הלכות נזירות - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נזירות - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א נָּזִיר שֶׁשָּׁתָה יַיִן וְאָכַל יוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן אֲפִלּוּ יָמִים רַבִּים אֵינוֹ סוֹתֵר מִימֵי נְזִירוּתוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. וְכֵן אִם גִּלֵּחַ מִעוּט שְׂעַר רֹאשׁוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד. נִתְגַּלֵּחַ רֹב רֹאשׁוֹ בֵּין בְּתַעַר בֵּין כְּעֵין תַּעַר וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַשְּׂעָרוֹת כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֲפִלּוּ גִּלְּחוּהוּ לִסְטִים בְּאֹנֶס הֲרֵי זֶה סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פֶּרַע וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל לִמְנוֹת:

כסף משנה נזיר ששתה יין וכו'. פ' ג' מינים (דף מ"ד) (משנה) היוצא מהגפן אינו סותר: וכן אם גילח מיעוט שער ראשו. שם (דף מ') אמר רב חסדא וכו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו. ומ''ש בין בשוגג בין במזיד. נלמד ממה שיבא בסמוך לענין סותר שאין חילוק בין שוגג למזיד: נתגלח רוב ראשו בין בתער בין שלא בתער. ומ''ש ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן. בפ' ג' מינים (דף ל"ט) נזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר. ומ''ש בין בזדון בין בשגגה. בתוספתא דנזיר פ''ד. ומ''ש אפי' גילחוהו ליסטים וכו'. משנה שם (דף ל"ט) גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ולקמן (דף מ"ד) אמרי' ותגלחת לא תסתור כלל ק''ו מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור בעינן גידול שער והא ליכא ופירש המפרש בעינן גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא:

ב כֵּיצַד. נָדַר נְזִירוּת מֵאָה יוֹם וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם נִתְגַּלֵּחַ רֹב רֹאשׁוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיִּרְבֶּה שְׂעַר רֹאשׁוֹ. וְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם מוֹנֶה שְׁמוֹנִים יוֹם תַּשְׁלוּם יְמֵי נְזִירוּתוֹ. וְכָל אוֹתָן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו אֶלָּא שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן:

כסף משנה ומ''ש כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. ומ''ש וכל אותם השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו וכו':

לחם משנה כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. התוס' ז''ל חולקים על זה דכתבו בפ' ג' מינים גבי מתני' דגלחוהו ליסטים (דף ל"ט בד"ה סתם) וז''ל והילכך בנזירות של ששים יום אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ע''כ. וקצת קשה לדברי רבינו ז''ל שסובר דאפי' בנזירות מרובה בעינן שיגדל ל' יום ואותם ל' יום אינן עולים לו דבפ' הנזכר דף מ''ד הקשו ויין יסתור שלשים יום ק''ו מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור ותירצו מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו ע''כ. משמע דטעמא הוי משום גידול שער מאי דסותר וכיון דבנזירות מרובה אע''פ שיגלח באמצע הרי בסוף איכא גידול שער כדכתבו התוס' ז''ל אמאי סותר ואי סותר נילף מינה יין דהשתא ליכא למימר התם טעמא משום גידול שער דבלאו הכי איכא גידול שער. ובאמת דעת התוס' ז''ל מתיישב יותר בפשט השמועה אבל מ''מ מתני' מסייעא לרבינו ז''ל דקאמרה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן ותגלחת אינה סותרת אלא ל' ע''כ. משמע דכי היכי דבטומאה סותרת בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועט הכי נמי בתגלחת דאי לא לימא נמי חומר בטומאה שסותרת בין בנזירות מרובה בין במועט משא''כ בתגלחת שאינה סותר אלא מועט ולא מרובה שישאר לו גידול שער כדי שיגלח:

ג נָזִיר שֶׁנִּטְמָא בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה וַאֲפִלּוּ טִמְּאוּהוּ עַכּוּ''ם בְּאֹנֶס סָתַר הַכּל. וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמַתְחִיל לִמְנוֹת יְמֵי נְזִירוּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-יב) 'וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ'. וַאֲפִלּוּ נִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ בְּסוֹף הַיּוֹם סָתַר הַכּל:

כסף משנה נזיר שנטמא בין בזדון וכו'. בפרק ב' דכריתות (דף ט') תנן דנזיר שנטמא מביא על הזדון כשגגה ובגמרא מייתי לה מדכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג פתאום זה אונס ומשמע נמי מזיד. ובתוספתא דנזיר פ''ד בין שנטמא הוא בין שטמאוהו אחרים בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון סותר את הכל וחייבין קרבן. ומ''ש סתר את הכל. משנה פ''ג (דף ט"ז) הריני נזיר נטמא יום ל' סותר את הכל וכו' הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר''א אומר אינו סותר אלא שלשים וידוע דהלכה כת''ק. ומ''ש ומגלח תגלחת טומאה וכו', מפורש בתורה. ומ''ש ואפילו נטמא ביום מלאת נזרו בסוף היום:

ד נִטְמָא אַחַר יוֹם מְלֹאת, שֶׁהוּא יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה אִלּוּ לֹא נִטְמָא, סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים בִּלְבַד. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. מֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה כְּשֶׁיִּטְהַר וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה. וְאִם נִטְמָא אַחַר שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים אֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם אֶלָּא יָבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה שֶׁלּוֹ כְּשֶׁיִּטְהַר:

כסף משנה ומ''ש נטמא אחר יום מלאת וכו'. במשנה הנזכרת הריני נזיר מאה יום נטמא יום ק''א סותר ל' ר''א אומר אינו סותר אלא ז' וידוע דהלכה כתנא קמא. ומה שכתב ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים וכו'. משנה בסוף פרק שלשה מינים (דף מ"ז) וכתנא קמא:

ה נִטְמָא בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו שֶׁהוּא יוֹם שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל שֵׂעָר. אוֹ גִּלֵּחַ אַחַר מְלֹאת הֲרֵי זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלֵּחַ שֶׁהֲרֵי שָׁלְמָה הַנְּזִירוּת וְכָל שֶׁנִּטְפַּל לָהּ:

כסף משנה ומ''ש נטמא ביום שלאחריו וכו'. בפ''ב (דף י"ד:) נטמא ביום גידול שער רב אמר אינו סותר וכו' ושמואל אמר סותר ומפרש רבינו דיום גידול שער היינו ביום של אחר יום הבאת קרבנותיו ופסק כרב באיסורי. ומ''ש או גילח אחר מלאת:

לחם משנה נטמא ביום שלאחריו וכו' או גלח אחר מלאת וכו'. בפ' ג' מינין (דף ל"ט) אמרו ואלא הא דתניא נזיר שגלחוהו ליסטים וכו' כגון שגילחוהו אחר מלאת ומני ר' אליעזר היא דאמר כל אחר מלאת שבעה סותר וכו' והתוס' ז''ל פי' בחד פירושא הפך דברי רבינו ז''ל דכי היכי דלר''א ילפינן סתירה דתגלחת מסתירה דטומאה הכי נמי לרבנן ילפינן הא מהא ואם נתגלח אחר מלאת סותר ל' כמו בטומאה אבל פירשו פירוש אחר דלרבנן לא ילפינן תגלחת דטומאה דרבנן אזלי לטעמייהו דאית להו בדף מ''ו תגלחת אינה מעכבת ורבי אליעזר אזיל לטעמיה דאית ליה תגלחת מעכבת ולכך לרבנן כשנתגלח אחר מלאת אינו סותר דתגלחת אינה מעכבת וזה דעת רבינו ז''ל:

ו נִטְמָא בַּיּוֹם שֶׁנָּדַר אוֹ בַּשֵּׁנִי אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא מַשְׁלִים עֲלֵיהֶם אַחַר שֶׁיָּבִיא קָרְבָּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-יב) 'וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ' עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם שְׁנֵי יָמִים רִאשׁוֹנִים. לְפִיכָךְ אִם נִטְמָא מִשְּׁלִישִׁי וָהָלְאָה סוֹתֵר כָּל הַקּוֹדְמִין:

כסף משנה נטמא ביום שנדר או בשני וכו'. בפרק שלישי (דף י"ט:) א''ל רב פפא לאביי הלין ימים דקא אמרינן דנפיק חד ומתחילין תרין או דילמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א''ל יפלו כתיב כלומר דמשמע דלהוו תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלתא. וסובר רבינו דלדברי הכל בעי ולא כדברי המפרשים שכתבו דלא בעי אלא לר''א ואע''ג דלכאורה משמע כדבריהם דהכי איתא התם (דף ט"ו:) מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין מן המנין ומביא קרבן טומאה ר''א אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו שיהיו לו ימים ראשונים משמע דת''ק לא דריש ימים שנים וסובר רבינו דא''א דלא דרשינן ליה דהא קרא כתיב ועוד דהיאך אפשר דאכפול אמוראי בתראי למבעי ולא הדורי למיפשט אליבא דלא כהלכתא הלכך ע''כ לומר דכ''ע דרשי ימים שנים אלא דת''ק לא דריש לה אלא לנזיר טהור שנטמא כדמשמע מפשטיה דקרא ולא לטמא שנזר ור' אליעזר דריש ליה אף לנזיר טמא ואע''ג דעולא הוה ס''ד דלא אמר ר''א אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד (יום) סותר וסברא זו הפוכה מסברת רבינו אין בכך כלום דהא איתותב עולא: ודע דאמרי' בגמ' (דף י"ט:) ואיצטריך למכתב ימים ואיצטריך למכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים (ולא כתב יפלו) ה''א דנפקין חד ועיילין חד ואי כתב יפלו ולא כתב ימים ה''א אפי' חד כתב רחמנא ימים כך היא הגירסא לדעת רבינו ונ''ל דה''פ אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה''א אפילו חד דאע''ג דרבא פשט דבעינן תרין דאינון תלתא משום דכתיב יפלו היינו משום דכתיב נמי ימים דנפילה מורה על שלם שנפל וכיון דקאי אימים צריך ששני ימים שלמים יפלו ואי לא כתיב ימים אף על פי שנפילה מורה על שלם שנפל ויפלו לשון רבים הו''א דלאו דוקא אלא ה''ק כל הימים שמנה יפלו ארבעה או ג' או ב' או א' השתא דכתב ימים ויפלו משמע ודאי דתרי יומי שלימי יפלו קאמר. ועוד היה אפשר לומר דסבר רבינו דהלכה כר''א מדמהדרי אמוראי בתראי למיבעי ומיפשט אליביה וכן פסק בפירוש המשנה. אבל קשה לזה דא''כ לא היה לרבינו להשמיט הא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים:

לחם משנה נטמא ביום שנדר וכו' לפיכך אם נטמא משלישי והלאה וכו'. נראה דרבינו ז''ל מפרש מאי דפשיט רבא בגמ' יפלו כתיב כפירושא קמא דרש''י דר''ל ובעינן דלהוו תרי בנפילה דלא כפירושא בתרא וכפירוש התוס' ז''ל שהם מפרשים יפלו כתיב ומשמע בכל גוונא ולהאי פירושא הוי הגירסא בצריכותא הכי אי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקין תרין ועיילין תלתא כתב רחמנא יפלו וכו' אבל גירסת רבינו ז''ל היא כגירסת פירוש קמא דרש''י ז''ל וכמו שפירש הרב בעל כ''מ ז''ל וזה מבואר שם בגמ' דף י''ט ע''ב בפי' רש''י ז''ל והתוס' ז''ל אבל מ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל דאי אפשר דפסק כר''א דא''כ לא היה לו לרבינו ז''ל להשמיט ברייתא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים וקשה דלדבריו אפי' לפירושא קמא שפירש דרבנן מודו לר''א דנזיר טהור שנטמא א''כ הך ברייתא בנזיר טהור איירי וכרבנן אתיא ואמאי השמיטה. ועוד דלא היה לו להקשות דלמה השמיטה אלא דכתב בהפך שכתב לעיל ואפי' נטמא ביום מלאת ימי נזרו סותר הכל והא ודאי הפך ברייתא זו דליכא אחרונים ומ''מ סותר ולפירושא קמא שפירש סברא הפוכה ממאי דאיתותב עולא ודאי דדוחק גדול הוא. אלא העיקר נ''ל כמ''ש בפירוש המשנה דהלכה כר''א וכי תימא א''כ איך פסק נטמא ביום מלאת בסוף היום סותר את הכל ונראה דהוקשה לרבינו מה שהקשו התוס' דהיכא קאמר ר''א בריש מי שאמר שנטמא יום ל' סותר את הכל ובנטמא יום מאה סותר ל' הא אמר בגמ' דאית ליה דבעינן אחרונים ואי נטמא ביום מאה אינו סותר ותירצו דמאי דאמר בגמ' אינו סותר דהיינו אינו סותר את הכל אבל ל' מיהא סותר והכי ס''ל לתוס' וא''כ מתני' דקאמר נטמא ביום מאה סותר הכל ודאי דלית ליה כר''א דבעינן אחרונים ולכך פסק רבינו ז''ל כסתם משנה ודלא כר''א אבל בראשונים פסק כמותו משום דראה דשקלי וטרו אמוראי אליביה דרב פפא בעי לאביי הלין ימים דקאמרינן דנפק חד כו'. זה נ''ל טעם נכון לדברי רבינו ז''ל מסכים עם פירוש המשנה ומ''ש רבינו אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו נראה מדברי רבינו ז''ל דאית ליה דמביא קרבן טומאה אבל התוס' כתבו שם בדף ט''ז ולר''א אינו מביא קרבן טומאה אלא מונה ז' ימים ושונה וטובל כו':

ז נָדַר בְּנָזִיר וְהוּא טְמֵא מֵת חָלָה עָלָיו נְזִירוּת. וְאִם נִטְמָא פַּעַם אַחֶרֶת אוֹ שָׁתָה יַיִן אוֹ גִּלֵּחַ לוֹקֶה. וְאִם שָׁהָה בְּטֻמְאָתוֹ כַּמָּה יָמִים אֵין עוֹלִין לוֹ עַד שֶׁיַּזֶּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְיִטְבּל בַּשְּׁבִיעִי וְיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לוֹ מִמִּנְיַן נְזִירוּת לָזֶה שֶׁנָּדַר וְהוּא טָמֵא. אֲבָל נָזִיר טָהוֹר שֶׁנִּטְמָא אֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה:

כסף משנה נדר בנזיר והוא טמא מת וכו'. ברפ''ג (דף ט"ז:) מי שנזר והוא בבית הקברות ר''י אמר נזירות חלה עליו ור''ל אמר אין נזירות חלה עליו ואסיקנא (דף י"ז) מיחל כ''ע ל''פ דחיילא אלא כי פליגי למילקי ר''י סבר כיון דחיילא לקי ור''ל סבר לא לקי וחיילא ואיתותב ר''ל ובלאו הכי ידוע דהלכה כר''י: ומ''ש ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו. משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו שהה שם שלשים יום אין עולים מן המנין. ומ''ש ויום שביעי שלו עולה ממנין נזירות וכו'. בברייתא שם (דף י"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין ונזיר טהור שנטמא אין ז' עולה לו למנין ופירש המפרש שביעי עולה לו למנין דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה מן המנין אע''פ שטבל והוא טהור עד יום ח' שמביא בו קרבנותיו:

ח * מִי שֶׁנָּדַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת נְזִירוּת חָלָה עָלָיו וַאֲפִלּוּ שָׁהָה שָׁם כַּמָּה יָמִים אֵין עוֹלִין לוֹ וְלוֹקֶה עַל שְׁהִיָּתוֹ שָׁם. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ שֶׁלֹּא יַזִּיר שָׁם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ כְּשֶׁיֵּצֵא מִשָּׁם. וְאִם נִטְמָא שָׁם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֵינוֹ מְגַלֵּחַ וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן טֻמְאָה:

ההראב"ד מי שנדר והוא בבית הקברות וכו' ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו. א''א ואם התרו שלא יזיר א''צ שהייה:

כסף משנה מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו. נתבאר לעיל בסמוך. ומ''ש ואפילו שהה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין. משנה שם. ומ''ש ולוקה על שהייתו. שם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא ה''ד אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה נזיר מ''ט לא בעי שהייה דקא מתרי ביה ה''נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו (את) המעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דילמא ל''ש תיקו ופירש המפרש בעי שהייה למלקות דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במסכת שבועות בפ' ידיעות הטומאה נזיר טהור הנכנס בבית הקברות מ''ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה לא תכנס לבית הקברות ה''נ מתרו ביה לא תנזור לא תנזור ושהייה למה לי. כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח''כ בא חבירו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו. בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח או לא כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה אבל טמא שנזר לא או דילמא ל''ש ופשטינן (דף י"ח) דלא בעי גילוח דתניא וטמא את ראש נזרו (במי שהיה) טהור ונטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער ולפטור את הנזיר בקבר. ומלשון רבינו שכתב לוקה על שהייתו שם משמע דבעי שהייה וטעמו משום דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דאמרי ליה לא תנזור אבל אי לא אתרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה דהא א''א להתרות בו לא תטמא דהא טמא ועומד הוא אבל אפשר להתרות בו לא תשהה שם: ומ''ש ואם התרו בו שלא יזיר וכו'. לשון זה אינו מכוון דמשמע שאם לא התרו בו מגלח והא ליתא שכבר נתבאר בסמוך שאם נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות ואם גילח לוקה. ועוד דמשמע דאין חילוק בין התרו בו שלא יזיר ללא התרו בו אלא שזה אינו מגלח שערו כשיצא משם וזה מגלח וזה אינו שהרי יש ביניהם שכשהתרו בו שלא יזיר א''צ שהייה וכבר הגיהו הראב''ד בזו. וכתב ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו א''א ואם התרו שלא יזיר א''צ שהייה עכ''ל. ונ''ל שצריך להגיה בדברי רבינו למחוק וי''ו דואם התרו ולכתוב וי''ו באינו מגלח וה''ג ולוקה על שהייתו שם אלא אם התרו בו שלא יזיר שם ואינו מגלח שערו כשיצא משם דהשתא משתמע שפיר דכשהתרו בו שלא יזיר שם לוקה בלא שהייה ומשתמע שפיר שאינו מגלח שם כשיצא משם אנזר בבית הקברות קאי ולא אהתרו בו בלבד: ומ''ש אינו מגלח שערו כשיצא משם. נראה דהיינו בעיא דרב אשי דפשטינן דלא בעי גילוח והבאת ציפרים דההוא גילוח אין מקומו שם ושייך שפיר למימר ביה כשיצא משם. ומ''ש ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות וכו', כלומר דהנכנס בבית הקברות אע''פ שהוא טמא אין הנזיר מגלח עליה וכדתנן בפ''ז דנזיר (דף נ"ד) דגולל ודופק הם מהדברים שאין הנזיר מגלח עליהם והשתא קאמר שאם נטמא שם באחד מהדברים שהנזיר מגלח עליהם המנויים בפרק הנזכר (דף מ"ט) אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה והיינו דתנן בפ''ג (דף ט"ז) מי שנזר והוא בבית הקברות אינו מביא קרבן טומאה:

לחם משנה מי שנדר והוא בבית הקברות וכו'. ולוקה על שהייתו שם וכו'. קשה על דברי רבינו דמשמע דאם התרו לו אל תשהא שם כדכתב הרב''י ז''ל לוקה ואמאי דילמא לא גמירי שהייה במלקות דר''ל לפי פירושו דאפי' שהה אינו חייב מלקות דהכי מפרש הוא בגמרא כנראה מהדין שהזכיר בסמוך וכמ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל ועוד דא''כ אמאי לא אוקימו בגמרא בכה''ג דאמרו לו למי שנזר בבית הקברות צא משם ושהה וקא מבעיא לן אי מהני שהייה להלקותו או דילמא לא גמירי שהייה אבראי ואפי' שהה שם אינו לוקה וכל שאר הקושיות שהקשה הרב בעל כ''מ ג''כ קושיות עצומות הן אלא שבהגהתו שהגיה לשון רבינו ז''ל (רצה) ליישב ומ''מ קשה מ''ש:

ט נִכְנַס לְשָׁם בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה וְנִטְמָא * אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה שָׁם אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אִם שָׁהָה:

ההראב"ד אע''פ ששהה שם אינו לוקה כו'. א''א אין דרך הסוגיא כן אלא הבעיא כך היא נכנס בשידה תיבה ומגדל ונזר שם ובא חבירו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעינן שהייה או לא וכו' אלמא היכא דשהה לית בה ספקא דחייב מלקות ואם לא שהה הוי ספיקא:

כסף משנה נכנס לשם בשידה וכו'. נתבאר בסמוך: וכתב הראב''ד א''א אין דרך הסוגיא כן וכו'. ובאמת פשטא דשמעתא כדברי הראב''ד וליישב ד' רבינו צ''ל שהוא ז''ל מפרש דהכי קא מבעיא בעי שהייה למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהייה כלומר שהייה אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהייה דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא:

י * יָצָא מִבֵּית הַקְּבָרוֹת וְשָׁהָה יָמִים וְחָזַר וְנִכְנַס אֵין אוֹתָן הַיָּמִים עוֹלִין לוֹ. יָצָא וְהִזָּה וְטָבַל וְטָהַר וּמָנָה יָמִים מִנְּזִירוּתוֹ וְחָזַר לְבֵית הַקְּבָרוֹת אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמָּנָה עוֹלִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס בְּיוֹם שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ הֲרֵי הַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. וְאִם נִטְמָא שָׁם אַחַר שֶׁנִּכְנַס בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וְסוֹתֵר הַיָּמִים הַקּוֹדְמִין וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה:

ההראב"ד יצא מבית הקברות וכו' אין אותן הימים עולין לו. [א''א] פירוש כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה:

כסף משנה יצא ונכנס וכו'. משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולים לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ובגמרא (דף י"ט) קתני עולים לו מן המנין משום דיצא חל עליה נזירות אמר שמואל כגון (שיצא) והזה ושנה וטבל אלא נכנס הוא דעולים לו מן המנין לא נכנס אין עולין לו מן המנין לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יצא אלא אפילו נכנס עולין לו מן המנין והטעם משום דטומאת בית הקברות אינה מהטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמ''ש בסמוך: כתב הראב''ד יצא מבית הקברות וכו' אין אותם הימים עולים לו פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה עכ''ל. ומ''ש ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין. ברייתא שם (דף י"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא נזיר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין ואע''ג דאמר רב חסדא רבי היא ור' יוסי בר יהודה פליג עליה הא קי''ל הלכה כרבי מחבירו. ומ''ש ואם נטמא וכו'. כבר כתבתי דהיינו דתנן ומביא קרבן טומאה. ומ''ש ואם נטמא שם אחר שנכנס. ק''ל מאי איריא שם ואחר שנכנס אפילו נטמא חוץ וקודם שנכנס מאחר שהיא טומאה שהנזיר מגלח עליה סותר ומביא קרבן ומגלח וצ''ע:

לחם משנה יצא והזה וטבל כו'. בפ''ג (דף ט"ז:) אמר במשנה מי שנזר והוא בבית הקברות כו' (עיין בכ"מ) והוקשה לבעלי התוס' ז''ל דאיך אפשר דהימים של בית הקברות יעלו לו מן המנין שהוצרכה לומר המשנה שלא יעלו והלא אפי' טהור ונטמא סותר כל הקודמים ואיך אפשר שיעלו לכך פירשו דכולה חדא מילתא היא וה''ק אין עולין לו מן המנין לענין דמונה והולך דאינו מביא קרבן טומאה וכן פירשו עולין מן המנין לענין זה כשנטמא שסותר אותו מנין ומביא קרבן טומאה והם פירשו כן שסוברים דכולה מתני' איירי בטומאה שהנזיר מגלח עליהם דהיא טומאה סותרת מדקאמר ברישא אינו מביא קרבן ובסיפא אמר מביא קרבן ובודאי דהא הוי בטומאה שהנזיר מגלח אבל רבינו מכח קושיא זו שהקשו התוס' פירש דמתני' תרתי קאמר ולצדדין קתני מ''ש אין עולין לו מן המנין הוא בטומאה שאין הנזיר מגלח דאינה סותרת אותה טומאה וה''א דעולה לו מן המנין קמ''ל ומ''ש ואינו מביא קרבן טומאה ה''ק ואם נטמא בטומאה שהנזיר מגלח אינו מביא קרבן טומאה וכ''כ למעלה כסדר פירושו במשנה מי שנדר והוא בבית הקברות אין עולין לו מן המנין ואם נטמא שם בבית הקברות וכו' אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה וכן בסיפא אותן הימים שמנה עולין לו מן המנין דאיירי בטומאה שאינה סותרת ולכך עולין ואח''כ כתב ואם נטמא שם בטומאות שהנזיר מגלח מביא קרבן והיינו סיפא דמביא קרבן טומאה דמתני' לצדדין קתני. ומעתה אין לתמוה מה שתמה הרב בעל כ''מ דלמה כתב ואם נטמא שם אחר שנכנס באחת מן הטומאות וכו' דהוא נקט כלישנא דמתני' ומתני' בהא הוא דקאמר ומביא קרבן טומאה דבנכנס קא עסיק תנא דמתני' והא דנקט נכנס לרבותא נקטיה כדאמר בגמ' דסד''א כיון דנכנס חזר הדבר כמעיקרו שנזר והוא בבית הקברות וכי היכי דמעיקרא אפי' דנטמא בבית הקברות דטומאה דהנזיר מתגלח אינו סותר ואינו מתגלח ה''נ השתא קמ''ל. וראיתי בפירוש המשנה שכתב רבינו שכשיצא והזה וטבל וחזר לבית הקברות אפי' אותן הימים שהיה בבית הקברות כיון שאינם טומאה שהנזיר מגלח עליהם עולה לו מן המנין אבל כאן כתב דדוקא אותן הימים שמנה עד שחזר לבית הקברות ובודאי דכן עיקר דלקמן כתב בפ''ז דטומאה שאין הנזיר מגלח מ''מ אינו עולה לו מן המנין. והר''א בהשגות כתב אין אותן הימים עולין לו מן המנין פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה. נראה שדעתו כדעת התוס' אבל אין דעת רבינו כן שכתב אין אותן הימים עולין ואיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח ואיך נאמר דמייתי קרבן אם אינה טומאה שהנזיר מגלח עליה אלא רבינו ז''ל מפרש כמו שפירשתי ולא ידעתי למה לא פירש כן הר''א גבי ואפי' שהה שם כמה ימים אין עולין לו שכתב רבינו ז''ל לעיל:

יא תִּגְלַחַת טֻמְאָה כֵּיצַד הִיא. הַנָּזִיר שֶׁנִּטְמָא בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה מַזֶּה עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וּמְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁוֹ בַּשְּׁבִיעִי וְטוֹבֵל בַּשְּׁבִיעִי אַחַר הַהַזָּיָה כְּדֶרֶךְ כָּל טְמֵאֵי מֵת. וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי וְהֵן שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעוֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְסוֹתֵר כָּל הַיָּמִים הַקּוֹדְמִין וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּתוֹ. וְאִם גִּלֵּחַ בַּשְּׁמִינִי מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַּיּוֹם:

כסף משנה תגלחת הטומאה כיצד וכו'. משנה בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ"ד:) תגלחת הטומאה כיצד מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא את קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכו' ואינו מביא קרבנותיו אלא א''כ היה לו הערב שמש:

לחם משנה תגלחת הטומאה כיצד היא כו'. משנה בפרק שלשה מינים (דף מ"ד:) דברי רבי עקיבא אמר לו רבי טרפון מה בין זה למצורע אמר לו זה טהרתו תלוי בימיו ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבן אלא אם כן היה הערב שמש ופירשו התוספות דה''ק (מה בין) דין זה למצורע דהתם שמעתי ממך שאפילו גלח בשמיני צריך להקריב בתשיעי ואמר לו רבי טרפון דבמצורע הטבילה צריכה שתהיה אחר התגלחת וכיון שגלח בשמיני אפילו שטבל בשביעי צריך לטבול פעם אחרת בשמיני וצריך שיעריב שמשו כדי להביא קרבן אבל נזיר הטבילה היא קודם הגילוח והוא טבל בשביעי וגלחוהו בשמיני והרי העריב שמשו ויכול להביא קרבן. ורש''י פירש בענין אחר ולדבריו המצורע אין טעון הערב שמש ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני עצמו ורבינו בפרק חמישי מהלכות מחוסרי כפרה כתב דמצורע טעון הערב שמש ואם גלח בשמיני יביא קרבן בתשיעי נראה דמפרש כפירוש התוספות ז''ל:

יב מֵאֵימָתַי מַתְחִיל לִמְנוֹת מִשֶּׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ. אֲבָל עוֹלָתוֹ וַאֲשָׁמוֹ אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ מִלִּמְנוֹת:

כסף משנה מאימתי מתחיל למנות משיביא חטאתו וכו'. בפ''ג (דף י"ח ע"ב) וכחכמים:

יג הֲרֵי שֶׁהִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְלֹא טָבַל וְנִתְאַחֵר כַּמָּה יָמִים כְּשֶׁיִּטְבּל יַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לְמָחָר. טָבַל וְהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְאִחֵר קָרְבְּנוֹתָיו אֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ. אֲבָל עוֹלָתוֹ וַאֲשָׁמוֹ אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל וכו' x:

לחם משנה אינו מתחיל למנות עד שמביא חטאתו כו'. כרבנן בפרק שלישי (דף י"ט) ורבי ישמעאל פליג התם ואמר דאשם וחטאת מעכב ואמר שם בגמרא מאן תנא להא דת''ר אשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח''כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא רבי ישמעאל ופירש''י ז''ל בפירושו קמא דאי לרבנן לא איצטריכא ליה למיתני דהא אמרינן עולת העוף לא מעכבא. ולפ''ז קשה על רבינו ז''ל דפסק כרבנן איך לקמן בפ''ט כתב האשה שנדרה בנזיר ואח''כ הפר לה בעלה וכו' הרי זו מביאה קרבן טומאה ומדכתב סתמא משמע דעולה נמי מייתי. ואפשר דמפרש כפירוש בתרא דרש''י ז''ל שפירש דאי רבנן משום דורון בעלמא קא מייתי ליה ולא משום נזירות הכא נמי מייתי ע''כ, ולכך פסק התם דמביא עולה כיון דהוא דורון בעלמא א''נ אפילו מפרש כפירוש קמא הא אמרינן התם דאי בעל מיגז גייז אפילו עולת העוף נמי מייתי ואע''ג דבפ''ג מהלכות נדרים משמע דרבינו פסק כמ''ד מיעקר עקר שכן כתב שאין האב והבעל מתיר כו' מ''מ ע''כ כמ''ד מיגז גייז פסק וכמ''ש שם הרב בעל כ''מ ז''ל דאיך אפשר לומר דפסק כמ''ד מיעקר עקר כנגד פשיטותא דגמ' ולומר דמפרש דמר זוטרא כדכתבו התוס' ז''ל אע''פ שדחו זה הפירוש מ''מ אי אפשר לומר כן דהוא ז''ל כתב בפי''ב דהיכא דנדרה ועברה על נדרה ואח''כ הפר לה בעלה לוקה ומבואר בסוגיא בפ''ד דנזיר דאי מיעקר עקר אינו לוקה אלא ודאי דפסק מיגז גייז וכבר יישב דבריו הרב בעל כ''מ ז''ל שם בפי''ג:

יד כְּשֶׁמְּגַלֵּחַ הַנָּזִיר תִּגְלַחַת טֻמְאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְגַלֵּחַ עַל פֶּתַח הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא לְהַשְׁלִיךְ שְׂעָרוֹ עַל הָאֵשׁ. וּבֵין שֶׁגִּלֵּחַ בַּמְּדִינָה אוֹ בַּמִּקְדָּשׁ שְׂעָרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְטָעוּן קְבוּרָה וְאֶפְרוֹ אָסוּר כְּאֵפֶר כָּל הַנִּקְבָּרִים. וְהַמְגַלֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ אִם הִשְׁלִיכָן תַּחַת דּוּד הָאָשָׁם יָצָא:

כסף משנה כשמגלח הנזיר תגלחת הטומאה וכו'. הכי משמע במשנה פ' ג' מינין (דף מ"ה): ומ''ש ובין שגילח במדינה וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ג:) אלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ופטר חמור ובגמרא (דף ל"ד) רמי ליה טבי לר''נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהי האורג מלא הסיט מצמר בכור (בבגד) ידלק הבגד משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק א''ל כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור א''ל שנית נזיר אנזיר פטר חמור אפטר חמור קשיא אישתיק ולא א''ל ולא מידי א''ל מידי שמיע לך בהא א''ל הכי א''ר ששת כאן בשק כאן בשער אתמר נמי אריב''ח כאן בשק כאן בשער. ופירש''י כאן בשק הא דקתני ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. ומ''ש ואפרו אסור וכו'. שם בגמ' (דף ל"ד). ומ''ש והמגלח במקדש אם השליכו תחת דוד האשם יצא. פ' ג' מינים (דף מ"ה:):

לחם משנה כשמגלח הנזיר וכו'. בפ' ג' מינין (דף מ"ה ע"ב) וגבי נזיר טהור פסק לקמן בפ''ח כר' יהודה ותמה הרב''י ז''ל למה הניח סברת חכמים והיא סתם משנה, וי''ל מפני שאמרו בסוף תמורה כאן בנזיר טמא משמע דטהור בכל גוונא משליך על האש דאל''כ לוקי תרוייהו בנזיר טהור ולימא כאן שגילח במדינה כאן שגילח במקדש וכרבנן ואע''פ שאין זה כ''כ הכרח מ''מ טעם קצת הוי לפסק רבינו ז''ל:

טו נָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת וּבֵין שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת אֵינוֹ מֵבִיא עַל טֻמְאוֹתָיו אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּטְמָא פַּעַם שְׁנִיָּה קֹדֶם שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַחֵר כַּמָּה יָמִים אַחַר טָהֳרָתוֹ קֹדֶם הֲבָאַת חַטָּאתוֹ וְנִטְמָא בְּאוֹתָן הַיָּמִים אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. אֲבָל אִם נִטְמָא וְטָהַר וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ וְנִטְמָא פַּעַם שְׁנִיָּה אַחַר שֶׁהֵבִיא חַטָּאתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְעוֹלָתוֹ חַיָּב בְּקָרְבָּנוֹת אֲחֵרוֹת:

כסף משנה נזיר שנטמא טומאות הרבה וכו'. משנה בפ''ב דכריתות (דף ט') חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו נזיר שנטמא טומאות הרבה. ומ''ש בד''א שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה וכו'. בפרק ג' (דף י"ח:) נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד מתחיל ומונה מיד דברי ר''א וחכ''א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא (והביא חטאתו ונטמא) מביא קרבן על כל אחד ואחד הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ר' ישמעאל בנו של ר''י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו עיכבתו כן אשמו עיכבו בשלמא לר''א אמר קרא וקידש את ראשו ביום ההוא אע''פ שלא הביא קרבנותיו ורבנן הוא אע''פ שלא הביא אשמו אלא ר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ההוא אע''פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעי מיעוטא דורון בעלמא הוא ופסק כחכמים: ודע דגרסינן בההוא פירקא (דף י"ח) מאן תנא הא דת''ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין אמר רב חסדא רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני דאיתימא רבי יוסי ברבי יהודה היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא דחיילא מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה דתניא וקידש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר ביום תגלחתו. והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא (אמר רב חסדא) ר''י בר' יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ומני ר''י ברבי יהודה כיון דלא יצא בשעה הראויה להביא בה קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא וכו' הרי יצאתה שעה שראויה להביא (בה) קרבן. ופירש רש''י שטמא שנזר בשביעי שלו שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום. ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה לו מן המנין דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו דתניא וקדש את ראשו שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב יביא שתי תורים. ביום תגלחתו שהוא שביעי כדכתיב וגלח את ראשו ביום השביעי יגלחנו. והא דתנן נזיר שנטמא וכו' מאן תנא חשיב להו טומאות הרבה ואפ''ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד. אמר רב חסדא ר''י ברבי יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה ומשכחת לה דתהוי טומאות הרבה כגון שנטמא ומנה ששה כדי להזות עליו בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביום שביעי דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום שמיני אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי ליה טומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בה טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מתרצתה דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דמיטמא יום ח' שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא כרבי אלא כר' יוסי בר' יהודה ש''מ עכ''ל. וה''נ אמרי בגמ' פ''ב דכריתות: והשתא חכמים דאמרי דאף בנטמא בח' וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו סברי דלא חיילא נזירות טהרה עליה עד שיביא חטאתו ורבי ור''י בר' יהודה סברי שאע''פ שלא הביא חטאתו חיילא עליה נזירות טהרה אלא דלרבי חיילא עליה מיום ח' ולר''י ברבי יהודה מיום שביעי וההיא דנזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה לו מן המנין אתיא כרבי וההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אתיא כר' יוסי בר' יהודה: ורבינו לעיל בפ''ז כתב אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' והלאה והיינו כרבי וכאן פסק דנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כר' יוסי בר' יהודה ואח''כ פסק שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותם הימים אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כחכמים וקשה שנמצא שהוא ז''ל כמזכי שטרא לבי תלתא. ולתרץ זה נאמר דאיכא למידק אמאי אוקי רב חסדא ההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה כר''י בר' יהודה דמשמע דלא אתיא אלא כוותיה הא כחכמים אתיא שפיר טפי וכן אמאי אוקי דנזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין כרבי הא כחכמים אתיא שפיר טפי. וי''ל דאה''נ דהני תרתי מתנייתא מיתוקמי שפיר אליבא דחכמים ומאחר שרבינו פסק כחכמים שפיר פסק בהני תרתי מתנייתא ולא אתא רב חסדא למימר אלא דהני תרתי מתנייתא לא מצינו לאוקומינהו כרבי וכר''י בר' יהודה אלא חדא מצינו לאוקמה כרבי ולא כר' יוסי בר' יהודה וחדא מצינו לאוקומה כר''י בר' יהודה ולא כרבי ואע''ג דבפ''ב דכריתות (דף ט') אההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אמר רב חסדא מאן תנא ר''י בר''י היא לאו למימרא דלא מצינו לאוקומה אלא כר' יוסי בר''י דהא ודאי כחכמים מיתוקמא שפיר טפי אלא לגבי רבי ור' יוסי בר' יהודה כמאן תנא מינייהו מצינן לאוקומה וקאמר דכר' יוסי בר''י מצי מיתוקמא ולא כרבי:

לחם משנה נזיר שנטמא טומאות הרבה כו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה בכאן תמיהא גדולה ואיני יורד לסוף דעתו במה שתירץ הקושיא דמה הוא טעמא דאמרינן בגמרא בפ''ג דנזיר דמתני' דקאמרה נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד דלא אתיא כרבי מההוא טעמא גופיה לא אתי כרבנן דאי נטמא קודם שהביא החטאת בשמיני אכתי לא חיילא עליה נזירות טהרה וחדא טומאה הוי והיכי קאמר טומאות הרבה ואי נטמא אחר שהביא החטאת הרי כבר הביא קרבן טהרה ובודאי דאם נטמא צריך קרבן אחר וכה''ג אמרינן לרבי הא בהא תליא אי אמרינן לילה מחוסר זמן אימתי מיחזי לקרבן לצפרא נזירות נמי לא חיילא עד צפרא ואי אמרת לילה אינו מחוסר זמן נזירות טהרה חיילא מאורתא וה''נ אמרינן לרבנן כדכתיבנא ואי אפשר דמתני' אתיא אלא כר' יוסי דאמר דחיילא נזירות טהרה בשביעי אע''פ שלא הביא קרבן כפרה דלא תליא נזירות טהרה בקרבן וברייתא דקאמרה דנזיר דנטמא בשביעי דאינו עולה לו מן המנין ודאי סברא דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני וא''כ רבינו דפסק כההיא ברייתא דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני לא מתוקמא הך מתני' דטומאות הרבה כרבנן בשום צד. ונ''ל לתרץ דמ''מ אע''ג דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני קרי ליה רבינו טומאות הרבה כיון דהוא אחר הטבילה של שביעי קרי ליה טומאה מוחלקת אע''פ שלענין הדין חדא טומאה היא. וכ''ת א''כ נימא דמתני' אתיא כרבי ונטמא בז' וקרי טומאות הרבה מפני שנטמא אחר הטבילה ודמי לטומאות הרבה ואמאי אוקמוה בגמרא דלא כרבי. וי''ל דבפ''ב דכריתות (דף ט') קאמרה מתני' חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה ומני הא דנזיר שנטמא טומאות הרבה וא''כ ע''כ צ''ל דמתני' לא מני אלא טומאות מחולקות דומיא דאידך דקרי עבירות הרבה שהם דברים מוחלקים:

טז נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁטָּמֵא הָיָה בְּתוֹךְ יְמֵי נִזְרוֹ. אִם בְּטֻמְאָה יְדוּעָה נִטְמָא סָתַר הַכּל. וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמוֹנֶה נְזִירוּת אַחֶרֶת וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה. וְאִם בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם נִטְמָא אֵינוֹ סוֹתֵר. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה:

כסף משנה נזיר שגילח תגלחת וכו'. משנה בפ''ט (דף ס"ג) נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע''פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר ואמרינן מנא ה''מ ואסיקנא טומאת התהום גמרא גמירי לה:

לחם משנה נזיר שגלח תגלחת טהרה כו'. בפ' בתרא דנזיר (דף ס"ג) אמר במשנה נזיר שגלח כו' אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר וכו' (עיין בכ"מ) ופירשו התוס' דירד לטבול דרישא איירי בנטמא טומאת שרץ וקאמר דכיון דלא נטמא בטומאת מת היכא דנמצא המת צף דהיא טומאה ידועה אבל כשהוא משוקע בקרקע המערה שהיא טומאת התהום טהור כיון דהוא לא הוחזק בטומאת מת אלא בטומאת שרץ ואין הפרש בין ירד לטבול לירד להקר אלא דרישא נקט ירד לטבול לרבות דאע''ג דירד לטבול ודקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביבו מ''מ טמא ובסיפא נקט ירד להקר דאע''ג דלא דייק כ''כ טהור ואח''כ אמר שאם היה טמא בטומאת מת וירד ליטהר מטומאת מת אז ודאי אפי' בטומאת התהום חזקתו טמא משום דכיון דהוא היה טמא בטומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו שהיא טומאת מת ג''כ משא''כ בטמא טומאת שרץ. אבל רש''י פירש דכולה מתני' בנטמא בטומאת מת איירי ורישא דירד לטבול הוי בנטמא בטומאת מת וה''ה ירד להקר כיון שהיא טומאה ידועה שהמת צף טמא אבל כשנמצא משוקע דהיא טומאת התהום אז יש לחלק בין ירד להקר לירד ליטהר מטומאת מת והיינו דקאמר מתני' ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא דכיון שירד לטבול והיה בחזקת טמא טמא וא''ש טפי לפירש''י מאי דקאמר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור ורבינו תפס כדפירש''י כדמשמע מדבריו בסמוך שכתב נזיר שנטמא במת וירד וטבל וכו' משמע דכולה מתני' במת מוקי לה: ואח''כ נודע שטמא היה בימי נזרו כו'. כתב כן משום דרמי בר חמא בעי התם נטמא בתוך מלאת ונודע לו אח''כ ולכך קאמר דאיירי אפי' שנטמא בתוך מלאת כדאיפשיטא התם מפשטא דמתני':

יז וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא. בֵּין בְּטֻמְאָה יְדוּעָה בֵּין בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם סוֹתֵר הַכּל. נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּזְרַק אֶחָד מִן הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גִּלֵּחַ הוֹאִיל וְטֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה הִיא אֵינוֹ סוֹתֵר:

כסף משנה ומ''ש ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים וכו'. בפ' כיצד צולין (דף פ':) תנן נזיר ועושה פסח (הציץ מרצה וכו') נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ובגמ' (דף פ"א:) אמר מר בר רב אשי לא שאנו אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי אזדריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר מר בר רב אשי לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה. ורבינו נראה שפסק כלישנא קמא ויש לתמוה דכיון דאיתותב ההוא לישנא לא ה''ל למיפסק אלא כלישנא דאסיקנא, ואפשר שטעמו מדאמרינן בגמ' אהא דתנן נזיר שגילח וכו' מאן תנא אר''י ר''א היא דאמר תגלחת מעכבת כלומר מלשתות ביין דלרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבת אחר שנזרק הדם אין עוד עליו תורת נזיר ואפי' נודע לו קודם שגילח טהור וא''כ לרבנן נודע לו קודם זריקה סותר כמו קודם גילוח לר''א דהכי משמע דכי נודע לו קודם דבר המעכב סותר לכ''ע כך כתבו התוס' והוא נכון ליאמר בדעת רבינו. אבל ק''ל מההיא דתניא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, וי''ל דכל שלא נזרק עליו עדיין אלא אחד מן הדמים שייך למיתני טהור דלהבא הוא לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח וכי אותיב מינה ה''מ לשנויי ליה הכי אלא דלפום מאי דסבר מאן דאותיב דלהבא לגמרי משמע אהדר ליה אלא אי אתמר והשתא מיתוקמא שפיר מימרא דמר בר רב אשי דאמר דלפני זריקה לא מרצה דהיינו לפני כל זריקה וכן איכא לאוקומי לישנא בתרא דקודם זריקה מרצה דהיינו אחר זריקת אחד מהדמים וקודם זריקת שאר דמים:

לחם משנה ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים כו'. ודאי דרבינו נקט זריקת דמים משום דפסק כרבנן דתגלחת לא מעכבא והוי זריקת הדם לרבנן כתגלחת לר''א והא דאמר רב אשי בפ' כיצד צולין (דף פ"ח:) דטומאת התהום אפי' קודם זריקה מרצה כבר הקשו התוס' בפ' בתרא דנזיר דרב אשי לא אתי לא כרבנן ולא כר''א דלר''א תגלחת מעכבא ולרבנן זריקה מעכבא ולרב אשי לא מעכבא אפי' זריקה ותירצו דלא קאמר כן רב אשי אלא דוקא בפסח דליכא תגלחת אבל לא בנזיר וזה דעת רבינו ז''ל שתלה הדבר כאן בזריקת דמים ובהל' קרבן פסח פ''ו כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך כו' ה''ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו כו' הרי כתב שם דאפי' קודם זריקה מרצה וכיוצא בזה כתב בפ''ד מה' ביאת מקדש אלא ששם כתב שמרצה בדיעבד ובפסח כתב ששוחט אפי' לכתחלה וכבר דקדק זה הרב כ''מ שם ונמצאו דברי רבינו על נכון. אבל מה שפירש הרב כ''מ לתרץ קושיא זו דמאי דקאמר רב אשי בפ' כיצד צולין קודם זריקה הוא אחר שנזרק אחד מהדמים וקרי קודם זריקה קודם זריקת שאר הדמים, ל''נ דדומיא דפסח הוי דהתם הוי ע''כ קודם זריקה כלל ואפ''ה קאמר רבינו ז''ל דשוחט ואוכל פסחו וכן בהל' ביאת מקדש גבי קרבנות א''כ קודם זריקה דגבי נזיר הוי קודם זריקה כלל. (ולע"ד) [ועוד] דוחק הוא לפרש דקודם זריקה דאמר בלישנא קמא הוי קודם כל זריקה וקודם זריקה הנאמר בלישנא בתרא הוי אחר זריקת אחד מהדמים:

יח * אֵי זוֹ הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם. כָּל שֶׁאֵין אָדָם מַכִּירָהּ אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם. וְלֹא אָמְרוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד אֲבָל הָרוּג לֹא שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ בּוֹ זֶה שֶׁהֲרָגוֹ:

ההראב"ד אי זו היא טומאת התהום כו' אבל הרוג לא. א''א בחיי ראשי אומר אני שלא עלה על דעת למעוטי הרוג שכבר אמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם אלא אעושה פסח קאי למעוטי טומאת התהום דזיבה:

כסף משנה אי זו היא טומאת וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ג). ומה שכתב ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. שם ומשמע לרבינו דאתא למעוטי הרוג: והראב''ד כתב א''א בחיי ראשי לא עלה על דעת וכו'. כלומר שאם כדברי רבינו מאחר שאמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין אחד מכירה וכו' למה הוצרכו לומר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד שהרי ממועט הוא מכל שאין אחד מכירה. ולדעת רבינו י''ל (חסר כאן):

לחם משנה ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא וכו'. הר''א בהשגות פליג על רבינו וסובר דמ''ש בגמרא בברייתא לא אמרו אלא למת בלבד אתא למעוטי טומאה לעושה פסח היכא דהוי טומאת התהום. ויש סיוע לפירוש רבינו ז''ל מ''ש בגמ' בפ''ב (דף ט"ו) תהום דזיבה התירו ואי איתא דפירושא דהך ברייתא הוי למעוטי זיבה היכי קאמר התם תהום דזיבה התירו. והר''א סובר דהכי קאמר לעולם אימא לך טומאה דאורייתא והאי תנא פליג אתנא דברייתא אחר וסובר דתהום דזיבה התירו ולרבינו ז''ל אתי שפיר טפי:

יט נִמְצָא הַמֵּת גָּלוּי אֵין זֶה טֻמְאַת הַתְּהוֹם. נִמְצָא מֻשְׁקָע בְּקַרְקָעִית מְעָרָה וְהַמַּיִם עַל גַּבָּיו הֲרֵי זֶה טֻמְאַת הַתְּהוֹם שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה. הָיָה טָמוּן בְּתֶבֶן אוֹ בִּצְרוֹרוֹת הֲרֵי זוֹ טֻמְאַת הַתְּהוֹם. בְּמַיִם בַּאֲפֵלָה וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים אֵינָהּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם:

כסף משנה ומ''ש רבינו נמצא המת גלוי וכו' נמצא משוקע בקרקע המערה וכו'. זו היא משנתנו שכתבתי בסמוך. ומ''ש היה טמון בתבן וכו', ברייתא שם ופירש''י בתבן ובצרורות (שהיא טומאת התהום) אפשר שלא הכיר בה אדם (מעולם) שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע''י רוח וצרורות עשויים להתגלגל ממקום למקום אבל מים ואפילו נקיקי הסלעים הואיל והם חלולים יכול אדם להסתכל בהם ע''י הדחק ואפשר שאדם אחר הכיר בהם שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום:

לחם משנה נמצא מושקע בקרקעות מערה וכו'. התוס' ז''ל כתבו בפ' בתרא דנזיר וז''ל ירד לטבול במערה בשביל טומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המערה ספק אם היה כזית מן המת בתוך המערה בשעה שטבל והאהיל או שמא לא היה שם בשעה שטבל טמא דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טמא ואם נודע לו אפי' אחר שגילח טמא ולא אמרינן אף כי היה כזית מן המת תוך המערה בשעה שטבל יהיה טהור משום טומאת תהום דכיון דאין שום דבר מכסה עליה הוה ליה כטומאה ידועה ע''כ. נראה בהדיא מדברי התוס' דבטומאת התהום אע''פ שהאהיל עליה אינו טמא אבל אין נראה כן מדברי רבינו בפ''י מהל' קרבן פסח שכתב גבי עבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך כו' הרי זה עושה פסחו בד''א כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא אע''פ שהיא טומאת התהום לפי שא''א שלא יגע ולא יאהיל ע''כ. משמע דאית ליה בפסח דכשהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא ומפרש הך בד''א דקתני בברייתא דקאי אפסח ולא אתהומא כדפירש''י והתוס' וא''כ כיון דאית ליה דהיכא שהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא היכא שהמת משוקע בקרקע המערה היכא שירד להקר למה לן שנדע שנגע הרי ודאי האהיל במערה וכדכתבו התוס' דהא ודאי מי שנכנס למערה שקבר בתוכה הוא טמא שנכנס לאהל המת וכדכתב רבינו בפ''ו מהל' טומאת מת גבי מערה שהקבר בתוכה וחצר לפני המערה כו' ואין לחלק בין נזיר לפסח ולומר דדוקא בפסח טמא בהאהיל ולא בנזיר דהא בגמ' שוינהו אהדדי. וע''ק במ''ש נמצא המת צף על פני המערה כו' שחזקתו שנגע ולמה לי שנגע נימא דעל הספק האהילה המערה. ואולי י''ל דרבינו איירי הכא במערה פתוחה מלמעלה כנגד טומאת התהום ואינו מאהיל עליה ודוחק:

כ נָזִיר שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְיָרַד וְטָבַל בַּמְּעָרָה וְהֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמָנָה נְזִירוּת וְגִלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁמֵּת הָיָה מֻשְׁקָע בְּקַרְקָעִית הַמְּעָרָה כְּשֶׁיָּרַד לִטְבּל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה סָתַר הַכּל. מִפְּנֵי שֶׁהֻחְזַק לְטֻמְאָה וְחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא עַד שֶׁיִּטְהַר וַדַּאי. יָרַד לְהָקֵר הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁנָּגַע. נִמְצָא הַמֵּת צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנָּגַע בָּזֶה שֶׁהוּא צָף:

כסף משנה נזיר שנטמא במת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך ואע''פ שכתבתי לעיל דמתני' ר''א ורבינו פסק דלא כוותיה היינו דוקא לענין שאין תגלחת מעכב אבל לענין חילוק בין ירד להקר לירד להטהר מטומאת מת אין חולק בזה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן