הלכות נזירות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נזירות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א יֵשׁ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן וְלֹא סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא בָּהֶן טֻמְאַת שִׁבְעָה. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ וְכִי יִטַּמָּא לְנֶפֶשׁ אֶלָּא (במדבר ו-ט) 'וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו' עַד שֶׁיִּטָּמֵא מִטֻּמְאוֹת שֶׁהֵן מֵעַצְמוֹ שֶׁל מֵת וְאַחַר כָּךְ יָבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וִיגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְיִפְּלוּ כָּל הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים:

כסף משנה יש טומאות מן המת וכו':

ב וְאֵלּוּ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. עַל הַנֵּפֶל וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין. וְעַל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. וְעַל כְּזַיִת נֶצֶל. וְעַל עֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב מִנְיַן הָעֲצָמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב. וְעַל עֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב. וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָנוֹ וְלֹא רֹב מִנְיָנוֹ. וְכָל הָעֲצָמוֹת יִהְיוּ מִשֶּׁל מֵת אֶחָד וְלֹא מִשְּׁנֵי מֵתִים. וְעַל הַשִּׁדְרָה הַבָּאָה מִמֵּת אֶחָד. וְעַל הַגֻּלְגּלֶת שֶׁל מֵת אֶחָד. וְעַל אֵיבָר מִן הַמֵּת הַבָּא מִמֵּת אֶחָד. וְעַל אֵיבָר מִן הַחַי מֵאָדָם אֶחָד. שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר שֶׁרָאוּי לַעֲלוֹת בּוֹ אֲרוּכָה בְּחַי. וְעַל חֲצִי לוֹג דָּם הַבָּא מִמֵּת אֶחָד. וְעַל מְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב הַמֵּת. אֵי זֶהוּ נֶצֶל זֶה בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁנִּמּוֹחַ וְנַעֲשָׂה לֵחָה סְרוּחָה:

כסף משנה ואלו טומאות מן המת וכו'. משנה פרק כה''ג (דף מ"ט:) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ובגמרא על כזית מן המת מגלח על המת לא כ''ש ומשני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו שאין בהם רובע (עצמות): ומ''ש וכל העצמות יהיו משל מת אחד וכו'. בפ''ב דאהלות (דף מ"ו:) השדרה והגולגולת משני מתים ורביעית דם משני מתים ורובע עצמות משני מתים ואבר מן המת משני מתים ואבר מן החי משני אנשים ר''ע מטמא וחכמים מטהרים וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש שיש עליהם בשר שראוי לעלות ארוכה. בפ''ק דכלים (משנה ה'): ודע שבגמ' (דף נ"ב) איבעיא לן שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ויש לתמוה למה רבינו מני להו בתרתי. ומ''ש ועל מלא חפנים רקב המת. בפ' כה''ג ונזיר (דף נ':) מפרש ר''י דמלא תרווד היינו מלא חפנים. ומ''ש איזהו נצל זה בשר המת שנמוח וכו'. שם (דף נ'):

לחם משנה על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין כו'. כר''י דמוקי מתני' דפרק כה''ג ונזיר (דף מ"ט:) דאמרה הנזיר מגלח על המת דהיינו נפל שלא נתקשרו איבריו ואע''ג דרבא אוקמה ברוב בניינו ורוב מניינו ופסקה רבינו בסמוך מ''מ סובר רבינו ז''ל דלענין דינא לא פליגי ר''י ורבא: ועל העצמות שהם רוב בניינו של מת ואע''פ שאין בהם רובע כו'. כאוקימתא דרבא ומינה דחצי קב עצמות הוי אפי' שאינו מרוב מניינו ורוב בניינו וכמ''ש רבינו וכן פירשו שם התוס' במילתיה דרבא אע''ג דבמתני' פירש והכריח דחצי קב עצמות הוי מרוב מניינו ורוב בניינו אפשר דכתבו לר''י דס''ל דאפשר דפליגי עליה דרבא וכיון דאמרינן דבנזיר רוב מניינו ורוב בניינו אע''פ שאין בהן רובע מגלח משמע דודאי מטמא בעלמא דאי לא בנזיר אמאי מגלח וא''כ שמענו דרוב דמטמא בעלמא הוי אפי' שאינו מרוב בניינו ורוב מניינו דאי רוב בניינו בלא רובע נמי וסתם מתני' דקאמרה לקמן דעל רובע עצמות אין הנזיר מגלח משמע דגילוח ליכא הא טומאה איכא הוי ברובע עצמות אע''פ שאינו מרוב מניינו דאי מרוב מניינו אפי' הנזיר מגלח בלא רובע וזה טעם לרבינו ז''ל שפסק בהל' טומאת מת פ''ב דעל רובע הקב מטמא טומאת מת אע''ג דליכא רוב מניין ורוב בנין ותמה שם הרב כ''מ ז''ל איך פסק דלא כמתני' סתמא דאהלות דקאמרה דבעינן רובע מרוב בנין וכן ב''ה בפ''ק דעדיות ועם זה שכתבנו אתי שפיר שפסק כסתם משנה דהכא דקאמרה על רובע עצמות שאין הנזיר מגלח משמע דטומאה איכא ואם יקשה עדיין לך אמאי שבקיה לדעדיות ולדאהלות דהוי תרתי ופסק כי הכא י''ל דבגמ' בפ' כה''ג ונזיר אמר ר' אליעזר זקנים הראשונים מקצתם היו אומרים כו' ב''ד אחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומות וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ואמרו שם מפי שמועה אמרו מפי זכריה ומלאכי והוי עיקר והתם איירי ברובע שאינו מרוב בנין דאי רוב בנין אפי' בנזיר מהני אע''פ שאינו רובע: על השדרה וכו' ועל הגולגולת וכו'. עיין בפ''ב מהל' טומאת מת כי שם תירץ הרב בעל כ''מ ז''ל בשם הר''י קורקוס ז''ל למה פסק רבינו ז''ל דהוי או שדרה או גולגולת כיון דהוי בעיא דלא איפשיטא: איזהו נצל זה בשר המת וכו'. שם בגמ' (דף נ') אמרינן שקרש וכתבו רבינו ז''ל בפ''ב מהל' טומאת מת ואפשר דסמך כאן על מה שביאר שם:

ג וְאֵין רֶקֶב הַמֵּת מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּקָּבֵר עֵרוֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁלֵם. חָסֵר מִמֶּנּוּ אֵיבָר אוֹ שֶׁנִּקְבַּר בִּכְסוּתוֹ אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ אוֹ בְּשֶׁל מַתֶּכֶת אֵין לוֹ רֶקֶב. וְלֹא אָמְרוּ רֶקֶב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד לְהוֹצִיא הָרוּג שֶׁהֲרֵי חָסֵר דָּמוֹ:

כסף משנה ואין רקב המת וכו'. ברייתא שם (דף נ"א). ומ''ש ויהיה כולו שלם חסר ממנו אבר וכו'. שם תני עולא (בר חנינא) מת שחסר אין לו רקב. ומ''ש או שנקבר בכסותו או בארון של עץ. ברייתא שם. ומ''ש או בשל מתכת, מאחר שאמרו דשל שיש דוקא ממילא נתמעט של מתכת כמו שנתמעט של עץ. ופירש''י נקבר ערום וכו' אבל אם נקבר בכסותו אפילו בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבה עמו נעשים לו תערובת ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובת וכן אם נקבר בארון של עץ ואפילו ערום או ע''ג רצפה של לבנים הואיל (והם) [והארון של עץ והתבן של לבנים] עשויים לירקב נעשים לו תערובת ואין לו תורת רקב. ומ''ש ולא אמרו רקב אלא למת בלבד:

לחם משנה ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג וכו'. בפרק המפלת (דף כ"ז) וזה סיוע לפירוש רבינו ז''ל שפירש לעיל גבי מה שאמר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד דהוי למעוטי הרוג דומיא דפירושא דהכא אבל אם נטמא בגוש ארץ העכו''ם וה''ה באוירה וכדפסק רבינו ז''ל בריש פרק י''א מהל' טומאת מת דארץ העכו''ם מטמא אוירה אלא רבותא נקט דאפי' נטמא בגושה דהוי טומאה חמורה מאוירה כדכתב שם אינו מגלח אי נמי שהוא לא דבר אלא בדברים דמזה בשלישי ובשביעי ובאוירה אינו מזה בשלישי ובשביעי כדאמרו בגמרא שם בפרק כה''ג ונזיר. וא''ת כיון דגזרו על אוירה למה כתב שם רבינו ז''ל בפי''א הנכנס לארץ העכו''ם בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר טמא שאהל זרוק אינו אהל הא בלאו האי טעמא דאהל זרוק כיון דגזרו על אוירה טמא כדאמר שם בגמ' בפ' כהן גדול ונזיר דרבי מטמא גבי נכנס בשידה תיבה ומגדל משום האויר הנכנס דרך פתחים אע''ג דאהל זרוק שמיה אהל דהכי הוה ס''ד דמ''ד התם לימא כתנאי מאי לאו רבי סבר משום אוירה כו' ואפי' תאמר דרבינו נתן טעם זה להוסיף עליו טומאה דגושה דהוי טומאה חמורה עדיין קשה לך בסוריא דעפרה טמא אמאי כתב רבינו דיכול ליכנס בה בשידה תיבה ומגדל הא כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל ולא הויא הפסק הוי כמהלך ממש על גבי קרקע דאמר שם לא דכ''ע משום גושה מר סבר אהל זרוק שמיה אהל ומר סבר לא שמיה אהל דהיינו רבי דמטמא. ואולי י''ל דגירסת רבינו ז''ל הוי לא דכ''ע משום אוירה והכא איירי במגדל שהוא סתום לגמרי למעלה שאינו נכנס אויר ומעיקרא היה סבור דכ''ע אהל זרוק לא שמיה אהל ולכך רבי דמטמא כאילו הולך באויר ועל אוירה גזרו ור' יוסי דמטהר משום דעל אוירה לא גזרו ואע''ג דאהל זרוק לא שמיה אהל לא חשבינן ליה כהולך בקרקע אלא כהולך באויר. ותירצו דכ''ע משום אוירה וטעמא דרבי דמטמא משום דאהל זרוק לא שמיה אהל והוי כהולך באויר ור' יוסי סבר שמיה אהל והפסיק בינו לאויר והשתא א''ש דפריך בגמרא דאיך ר' יוסי מצי סבר דאהל זרוק שמיה אהל והתניא וכו' דמשמע דמעיקרא היה סבור דר' יוסי סבור דאהל זרוק לא שמיה אהל כדכתיבנא. וא''ש מה שנתן שם רבינו ז''ל הטעם דאהל זרוק לא שמיה אהל כלומר דאי לאו הכי כיון שהוא סתום הוא מפסיק בינו לאויר אבל כיון דאינו אהל הוי כהולך באויר ועל אוירה גזרו:

ד קָבְרוּ שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד. אוֹ שֶׁגָּזְזוּ שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו וּקְבָרוּם עִמּוֹ. אוֹ אִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁמֵּתָה וְנִקְבְּרָה וְעֻבָּרָהּ בְּמֵעֶיהָ אֵין הָרֶקֶב שֶׁלָּהֶם מְטַמֵּא. וְכֵן אִם טָחַן הַמֵּת עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רֶקֶב אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיַּרְקִיב מֵאֵלָיו. טָחַן אֶת הַמֵּת וְהִנִּיחַ עֲפָרוֹ עַד שֶׁהִרְקִיב כֻּלּוֹ. אוֹ [שֶׁהִרְקִיב] מִקְצָתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי וּמֵת וְהִרְקִיב הַכּל הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאִם נִטְמָא לְרֶקֶב זֶה הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא. וְכֵן אִם נִטְמָא בְּרֹבַע עֲצָמוֹת הַבָּאִין מֵהַשִּׁדְרָה אוֹ מִן הַגֻּלְגּלֶת בְּאָהֳלָן הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא:

כסף משנה קברו שני מתים כאחד. בפ' כ''ג אר''י שני מתים שקברם זה עם זה נעשים גלגלין זה לזה ופירש''י נעשה כמי שנתערב זה בזה ואין זה רקב גמור גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה והוי כנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי מתיב ר' נתן רקב הבא משני מתים טמא אמר רבא (התם) שקברם זה בפ''ע וזה בפ''ע והרקיב ועמדו על מלא תרווד רקב ודייק רבינו לכתוב קברו שני מתים כאחד לומר דדוקא בכה''ג הוא דאין לו רקב. אבל אם נקבר כל אחד בפ''ע הוי רקב וכן לעיל גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהם ועל מלא חפנים רקב המת לא כתב ממת אחד כמ''ש באחרים לומר דכבר אפשר דמשני מתים הוי רקב. ומ''ש או שגזז שערו, מימרא שם. ומ''ש או צפרניו. הכי משמע התם דצפורן ושער שוים אבל איכא למידק דאמרינן התם דכי לא גזז מיבעי ליה דילמא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולמה השמיטו רבינו. ומ''ש או אשה עוברה שמתה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא באת''ל. ומ''ש וכן אם טחן המת, מימרא שם. ומ''ש טחן את המת וכו' או שהרקיב כשהוא חי וכו'. שם בעיי דלא איפשיטא. ומ''ש וכן אם נטמא ברובע עצמות וכו'. שם (דף נ"ב:) בעי רמי בר חמא רובע עצמות השדרה וגולגולת מאי כי קתני חצי קב עצמות (היכא דאיכא) משאר איברים אבל משדרה וגולגולת דחמירי אפילו רובע עצמות או דילמא ל''ש ולא איפשיטא. ומשמע לרבינו דלא מיבעיא ליה אלא לענין אם האהיל עליהם אבל אם נגע בהם או נשאם פשיטא ליה דמגלח עליהם כמו שמבואר במשנה שכתבתי דאפילו עצם כשעורה הוא מגלח על מגעו ועל משאו:

לחם משנה או שגזזו שערו וצפרניו וכו'. בגמרא (דף נ"א) בעי שער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לא וכתבו רבינו ז''ל בסוף פרק שלישי מהלכות טומאת מת וכאן סמך על מה שכתב שם. תו איכא בעיא בגמרא גבי רקב הבא מן העקב מהו. ועוד שאלו שם זרע במעי אשה מהו כלומר אי הוי גלגלין או לא ועוד שאלו (שם ע"ב) פירשה מהו ועוד שאלו עורו מהו כיחו וניעו מהו וכולהו סליקו בתיקו ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו ז''ל שהם ספק טומאה כמ''ש בשאר הבעיות. ואפשר דסבירא לי' דכל הני בעיי ליתנהו ובודאי דהוי רקב מדאמר ליה רב שמואל בר אחא לרב פפא ואי סלקא דעתך כל הני דקאמר הוי גלגלין רקב דמטמא היכי משכחת לה ואף על גב דשני ליה רב פפא שנויא דחיקא הוא ולכך לפי האמת לא הוי כל הני גלגלין ולכך לא הזכירם רבינו ז''ל. גם שם אמרו שרקב צריך שיבא מן הבשר והגידין ועצמות ולא הזכירו רבינו ז''ל ולא ידעתי לתת טעם לזה:

ה כָּל אֵלּוּ הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה טֻמְאוֹת שֶׁמָּנִינוּ אִם נָגַע נָזִיר בְּאַחַת מֵהֶן אוֹ נְשָׂאָהּ אוֹ הֶאֱהִיל הַנָּזִיר עָלֶיהָ אוֹ הֶאֱהִיל הַטֻּמְאָה עַל הַנָּזִיר אוֹ הָיָה הַנָּזִיר וְאַחַת מִטֻּמְאוֹת אֵלּוּ בְּאֹהֶל אֶחָד הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וְסוֹתֵר אֶת הַכּל. חוּץ מִן הָרֶקֶב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּגַּע בְּכֻלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. אֲבָל אִם נְשָׂאוֹ אוֹ נִטְמָא בְּאָהֳלוֹ מְגַלֵּחַ:

כסף משנה כל אלו הי''ב וכו'. מבואר שם (דף מ"ט:) במשנה. ומ''ש חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע. בפ''ג דאהלות מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה:

ו וְכֵן נָזִיר שֶׁנָּגַע בְּעֶצֶם הַמֵּת אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה אוֹ נְשָׂאוֹ הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ עָלָיו וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִים. וְאֵין עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. אֲבָל נִטְמָא בְּאַחַת מִשְּׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים הַלָּלוּ. בְּגוּשׁ אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ קֶבֶר בְּתוֹכָהּ שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו וְעַל הַשָּׂרִיגִים הַיּוֹצְאִים מִן הָאִילָנוֹת אוֹ הַפְּרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר אוֹ מִטָּה אוֹ גָּמָל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֹהֶל רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא רֹב מִנְיָן. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּרְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת שֶׁהִיא מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּגוֹלֵל אוֹ בְּדוֹפֵק שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֵיבָר מִן הַחַי אוֹ בְּאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר:

כסף משנה וכן נזיר שנגע וכו'. בפרק כה''ג ונזיר. ומ''ש ואין עצם אחד מטמא באהל: אבל אם נטמא וכו'. משנה פ' כה''ג ונזיר (דף כ"ד) אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העכו''ם והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין (ומתחיל) ומונה מיד וקרבן אין לו ופירש שם רבינו ואהל ורובע עצמות אם שנגע באהל המת או (ר"ל) האהיל על רובע עצמות. ומ''ש או מטה או גמל. בירושלמי דנזיר פ''ו ובתוספתא דאהלות רפ''ט: ומה שכתב או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליו בשר כראוי. מדקתני גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהן אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי ממילא משמע שאם אין עליהם בשר כראוי אין הנזיר מגלח עליהן:

ז אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל אֵלּוּ הוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּנוֹת וְלֹא סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין. אֲבָל כָּל יְמֵי הַטֻּמְאָה אֵין עוֹלִין לוֹ מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ:

כסף משנה ומ''ש אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו. שם (דף נ"ד:) במשנה אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו ומשמע דוקא הני אבל ימי טומאת מת אע''פ שהיא מאותם שאין הנזיר מגלח עליהם אין עולים לו:

ח * נָגַע בְּאֹהֶל הַמֵּת אוֹ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת אֵינוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין זֶה מְיֻחָד בְּנָזִיר. אֲבָל כָּל אָדָם שֶׁנִּטְמָא בִּכְלִי טֻמְאַת שִׁבְעָה יַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי אִם נָגַע בְּכֵלִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ לוֹ יְמֵי טֻמְאָתוֹ בְּכֵלִים מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ:

ההראב"ד נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו' ימי טומאתו בכלים ממנין ימי נזירותו. א''א כל זה אינו כלום אלא מה שאמרו שהאדם מיטמא בכלים הנוגעים במת לטומאת שבעה לא אמרו אלא בחיבורין חיבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב:

כסף משנה נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך ואהל וכלים הנוגעים במת. ומה שכתב ויראה לי שדין זה המיוחד בנזיר, טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר. אבל הוא דבר תימה שיהא הנזיר קל משאר בני אדם. ומה שכתב וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים וכו': כתב הראב''ד כל זה אינו כלום כו'. איני יודע מי הגיד לאדונינו הראב''ד שרבינו סובר שאפילו שלא בחיבורין מיטמא דהא מדכתב הנוגעים במת ולא כתב שנגעו במת משמע בהדיא דבחיבורין דוקא מיירי:

לחם משנה נגע באהל המת או בכלים הנוגעים וכו'. בגמרא (דף נ"ה) אמרו ה''נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו והקשו שם בתוס' ולישני דהני כלים דהם כלי מתכות דאדם הנוגע בהם טמא טומאת שבעה ותירצו שם דע''כ לא מתוקמא בכלי מתכות דא''כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל אלא ודאי בשאר כלים איירי אבל רבינו ז''ל כתב בפ''ה מהל' טומאת מת דה''ה לשאר כלים דמיטמאים טומאת ז' ואיכא בהו הזאה ולכך הוקשה לו א''כ היכי קאמר בגמ' בני הזאה נינהו ולכך הוצרך לחלק בין נזיר לשאר וזה שכתב ויראה לי וכו' הר''א ז''ל השיגו שם וסובר דלא נאמר אלא בכלי מתכות דוקא או אפי' בשאר כלים בחבורין להר''א ז''ל יש לתרץ הקושיא שהקשו התוס' ז''ל כמו שתירצו הם דאי אפשר דבמתני' מיירי בכלי מתכות או בחיבורין דא''כ אמאי אין הנזיר מגלח אלא איירי בשאר כלים ושלא בחיבורין ולהכי הקשו בגמ' הזאה מי איכא כיון דאיירי בשאר כלים ושלא בחיבורין אבל לעולם דאין חילוק בין נזיר לעלמא זו היא כוונת הר''א ז''ל ונסתלקה קושיא שהקשה הרב בעל כ''מ ז''ל וכבר נתבאר בזה ג''כ דעת רבינו ז''ל:

ט נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וְהֻחְלַט כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ וְשִׁבְעַת יְמֵי סְפִירוֹ שֶׁסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיִּטְהַר לְצָרַעְתּוֹ בֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה אֵין עוֹלִין לוֹ מִימֵי נְזִירוּתוֹ. אֲבָל יְמֵי הֶסְגֵּר עוֹלִין לוֹ. וְכֵן אִם זָב בְּשָׂרוֹ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה כָּל יְמֵי זִיבָתָן עוֹלִין לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הוּא:

י אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נִטְמָא הַנָּזִיר בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת שֶׁיְּמֵי טֻמְאָתוֹ עוֹלִין לוֹ וְאֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם. נִטְמָא בְּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי צָרַעְתּוֹ סוֹתֵר אֶת כָּל הַקּוֹדְמִין שֶׁהֲרֵי בִּנְזִירוּתוֹ עוֹמֵד וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא:

כסף משנה (ט-י) נזיר שנצטרע והוחלט. בס''פ כה''ג ונזיר ימי ספרו וימי גמרו אין עולים לו מן המנין וכן משמע במשנה שכתבתי בסמוך דקתני בה שעל ימי ספרו וימי גמרו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין ומונה מיד וקרבן אין לו ומדקתני מונה מיד משמע שאין ימי ספרו וימי גמרו עולין לו שאם היו עולין לו מאי מונה מיד איכא. ופירש רבינו שם לשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח וישהה שבעה ימים אחר התגלחת והטהרה והוא מה שאמר וישב מחוץ למחנה שבעת ימים ואח''כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהם ימי החלטו נקראים ימי גמרו ר''ל תשלום טומאתו. ומ''ש אבל ימי הסגר עולים לו וכן אם זב בשרו וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך. ומ''ש ודבר זה הל''מ הוא. ומ''ש אין צ''ל שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות וכו'. דבר פשוט הוא. ומ''ש נטמא בתוך ימי צרעתו וכו':

יא הַנָּזִיר מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה וּבְתִגְלַחַת מִצְוָה. וְאָסוּר בְּיֵין הַמִּצְוָה כְּיֵין הָרְשׁוּת. כֵּיצַד. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיִּשְׁתֶּה הַיּוֹם יַיִן שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לִשְׁתּוֹת וְאַחַר כָּךְ נָדַר בְּנָזִיר חָלָה נְזִירוּת עַל הַשְּׁבוּעָה וְאָסוּר בְּיַיִן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא אָסוּר בְּיֵין קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

כסף משנה הנזיר מותר בטומאת מת מצוה וכו'. פרק ג' מינים שהיוצא לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו בתגלחת מצוה ובמת מצוה ובגמ' ויין יותר מכללו ק''ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותר מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ובפ''ק אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. ופירש המפרש לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושתא ואבדלתא כלומר קס''ד דהאי דאמר לאסור יין מצוה דאקידושא ואבדלתא קאמר והיכי חייל עליהן איסור נזירות והא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום זכרהו על היין וכתבו התוס' מושבע ועומד מהר סיני הוא דקידוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי אצטריך קרא יתירא לומר דחייל עליה נזירות וע''ק מאי משני בתר הכי וכו' לכך נראה לר''ת דגרסינן בתמיהא וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר למה לי קרא מיותר וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ''ל קרא יתירא דחייל עליה אע''פ שנשבע לשתות. ורבינו נראה שמפרש כפירוש ר''ת שהרי כתב אין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מד''ס:

יב וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בְּמֵת שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ וְקוֹבְרוֹ. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:

כסף משנה וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה וכו'. בר''פ כה''ג ונזיר. ומה שכתב ודברים אלו דברי קבלה הם:

יג נָזִיר וְכֹהֵן שֶׁפָּגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה יִטַּמֵּא נָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סוֹתֵר הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן. שֶׁזֶּה קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת שָׁעָה וַאֲפִלּוּ הָיָה נְזִיר עוֹלָם. וְהַכֹּהֵן קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם:

כסף משנה נזיר וכהן שפגעו במת מצוה וכו'. שם וכחכמים. ומ''ש פגעו בו שני נזירים וכו':

לחם משנה שזה קדושתו קדושת שעה כו'. התוס' ז''ל כתבו במשנה נזיר קדושתו קדושת שעה אפי' אמר נזיר עולם מ''מ סתם נזירות שלשים יום. אבל מדברי רבינו ז''ל נראה באופן אחר דכיון דכהן קדושתו מיום שנולד ועוד שאין לו היתר מקרי קדושת עולם אבל נזיר דיש לו שאלה ועוד שנזר בחייו אחרי שנולד לא מקרי קדושת עולם. ואפשר לומר דכיון רבינו ז''ל לפירוש התוס' ז''ל וה''ק ואפי' נזיר עולם יש לו דין זה מפני דסתם נזירות שלשים יום. והראשון נכון בלשון רבינו ז''ל:

יד פָּגְעוּ בּוֹ שְׁנֵי נְזִירִים אֶחָד נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאֶחָד נָזִיר מֵאָה יוֹם יִטַּמֵּא נְזִיר שְׁלֹשִׁים. הָיָה אֶחָד נָזִיר לִזְמַן קָצוּב וְהַשֵּׁנִי נְזִיר עוֹלָם יִטַּמֵּא הַנָּזִיר לִזְמַן קָצוּב. שֶׁנְּזִירוּת עוֹלָם קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה מִזֶּה:

טו וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּתִגְלַחַת מִצְוָה. נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וְנִרְפָּא מִצָּרַעְתּוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ שֶׁהֲרֵי תִּגְלַחְתּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְצֹרָע (ויקרא יד-ח) 'וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ' וְגוֹ'. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם מוּטָב וְאִם לָאו יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲלֹא נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בִּימֵי נִזְרוֹ עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'קָדשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ' וּבְכָל מָקוֹם אֵין עֲשֵׂה דּוֹחָה לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה וְלָמָּה דּוֹחֶה עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַנֶּגַע לִנְזִירוּת. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִטְמָא הַנָּזִיר בְּצָרַעַת וִימֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַהֲרֵי אֵינוֹ קָדוֹשׁ בָּהֶן. וּבָטַל הָעֲשֵׂה מֵאֵלָיו וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא (במדבר ו-ה) 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ'. * וּלְפִיכָךְ בָּא עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַצָּרַעַת וְדָחָה אוֹתוֹ:

ההראב"ד ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו. א''א אני שונה בראש מס' יבמות משום דהוה ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי:

כסף משנה וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו'. בריש יבמות. ומ''ש והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל''ת ועשה כו': כתב הראב''ד לפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, א''א אני שונה בראש מס' יבמות וכו'. וי''ל דתרי טעמי איכא במילתא ובגמרא חדא מינייהו נקט:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן