הלכות נזירות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נזירות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה יוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. וְאִם גִּלֵּחַ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים יָצָא. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים:

לחם משנה האומר הריני נזיר וכו'. כל זה משנה בפ''ג (דף ט"ז) ולרב מתנה דקי''ל כוותיה דאמר דנזירות שלשים יום וכגון שפסק רבינו ז''ל בפ''ג אתיא מתני' שפיר כדאמרינן בפ''ק דלבר פדא דחיקין טובא בפירושא דמתני' ולדידיה טעמא דאם גלח ביום שלשים יצא דמקצת היום ככולו וכשגלח ביום תשעה וחמשים יצא משום שלשים ועולה לנזירות אחת ולנזירות שני וזהו שכתב רבינו ז''ל שיום שלשים עולה לו אף למנין נזירות שנייה:

ב מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירֻיּוֹת מְגַלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. וְאֶת הַשְּׁנִיָּה בְּיוֹם אֶחָד וְשִׁשִּׁים. וְאִם גִּלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלֵּחַ יוֹם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים יָצָא. שֶׁיּוֹם שְׁלֹשִׁים עוֹלֶה לוֹ אַף לְמִנְיַן נְזִירוּת שְׁנִיָּה:

כסף משנה (א-ב) האומר הריני נזיר וכו' עד נזירות שניה. משנה בפירקא קמא דנדרים (דף י"ז):

ג האוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן. וְהִתְחִיל נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן. מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וַהֲרֵינִי נָזִיר כָּךְ וְכָךְ יוֹם. וְהִתְחִיל בִּנְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן. פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּנְזִירוּת אַחַת. לְפִיכָךְ אִם נִטְמָא בְּתוֹךְ נְזִירוּת שֶׁל בְּנוֹ סוֹתֵר הַכּל. * נִטְמָא אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ כְּשֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא עַד נְזִירוּת בְּנוֹ. וּבְכַמָּה יָמִים מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ. אִם נִשְׁאַר מִנְּזִירוּתוֹ כְּשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן שְׁלֹשִׁים אוֹ יוֹתֵר מוֹנֶה נְזִירוּת בְּנוֹ וּמַשְׁלִים הַיָּמִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ. וְאִם נִשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ. שֶׁאֵין בֵּין תִּגְלַחַת לְתִגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:

ההראב"ד נטמא אחר נזירות בנו וכו' אינו סותר אלא עד נזירות בנו. א''א אינו מחוור דל''פ ר''י ור''ל בשנטמא בימי בנו אם סותר אם לאו אלא אם יסתור את שלו בשביל טומאה שנטמא בימי בנו דר' יוחנן אמר סותר את הכל ורשב''ל אמר אינו סותר אבל טומאת נזירות שלו לנזירות שלו בין בתחלה בין בסוף לדברי הכל סותר את נזירותו:

כסף משנה ומ''ש והאומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'. משנה ספ''ב דנזיר (דף י"ג:): ומ''ש והרי שתיהן כנזירות אחת לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו וכו'. שם (דף י"ד) נטמא בימי בנו ר''י אמר סותר ר''ל אמר אינו סותר ר''י אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא. ופירש המפרש ר''י אמר סותר אף אותם ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל: ומ''ש נטמא אחר נזירות בנו וכו': כתב הראב''ד א''א אינו מחוור דלא פליגי ר''י ור''ל וכו'. וי''ל דרבינו סובר איפכא דע''כ ל''פ אלא בימי בנו אבל אם נטמא אחר נזירות בנו מאחר שגילח על נזירות בנו מודה דלאו חדא נזירות אריכתא היא כיון שהיה הפסק תגלחת בין זו לזו והילכך אינו סותר אלא עד נזירות בנו. אחר שכתבתי זה מצאתי שכך פירשו התוס'. ומ''ש בכמה ימים משלים את שלו וכו' עד שהם מיום ע' עד הולד וכן כל כיוצא בזה. משנה בפ''ב:

לחם משנה האומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'. משנה בפ''ב דנזיר (דף י"ג:) הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן התחיל מונה את שלו ואח''כ (נולד לו בן משלים את שלו ואח"כ) מונה את של בנו הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח''כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואח''כ משלים את שלו ע''כ. ופירשו התוס' ז''ל דברישא דמשלים את שלו מגלח ואח''כ משלים של בנו ומגלח אבל בסיפא ליכא אלא גילוח אחד לנזירות שלו ובנו דאי מגלח לנזירות בנו לא מייתרי ל' לגידול שיער לנזירות שלו דמתני' דסתם נזירות איירי דהיינו נזירות מועטת וא''כ כיון שהתחיל בנזירות ואח''כ פגע בנזירותו נזירות בנו ודאי דלא מייתרי ל'. ורש''י ז''ל פירש בשם המורה דרישא וסיפא איכא גילוח ברישא בין שלו לשל בנו ובסיפא בין של בנו להשלמת שלו ומתני' איירי בנזירות מרובה יותר משלשים יום דכשהשלים נזירות בנו עדיין נשאר לו שלשים יום להשלמת נזירותו לגידול שיער ולכך מגלח בין נזירות בנו לנזירותו. גם רש''י ז''ל כתב בתוך לשונו שם דומה לפירוש התוס' אע''פ שבדפוס בא בלשון רש''י ז''ל מעורב פירוש זה בפירוש זה מ''מ שני פירושים שונים הם כמ''ש. ורבינו ז''ל מפרש כפירוש המורה ז''ל ולכך כתב אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום כלומר נזירות מרובה יותר משלשים אינו סותר אלא עד נזירות בנו. והר''א ז''ל בהשגות סובר דהימים הראשונים שנזר קודם נזירות בנו ג''כ סותר אע''פ שאינו סותר נזירות בנו אבל רבינו ז''ל סובר דכיון דהפסיק נזירות בנו בינתיים אע''ג דמה שעושה אח''כ הוא השלמת הנזירות הראשון אינו סותר מה שמנה קודם נזירות בנו. והתוס' ז''ל כתבו אבל ודאי נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא אותו שלו ולא של בנו ע''כ. ואין בדבריהם הכרח לפרש אחד מהב' פירושים דאפשר דמ''ש אותו שלו ר''ל אפילו מה שמנה קודם נזירות בנו וכדברי הר''א ז''ל. או אפשר לומר דמ''ש את שלו רוצה לומר מה שהשלים אחר נזירות בנו ולא ידעתי מאין הכריח הרב בעל כ''מ ז''ל מדברי התוס' ז''ל כדעת רבינו ז''ל:

ד כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וַהֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם. וְהִתְחִיל בִּנְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְנוֹלַד לוֹ בֵּן. אִם נִשְׁאַר מִן הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יֶתֶר כְּשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. שֶׁהֲרֵי פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה שֶׁל בְּנוֹ וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וּמַשְׁלִים הַשְּׁלֹשִׁים אוֹ יֶתֶר שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ וּמְגַלֵּחַ לִנְזִירוּתוֹ. וְאִם נִשְׁאַר מִן הַמֵּאָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים סוֹתֵר עַד שִׁבְעִים:

לחם משנה ואם נשאר מן המאה פחות משלשים סותר עד שבעים וכו'. שם במשנה (דף ט"ו) אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים (סותר שבעים) שאין תגלחת פחות משלשים יום. ואיכא פלוגתא בפירושא דמתני'. דרש''י ז''ל פירש סותר כל השבעים וצריך למנות המאה מחדש והתוס' כתבו דלא גרסינן סותר שבעים אלא סותר לבד ופירשו דלאו דוקא סותר שהימים הראשונים יפלו אלא ה''פ מניח את מניינו ומונה ל' לבנו ואח''כ משלים את שלו דאם היו ל' היו עולים אותם ל' לנזירות בנו ולתשלום המאה אבל עתה אינו כן אלא מתחיל נזירות בנו ואח''כ ישלים את שלו ומגלח תגלחת אחת לכולן. ורבינו ז''ל יש לו בזה דרך אחרת וגריס סותר ול''ג שבעים וכדגרסו התוס' ז''ל אלא שראה בירושלמי שאמרו שם נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר עשרים והתוס' ז''ל דחקו עצמם בפירוש הירושלמי זה ורבינו ז''ל פירש בו פירוש מחוור וה''ק סותר מה שמנה אחר שבעים דכיון דאין תגלחת פחות משלשים יום ע''כ צריך למנות אחר נזירות בנו שהוא מגלח שלשים יום לגידול שיער ולכך הפסיד מה שמנה יותר משבעים. וממ''ש רבינו ז''ל ואם נשאר מן המאה פחות משלשים משמע דלית ליה כרב דאמר בגמרא יום שבעים עולה לכאן ולכאן דלדידיה אפי' נולד ביום שבעים ואחד נמי מתחיל נזירות בנו דיום שבעים ואחד עולה לכאן ולכאן ולא בעינן שלשים וכדאמרו שם בגמ' וא''ת כיון דרבינו ז''ל לית ליה יום שבעים עולה לכאן ולכאן איך כתב למעלה גבי נזירות שלו ובנו דיום שלשים עולה לכאן ולכאן ורש''י ז''ל תירץ בפירוש קושיא זו דמפרשים מתני' כבר פדא אבל לרבינו ז''ל אי אפשר לומר כן דרבא פסק כרב מתנה. וי''ל דיתרץ כמו שתירצו התוס' יעויין שם. ואין להקשות דרבינו ז''ל פסק כאבא שאול בה' אבילות דהכי פסקינן בפרק אלו מגלחין דאית ליה גבי אבילות דיום ז' עולה לכאן ולכאן וכשחל ז' שלו ערב הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים דהא אמרינן בגמ' לאקשויי לרב דדילמא לא אמרינן הכי אלא גבי אבילות דהוי מילתא דרבנן והכי ס''ל לרבינו ז''ל ולכך פסק כאבא שאול דאיפסיקא הלכתא בפ' אלו מגלחין וכסתם מתני' דקאמר אחר שבעים דהוי דלא כרב ומחלק בין דאורייתא לדרבנן כדחילקו בגמ' כדי ליישב סתם משנה אליבא דהלכתא. אבל הא קשיא על רבינו דהוא פסק בה' קרבן פסח פ' ששי גבי שומרת יום כנגד יום ששחטו עליה את הפסח ואח''כ ראתה דפטורה לעשות פסח שני והא ודאי טעמא משום דמקצת היום ככולו דאי קא סבר מכאן ולהבא הוא מטמא כדדחו בגמ' זה אי אפשר דרבינו ז''ל סבר כן דבגמרא משמע דר' אושעיא דאית ליה הרואה זוב בשביעי שלו סותר את שלפניו לית ליה מכאן ולהבא הוא מטמא דאיהו אמר לר''י דפליג עליה ואמר דאינו סותר דאית ליה כר' יוסי דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא משמע דאיהו לית ליה הכי ורבינו ז''ל בה' מחוסרי כפרה ריש פ''ג כתב דהזב שרואה ביום שביעי שסותר את מניינו וכן כתב בהל' מטמאי משכב ומושב סוף פ''ג והיינו כר' אושעיא משמע דאית ליה דלמפרע הוא מטמא. ואין לומר דמאי דקאמר התם רבינו ז''ל הוא מדרבנן שסותר למפרע מדרבנן וכדאמרינן שם בגמ' לר' יוסי דבהלכות איסורי ביאה משמע דזבה הרואה ביום ז' סותרת מן התורה. ועוד קשה על רבינו דאי סבר מקצת היום ככולו קשה עליו מאי דהקשו בגמרא בפ''ב דנזיר זבה גמורה דמייתא קרבן היכי משכחת לה ובגמ' תירצו דהא שפעה תלתא יומי בהדי הדדי ועוד תירצו דחזיא תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה ולא ראינו שהצריך הוא כן בריש הל' מחוסרי כפרה ולא בהלכות איסורי ביאה. מיהו אין זו קושיא דהתוס' ז''ל פירשו דאי אמרינן מכאן ולהבא הוא מטמא איתא להך קושיא אבל אי למפרע הוא מטמא אין כאן יום של שימור וכן כתב רש''י ז''ל דהכי איתא בפרק כיצד צולין:

ה כֵּיצַד. נוֹלַד הַבֵּן בְּיוֹם שְׁמוֹנִים מוֹנֶה שֶׁל בְּנוֹ וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁל בְּנוֹ וּמְגַלֵּחַ. וּמַתְחִיל לִמְנוֹת מֵאַחַר הַתִּגְלַחַת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִמְצָא מַפְסִיד מִקֹּדֶם הַוָּלָד עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁהֵם מִיּוֹם שִׁבְעִים עַד הַוָּלָד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ו הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מֵעָתָּה מֵאָה יוֹם. מוֹנֶה עֶשְׂרִים יוֹם וּפוֹסֵק וּמַתְחִיל לִמְנוֹת שְׁלֹשִׁים שֶׁהִיא הַנְּזִירוּת שֶׁנָּדַר לְאַחַר עֶשְׂרִים. וְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה שְׁמוֹנִים יוֹם כְּדֵי לְהַשְׁלִים הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר בַּסּוֹף וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו:

כסף משנה האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וכו'. שם (דף י"ג:) בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין ותיבעי ליה נזירות מועטת (חדא מגו חדא קמיבעיא ליה את"ל נזירות מועטת) כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סליק ליה הלין עשרה ודאי נזיר ק' יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה (הלין עשרה) או לא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה את''ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא וכו' פשוט מינייהו קדמייתא הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה עשרים (יום) ואח''כ מונה שלשים (יום) ואח''כ מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה. ופירשו התוס' הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמין בהנך כ' יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה כ' יום מהמאה ואחר כ' יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר כ' יום ושוב ימנה פ' יום להשלים המאה אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של מאה יום כהלין עשרין דעתו שאלו עשרין יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת כהנך כ' יום ואח''כ ימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ושוב ימנה שלשים יום רצופים ויגלח ויביא קרבן וכו' ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר''ל ומעכשיו ג''כ אני מקבל מאה יום אחר שאעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וכו'. או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילא פי' כיון שנשארו לו ל' יום לאחר סתם נזירות כדי גידול שער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו פ' יום הילכך מונה כ' יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' ויגלח ויביא קרבן ואח''כ ימנה פ' להשלמת מאה יום וכו'. ותיבעי ליה נזירות מועטת פי' סתם נזירות שהוא ל' יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעתה נזיר אי חיילא השתא וימנה כ' יום ויניח מנין זה וימנה ל' יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונים ולא יגלח עד ס' השלמת שניהם. חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה כלומר תחלה בנזירות מועטת שאל ושוב (שאל) בנזירות מרובה באת''ל דאפילו את''ל דנזירות מועטת לא חיילא כיון דעשרה יומין לבד הוא לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר כ' לאיצטרופי לכ' שספר מתחלה משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו אלא אלו כ' יום ורוצה שיהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמא למתים אכתי תיבעי ליה לנזירות מרובה במאה יום. ועל דרך זו המשיכו שאר הבעיות: ורבינו א''א לומר שמפרש כן שהרי הוא פוסק בכל הבעיות שבכ' יום ג''כ נוהג נזירות. ולכן צ''ל שהוא ז''ל מפרש דלעולם בכ' יום הוא נוהג נזירות אלא דמיבעיא ליה אם עולים לו להצטרף עם מנין נזירותו או דילמא מונה הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך מונה הנזירות שנדר לאחר ל' יום ובאומר ומעכשיו נזיר עולם מיבעיא ליה מי חיילא עליה נזירות עולם מיד דכיון דאפשר לאיתשולי על ההיא דלאחר כ' יום חיילא עליה ההיא דנזיר עולם דכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק א''ד כיון דהשתא מיהא לא איתשיל אע''פ שהתחיל לנהוג נזירות מיד משום דאמר ומעכשיו בסוף כ' יום ימנה נזירות ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו ואח''כ יהיה נזיר עולם ולא יגלח אלא מי''ב לי''ב חדש: והשתא מ''ש רבינו האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום וכו' היינו בעיא קמייתא דאיפשיטא:

לחם משנה האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום וכו'. נראה דרבינו ז''ל מפרש הבעיות דלא כפירוש התוס' ז''ל כדכתב הרב בעל כ''מ ובבעיא דנזירות שמשון פסק לחומרא וכדכתב הרב בעל כ''מ ז''ל ואע''ג דרבינו ז''ל פסק בפ' ב' דספק נזירות להקל שאני נזירות שמשון דליתיה בשאלה. ולי נראה לומר דמכח הסוגיא דפ' ואלו מותרין משמע דנזירות שמשון ספיקו לחומרא דהקשו שם מתני' דסתם נדרים להחמיר עם מתני' דסתם נזירות להקל ותירץ רבא במסקנא דדוקא בנזירות אמרינן להקל דספיקו חמור מודאו ולא מעייל איניש נפשיה לספיקא אבל בנדרים דאין ספיקו חמור מודאו מעייל נפשיה בספק והקשו דהא תניא גבי נזירות שמשון והתם אין ספיקו חמור מודאו ותירצו אי תניא תניא כלומר ותרי תנאי אליבא דר' יהודה משמע דאי קי''ל סתם נדרים להחמיר כדפסק רבינו ז''ל בהלכות נדרים ע''כ כדי שלא יחלוק על מה שפסק בפ''ב מהלכות אלו דפסק בנזירות להקל צריך לחלק דשאני נזירות דספיקו חמור מודאו ולא מעייל איניש נפשיה לספיקא א''כ בנזירות שמשון דאין ספיקו חמור ע''כ מעייל איניש בספיקא דהוי דומיא דסתם נדרים להחמיר ואע''ג דתירץ רב אשי במסקנא דלא תיקשי דר' יהודה אר' יהודה ר' יהודה דכרי הוי ר' יהודה משום ר''ט מ''מ כדי לתרץ רומיא דמתני' אהדדי חדא דקאמר סתם נדרים להחמיר ואידך דקאמר ספק נזירות להקל צריך לתרץ דשאני גבי נזירות דספיקו חמור מודאו ואע''ג דר' יהודה דכרי אמרה למילתיה גבי נזיר שמשון הוא מ''ש דהוי ר' יהודה דהפלאה אבל כדי לתרץ מתנייתא צ''ל עכ''פ חילוק זה דלדידיה ליכא לתרץ הא ר' יהודה הא רבנן דמתני' דספק נזירות להקל לא אתי כרבי יהודה דמתיר גבי כרי דאי מתיר גבי כרי הוי משום דלא מיתנא נזירות אלא להפלאה ולא חייל נזירות כלל אבל מתני' דספק נזירות להקל ס''ל נזירות בלא הפלאה לא ולכך משמע דארומיא דמתני' אהדדי צריך לתרץ כמו שתירץ רבה א''כ נקטינן דבנזירות שמשון אמרינן ספק נזירות להחמיר וזהו טעמו של רבינו ז''ל כאן. אח''כ ראיתי בתוס' ז''ל שפירש בפירוש שני הך דרב אשי דשני ההיא רבי יהודה משום ר''ט וכו' דאי אמאי דהקשה מברייתא דנזירות שמשון וקאמר דההיא ברייתא דנזירות שמשון אתיא כר''ט וס''ל כתירוצא דרבא דהיכא דספיקו חמור מודאו דוקא אמרינן ספק נזירות להקל ולפי פירוש זה ודאי דאליבא דרב אשי ג''כ בנזירות שמשון ספיקו להחמיר ואפי' דנאמר דלפירושא קמא דתוס' ז''ל אינו כן אלא פליג רב אשי אתירוצא דרבא הפך מ''ש למעלה אפשר דרבינו ז''ל אית ליה כפירוש שני דתוס' ז''ל ומפני כן פסק בספק נזירות שמשון להחמיר. עוד שאלו בגמ' אמר כמשה בשבעה באדר מאי ופירש''י ז''ל שנפטר בשבעה באדר ולא שתה יין והתוס' ז''ל פירשו בענין אחר ורבינו ז''ל לא הזכיר זה משום דאפשר דנקטינן לקולא כדין ספק נזירות להקל ואינו נזירות ולפיכך לא הזכירו:

ז אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וַהֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה. מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם אֲחֵרִים וְהִיא הַנְּזִירוּת שֶׁנָּדַר לְאַחַר עֶשְׂרִים. שֶׁאִם תֹּאמַר מוֹנֶה עֶשְׂרִים וּפוֹסֵק מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים וּמְגַלֵּחַ נִשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּת שֶׁהִתְחִיל בָּהּ עֲשָׂרָה יוֹם בִּלְבַד. וְאֵין בֵּין תִּגְלַחַת טָהֳרָה לְתִגְלַחַת טָהֳרָה לְעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:

כסף משנה ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה. היינו נזירות מועטת דאמרינן בה את''ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סלקין ליה הלין עשרה ודאי וכיון דלא סלקין ליה צריך למנות הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך ימנה הנזירות שנזר לאחר עשרים יום:

ח אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם מֵעָתָּה לֹא חָלָה עָלָיו נְזִירוּת שֶׁנָּדַר בָּרִאשׁוֹנָה:

כסף משנה ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה. פסקה כאת''ל דכיון דאפשר לאתשולי אנזירות שנזר לאחר עשרים יום חיילא נזירות עולם שכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק:

ט וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵינִי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ לִנְזִירוּת זוֹ שֶׁנָּדַר בָּאַחֲרוֹנָה:

כסף משנה ומה שכתב וכן אם אמר הריני נזיר שמשון וכו'. יש לתמוה שמאחר שבעיא זו לא איפשיטא לא בפשיטות בהדיא ולא באת''ל היאך פסקה רבינו בפשיטות. ונראה לי שרבינו מפרש דכי איבעיא לן באומר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה היינו לומר דמספקא לן דילמא כיון דאמר ומעכשיו נזיר חלה אותה נזירות בתוך כ' ושוב אין לה הפסק עד שישלמו כל ימי נזירות זה שהם ל' יום ואחר כך יגלח ויביא קרבנותיו ומאז והלאה ינהוג נזירות שמשון או דילמא הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום כיון דליתיה בשאלה כיון ששלמו הכ' חל נזירות שמשון מיד ושוב אי אפשר לו לגלח ופסקה לחומרא ואף על גב דקיימא לן ספק נזירות להקל וכ''פ רבינו בפ''ב י''ל דה''מ בנזירות דאיתיה בשאלה אבל בנזירות דליתיה בשאלה לא:

י מִי שֶׁאָמַר הֲרֵי אֲנִי נָזִיר יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתִי. הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא וּלְגַלֵּחַ לְעוֹלָם:

כסף משנה מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי וכו'. נלמד מהא דאמרינן בריש נדרים (דף ג') גבי לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר:

יא הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר בַּיּוֹם שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ. אִם בְּחל נָדַר הֲרֵי זֶה אָסוּר לְעוֹלָם. וְאִם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב נָדַר אוֹתָהּ שַׁבָּת אוֹ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב מֻתָּר. מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר לְעוֹלָם. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יָבוֹא בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב אוֹ לֹא יָבוֹא. וְהוֹאִיל וְהוּא סָפֵק בַּיּוֹם שֶׁנָּדַר לֹא חָלָה עָלָיו נְזִירוּת שֶׁסְּפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל. מִכָּאן וְאֵילָךְ חָלָה עָלָיו נְזִירוּת. וְשַׁבָּת הַבָּאָה שֶׁהִיא סָפֵק אֵינָהּ מַפְקַעַת נְזִירוּת שֶׁחָלָה עָלָיו:

כסף משנה האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו וכו'. בר''פ מי שהוציאוהו דף מ''ג אבעיא דאי יש תחומין למעלה מעשרה ת''ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות וימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וימים טובים אמאי מותר שאני התם דא''ק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול א''ה בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא אמרינן לב''ד הגדול אתא ה''נ לימא לב''ד הגדול אתא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע''ש ולא בעי''ט מפני הטורח ופריך בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתי אליהו בשבת. ופירש''י בחד בשבא לישתרי דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה לפשוט דחייש לדילמא אתי אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה אם יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ופירש''י מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא (דדילמא אין תחומין) ומש''ה אסור בחד בשבא ולחומרא. ואמרינן תו בגמ' דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעא ליה אלא דקאי בשבת וקא נדר וביו''ט וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מכאן ואילך אסיר ליה. ופירש רש''י והא דקתני מותר לשתות בשבתות וי''ט אותו שבת או אותו יו''ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפי' בשבת. ויש לתמוה על רבינו שכתב שהטעם שמותר באותו שבת מפני שהוא ספק אם יבא בשבת וספק נזירות להקל ובגמ' לא אמרו כן אלא טעם ההיתר בשבת הוא מפני שקודם יום שבן דוד בא יבא אליהו וברי לנו שאין אליהו בא בע''ש. ועוד שהוא ז''ל כתב שהוא ספק אם יבא בן דוד בשבת ובגמרא אמרינן דודאי לא אתי בן דוד בשבת משום דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע''ש ומה שאמרו שהוא ספק אם יבא בשבת אינו אלא על אליהו. ועוד דבגמ' אמרינן דמספקא ליה לתנא ולחומרא ורבינו כתב שספק נזירות להקל. והתימה מהראב''ד שלא השיגו. ויש לומר דההיא קושיא בתראה הוא דקשיא ליה לרבינו בהאי שהוא (ספק) [פסק] בפירוש דספק נזירות להקל ובהאי סוגיא אמרינן דהוי להחמיר ומש''ה פירש דהאי סוגיא אליבא דר''ש דאמר ספק נזירות להחמיר ולית הלכתא כוותיה והילכך אית לן למימר דתו לא צריכינן למיהב טעמא משום דלא אתא אליהו מאתמול וכן לא צריכינן לההוא דמובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא אפילו את''ל שאפשר שיבא בע''ש ובעי''ט אפי' הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או אי לא אתי משום דיש תחומין וספק נזירות להקל. זה נ''ל בדעת רבינו והוא כפתור ופרח:

לחם משנה האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא וכו'. הרב בעל כ''מ ז''ל הקשה ג' קושיות עם הסוגיא שבפ' מי שהוציאוהו (דף מ"ג) ותירץ דההיא סוגיא לא איתמרא אלא לב''ש דאמר ספק נזירות להחמיר אבל אנן דקי''ל ספק נזירות להקל אית לן למימר דאפי' את''ל דאפשר שיבא אליהו בע''ש וי''ט אפילו הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או לא. ועדיין קשה לפירושו לדעת רבינו ז''ל בחד בשבא לישתרי דכיון דספק נזירות להקל ומספקא לן אם יש תחומין או לא נימא דיש תחומין ואליהו לא אתא אתמול דלקולא נקטינן ליה כיון דספק נזירות להקל. ונ''ל לתרץ עם קושיא אחרת דאיכא בגמ' דלטעמיה דהמקשה דהיה סובר דיש תחומין ומשום הכי בשבתות וימים טובים מותר א''כ תקשי ליה סיפא דאסר כל ימות החול דבחד בשבא לישתרי דודאי אליהו לא אתא אתמול אם יש תחומין וא''כ משיח לא יבא בחד בשבא והכתוב אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום וגו' אלא ודאי דהמקשה היה סובר דלפני לאו ביום שלפניו ממש קאמר אלא שנים או שלשה ימים קודם לפני קרינן ביה ולכך היה סובר דאם יש תחומין למעלה מעשרה משיח ודאי לא יבא בשבת ובחד בשבת אסור דילמא אתי דאפשר דאליהו אתא ביום ה' או ביום ו' אבל השתא דתירץ לו דביום שלפניו ממש יבא אליהו הקשה לו בחד בשבא לישתרי. וכל האי שקלא וטריא לא הוי אלא משום דהמקשה והמתרץ סבורים דספק נזירות להחמיר כב''ש אבל לדידן דאית לן דספק נזירות להקל נקטינן כסברת המקשה וליכא קושיא כלל דתנא ספוקי מספקא ליה ומ''מ בשבת מותר משום דספק נזירות להקל ובחד בשבת אסור דדילמא בא אליהו ביום ו' או ביום ה' דלא בעינן לפניו ממש וכמו שהיה סבור המקשה דלא צריכינן להך תירוצא ולא ניידינן מסברת המקשה אלא משום דאית ליה לההיא סוגיא דספק נזירות להחמיר ולדידן דקי''ל ספק נזירות להקל הדרינן לסברתיה דמקשה כדכתיבנא כך נ''ל:

יב נָזִיר שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי נְזִירוּתוֹ וְלֹא גִּלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה הֲרֵי זֶה אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. וְאִם גִּלֵּחַ אוֹ שָׁתָה יַיִן אוֹ נִטְמָא לוֹקֶה:

כסף משנה נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'. פ''ב שם (דף י"ד):

לחם משנה נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'. ע''כ האי לא גלח לאו דוקא אלא שלא הביא קרבן תגלחת אבל אחר שהביא קרבן תגלחת אע''פ שלא גלח אינו מעכב דהכי אמרי רבנן בפרק ג' מינין ואחר ישתה יין אחר מעשה יחידי ופסק רבינו ז''ל כוותייהו בפ''ח מהלכות אלו:

יג מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְדִמָּה שֶׁאֵינוֹ נֵדֶר וְהָיָה נוֹהֵג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ וְשָׁתָה יַיִן. וּלְאַחַר זְמַן שָׁאַל לְחָכָם וְהוֹרָהוּ שֶׁהוּא נֵדֶר וְשֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזִירוּת הֲרֵי זֶה מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּנְהֹג אִסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר:

כסף משנה מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'. משנה בפ''ה (דף ל"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנדר. ומ''ש ומד''ס שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכו'. בספ''ב דנדרים (דף כ') אהא דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ואם נשאלו עונשין אותם עונשין אותם ה''ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר דברי ר' יהודה א''ר יוסי בד''א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקקי ליה לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה. ודבר ידוע דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא: וכתב הראב''ד ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו נדרו כלל עכ''ל. ופשוט הוא:

לחם משנה מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'. בפ' ב''ש אמרו (דף ל"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר ומשמע פשטה דמתני' כדברי רבינו ז''ל דמה שנהג היתר בנדרו הוא מפני שדמה שאינו נדר ולכן קשה מה שהקשו בגמ' שם מני מתני' לא ר' יוסי וכו' דתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אלא א''כ מונה בהן איסור כימים אשר נהג בהם היתר לימא דאי התם בעינן הכי משום דעבר במזיד ולכך קנסינן ליה דלישנא דעבר הכי משמע אע''ג דרש''י ז''ל פירש בפ' ואלו מותרין על ברייתא זו ועבר על נזירותו דכסבור בטעות נדר ואחר כן בא לישאל נראה שרש''י ז''ל [בא] לתרץ קושיא זו שהוקשה לו שם דמה ראיה מביא מההיא ברייתא למתני' דלא נדרתי אלא בחרמו של ים הא במתני' מה שנהג היתר הוא משום דטעה דאינו נדר ובדין הוא דלא ניקנסיה אבל התם עבר במזיד לכך פירש דבטעות עבר, ומ''מ קשה דמנא ליה לגמרא לפרש כן כדי להקשות ואולי נאמר דמשמע ברייתא בכל גוונא מתנייא ועבר משמע אפילו בשוגג:

יד כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנָהַג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים וְנָהַג אִסּוּר עֶשְׂרִים יוֹם. וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים שָׁאַל לְחָכָם וְאָסַר לוֹ. הֲרֵי זֶה מוֹנֶה עֲשָׂרָה יָמִים מִיּוֹם שֶׁשָּׁאַל כְּנֶגֶד הָעֲשָׂרָה שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר. וְאִם שָׁתָה אוֹ גִּלֵּחַ אוֹ נִטְמָא בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים הָאֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת. אֲבָל בִּנְזִירוּת מְרֻבָּה דַּיּוֹ שֶׁיִּנְהֹג שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּנְזִירוּת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ הַמְרֻבָּה כָּל יָמָיו. וְאִם לֹא נָהַג אִסּוּר בְּעַצְמוֹ * אֵין נִזְקָקִין לוֹ כְּלָל:

ההראב"ד אין נזקקין לו כלל. [א''א] פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו נדרו כלל:

טז כָּל בֵּית דִּין שֶׁנִּזְקָקִין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּמוֹדִיעִין לְאֵלּוּ שֶׁמְּזַלְזְלִין בִּנְדָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה. אוֹ שֶׁיּוֹרוּ לָהֶן לְהָקֵל אוֹ שֶׁיִּפְתְּחוּ לָהֶן פֶּתַח. מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין הַהֶדְיוֹט:

יז הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בִּנְזִירוּת וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַנְּזִירוּת וְהֵבִיאָה קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְנִשְׁחֲטָה אַחַת מִן הַבְּהֵמוֹת וְנִזְרַק דָּמָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע בַּעְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלְּחָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם קֹדֶם זְרִיקָה הֲרֵי זֶה יָפֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתִגְלַחַת טָהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה יָפֵר אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל תִּגְלַחַת טֻמְאָה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲדַיִן צְרִיכָה לִמְנוֹת נְזִירוּת אַחֶרֶת:

כסף משנה האשה שנדרה בנזירות וכו'. משנה בפ''ד (דף כ"ח) נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. ומ''ש אע''פ שעדיין לא גילחה. הכי אמרינן בגמ' דסבר תנא דידן. ומ''ש בד''א בתגלחת הטהרה וכו'. שם במשנה. ומ''ש אע''פ שקרבו הקרבנות וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן