הלכות נזירות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נזירות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א תִּגְלַחַת הַטָּהֳרָה כֵּיצַד הִיא. כְּשֶׁיִּגְמֹר הַנָּזִיר יְמֵי נְזִירוּתוֹ מֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה וְכַבְשָׂה לְחַטָּאת וְאַיִל לִשְׁלָמִים. הֵבִיא שְׁלָשְׁתָּן וְלֹא פֵּרֵשׁ. הָרְאוּיָה לְחַטָּאת תִּקְרַב חַטָּאת וְהָרְאוּיָה לִשְׁלָמִים שְׁלָמִים וְהָרְאוּיָה לְעוֹלָה עוֹלָה. וּמֵבִיא עִם אֵיל הַשְּׁלָמִים שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עִשָּׂרוֹן סלֶת. אוֹפֶה מֵהֶן עֶשְׂרִים חַלָּה עֶשֶׂר חַלּוֹת מַצּוֹת וַעֲשָׂרָה רְקִיקֵי מַצּוֹת. וּמוֹשֵׁחַ הָעֶשְׂרִים בִּרְבִיעִית שֶׁמֶן. וְשִׁעוּר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וּמֵבִיא הָעֶשְׂרִים בִּכְלִי אֶחָד:

כסף משנה תגלחת הטהרה כיצד וכו' מביא ג' בהמות כבש לעולה וכו'. מפורש בתורה. ומ''ש הביא שלשתן ולא פירש וכו'. משנה פרק ג' מינים (דף מ"ה): ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות ע"ח) הנזירות היתה באה שתי ידות במצה של תודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה (נמצא) עשרה קבין ירושלמיות שהן ו' עשרונות ועודיין x כלומר ו' עשרונות ב' שלישים. ומ''ש שמביא אותה עם איל השלמים. מפורש בתורה ואת האיל יעשה זבח שלמים. ומ''ש י' חלות מצות ועשרה רקיקי מצות. xx שם במשנה (דף ע"ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוים ופירש רבינו שיהיו עשר מכל מין. ומ''ש ומושח העשרים ברביעית ושיעור זה הל''מ. משנה ר''פ שתי מדות (מנחות פ"ח) רביעית מה היתה משמשת רביעית שמן לנזיר ובברייתא (דף פ"ט) רביעית שמן לנזיר הל''מ: ומביא העשרים בכלי אחד. מפורש בכתוב על סל המצות:

ב וְשׁוֹחֵט הַחַטָּאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָה וְאַחַר כָּךְ שְׁלָמִים וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ. וְאִם גִּלֵּחַ אַחַר שֶׁשָּׁחַט הַחַטָּאת אוֹ הָעוֹלָה יָצָא. וּמְבַשֵּׁל הַשְּׁלָמִים אוֹ שׁוֹלְקָן וְלוֹקֵחַ מִן הָרֹטֶב שֶׁל זִבְחֵי הַשְּׁלָמִים וְנוֹתֵן עַל הַשֵּׂעָר וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִיכוֹ לָאֵשׁ תַּחַת דּוּד הַשְּׁלָמִים. וְאִם הִשְׁלִיכוֹ תַּחַת הַחַטָּאת יָצָא:

כסף משנה ומ''ש ושוחט החטאת תחלה וכו'. משנה בפ' שלשה מינים (דף מ"ה) שוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי ר''י ור''א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ורבינו כתב ששוחט החטאת תחלה ואח''כ העולה ואח''כ השלמים ואח''כ מגלח. ויש לתמוה עליו דהא דלא כמאן דאי כר' יהודה ה''ל לשחוט השלמים תחלה ואי כר''א ה''ל לגלח אחר החטאת וע''ק דלדברי שניהם אחר הקרבן הראשון ששוחט מגלח ורבינו כתב שאחר שלשתן מגלח. ונ''ל שלענין שיקדים החטאת פסק כר''א משום דמסתבר טעמיה שהחטאת קודמת בכ''מ ולענין אחר אי זה קרבן מגלח פסק כר' יהודה דאמר שמגלח אחר השלמים משום דהוא מאריה דגמרא טפי מר''א ועוד דכמה תנאי סברי הכי דמגלח אחר השלמים לפיכך פסק ששוחט החטאת ואחר החטאת העולה שבכ''מ הם סמוכות זו לזו בלא הפסק ואח''כ השלמים ומגלח אחריהם ואע''ג דלדברי שניהם אחר שחיטת הקרבן הראשון מגלח לא קפדינן בהכי מאחר שאנו מקיימים שתקדים החטאת ושיגלח אחר שחיטת השלמים וא''א לקיים שני דברים אלו שלא כשיגלח אחר שחיטת שלשתן וכדאמרן: ומבשל השלמים או שולקן. שם (דף מ"ה:) במשנה ופירש''י או שולקן שאינו מבושל יפה. ומ''ש ונוטל מן הרוטב וכו'. ברייתא שם. ומ''ש ואח''כ משליכו לאש תחת דוד השלמים ואם השליכו תחת החטאת יצא. ברייתא שם:

לחם משנה ואח''כ שלמים ואח''כ מגלח. במשנה פ' ג' מינים (דף מ"ה) אמרו תגלחת הטהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים (ואחר כך) מגלח עליהם דברי רבי יהודה ר''א אומר וכו' והרב בעל כסף משנה ז''ל הקשה דרבינו ז''ל פסק דלא כמאן והרחיב דעתו בתירוץ הקושיא הזאת. ונ''ל דרבינו ז''ל פסק כר' יהודה משום דבברייתא אמרו וגלח הנזיר פתח אהל מועד וכו' בשלמים הכתוב מדבר והיינו כר' יהודה והוא מפרש דמתני' הכי קאמר מביא שלש בהמות וזה סדרן חטאת תחילה ואחר כך עולה ואחר כך שלמים ואחר שישחוט את השלמים יגלח כלומר אחר ששחט כולם. וכ''ת אם כן למה אמרו שוחט את השלמים לימא ואחר כך יגלח וי''ל דמתני' אשמעינן מאי דאמרינן בברייתא דגילוח אחר שלמים קאמר קרא דהכי דייק קרא וגלח הנזיר פתח אהל מועד כו' ר''א אומר הגילוח לא יהיה אחר השלמים אלא אחר חטאת לבד וטעמא מפני שהחטאת יש לו מעלה שהוא קודם בכל מקום וכיון שיש לו מעלה זו ראוי שיגלח עליו ולפי פירוש זה של רבינו ניחא מה שהקשו התוספות ז''ל דכיון דרבי יהודה סובר דהשלמים שוחט תחילה למה הקדים חטאת לעולה ושלמים והזכיר בלשונו חטאת תחילה ואחר כך עולה ואחר כך שלמים לפירוש רבינו ז''ל כן הוא דחטאת הוי תחילה ואחר כך עולה ואחר כך שלמים. כך נ''ל פירוש דברי רבינו ז''ל:

ג וְהֵיכָן מְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים בְּלִשְׁכַּת הַנְּזִירִים שֶׁהָיְתָה שָׁם בְּקֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית וְשֵׁם מְבַשְּׁלִין אֶת שְׁלָמֵיהֶן וּמַשְׁלִיכִין שְׂעָרָן לָאֵשׁ. וְאִם גִּלֵּחַ בַּמְּדִינָה יָצָא. וּבֵין שֶׁגִּלֵּחַ בַּמְּדִינָה וּבֵין שֶׁגִּלֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ תַּחַת הַדּוּד הוּא מַשְׁלִיךְ שְׂעָרוֹ. וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ עַד שֶׁיִּהְיֶה פֶּתַח הָעֲזָרָה פָּתוּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-יח) 'פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד'. לֹא שֶׁיְּגַלַּח כְּנֶגֶד הַפֶּתַח שֶׁזֶּה בִּזְיוֹן מִקְדָּשׁ הוּא:

כסף משנה והיכן מגלח שערו בעזרת וכו'. בפ''ב דמדות עזרת הנשים וכו' ארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה וכו' מה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחים את שערם ומשלחים תחת הדוד. ומ''ש בין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו. שם (נזיר מ"ה:) שנינו במשנה היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה x (לא היה) משלח תחת הדוד בד''א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר''מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. ובגמרא ת''ר הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא (שגילח) במדינה מפני ששערו נקבר דברי ר''מ ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן היו משלחים טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וחכ''א הכל לא היו משלחים תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. ורבינו נראה שפוסק כר' יהודה שהרי כתב כאן בתגלחת הטהרה דבין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו ובפ''י גבי תגלחת הטומאה כתב שא''צ להשליך שערו על האש. ויש לתמוה למה הניח סתם מתני' דאתיא כחכמים: ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוחה וכו'. ברייתא שם (דף מ"ה):

לחם משנה ובין שגלח במדינה ובין שגלח במקדש כו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה למה פסק כחכמים ולעיל נתתי קצת טעם בדבר ועוד יש טעם נכון דבענין תגלחת הטומאה הוו רבנן ור' יהודה כנגד ר''מ דסבר דאינו מגלח כלל במדינה ולא במקדש ופסק כוותיהו ובתגלחת טהרה הוי ר''מ ור''י כנגד רבנן דסברי דמגלח ופסק כוותייהו נגד חכמים וכה''ג מצינו שכתב ה''ה ז''ל במ''ש בהלכות אישות:

ד וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וְרָקִיק אֶחָד וְנוֹתְנָן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אוֹ הַנְּזִירָה וּמְנִיפָן וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵתִים:

כסף משנה ואח''כ נוטל הכהן וכו'. משנה שם:

לחם משנה הנזיר או הנזירה כו'. אולי דכתב כן לאפוקי מדרשא דאמר בגמרא הנזירה אינה מגלחת שמא יתגרו בה פרחי כהונה. ורבינו ז''ל פסק כחכמים דלא כוותיה: ואחר כך הותר הנזיר. קשה דהא אלו הם דברי ר' אליעזר במשנה דאמרה התם (דף מ"ה:) ואחר כך הותר נזיר לשתות יין ולהטמא למתים ורבי שמעון פליג עליה דאמר כיון דנזרק עליו וכו' ורבינו ז''ל דפסק כרבי שמעון לקמן בסמוך איך כתב כאן כר' אליעזר. וי''ל דרבינו ז''ל סמך על מ''ש לקמן. ומה שאמר ואח''כ הותר ר''ל מצוה מן המובחר קאמר דעשה מצוה כתקנה:

ה נָזִיר מְמֹרָט אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲבִיר תַּעַר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר אוֹ שֶׁאֵין לוֹ כַּפַּיִם הֲרֵי זֶה מַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו וְיִשְׁתֶּה וְיִטַּמֵּא. וְאִם הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְלֹא גִּלֵּחַ רֹאשׁוֹ אֵין הַתִּגְלַחַת מְעַכֶּבֶת אֶלָּא שׁוֹתֶה וּמִטַּמֵּא לָעֶרֶב. שֶׁמִּשֶּׁיִּזָּרֵק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הֻתַּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עַל כַּפָּיו וְלֹא הֵנִיף שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ לְמִצְוָה וְלֹא לְעַכֵּב:

כסף משנה נזיר ממורט א''צ להעביר תער. בס''פ שלשה מינים (דף מ"ו:) תניא נזיר ממורט ב''ש אומרים א''צ להעביר תער על ראשו וב''ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כב''ש. ונראה לומר שטעמו משום דבגמרא אמרינן אמר רבינא מאי א''צ לב''ש א''צ אין לו תקנה הא לב''ה יש לו תקנה היינו דרבי פדת דאמר ב''ש ור''א אמרו דבר אחד (מאי ר"א) דתניא אין לו בהן יד בהן רגל אין לו טהרה עולמית דברי ר''א ל''א וכו' א''ר אבינא מאי צריך לב''ה צריך ואין לו תקנה הא לב''ש יש לו תקנה ופליגא דר' פדת. ולכאורה עכשיו יש לתמוה יותר דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא פסק דלא כב''ש ודלא כב''ה דאפילו כמ''ד יש לו תקנה לא אתי דיש לו תקנה משמע שצריך להעביר תער על ראשו ורבינו פסק שא''צ ונ''ל שרבינו פוסק כב''ה וכלישנא קמא משום דלא נשוי פלוגתא בין רבינא ור' פדת ומשמע ליה דצריך להעביר תער דאמרו ב''ה לאו למימרא שצריך להעביר אלא כלפי שאמרו ב''ש א''צ שפירושו אין לו תקנה אמרו ב''ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת תער ואתיא כההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים וכההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער ואע''פ ששינה רבינו מלשון ב''ה לענין הדין והכוונה לא שינה: ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו וכו'. משנה שם (דף מ"ה) ושוחט את השלמים ומגלח עליהם וכו' היה מבשל את השלמים וכו' ונותנן על כפי הנזיר ומניפן ואח''כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ר''ש אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים (ובגמ') ת''ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם דברי ר''א וחכ''א אחר מעשה יחידי. ופירש המפרש אחר מעשים כלם אחר קרבן ואחר תגלחת, אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואע''פ שעדיין לא גילח ופסק רבינו כחכמים. ויש לתמוה דכיון דסתם לן תנא כר''א וקי''ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' ואפשר דכיון דבמתני' פליג ר''ש לא חשיב סתמא אבל קשה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ"ה) ראה דבריו של ר''מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וראה) דבריו של ר''ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים משמע דאע''ג דמייתי במתני' מאן דפליג במילתא אית לן למיפסק הלכה כסתמא דת''ק. ואפשר שטעמו של רבינו מדמייתי בגמ' ברייתא דר' אליעזר וחכמים ומפרש טעמייהו דחכמים משמע דלאגמורן דהלכה כחכמים אתא. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפ''ד דנזיר (דף כ"ח) אהא דתנן נזרק עליה אחד מהדמים אינו יכול להפר קאמר גמרא מתני' דלא כר''א דאי ר''א הא אמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילח אסירא בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מפר ע''כ, והשתא ניחא פסק רבינו דכיון דתרי סתמי מתני' חד כר''א וחד כחכמים נקטינן כסתמא דאתי כחכמים:

לחם משנה נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער וכו'. איכא לאתמוהי טובא דנראה דרבינו ז''ל פסק כב''ש ושביק ב''ה ומה שתירץ הרב כ''מ ז''ל דס''ל דלב''ה אינו צריך להעביר תער אלא אגב דנקט ב''ש אינו צריך נקט איהו צריך, אמת הוא זה. אך קשיא דבגמ' (דף מ"ו:) אמרינן דב''ש דקאמר אינו צריך להעביר תער ור' אלעזר דאמר אין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית אמרו דבר אחד ורבינו ז''ל בפ''ה מה' מחוסרי כפרה פסק כר''א דאין לו טהרה עולמית ולמה פסק כאן כב''ה לפי פירושו של הרב בעל כ''מ ז''ל דלכאורה נראה דברים סותרים. ויש לתרץ לכל זה עם קושיא אחרת שנעורר בפשטא דשמעתא דמאי בעי גמרא כשאמר ר' פדת ב''ש ור''א אמרו דבר אחד מאי ר''א נימא דר' פדת אמר דאית ליה לר''א תגלחת מעכבא כדמשמע פשט דבריו דאמר אחר המעשים כולם דמשמע דאפילו תגלחת מעכבא ומש''ה אמר ר' פדת דאמרו דבר אחד. ונראה לתרץ דתרי מחלוקות איכא בהאי עניינא חלוקים זה מזה. הא' היא אי תגלחת מעכבא או לא. הב' אי תגלחת של העברת תער של נזיר ממורט מקרי תגלחת או לא דאפי' נאמר דתגלחת מעכבא אפשר דהעברת תער מיקרי תגלחת וכן כתבו התוס' ז''ל שם דלב''ה דאמרו דצריך להעביר תער אפילו לר''א דאמר דתגלחת מעכבא אתי שפיר דמקרי תגלחת וכן נמי אפי' נאמר דלא מקרי תגלחת העברת תער אפשר לומר דתגלחת מעכבא ולאו הא בהא תליא ולכן שאלו בגמ' דלא מצינו לר''א שאמר בדבריו (אלו) במאי דאמר אחר כל המעשים אלא דתגלחת מעכבא לבד אבל ב''ש אמרי תרתי אמרי דתגלחת לא מעכבא ואמרי נמי דהעברת תער לא מקרי תגלחת א''כ היכן מצינו לר''א שיאמר דהעברת תער לא מקרי תגלחת לזה תירץ דמצינו לו כן גבי בהן יד דתפס קרא כפשוטו וא''כ הכא נמי תפס קרא כפשטיה ודאי דלא מיקרי גילוח אלא היכא דאיכא שער ומש''ה אמר ר' פדת דאית ליה לר''א נמי דהעברת תער לא מקרי תגלחת והשתא כיון דהם שני עניינים חלוקים רבינו ז''ל פסק בההיא דבהן יד כר''א ומינה שמעינן דהעברת תער על נזיר ממורט לא מקרי תגלחת דהא ודאי הא בהא תליא דבהכי תלי ליה בגמרא אבל מ''מ בתגלחת פסק כרבנן דתגלחת לא מעכבא משום ג''ש דאחר אחר דאע''ג דבהן יד ורגל מעכבא התם ליכא ג''ש דאחר אחר כי היכי דאיכא הכא ולכך פסק כאן דנזיר אינו צריך להעביר תער משום דהעברת תער לא מיקרי תגלחת דבהא פלוגתא קי''ל כב''ש דאתי כר''א דבהן יד דקי''ל כוותיה וכיון שכן העברת תער הוי כמאן דליתיה וכיון דקי''ל דתגלחת אינה מעכבת אינו צריך להעביר תער ואע''פ שלא גילח אין בכך כלום דלא קי''ל כב''ש בהא דאמר תגלחת מעכבא דאתי דלא כרבנן דאית להו דתגלחת מעכבא וקי''ל כוותיה. זה נ''ל נכון בדעת רבינו ז''ל: ואם הביא קרבנותיו וכו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה דאיך פסק כנגד סתם משנה דס''פ שלשה מינים (דף מ"ה:) דקאמרה ואח''כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים וכו'. ואני אומר דאין זו סתם משנה דהרי אח''כ הוי מחלוקת שאמר במשנה שלאחריה מי שנזרק עליו אחד מהדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סותר הכל וחכ''א יביא שאר קרבנותיו ויטהר וכו' ורבנן אזלי לטעמייהו כדכתבו שם התוס' ז''ל דאית להו דכיון דנזרק אחד מהדמים נשלם הנזירות ולכך אינו סותר ודלא כר''א והביאו ראיה ממרים התרמודית וקי''ל מעשה רב וא''כ טעם נכון יש לו לרבינו ז''ל לפסוק כן:

ו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתִּגְלַחַת מְעַכֵּב עָלָיו מִצְוָה לְגַלֵּחַ אֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. וְנָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בְּלֹא תַּעַר אוֹ שֶׁגִּלֵּחַ וְשִׁיֵּר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְלֹא קִיֵּם מִצְוַת גִּלּוּחַ. בֵּין נָזִיר טָהוֹר בֵּין נָזִיר טָמֵא:

כסף משנה אע''פ שאין התגלחת וכו'. בסוף נגעים ג' מגלחים ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. ואיכא למידק דבפ' ג' מינים (דף מ') דייק אהא מתני' פשיטא ומשני מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קמ''ל ועדיפא ה''ל לשנויי דאשמעינן דאע''ג דאין תגלחת מעכבת מצוה איכא וי''ל דלאשמועינן דמצוה איכא לא צריכא דמקרא מפורש הוא: ונזיר שגילח שלא בתער או וכו'. בסוף נגעים:

לחם משנה ונזיר שגלח בלא תער וכו' לא עשה ולא כלום ולא קיים מצות גילוח וכו'. כאן כתב רבינו ז''ל לא עשה ולא כלום ולקמן גבי נשרה אחת וגלח אחת לא כתב אלא אין כאן מצות גילוח ולא כתב ולא עשה ולא כלום דשם אמרו בגמ' שער אין כאן מצות גילוח אין כאן וכתב רש''י ז''ל ומיהו בדיעבד שפיר דמי ומפני כן כתב שם אין כאן מצות גילוח אבל הכא כתב ולא עשה ולא כלום דהרי זה כאילו לא גילח כלל:

ז גִּלֵּחַ וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְצִמֵּחַ רֹאשׁוֹ כֻּלּוֹ וְחָזַר וְגִלְּחוֹ עִם אוֹתָן שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת אוֹ שֶׁגִּלֵּחַ אַחַת וְנָשְׁרָה אַחַת הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת גִּלּוּחַ. נָשְׁרָה אַחַת וְגִלֵּחַ אַחַת אֵין כָּאן מִצְוַת גִּלּוּחַ:

כסף משנה גילח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וכו'. בפ' ג' מינים (דף מ"ב) בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא. ופירשו התוס' וחזר וגילחן לאותן שתי שערות לבד מי אמרינן אותה תגלחת שתי שערות לאו כלום הוא הואיל וכשגילחן ראשו מלא שער עכ''ל. ומשמע שאם חזר וגילח כל ראשו עם אותן שתי שערות פשיטא ליה שקיים מצות גילוח ולפיכך פסק (כן) רבינו. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט היכא דחזר וגילח שתי השערות לבדן שהוא בעיא דלא איפשיטא. ויש לומר דממילא משמע שאחר שכתב דבחזר וגילח כל ראשו עם אותם שתי שערות קיים מצות גילוח הא אם לא גילח אלא אותן שתי שערות לבד לא קיים מצות גילוח: (שייר אותן שתי שערות לא עשה כלום) . ומה שכתב או שגילח אחת ונשרה אחת וכו'. שם ובפרק הגוזל עצים (דף ק"ה) אמר רבא נזיר שגילח ושייר שתי שערות (לא עשה ולא כלום בעי רבא) גילח אחת ונשרה אחת מהו אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא נזיר שגילח אחת (אחת) קא מיבעיא ליה לרבא א''ל לא צריכא כגון שנשר אחת מהן וגילח אחת מי אמרינן השתא מיהת הא ליכא שיעור או דילמא הא לאו גילוח הוא דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גילח לא הוי שתי שערות הדר פשטה וכו' אף על פי ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן ופירש רש''י גילח אחת מהשתים ששייר ונשרה השנייה מהו הוי גילוח או לא. נזיר שגילח כל השערות אחת אחת קא מיבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואף על פי שנשרה שניה גילוח הוא. נשרה אחת שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח:

ח גִּלֵּחַ עַל הַשְּׁלָמִים וְנִמְצָא פָּסוּל תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ. גִּלֵּחַ עַל הַחַטָּאת וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה לְשֵׁם חַטָּאת וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא הַשְּׁלָמִים וְהָעוֹלָה וְהִקְרִיבָן כְּמִצְוָתָן תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ:

כסף משנה גלח על השלמים וכו' עד ויביא שאר הזבחים. משנה שם (דף מ"ו:) ופירש המפרש ואם גלח על שלשתן סתם ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה לד''ה שהרי על זבח כשר נמי גילח:

ט גִּלֵּחַ עַל הָעוֹלָה וְעַל הַשְּׁלָמִים וְנִשְׁחֲטוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבָּנוֹת אֲחֵרוֹת לְהַקְרִיבָן לִשְׁמָן תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ:

לחם משנה גלח על העולה ועל השלמים שלא נשחטו לשמן וכו'. אע''ג דלעיל כתב גלח על השלמים ונמצא פסול הודיענו כאן דאפי' דאינו פסול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובו דפליג ר''ש במתני' וקאמר דכיון דהוי כשלמי נדבה אם גלח עליהן יצא לא קי''ל כר''ש אלא דלא הוי גילוח כרבא וזו אף זו קאמר רבינו:

י גִּלֵּחַ עַל שְׁלָשְׁתָּן וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶם כָּשֵׁר תִּגְלַחְתּוֹ כְּשֵׁרָה וְיָבִיא שְׁאָר הַזְּבָחִים וְיִקָּרְבוּ כְּהִלְכָתָן:

לחם משנה גלח על שלשתן ונמצא אחד מהם כשר וכו'. משמע מכאן דחטאת ועולה ושלמים שוים דכיון דנזרק דם אחד מהם הותר הנזיר וכן אם גלח על אחד משלשתן אע''פ שהשאר פסולין הוי גלוח וא''כ אין מעלה לחטאת על השאר וכן נראה מדברי רבינו סוף פי''ד מה' מעשה הקרבנות שכתב שם רבינו חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנין אותה כלומר דכיון דנזרק אחד מהדמים הותר הנזיר וכיון שנזרק דם עולה או שלמים לא איכפת ליה בחטאת כלל. וקשה קצת מ''ש רבינו בפ''ח מה' מעשה הקרבנות וכן נזיר ששחט חטאתו בחוץ בתוך ימי נזירות פטור הקריב עולתו או שלמיו בחוץ חייב שחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות דמאי עיכובא איכא בחטאת גבי נזיר מעולה או שלמים דלכאורה משמע דכולן שוין כדכתיבנא אם לא נאמר שמ''מ עיקר הכפרה בחטאת הויא:

יא כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנִּתְגַּלֵּחַ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּתוֹ שֶׁהוּא סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְנִמְצָא מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר הַתִּגְלַחַת הַפְּסוּלָה וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו:

כסף משנה כל מקום שאמרנו וכו'. כך פירש המפרש שם:

יב שַׁלְמֵי נָזִיר שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתָן כְּשֵׁרִים וְאֵין עוֹלִים לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם וְלֹא מַתָּנוֹת וְלֹא זְרוֹעַ:

כסף משנה שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן וכו'. בפרק ד' (דף כ"ד):

לחם משנה לא לחם ולא מתנות ולא זרוע. בגמ' (דף כ"ד) לא אמרו אלא לא לחם ולא זרוע אבל הא דכתב רבינו מתנות אם כוונתו חזה ושוק דאיכא ג''כ באיל נזיר עם הזרוע כדכתב רבינו ז''ל בפרק ט' מהלכות מעשה הקרבנות וקאמר דהכא ליתנהו קשה דאמאי הא אמרינן בגמ' דהוי שלמי נדבה ובשלמי נדבה מתנות חזה ושוק איכא כדכתב שם רבינו ז''ל. ואם נאמר דמתנות הוי הזאות דהיינו שתי מתנות שהם ד' כ''ש דאי אפשר לומר כן דבשלמי נדבה ודאי דצריך הזאות כדינם ולא ידעתי לרבינו ז''ל מוצא דין זה:

יג שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת אֵלּוּ וְהַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהֶם הַכּל מִן הַחֻלִּין כִּשְׁאָר נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

כסף משנה שלש בהמות אלו וכו' כמו שיתבאר במקומו:

יד הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלֵּחַ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

כסף משנה האומר הריני נזיר וכו'. בפרק ב' דיום טוב (ביצה דף י"ט כ') ופירש''י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב (דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט) וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא עכ''ל. כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ומגלח ממעות מעשר שני וכן כתבו התוס':

טו הָאִישׁ שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר יֵשׁ לוֹ לְהָבִיא קָרְבְּנוֹת אָבִיו לְעַצְמוֹ וּמְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶם. וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל קָרְבְּנוֹת אָבִיהָ וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הוּא. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר וְהִפְרִישׁ מָעוֹת לִקְנוֹת בָּהֶן קָרְבְּנוֹתָיו וּמֵת וְהִנִּיחַ הַמָּעוֹת סְתוּמִין וְאָמַר אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאָבִיא קָרְבְּנוֹתַי מִמָּעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ בָּהֶן אָבִי לְקָרְבְּנוֹתָיו הֲרֵי זֶה מֵבִיא מֵהֶן קָרְבְּנוֹתָיו. וְכֵן אִם הָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת סְתוּמִין וּמֵת הָאָב וְאָמַר הַבֵּן אַחַר מוֹת אָבִיו הֲרֵינִי מְגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אָבִי הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו מֵהֶן. אֲבָל אִם לֹא אָמַר יִפְּלוּ הַמָּעוֹת לִנְדָבָה. מֵת הָאָב וְהִנִּיחַ בָּנִים רַבִּים חוֹלְקִים הַמָּעוֹת הַסְּתוּמִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה לָהֶן וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לְגַלֵּחַ עַל חֶלְקוֹ וְהַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהֶן פִּי שְׁנַיִם:

כסף משנה האיש שנדר בנזיר וכו' עד ודבר זה הלכה מפי הקבלה. משנה וגמ' בספ''ד דנזיר (דף ל'). ומ''ש כיצד מי שהיה אביו נזיר וכו'. שם במשנה האיש מגלח על נזירות אביו וכו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו (ומת) ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא א''ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות (אביו) ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות (סתומים לנזירותו) ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. ובגמרא איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואת''ל פליגי ארישא או אסיפא ת''ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש (אביו) מעות לנזירותו ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור''מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו. וכתבו התוס' ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין או אסיפא דקאמר דנזר לאחר מיתה מגלח על נזירות אביו ואמרי רבנן אינו מגלח, ת''ש דארישא פליגי עכ''ל. ומ''ש ואם לא אמר הרי אלו יפלו לנדבה. משנה שם מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה: מת האב והניח בנים רבים וכו'. שם בעי רבא יש לו שני בנים נזירים מהו הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח או דילמא ירושה גמירי לה ופלגא הוי בעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירי לה והילכך לא בעי גלוח לפום מאי דשקיל או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח ואת''ל ירושה היא ולפום (מאי) דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא או דילמא כיון דקני ליה לגלוחי לא שנא, ופירש המפרש כל דקדים נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה (וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו ופלגא הוי וכו') וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה (יביא) חציו ומייתו מביתייהו כדי להשלים קרבנותיהם עם מעות אביהם. בחולין הוא דאית לבכור פי שנים אבל בהקדש לאחר שנקרב הקרבן ומבקשים לאכלו לא שקל פי שנים אלא חולקים (ביניהם בשוה) או דילמא וכו' אע''ג דמוקדשים הם שקיל בהם פי שנים. והתוס' (בד"ה בעי רבא) כתבו ואת''ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים (פר"ח בחולין) דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות (אבל להקדש לא דאמר) הרי אלו לקרבנות נזירות. ורבינו נראה שהיה מפרש כפירוש המפרש דבעיא בתרייתא אינה ענין לנזיר אלא להקדש דעלמא ולפיכך לא כתבה כאן ומ''מ בעיי קמאי איפשטו להו באת''ל:

לחם משנה האיש שנדר בנזיר וכו'. פרק ד' דנזיר אמרו במשנה (דף ל') האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת (על נזירות אביה) כיצד מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת רבי יוסי אומר הרי אלו יפלו לנדבה ואיזהו שמגלח על נזירות אביו הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומים ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו, זו היא גירסת התוספות ז''ל במתני' ובכהאי גוונא גרסינן בברייתא בגמרא והיא גרסת רבינו ז''ל ומפרש ז''ל כפירוש התוספות דכי פשטינן בגמרין פשטינן דארישא פליג ומה שאמרו זהו שמגלח על נזירות אביו ר''ל דעל זה ג''כ הוא מגלח על נזירותו ודלא כפירוש רש''י דעל זה מגלח ולמעוטי דינא דרישא אבל התוספות ז''ל אין דעתם כן אלא זהו שמגלח ר''ל אף זה מגלח וזהו פירוש רבינו ז''ל, והרב בכ''מ הביא גירסת רש''י ז''ל במשנה וגירסת התוספות ז''ל בגמרא:

טז בֵּין שֶׁהָיָה הָאָב נְזִיר עוֹלָם וְהַבֵּן נָזִיר זְמַן קָצוּב בֵּין שֶׁהָיָה הָאָב נָזִיר זְמַן קָצוּב וְהַבֵּן נְזִיר עוֹלָם הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו מִמְּעוֹת נְזִירוּת אָבִיו:

כסף משנה בין שהיה האב נזיר עולם וכו'. גם זה שם אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירין הלכתא בסתם נזירות או דילמא ל''ש ואת''ל הכא אידי ואידי נזירות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו:

יז הִפְרִישׁ הָאָב מָעוֹת לְהָבִיא בָּהֶן קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמֵת אֵין הַבֵּן מֵבִיא בָּהֶן קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה. וְכֵן אִם הִפְרִישָׁן הָאָב לְקָרְבַּן טָהֳרָה אֵין הַבֵּן מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן תִּגְלַחַת טֻמְאָה. שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ הֵן סָפֵק וְאִם הֵבִיא זְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ:

כסף משנה ומ''ש רבינו שדברים אלו הם ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. איכא למידק היאך יעשה אם יביא זבחים אחרים שמא הראשונים עלו לו ונמצאו אלו חולין בעזרה. ונראה שיתנה ויאמר אם הזבחים הראשונים עלו לו יהיו זבחים אלו נדבה אבל יש לחוש בזה אם דמי הקרבנות נדבה מוחלקים מדמי קרבנות חובה בהזאותיהם:

יח הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר חַיָּב לְהָבִיא קָרְבְּנוֹת תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמַקְרִיבָן עַל יַד אֵיזֶה נָזִיר שֶׁיִּרְצֶה. * אָמַר הֲרֵי עָלַי חֲצִי קָרְבְּנוֹת נָזִיר. אוֹ אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר. הֲרֵי זֶה מֵבִיא חֲצִי הַקָּרְבָּנוֹת לְאֵיזֶה נָזִיר שֶׁיִּרְצֶה. וְאוֹתוֹ נָזִיר מַשְׁלִים קָרְבְּנוֹתָיו מִשֶּׁלּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי קָרְבְּנוֹת חֲצִי נָזִיר הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹת נָזִיר שָׁלֵם שֶׁאֵין לָנוּ חֲצִי נְזִירוּת:

ההראב"ד אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו' אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר. א''א אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמ' ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח וכו' אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי מביא קרבנות נזיר שלם שאין לנו חצי נזיר אבל כשאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר או הרי עלי קרבנות חצי נזיר הנזיר נזיר שלם אבל הוא לא חייב עצמו אלא בחצי קרבנותיו שהחצי שאמר לחייב עצמו אמר שבו פתח תחלה אבל כשאמר תחלה קרבנות כל קרבנות קאמר וכשאמר חצי נזיר לא כלום קאמר שאין לנו חצי נזיר ואין קרבנות לחצי נזיר ואפשר לבעל הגמרא שכך כיון:

כסף משנה האומר הרי עלי לגלח נזיר וכו'. משנה וגמרא בפ''ב (דף י"ב): אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו'. משנה שם (דף י"א:) הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר [שלם] דברי ר''מ וחכ''א זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר ובגמרא אמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי וכו' עד נדר ופתחו עמו הוא ודברי רבינו מבוארים: והראב''ד כתב א''א אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמרא וכו'. ואני אומר שמה שהקשה הראב''ד ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח חצי נזיר הדבר מבואר דהתם הנזיר מביא קרבנותיו וזה נתחייב לסייעו בחציים אבל אומר קרבנות חצי נזיר מאחר שלא מצינו חצי נזיר צריך הוא להביא קרבנות נזיר שלם. ומ''ש אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי טעמו לחלק בין מקדים אמירת קרבנות חצי נזיר עלי למקדים הרי לאומרו קרבנות נזיר וחתם דבריו שאפשר לבעל הגמ' שכך כיון ואם על דברי עצמו קאמר יש לתמוה שמאחר שהוא ז''ל דוחה דברי רבינו ומפרש פירוש אחר צריך שאותו פירוש לא יהיה מסופק אצלו ולכן נ''ל שעל דברי רבינו הוא אומר שאין לדחותם לגמרי שכבר אפשר לומר שבעל הגמ' כיון לכך:

לחם משנה אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר וכו'. נראה לי לתת טעם לרבינו ז''ל ולתרץ מה שהקשה הר''א ז''ל דמאי שנא מאמר הרי עלי על מנת לגלח חצי נזיר דהתם אמרינן דעל קרבנות חייב עצמו וה''ק הרי עלי להביא חצי מהקרבנות של נזיר ומתרצינן דיבוריה שלא לחייבו בכל הקרבנות נזירות כיון דאיהו אמר חצי נזיר ואין כוונתו לחייב עצמו בכל אבל כשאמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר דכיון דלא אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר אלא קרבנות חצי נזיר מדשדי חצי אנזיר ולא אקרבנות דמשמע דרוצה לומר חצי נזירות ולכך אמרינן דאין לנו חצי נזירות ויתחייב בכל. אבל דעת הר''א ז''ל בהשגות הוא מבואר בדבריו שם ונראה לכאורה שדעתו דעת התוספות ז''ל שם ובמ''ש הרב כ''מ ז''ל גבי מ''ש רבינו ז''ל זבחיו לא עלו לו שיביא האחרים על תנאי ודקדק בזה אבאר לקמן פרק עשירי בע''ה:

יט הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר. וְאֵינוֹ חַיָּב לְגַלֵּחַ נָזִיר אַחֵר. שֶׁהֲרֵי לֹא הִתְפִּיס עַצְמוֹ אֶלָּא בִּנְזִירוּת. וְאִם אָמַר וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאִם הָיוּ פִּקְחִין מֵבִיא כָּל אֶחָד מֵהֶן קָרְבָּנוֹת עַל יְדֵי חֲבֵרוֹ וְאִם לֹא עָשׂוּ כֵן חַיָּבִים לְגַלֵּחַ נְזִירוּת אֲחֵרִים:

כסף משנה האומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר וכו'. משנה שם (דף י"א) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם הם פקחים (מגלחין) זה עם זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים ובגמרא איבעיא להו שמע חבירו ואמר ואני מה וכו' עד ואני תחלת דבוריה משמע:

כ הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר. זֶה מֵבִיא חֲצִי קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁל זֶה וְזֶה מֵבִיא חֲצִי קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁל זֶה וְכָל אֶחָד מֵהֶן מַשְׁלִים קָרְבְּנוֹתָיו אִם הָיוּ פִּקְחִין. וְאִם לָאו זֶה מֵבִיא חֲצִי קָרְבָּנוֹת מֵאֵיזֶה נָזִיר שֶׁיִּרְצֶה וְזֶה מֵבִיא חֲצִי קָרְבָּנוֹת מֵאֵיזֶה נָזִיר שֶׁיִּרְצֶה:

כסף משנה האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו'. שם משנה כתבתיה לעיל וכחכמים. ומה שכתב זה מביא חצי קרבנותיו של זה וכו' אם היו פקחים, נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך:

לחם משנה האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו'. נראה דהגי' נכונה היא ואני עלי לגלח בלא וא''ו דאחדא מילתא קאמר ואני וכן הוא במשנה שם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן