּהוּ. אֲבָל אִם שִׁסָּה בּוֹ נָחָשׁ וַאֲפִלּוּ הִשִּׁיכוֹ בּוֹ וַהֲרָגוֹ הַנָּחָשׁ נִסְקָל. שֶׁאֶרֶס הַנָּחָשׁ שֶׁמֵּמִית מֵעַצְמוֹ מְקִיאוֹ לְפִיכָךְ זֶה הָאָדָם שֶׁהִשִּׁיךְ בּוֹ נָחָשׁ פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין:

מגיד משנה המשסה כלבו בחבירו וכו'. זהו דין שור האיצטדין השנוי במשנה פרק ארבעה וחמשה (דף ל"ט) ודין הנחש משנה פרק אלו הן הנשרפין (ע"ו:) והובא פרק כיצד הרגל (כ"ט:) ופסק כחכמים:

ט אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת אִם הֵמִיתָה עַד שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְהַזִּיק לְמִי שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עָלָיו סְקִילָה. אֲבָל שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם. נִתְכַּוִּן לְעַכּוּ''ם וְהָרַג לְיִשְׂרָאֵל. נִתְכַּוֵּן לִנְפָלִים וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא. פָּטוּר מִן הַמִּיתָה. וְאִם הָיָה מוּעָד הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר. אוֹ בִּקְנָס אִם הֵמִית עֶבֶד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרַג בְּלֹא כַּוָּנָה הוֹאִיל וְהוּא מוּעָד לָזֶה:

מגיד משנה אין הבהמה נסקלת וכו'. משנה פרק ארבעה וחמשה (דף מ"ד) ועולה מכלל דברי רבינו שאם נתכוון להרוג ראובן והרג שמעון שהוא נסקל וכן העלו בגמרא: ואם היה מועד וכו'. פסק כמימרא דשמואל בגמרא שם ובקנס העבד פסק כר''י:

כסף משנה אין הבהמה נסקלת וכו' ואם היה מועד הבעלים חייבים בכופר או בקנס. כלומר חייבים בכופר אם המית בן חורין או בקנס אם עבד:

י הָיָה מוּעָד לִפּל עַל בְּנֵי הָאָדָם בְּבוֹרוֹת וְרָאָה יָרָק בַּבּוֹר וְנָפַל לַבּוֹר בִּשְׁבִיל הַיָּרָק וְהָיָה שָׁם אָדָם וּמֵת. אוֹ שֶׁהָיָה מוּעָד לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים וּלְהַפִּיל עַל בְּנֵי אָדָם וְנִתְחַכֵּךְ בַּכֹּתֶל לַהֲנָאָתוֹ וְנָפַל עַל אָדָם וּמֵת מֵחֲמַת חִכּוּכוֹ. הַשּׁוֹר פָּטוּר מִמִּיתָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהָמִית וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר שֶׁהֲרֵי זֶה מוּעָד לִפּל בְּבוֹרוֹת עַל בְּנֵי אָדָם אוֹ לְהַפִּיל עֲלֵיהֶם הַכְּתָלִים. וְהֵיאַךְ יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְחַכֵּךְ לַהֲנָאָתוֹ. כְּשֶׁנִּתְחַכֵּךְ לְאַחַר שֶׁהִפִּיל וְהֵמִית:

מגיד משנה היה מועד ליפול על בני אדם בבורות וכו'. מפורש שם ואליבא דשמואל, ופירוש מועד שעשה כן שלש פעמים וכן עיקר וכן מתברר פרק הפרה (דף מ"ח):

יא אֵין הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר עַד שֶׁתָּמִית בְּהֶמְתָּן חוּץ מֵרְשׁוּתָן. אֲבָל אִם הֵמִית בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּסְקִילָה הַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר. כֵּיצַד. הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִתְבֹּעַ שְׂכָרוֹ אוֹ חוֹבוֹ מִמֶּנּוּ וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמֵת. הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ:

מגיד משנה אין הבעלים משלמין את הכופר וכו'. ברייתא פ' המניח (דף ל"ג) ופסק כת''ק אבל במ''ש רבינו ז''ל ואפילו נכנס לתבוע שכרו יש קצת תימה איך לא חילק שלפי הסוגיא נראה דאי בעל הבית לא שכיח במתא פי' בשוק שהרי הוא כאילו נכנס ברשות ואולי שרבינו מפרשה בפנים אחרים:

יב עָמַד בַּפֶּתַח וְקָרָא לְבַעַל הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ הֵן. וְנִכְנַס וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי הַבְּעָלִים פְּטוּרִין. שֶׁאֵין מַשְׁמַע הֵן אֶלָּא עֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ עַד שֶׁאֲדַבֵּר עִמְּךָ:

מגיד משנה עמד בפתח וקרא וכו'. שם בברייתא:

יג בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּזָּק וְדָרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ וַהֲרָגַתְהוּ הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר שֶׁהָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְהַזִּיק בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ וּבִרְשׁוּת הַנִּזָּק חַיָּב אַף עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמּוּעָד שֶׁהֵמִית בְּכַוָּנָה נִסְקָל וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר וְאִם הֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר. וְתָם שֶׁהֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וּמִן הַכֹּפֶר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָמִית נִסְקָל וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר וְכֵן מִקְּנָס שֶׁל עֶבֶד:

מגיד משנה בהמה שנכנסה בחצר הניזק. בעיא דאיפשיטא סוף כיצד הרגל (דף כ"ו) ודוקא ברשות הניזק ואז חייב אפילו בביאה ראשונה אבל ברה''ר אפילו בג''פ פטור לפי שאין חיוב הרגל ברה''ר:

יד * נִרְאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַתָּם שֶׁהֵמִית בְּכַוָּנָה עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סֶלַע הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה. אִם הֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי הָעֶבֶד אוֹ חֲצִי דְּמֵי הַשִּׁפְחָה מִגּוּפוֹ כְּאִלּוּ הֵמִית שׁוֹר חֲבֵרוֹ אוֹ חֲמוֹרוֹ:

ההראב"ד נ''ל וכו'. א''א הסברא הזו אינה מחוורת שהרי ע''פ עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפ''ה משלם דמים ולגבי עבד דמים נמי לא משלם שלא בכוונה ואי בבן חורין לא משלם חצי דמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים אלא מסתברא בין בבן חורין בין בעבד דמיו משלם בין ע''פ עצמו בין שלא בכוונה:

מגיד משנה נ''ל שאע''פ שהתם שהמית בכוונה עבד וכו'. כבר כתב רבינו למעלה שהמועד שהמית את בני חורין או את העבד שלא בכוונה משלם כופר וקנס אבל בתם סובר הרב שאם המית בן חורין פטור אפי' מחצי דמים דאין דמים לבן חורין וההיא סוגיא דפ' ד' וה' (דף מ"ג) דמשמע מינה דיש דמים בבני חורין נאמרה דוקא לדעת רבה דאמר שור [שהמית בן חורין] שלא בכוונה פטור מן הכופר ואין הלכה כמותו ולדידן אין דמים לבן חורין אבל העבד יש דמים לעבד ושלא בכוונה שאין השור נסקל משלם מגופו. ובהשגות א''א זאת הסברא אינה מחוורת וכו'. ודברים אלו צריכין ביאור ארוך וכבר העירותי על דברי רבינו ז''ל. ודעת הר''א ז''ל הוא דתם לדידן כמועד אליבא דרבה ויש דמים לבן חורין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן