הלכות נזירות - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נזירות - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין אָדָם מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת אַחַת וְעוֹלָה לוֹ לְנִזְרוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ. וְתִגְלַחַת הַצָּרַעַת בִּזְמַן שֶׁהוּא סְפֵק מְצֹרָע אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַנְּזִירוּת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנָּזַר שָׁנָה אַחַת וְהָיָה בְּכָל הַשָּׁנָה הַזֹּאת סְפֵק מְצֹרָע וּסְפֵק טְמֵא מֵת אוֹ שֶׁהָיָה בָּהּ סְפֵק מְצֹרָע וּבְסוֹף הַשָּׁנָה נִטְמָא בְּסָפֵק הֲרֵי זֶה מוֹנֶה שִׁבְעָה יָמִים וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹת בְּיַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵת אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע שָׁנִים. וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחִיּוֹת. תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְתִגְלַחַת טֻמְאָה מִסָּפֵק וּשְׁתֵּי תִּגְלָחִיּוֹת שֶׁמְּגַלֵּחַ הַמְצֹרָע. שֶׁהֲרֵי הוּא סְפֵק מְצֹרָע:

ב * תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה מְגַלֵּחַ אוֹתָהּ אַחַר שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּמְגַלֵּחַ בָּהּ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו. וּמִטַּהֵר בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְצִפֳּרִים כִּשְׁאָר מְצֹרָעִים. אִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה שֶׁל נְזִירוּתוֹ. וְאִם הוּא מְצֹרָע וַדַּאי בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע. וְשׁוֹהֶה שָׁנָה אַחֶרֶת כְּמִנְיַן יְמֵי הַנְּזִירוּת. וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה שֶׁל מְצֹרָע. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגַלֵּחַ אַחַר שִׁבְעָה כִּשְׁאָר מְצֹרָעִין שֶׁמָּא אֵינוֹ מְצֹרָע אֶלָּא טְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה וְשָׁנָה שְׁנִיָּה זוֹ הֲרֵי הוּא בָּהּ נָזִיר שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ. וּמֵאַחַר שֶׁגִּלֵּחַ שְׁתֵּי תִּגְלָחִיּוֹת אֵלּוּ שָׁלְמָה טָהֳרַת הַצָּרַעַת וּמֻתָּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים וְשׁוֹהֶה שָׁנָה שְׁלִישִׁית וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁלִישִׁית שֶׁמָּא מְצֹרָע וַדַּאי הָיָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא הָיָה טְמֵא מֵת וְשָׁנָה רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי חִלּוּטוֹ וְשָׁנָה שְׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי סְפִירוֹ שֶׁל מְצֹרָע שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁנָה שְׁלִישִׁית בִּנְזִירוּתוֹ וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁלִישִׁית לִנְזִירוּתוֹ וְהִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה. אוֹ שֶׁמָּא טְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה וּמְצֹרָע וַדַּאי וְאֵין תִּגְלַחַת אַחַת עוֹלָה לִנְזִירוּתוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ וְנִמְצֵאת תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה תִּגְלַחַת צָרָעַת וְתִגְלַחַת שְׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְאֵין אַחַת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים עוֹלָה שֶׁהֲרֵי הַשְּׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁנָה רְבִיעִית בִּנְזִירוּת וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת רְבִיעִית. וּשְׂעָרוֹ בְּכָל תִּגְלַחַת סָפֵק אָסוּר בַּהֲנָיָה מִסָּפֵק. שֶׁשְּׂעַר נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ מֻתָּר בַּהֲנָיָה:

ההראב"ד ותגלחת ראשונה מגלח אותה אחר שנה וכו' כשאר מצורעים שמא אינו מצורע אלא טמא מת. א''א כל זה אינו מספיק שאילו כן לבסוף שבעה לאחר שהזה ושנה היה מגלח ממה נפשך שאם לא היה מצורע היה מגלח תגלחת טומאה בסוף שבעה אילו נטמא בסוף שבעה ממש ודבריו אינן אלא כשנטמא בתחלת שבעה ימים האחרונים של שנה ראשונה שכבר ספר שבעה ימי טומאה ותגלחת הראשונה שבסוף שנה הראשונה אם לא היה מצורע עלתה לו תגלחת טומאה ומתחיל נזירות טהרה ואינו רשאי לגלח כל אותה שנה שנייה אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים ואפילו נאמר שמא מצורע טמא היה וכיון שהתחיל בנזירות קודם שנצטרע אע''פ שבסוף צרעתו נטמא סותר את הקודמים והנה הוא צריך שתי תגלחות אחת לספירו ואחת לטומאתו ואינה עולה תגלחת אחת לשתיהן אפילו כן אינו צריך שנה שנייה כולה לתגלחת שנייה כדי שיכלו שתי תגלחיות של מצורע אבל יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת ראשונה בסוף שנה תגלחת שנייה בסוף שבעה ימים תגלחת שלישית בסוף שנה שנייה רביעית בסוף שנה שלישית:

כסף משנה (א-ב) אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו. בס''פ שני נזירים (דף ס':) ששאלו תלמידיו את רשב''י והשיב שאינה עולה. ומ''ש ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינה דוחה את הנזירות. במשנה שאכתוב בסמוך: לפיכך מי שנזר שנה אחת וכו'. משנה שם (דף נ"ט:) נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ק''כ יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. ובגמרא (דף ס') תנא בד''א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים. ובתוספתא פרק בתרא דנזיר ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור אבל מצורע ודאי היה אוכל בקדשים לאחר ס' ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק''כ יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה ואין נזיר מגלח אלא עד שבעה צא ומנה שבעה הזה ושנה גילח והביא קרבן מנה שבעה ומבקש לגלח אמרו לו טהור אתה ואין טהור מגלח פחות משלשים יום. יצא מנה כ''ג להשלים שלשים מנה שלשים ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין נזיר מגלח אלא על הדמים כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זה חובה ואם לאו הרי זה נדבה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכו רביעית מים חיים ומביא שתי צפרים וחטאת העוף ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא הייתי חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולתי מחטאתי וחטאת ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ומונה שלשים יום ומביא עולת בהמה אחרת ומתנה עליה ואומר אם טהור הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספק מחובתי ואם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ר' שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו בידו וכו' ולא הודו לו חכמים להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני נמצא עני מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואמר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו כיצד תעשה לו כדברי בן זומא סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח ומביא חטאת העוף ומתנה אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולה מחובתי וחטאת ספק וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ומביא עולה ומתנה עליה ואומר אם טמא אני עולה הראשונה [חובה] וזו נדבה וחטאת העוף מחובתי אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ספק ומגלח ואוכל בקדשים לאחר ס' יום ושותה יין ומיטמא למתים מיד בד''א בזמן שנזר שלשים יום אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ס''ה יום טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה שותה יין ומיטמא למתים לאחר ע''ד יום טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא לאחר מ''ד יום עכ''ל התוספתא. והביאוה התוספות בפרק כל הזבחים (דף ע"ו) ובר''פ בתרא דמנחות (דף ק"ה) ובפרק בתרא דנדה ופירשו בה קצת. וסוף תוספתא זו מטמא ספק ומוחלט ודאי עד הסוף בגמרא ספ''ח דנזיר ופירשה רש''י. וכתב רבינו בפירוש משנה זו זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים וכו': וכתב הראב''ד א''א כל זה אינו מספיק וכו' עד רביעית בסוף שנה שלישית עכ''ל. מה שכתב שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה וכו'. תמהני דכיון דאינו טמא אלא מספק היאך אפשר לו לגלח בסוף שבעה וכן יש לתמוה על מ''ש יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת שניה בסוף שבעה ימים שא''א לו לגלח בסוף שבעה ימים דבתגלחת ראשונה שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח. ומ''ש אילו נטמא בסוף שבעה ממש איני מבין מאי קאמר. ומ''ש ודבריו אינם אלא בשנטמא בתחלת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה וכו'. גם על זה יש לתמוה כשיהיה ספק טמא כל שנה ראשונה כמו שכתב רבינו די. ומ''ש אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים. גם בזה לא ידענא מאי קאמר:

לחם משנה שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה וכו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה הרבה בהשגת הר''א ז''ל. ונ''ל דהר''א ז''ל נמוקו עמו ואני אפרש. דע כי כוונתו להשיג על רבינו ז''ל אמ''ש בתחלת הפרק או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק ופירוש בסוף השנה אפשר לפרשו בשני פנים או הוא סוף השנה ממש או הוא בתחילת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה. ואם נפרש דהוא בסוף השנה ממש הוקשה לו להר''א ז''ל דהטעם שנתן רבינו ז''ל דבעי ד' שנים אינו מספיק להיכא דנטמא בסוף השנה כלומר תוך שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה הוא משום דאם נטמא דרך משל בתחילת ששה ימים או חמשה ימים האחרונים של שנה ראשונה או ד' או ג' א''כ היה די ודאי בג' שנים ושבעה ימים והטעם משום דטבע החלוקה לא יחייב אלא אחת מארבע חלוקות או שזה אינו מצורע מוחלט ולא טמא או שזה מצורע מוחלט וטמא או שהוא מצורע ואינו טמא או שאינו מצורע והוא טמא ולכל החלוקות די לו בשלש שנים ושבעה ימים דאם אינו לא מצורע ולא טמא א''כ הרי השלים נזירות טהרה שלו ואין אנו צריכים עוד והרי יצא מידי נזירותו ואם הוא מצורע ולא טמא א''כ התגלחת שזה מגלח בסוף שנה ראשונה של מצורע ויגלח אחר שבעה תגלחת שניה ואח''כ בתגלחת שלישית נשלם נזירות טהרה וא''צ יותר ואם הוא טמא ולא מצורע כיון שזה נטמא ה' או ו' ימים קודם תגלחת ראשונה וסתר כל ימים הראשונים עדיין לא חל עליו הנזירות טהרה עד שיגלח ויביא חטאתו ואח''כ חל עליו נזירות טהרה וא''כ ימנה שבעה ימים אחר תגלחת ראשונה דילמא נטמא ביום אחרון של שנה ראשונה ואחר כך יגלח ויביא קרבן דאינו מגלח אחר שחל נזירות טהרה דכיון דעדיין לא הביא חטאתו עדיין לא חל כמו שנתבאר לעיל בפ''ו ואפי' נטמא ו' ימים קודם להשלמת שנה ראשונה דהיה ראוי לגלח להביא קרבן טומאה יום אחד אחר שנה ראשונה וזה מעכב עצמו ומביא אותו עד שבעה ימים של שנה שניה אין חשש בזה דכל זמן שלא הביא חטאתו לא חל עליו נזירות טהרה ויכול לגלח ואם הוא טמא ומצורע הרי בתגלחת של שנה הראשונה הוא תגלחת ראשונה של מצורע וימתין ז' ימים של שנה שניה ויגלח דאין לזה קפידא דעדיין לא חל עליו נזירות טהרה כדכתיבנא. אבל אם נפרש דמה שאמר רבינו ז''ל לעיל בסוף השנה הוא שבעה ימים קודם ודאי דצריך ארבע שנים דאם גלח שבעה ימים אחר שנה ראשונה דילמא הוי טמא ולא מצורע וכיון דהוי טמא תגלחת שגילח בסוף שנה ראשונה הוי תגלחת טומאה וחל עליו נזירות טהרה וא''כ איך יוכל לגלח ז' ימים של שנה שניה א''כ לפי זה מוכרח לומר שמ''ש רבינו ז''ל לעיל ובסוף השנה נטמא היינו ז' ימים קודם וזו היא כוונת הר''א ז''ל לומר דדברי רבינו ז''ל ע''כ בהא איירי וזהו שאמר ודבריו אינם אלא בשנטמא וכו'. כל זה היא כוונת הר''א ז''ל והתחיל בדבריו ואמר כל זה אינו מספיק שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה היה מגלח ממה נפשך כלומר כיון שזה לא נטמא שבעה ימים קודם תשלום השנה אלא ו' או פחות א''כ ממה נפשך וכו' מגלח דאם הוא מצורע ולא טמא מת יפה מגלח ואם הוא טמא מת עדיין לא חל הנזירות דעדיין לא שלמו ז' לימי הטומאה ויפה היה מגלח ביום אחרון דאם היה נטמא ביום אחרון של תשלום השנה הראשונה היינו דקאמר הר''א ז''ל שלא נטמא בסוף שבעה כלומר סוף שבעה ימים האחרונים דהיינו היום האחרון וקאמר בתחילה סוף שבעה משום דבעי למימר בתר הכי תחלת שבעה ולהכי קאמר דכיון שאם היה נטמא ביום אחרון היה מגלח כדין לסוף שבעה לענין הטומאה אע''פ שאינו מצורע השתא נמי אפי' שנאמר שנטמא שלשה או ארבעה ימים קודם וכשבא לגלח בסוף ז' של תשלום השנה הראשונה עבר זמן הז' לטומאתו לא איכפת לן כלל כיון דעדיין לא חל נזירות טהרה כל זמן שלא הביא חטאת אחר ז' לטומאתו וכשהיתה זו התגלחת של שנה ראשונה לא נאמר דילמא טמא היה ולא מצורע וזו התגלחת של שנה ראשונה היא תגלחת הטומאה דזה אי אפשר כיון דלא שלמו הז' לטומאה שזה לא נטמא אלא חמשה או ששה ימים קודם א''כ עדיין לא חל נזירות טהרה וכשיגלח בסוף ז' אחר שנה ראשונה לא איכפת לן כלל אע''פ שעבר זמן הז' וא''כ היה מספיק בתגלחת זו לטומאה ואח''כ תגלחת אחרת לשנה שניה ואח''כ תגלחת אחרת לשלישית והיה די בז' שנים וז' ימים. זו היא כוונת הר''א ז''ל וכד מעיינת ביה דבריו נכוחים למבין ונסתלקו התמיהות שתמה עליו הרב בעל כ''מ ז''ל ומ''ש דלא ידע מאי קאמר בעיני שפיר קאמר כדכתיבנא:

ג וְכֵן אִם נָדַר עֶשֶׂר שָׁנִים נְזִירוּת וְהָיָה בָּהֶן סְפֵק מְצֹרָע וְנוֹלַד לוֹ סְפֵק טֻמְאָה בְּסוֹפָן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שׁוֹתֶה בְּיַיִן עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה וּמְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת אַחַת בְּסוֹף כָּל עֶשֶׂר שָׁנִיִם. תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִסְפֵק יְמֵי צָרַעְתּוֹ. שְׁנִיָּה לִסְפֵק יְמֵי סְפִירוֹ שֶׁל מְצֹרָע. שְׁלִישִׁית לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ. רְבִיעִית תִּגְלַחַת טָהֳרָה:

ד וְכֵיצַד מֵבִיא זֶה קָרְבְּנוֹתָיו. אִם הָיָה עָשִׁיר כּוֹתֵב נְכָסָיו לַאֲחֵרִים שֶׁמְּצֹרָע עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי לֹא יָצָא. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה בְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכָל חַטַּאת עוֹף מֵהֶן לֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וּמֵבִיא בְּתִגְלַחַת רְבִיעִית קָרְבַּן נָזִיר טָהוֹר שֶׁהוּא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה וכיצד מביא זה קרבנותיו וכו'. שם בגמ' (דף ס') מגלח ארבע תגלחיות ראשונה מביא צפרים וחטאת העוף ועולת בהמה שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה אמרת תגלחת ראשונה מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרים חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ולגלחו תוך שבעה א''א דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ואי לאו מצורע ודאי הוי והוא טמא חטאת העוף חובתו וצפרין אבראי קא מתעבדן ולא הוי חולין בעזרה ועולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרין אבראי קא מתעבדן חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו והא קא בעי אשם ר''ש היא דאמר מייתי ומתני תגלחת שניה ושלישית צפרין לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתנה ואי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה ואי טמא או מוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה שאר קרבנו: וראיתי לכתוב פה קרבנות המצורע וקרבנות נזיר טמא וקרבנות נזיר טהור כדי שיובנו הדברים יפה. והנה בטהרת מצורע צריך להביא מלבד השתי צפרים כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. ונזיר טמא צריך להביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. ונזיר טהור צריך להביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים: והשתא מ''ש רבינו אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים. מבואר בתוספתא בתגלחת שניה להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני (נמצא עני) ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו ואע''פ שהתוספתא לא כתבה שיכתוב נכסיו לאחר אלא בתגלחת שניה היינו טעמא משום דבתגלחת ראשונה אם נזיר הוא בין טמא בין טהור אין חילוק בין עני לעשיר בקרבנותיו ומשום מצורע שיש בו חילוק בין עני לעשיר אינו צריך להתנות שאין מצורע מביא קרבנות בתגלחת ראשונה. ורבינו לא חשש לזה וכתב בתחלה כללות המעשים שהוא צריך לעשות. ומ''ש ואח''כ מביא חטאת העוף וכו' עד שהוא ג' בהמות. מבואר בגמרא ובתוספתא:

ה שָׁלֹשׁ חַטְּאוֹת הָעוֹף שֶׁמֵּבִיא בִּשְׁלֹשׁ הַתִּגְלָחוֹת. חַטָּאת רִאשׁוֹנָה לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ. שְׁנִיָּה לִסְפֵק צָרַעְתּוֹ שֶׁאֵין הַמְצֹרָע מֵבִיא קָרְבָּנוֹ אֶלָּא לְאַחַר תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה. וְכֵן חַטָּאת שְׁלִישִׁית לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ שֶׁאֵין תִּגְלַחַת אַחַת עוֹלָה לְנִזְרוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ וְשֶׁמָּא מְצֹרָע וַדַּאי וּטְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה שֶׁהַתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה לְצָרַעְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְתִגְלַחַת שְׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה בַּשְּׁלִישִׁית:

כסף משנה ומה שכתב שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות חטאת ראשונה לספק טומאתו. כלומר ולא לספק צרעתו מפני הטעם שכתב שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה. ומ''ש שניה לספק צרעתו. כלומר ולא לספק טומאתו שאם טמא היה כבר יצא י''ח בחטאת ראשונה ואם מצורע היה תגלחת ראשונה ושניה היו לצרעתו ותגלחת שלישית תהיה לטומאתו וז''ש וכן חטאת שלישית לספק טומאתו וכו':

ו * שָׁלֹשׁ עוֹלוֹת בְּהֵמָה שֶׁמֵּבִיא עִמָּהֶן עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא מַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם טָהוֹר אֲנִי זוֹ מֵחוֹבָתִי וְאִם טָמֵא אֲנִי הֲרֵי הִיא נָדְבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּשְּׁנִיָּה וּבַשְּׁלִישִׁית:

ההראב"ד שלש עולות בהמה שמביא עמהן וכו' ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע. א''א זה אי אפשר שאין למצורע עולה בתגלחת ראשונה ולא שם קרבן אלא אם מוחלט הייתי עולה ראשונה נדבה ושניה ושלישית אחת לספק ספירו ואחת לספק טומאתו ואם טהור מטומאת מת הייתי ודאי מצורע עולה ראשונה נדבה והשניה והשלישית חובה לספירת מצורע ורביעית לטהרתו ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה נדבה והשניה ושלישית אחת לספירו ואחת לטומאתו וזו לטהרתו ואם טהור הייתי ולא מצורע הייתי הראשונה חובה וכולן נדבה:

כסף משנה ומ''ש שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי. כמו שנתבאר שנזיר טהור כשמגלח בסוף ימי נזירותו צריך להביא כבש לעולה ואם טמא אני הרי היא נדבה שנזיר טמא אינו צריך להביא עולת בהמה. ומ''ש וכן הוא אומר בשניה ובשלישית. זה הוא מה ששנינו בתוספתא בתגלחת שניה אם טמא אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה. כלומר אם טמא הייתי בתחלה וכך פירשו התוס' עולה ראשונה נדבה שאין נזיר טמא מביא עולת בהמה וזו חובה שנמצאת זו תגלחת טהרה שמביא עליה כבש לעולה ואם טהור הייתי עולה ראשונה חובה שנזיר טהור מביא כבש לעולה וזו נדבה שכבר הביא בראשונה קרבן טהרתו וכן בשלישית אומר אם טהור הייתי בתחלה אותה עולה ראשונה מחובתי והשאר נדבה ואם טמא הייתי בתחלה עולה ראשונה נדבה אבל לא יאמר וזו חובה מפני שהעולה המחוייבת לו לקרבן טהרתו כבר הביאה בתגלחת שניה ומפני כך דייק רבינו וכתב ואם טמא אני הרי זה נדבה וכן בשניה ובשלישית כלומר לשון הרי זה נדבה יצדק לאומרו גם בשניה ובשלישית אבל לומר בהן וזו חובה אף כי יצדק בשניה בשלישית לא יצדק:

ז וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה בְּתִגְלַחַת רְבִיעִית. וְאוֹמֵר וּמַתְנֶה אִם טָמֵא הָיִיתִי עוֹלָה רִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם מֻחְלָט הָיִיתִי רִאשׁוֹנָה חוֹבַת מְצֹרָע וְזוֹ חוֹבַת נְזִירוּת וּשְׁתַּיִם הָאֶמְצָעִיּוֹת נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת הָיִיתִי וּמְצֹרָע עוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְכֵן הַשְּׁנִיָּה אַחַת לְחוֹבַת מְצֹרָע וְאַחַת לְחוֹבַת נְזִירוּת וּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית נְדָבָה וְהַשְּׁאָר קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם טָמֵא הָיִיתִי וּמְצֹרָע עוֹלָה רִאשׁוֹנָה חוֹבַת צָרָעַת וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית נְדָבָה * וְזֶה קָרְבַּן תִּגְלַחַת טָהֳרָה:

ההראב"ד וזה קרבן תגלחת טהרה. אבל האשם והעולה אין מעכבין. א''א זה אינו כן שהאשם לדברי הכל מעכב מלמנות נזירות של טהרה ובגמרא מקשה והא איכא אשם ר''ש היא דאמר מייתי ומתנה פירוש מייתי לשלמים דקא סבר מביאין קדשים לבית הפסול ומייתי שלמים לקדושת אשם ונפסלין מגבול אשם ואילך:

כסף משנה ומ''ש ומביא קרבן בתגלחת רביעית ומתנה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה. כמו שנתבאר. אבל מה שכתב וזו חובה קשה שאם נזיר טמא היה בתחלה תגלחת שניה היא תגלחת טהרתו וכבר הביא בה כבש לעולה לחובתו. ויש לומר דמשום דאיכא לספוקי דקרבנות תגלחת שניה לצרעתו היו אין אנו יכולים לומר דכבש שהביא אז לעולה יעלה לו בודאי לחובת נזירות טהרה וכן בשלישית כיון דאיכא לספוקי שמא מוחלט היה בתחלה ושתי קרבנות שבשתי תגלחות ראשונות לא עלו לנזירותו כי אם לצרעתו ושלישית עלתה לו לקרבן טומאה הוה ליה רביעית לקרבן טהרה חובה. ומ''ש ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע. ק''ל דכיון שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה כמו שקדם היאך אפשר לומר שראשונה תהא חובת מצורע וכבר השיגו הראב''ד בזה. וכן מ''ש וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, קשה דלפי מה שכתב שהאחד חובת מצורע למה לא תהיה שניה חובת נזירות ואף אם תאמר דמספקי בנזיר טמא תהיה תגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה והשלישית חובת נזיר טהור. ומ''ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות. גם על זה יקשה דאיפכא מיבעי ליה אחת לחובת נזירות ואחת לחובת מצורע דראשונה א''א להיות לחובת מצורע שהמצורע אינו מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה. וי''ל דאה''נ וכי נקט ברישא לחובת מצורע לאו דוקא. ומ''ש ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת, קשה כיון שאין מצורע מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה היאך אפשר לומר דעולה ראשונה עולת חובת מצורע וכן יקשה על מ''ש ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה וע''פ הקדמתו שעולה ראשונה חובת צרעת ותגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה למה לא תהיה תגלחת שלישית תגלחת נזיר והעולה חובה: ואפשר לומר שלא הקפיד רבינו לומר שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה אלא על חטאת העוף אבל עולת בהמה אף אם יביאנה מוקדמת לתגלחת שניה אין בכך כלום. וע''פ זה נפרש דברי רבינו בשלש עולות בהמה על הראשונה הוא מתנה ואומר וכו' עד וזה חובה כמו שפירשתי. ומ''ש אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, קשה למה לא נאמר שהשניה חובת נזירות טהרה ואם תאמר משום דאיכא לספוקי דילמא טמא מת הוא ונזיר טמא אינו מביא עולת בהמה תינח בשניה אבל השלישית טמא שהיא חובת נזיר טהור וכן יקשה על מה שכתב ואם טמא הייתי ומצורע וכו' ושניה ושלישית נדבה וכמו שהקשיתי לעיל וצ''ע: כתב הראב''ד ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע א''א זה א''א שאין למצורע עולה וכו' עד הראשונה חובה וכולן נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה עכ''ל:

לחם משנה (ו-ז) שלש עולות בהמה וכו' ואומר ומתנה אם טמא הייתי וכו'. דברי רבינו ז''ל מתמיהין דבפ' שני נזירים (דף ס') אמרינן אמרת תגלחת ראשון מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוי ולא טמא הוא ציפורין חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ע''כ. וכן אמרו שם ואם טמא ומוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה. ורבינו ז''ל כתב בשניהם בהפך שכתב גבי טהור מטומאת מת ומצורע שעולה הראשונה חובת מצורע וכן כתב גבי טמא ומצורע ובגמרא נראה דהוי נדבה כדכתיבנא. גם קשה דאין למצורע עולה בתגלחת הראשונה וכמו שהשיג עליו הר''א ז''ל. מיהו לזה תירץ הרב בעל כ''מ ז''ל דלא אמר אין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת אלא דוקא בחטאת העוף ולא בעולה. גם קשה דנראה דכפל שני דברים בתחילה אמר ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וכו' והיינו ודאי שהוא טמא שאם הוא טהור היינו חלוקה דלקמיה ואח''כ כתב ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת וכו' והיא היא. מיהו לזה היה נראה לומר דמאי דקאמר בתחילה ואם מוחלט היינו מוחלט וספק טמא ולבסוף אמר ודאי טמא ודאי מצורע דבין בזה ובין בזה ראשונה חובת מצורע ושניה ושלישית נדבה. אבל מ''מ קשה דאין לו להתנות אלא בודאי טמא ובודאי מצורע וכן בטהור ומצורע וכן בטמא ואינו מצורע ואינו טמא ואינו מצורע ובזה הוא מתנה בכל החלוקות אשר תחת האפשר ולמה ליה לאתנויי בודאי מוחלט וספק טמא. גם מ''ש אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה תמה על זה הרב כ''מ ז''ל דתגלחת שניה היא תגלחתו וכבר הביא החובה ולזה תירץ יפה דקאמר כאן אם טמא הייתי ר''ל טמא וספק מצורע וכיון דהוי ספק מצורע איכא למיחש דילמא תגלחת שניה מצורע ואינו יוצא בה ידי חובת קרבן טהרה, מ''מ קשה מה שהקשיתי למה לי לאתנויי בספיקו לא היה לו להתנות בודאי ולומר אם טמא ולא מצורע ויהיה התנאי בד' חלוקות כדכתיבנא. ומ''ש רבינו ז''ל וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות כו' קשה דכיון דאם הוא מצורע התגלחת הראשונה היא תגלחת של ימי חלוטו והתגלחת הב' היא תגלחת של ימי ספירתו א''כ איך יעלה אותו הקרבן לחובת נזירות טהרה ויותר היה ראוי לומר שהתגלחת השלישית שהיא תגלחת טהרה כיון שהוא לא היה טמא שיעלה העולה לשם חובה והשני' והרביעי' לנדבה. ונראה לומר דרבינו ז''ל כתב בפ' י''ח מהל' מעשה הקרבנות וז''ל וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו בחוץ בתוך ימי הספירה פטור שעדיין לא נראו בעלי הקרבנות האלו לכפרה אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין שהעולה דורון היא והחטאת והאשם היא עיקר הכפרה וכן נזיר ששחט חטאתו בתוך ימי הנזירות פטור הקריב עולתו או שלמיו בחוץ חייב שהחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות ע''כ. וכיון דעולה דמצורע בתוך ימי הספירה הוי זמנו וכן עולה דנזיר בתוך ימי נזירותו מפני כן כתב רבינו ז''ל דעולה ראשונה דמצורע עולה לעולה דסוף ימי הספירה דהוי כהקריב בתוך ימי הספירה דבדיעבד הוי קרבן וכן בנזיר בתוך ימי הנזירות דהיינו אחר ספירת מצורע העולה היא עולה לעולת נזיר דאע''פ שהקריבה קודם זמנו אין בכך כלום, ואע''ג דהיה יכול לומר מדה שלישית היא חובת נזירות שהוא תגלחת נזירות טהרה כדכתיבנא והשניה הוי חובה למצורע דהוי תשלום ימי ספירה והראשונה נדבה וכן היכא דהוא מצורע וטמא היה יכול לומר דהראשונה נדבה והשניה היא חובה למצורע דהוי תשלום ימי הספירה והכי הוה עדיף טפי מ''מ כל כמה דמצי בתחילה לעשות חובה עושה דאינו עושה נדבה אלא אחר שכבר השלים חובתו וכיון דיכול לעשותו חובה עושה בתחלה אע''פ שהוא קודם זמנו אע''פ שזה דוחק קצת. וא''ת א''כ כשהוא מצורע וטמא למה לא נאמר תגלחת שלישית דהוי של טומאה ליהוי עולה שלו חובה לנזירות טהרה ואע''פ שהקריבה קודם זמנה אין בכך כלום כדכתיבנא דכיון דנשלמו ימי הטומאה והביא חטאתו כבר חל נזירות טהרה כדכתב רבינו ז''ל בפ' ששי ואין התגלחת מעכב וא''כ כיון דכבר חל עליו נזירות טהרה ליהוי העולה לחובת נזירות טהרה והרביעית נדבה והוי כהקריב עולה בתוך ימי הנזירות. וי''ל דמ''מ הטומאה סותר הכל וכשבא נזירות טהרה פנים חדשות באו לכאן וצריך שעל כל פנים יגלח והוא אינו מגלח אלא אחר העולה שצריך לגלח על אחד מן הדמים וא''כ כיון שלא גילח אין ראוי שיקריב עולה חובה לנזירות טהרה משא''כ בצרעת דאפי' שהוא מצורע ולא גילח עצמו בנזירותו הוא עומד כדכתב רבינו ז''ל בפ''ז נטמא במת בתוך ימי צרעתו סותר את כל הקודמין שהרי בנזירותו הוא עומד ע''כ. משמע דנזיר הוא וכיון שכן ראוי שיקריב עולה נזירות טהרה אע''פ שלא גלח אבל בטומאה אינו כן אע''פ שבטומאה ג''כ אין התגלחת מעכב מ''מ יש חילוק ביניהן כדכתיבנא. זה נראה לתת טעם לרבינו ז''ל. ומ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל דמאי דקאמר אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות דלאו דוקא אלא ראשונה לחובת נזירות אינו נראה לי דאינו ראוי להביא ההיא דחובת נזירות אלא אחר שנטהר מהצרעת וכן מה שכתב שלדברי רבינו ז''ל היכא דהוא מוחלט וטמא התגלחת השנית הוא לטומאה אינו כן דודאי תגלחת השנית לצרעתו והשלישית לטומאתו הוא אף על גב דהיה ראוי לומר דבתגלחת השלישית תהיה העולה לחובת נזירות מ''מ כבר נתתי טעם בדבר למה לא אמר רבינו ז''ל כן ונסתלקו התמיהות אשר תמה על רבינו ז''ל. ודברי הראב''ד ז''ל בהשגות נתקשו בעיני הרבה במה שכתב אם מוחלט הייתי עולה הראשונה נדבה ושניה ושלישית אחת לספק ספירה ואחת לספק טומאתו דאמאי קאמר לספק ספירתו לודאי ספירתו היא כיון דהוא מתנה אם הוא טמא בודאי והיה לו לומר אחת לספירתו ואחת לספק טומאתו. ועוד קשה עליו ג''כ מה שהקשיתי בדברי רבינו ז''ל דמשמע דהוא מתנה אם הוא מוחלט וספק טמא ליהוי אחת לספק ספירתו ואחד לספק טומאתו למה ליה לאתנויי בספיקות הוה ליה להתנות בד' חלוקות הראויות כדכתיבנא. גם מ''ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ודאי מצורע עולה ראשונה נדבה ושניה ושלישית חובה לספירת מצורע ורביעית לטהרתי דהיכי קאמר שלישית לספירת מצורע שאינו אלא השניה והשלישית לטהרה דכיון דהוא טהור ומצורע התגלחת השניה היא תגלחת שניה של מצורע והיא של ימי ספירה ואותה העולה היא חובה לימי ספירות והשלישית הוי תגלחת טהרה והוי חובה לטהרתו איך הוא כתב ג' לספירתו וד' לטהרתו. גם מ''ש אם טמא הייתי ומצורע עולה הראשונה נדבה ושניה וג' אחת לספירתו ואחת לטומאתו דעולת בהמה לטומאתו מאן דכר שמיה ולמה לי עולת בהמה לתגלחת טומאה ואיך במקום עולת העוף יביא הוא עולת בהמה במקום העוף מה שלא אמר הכתוב. סוף דבר שדברי השגה זו נעלמו ממני. כל כך קשה אצלי על פירוש דברי רבינו ז''ל והראב''ד ז''ל אבל המובן מפשטא דשמעתתא וכפי דברי רש''י ז''ל נראה דהתנאים צריכים להיות בכי האי גוונא אם אינו טמא ואינו מוחלט הראשונה חובה וכולן נדבה דהראשונה תגלחת טהרה ואם טמא ומוחלט ג' ראשונות נדבה והרביעית חובה דהשתי תגלחות הראשונות הם תגלחות מצורע והג' תגלחת טומאה ואין בהם עולת בהמה ואע''פ שבתגלחת שניה של מצורע איכא עולת בהמה כיון דאנו מביאין חטאת העוף על הספק ולא חטאת בהמה משמע דאין מביאים עולת בהמה חובה. כן נראה מדברי רש''י ז''ל שכתב שם ואי אמרת דטמא ומוחלט וכו' הילכך בתגלחת שניה מיבעי ליה לאתנויי חטאת העוף כו' ואידך חטאת העוף דקא מייתי בתגלחת שלישית וכו' ועולת בהמה ושבזו ושבזו תהוי נדבה משמע דאית ליה דאם טמא ומוחלט שניה ושלישית נדבה הראשונה ג''כ אמר בגמ' בהדיא דהוי נדבה נמצא דשלשתן נדבה והרביעית חובה ואם טמא ולא מוחלט השניה חובה שהיא תגלחת טהרה והראשונה והשלישית והרביעית נדבה ואי מוחלט שלא טמא השתים הראשונות והרביעית נדבה ושלישית חובה שהיא תגלחת טהרה. או נאמר בדרך אחרת אם לא טמא ולא מוחלט הראשונה חובה וכולן נדבה ואי מוחלט ולא טמא השניה חובת מצורע לספירתו והרביעית תגלחת טהרה וראשונה ושלישית נדבה ואי טמא ולא מוחלט השניה שהיא תגלחת טהרה חובה וראשונה ושלישית ורביעית נדבה ואי טמא ומוחלט הראשונה נדבה והשניה חובה לספירת מצורע והשלישית נדבה שהיא תגלחת טומאה והרביעית חובה שהיא לתגלחת טהרה ודרך זה יבא על נכון בפשטא דשמעתא אע''פ שמדברי רש''י ז''ל אינו נראה כן אלא שאין בתנאי זה חובה בתשלום ספירת מצורע כלל כדכתיבנא ומ''מ דרכו של רבינו ז''ל הוא דחוק מאד כדכתיבנא ויותר מהמה דברי הר''א ז''ל כמו שכתבתי ועדיין צ''ע:

ח אֲבָל הָאָשָׁם וְהָעוֹלָה אֵינָן מְעַכְּבִין לֹא בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא בְּצָרַעַת. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר אִם הוּא מְצֹרָע וַדַּאי וְלֹא נִטְמָא בְּמֵת הֲרֵי טָהַר בְּצִפֳּרִין וְחַטַּאת הָעוֹף הִיא חַטָּאתוֹ וְלֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק וְעוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁעִמָּהּ מִקָּרְבַּן תִּגְלַחַת טָהֳרָה כְּדֵי שֶׁיְּגַלֵּחַ עַל הַבְּהֵמָה. וְאִם טְמֵא מֵת הוּא הֲרֵי עוֹלַת בְּהֵמָה נְדָבָה. וְאִם אֵינוֹ מְצֹרָע וּטְמֵא מֵת הוּא חַטַּאת הָעוֹף קָרְבַּן נָזִיר שֶׁנִּטְמָא וְעוֹלַת בְּהֵמָה נְדָבָה וַהֲרֵי הֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה בָּאַחֲרוֹנָה. וְאִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע עוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁהֵבִיא בַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה הִיא מֵחוֹבַת תִּגְלַחַת וְחַטַּאת הָעוֹף בָּאָה עַל סָפֵק וַהֲרֵי לֹא נֶאֱכֶלֶת:

כסף משנה ומ''ש רבינו אבל האשם והעולה אינם מעכבים. מבואר בדברי התוספות שכתבתי שפירשו על התוספתא שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה אבל אשמו אינו מעכבו. והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א אינו כן שהאשם לדברי הכל וכו'. ובאמת כי מה שאמרו בגמ' ר''ש היא דאמר מייתי ומתנה הוא תמוה אצלי שמאחר שבברייתא אינו מוזכר שיביא אשם היאך אפשר לומר דאשם מעכבו מאי משני ר''ש היא דאמר מייתי ומתנה דהא תינח לר''ש אלא לרבנן מאי איכא למימר שהרי אין לזה תקנה. ולכן נ''ל שרבינו מפרש דכי מקשי והא בעי אשם לא משום דמעכב מקשה הכי דהא ודאי אינו מעכב וכמו שכתבו התוספות אלא לבעל הברייתא מקשה דהל''ל כל קרבנות דמצי מייתי אע''פ שאינם מעכבים וא''ה ה''ל למיתני דלייתי נמי אשם ושני ליה דהא מני דאמר דמייתי אשם ר''ש היא וכיון דרבנן פליגי עליה לא בעא למיסתם ברייתא כיחידאה: ומ''ש רבינו שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא מצורע עני ונזיר טמא. ותמיה לי אע''פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה: ומ''ש נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין. מבואר בברייתא ובתוספתא שכתבתי שמביא צפרי מצורע ושאר דבריו מבוארים:

לחם משנה אבל האשם והעולה וכו'. הר''א ז''ל נראה שמשיג על רבינו ז''ל על אשם שהוא מעכב בתגלחת הצרעת אבל בנזיר טמא ודאי דאית ליה להר''א דאינו מעכב וכדכתב רבינו ז''ל בפ' ו' דקי''ל כרבנן דחטאת מעכב ולא אשם וכדאמרינן בפ' ג' דנזיר ולא השיגו שם הר''א ז''ל אבל הא דאשם אינו מעכב בתגלחת הצרעת קשיא ליה להר''א ז''ל דהוא מפרש הגמרא דמקשה (שם) הא בעי אשם דמעכב ותירצו עביד לה כר''ש אבל לרבנן אין תקנה כלל ואם כן לרבנן דאשם מעכב ולא מצי לאתנויי באשם אין לזה שאירע לו אלו הספיקות תקנה כלל אבל רבינו ז''ל דעת אחרת עמו והוא דעת התוס' בפ''ח דנזיר דהקשו בגמרא הכי דהא בעי אשם דמעכב ע''כ צריך לאתויי ולהתנות ואמאי לא מני לה הברייתא ותירצו הכי אי מצית למימר דאשם מעכב היינו לר''ש משום דלדידיה אית ליה תקנה דיכול להתנות אבל לרבנן דאינו יכול להתנות דאין מביאים קדשים לבית הפסול ודאי אשם מעכב דאם כן נמצא דאין לזה תקנה כלל ובודאי דלדידיה אין מעכב ואע''ג דאמרינן בפ' האומר משקלי עלי כשם שחטאתו ואשמו מעכבין וכו' היינו ר' ישמעאל דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה. כן נראה לפרש דברי רבינו ז''ל וכן נראה דעת התוס' ז''ל בפ' כהן גדול ונזיר שכתבו דלרבנן לא מעכב אשם ואע''ג דרבינו ז''ל כתב בפי''ח מהלכות מעשה הקרבנות שהחטאת והאשם הם עיקר הכפרה גבי מצורע כמו שכתבתי למעלה היינו לומר דאינו מתכפר לו אבל מ''מ אינו מעכבו מלאכול בקדשים והא דכתב בפי''ד אבל חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם וכו' חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינו מעכבו מלשתות ביין ולא כתב חוץ מאשם מצורע שאינו מעכב וכן אשם נזיר טמא כמו שכתב כאן ודאי דהדין כן אלא שרבינו ז''ל נמשך שם אחר לשון הגמרא ושם בפ' האומר משקלי עלי לא הזכירו אלא חטאת נזיר ולא חשו להזכירה בגמ' אשם נזיר טמא ואשם מצורע משום דלא נחת רב פפא התם לומר אלא דכללא דכייל מתני' לאו כלל גמור הוא וכיון דהביא חד דלא אתקיים ביה כללא לא חש להביא אינך. ועל פי מה שכתבתי אתי שפיר מ''ש רבינו ז''ל בריש הלכות מחוסרי כפרה גבי מצורע דאין האשם והעולה מעכבין דהוא מסכים למ''ש כאן והרב בעל כ''מ ז''ל כתב שהוא ט''ס ולא זכר ממ''ש כאן. גם מה שפירש הרב בעל כ''מ ז''ל כאן דרבינו ז''ל מפרש דכי מקשה בגמרא והא בעי אשם הוא דאע''ג דאינו מעכב היה לו לאתויי ולהתנות אינו נראה לי כן דא''כ אמאי לא קשה ליה מאיל השלמים דנזיר דאמאי לא מייתי ליה בתגלחות הראשונות וכן עולת העוף דנזיר טמא אלא ודאי דעיקר הדבר כמו שכתבו התוס' ז''ל דאין לחוש באלו כיון דלא מעכבי לא הצריכו להביא ולהתנות ולפ''ז א''ש ג''כ מה שתמה דעולת העוף דנזיר ומצורע למה לא יביא ויתנה עליה דלא הצריכו להביא ולהתנות בודאי שאינו מעכב ותמיהתו שתמה הרב הנזכר ז''ל אינו אלא על פי מה שהוא סובר בדעת רבינו ז''ל דקושיית הגמרא הוי דאע''ג דאינו מעכב היה לו להביא ולהתנות אבל לפי מה שפירשתי בדעת רבינו ז''ל שהוא מפרש קושיית הגמרא והוא מסכים לדעת התוס' ז''ל אתי שפיר הכל: עולת בהמה שעמה מקרבן תגלחת טהרה וכו'. כלומר דילמא אינו מצורע והוי תגלחת טהרה וצריך לגלח על קרבן:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת כְּשֶׁהָיָה קָטָן אוֹ אִשָּׁה. אֲבָל הָאִישׁ אֵינוֹ מְגַלֵּחַ מִסָּפֵק לֹא תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא תִּגְלַחַת צָרָעַת. שֶׁמָּא טָהוֹר הוּא וְנִמְצָא מַקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא תִּגְלַחַת טָהֳרָה בִּלְבַד. שֶׁאֵין אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת אֵלּוּ לְעַכֵּב אֶלָּא לְמִצְוָה:

כסף משנה בד''א שהוא מגלח ד' תגלחות כשהיה קטן או אשה וכו'. בריש פרק שני נזירים (דף נ"ז):

לחם משנה שאין ד' תגלחות אלו לעכב אלא למצוה וכו'. בר''פ שני נזירים (דף נ"ז:) אמרו מר זוטרא מתני להא שמעתא דשמואל אסיפא שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל וכו' והא קא עביד השחתה וכו' (כך היא גירסת רש"י והתוס' ז"ל) ותירצו אמר שמואל באשה וקטן ומדהקשו והא קא עביד השחתה משמע דבתגלחת מצורע פריך וכדפירש''י ז''ל דבתגלחת של מצורע דמגלח זקנו שייך השחתה אבל לא אתגלחת טומאה דאינו מגלח אלא ראשו וכיון דהקשו בתגלחת של מצורע דאמאי מגלח דהא קא עביד השחתה ותירצו באשה וקטן משמע דאם אין אשה וקטן אינו מגלח וסגי בלא גילוח כי היכי דאמרינן בלישנא קמא באשה וקטן והתם היכא דהוי גדול סגי בלא גילוח ואי גילוח מעכב גבי מצורע אמאי סגי בלא גילוח לכך כתב רבינו ז''ל דאין תגלחת מצורע מעכב ונתן טעם שמא הוא טהור ומקיף את ראשו כדי לתת טעם לתגלחת הטומאה דליכא בהו השחתה. אבל קשה בהל' טומאת צרעת פי''א שכתב שם רבינו ז''ל תגלחת המצורע וטבילתו אינן מעכבות השיגו שם הר''א ז''ל דודאי תגלחת מצורע מעכב וכן פירש שם הרב בעל כ''מ ז''ל דעת רבינו ז''ל מסכים לדעת הר''א ז''ל וכאן כתב רבינו ז''ל בהפך ולא השיגו כאן הר''א ואם נאמר דמאי דקאמר שד' תגלחות אלו אינם לעכב הוא מפני שהם תגלחות ספק אבל אם היו תגלחות ודאי הוו מעכבין. לא היא חדא דבטומאה ובנזירות אפי' ודאי לא מעכבי כדכתב רבינו לעיל בהלכות אלו ועוד דאי ודאי מעכבי גבי מצורע דספק למה מותר לאכול בקדשים אלא משמע דאפי' ודאי לא מעכבי. ולכך נראה לכאורה דדעת רבינו ז''ל דתגלחת מצורע לא מעכב ואולי טעמו מכח הסוגיא האמורה בפרק שני נזירים והר''א ז''ל אולי לא גריס הא קעביד השחתה אלא והא קעביד הקפה ולא פריך אלא אתגלחת טומאה אבל ודאי בתגלחת של מצורע לא פריך דכיון דמעכבי עבדינן ליה, אי נמי הר''א ז''ל פסק כלישנא קמא ועדיין צריך עיון בדעת רבינו ז''ל:

י נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וַדַּאי וְנִטְמָא בְּסָפֵק כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּתוֹ כֻּלָּהּ שֶׁהֲרֵי נָפְלוּ הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים בִּסְפֵק טֻמְאָה שֶׁנִּטְמָא וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה וְשׁוֹתֶה בְּיַיִן. וּמֵאַחַר שֶׁיָּבִיא קָרְבַּן צָרָעַת אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים:

כסף משנה נזיר שנצטרע בודאי ונטמא בספק וכו'. בברייתא בגמרא ס''פ שני נזירים (דף נ"ט ס') בתוספתא טמא בספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים וכו' עד לאחר מ''ד יום. ומ''ש רבינו אם הזה בשלישי ובשביעי. נ''ל שטעות סופרים וצריך להגיה ומזה בשלישי ובשביעי:

לחם משנה נזיר שנצטרע ודאי וכו'. בס''פ שני נזירים (דף ס') אמרינן טמא ספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים ופירש''י ז''ל דבשבעה ימים הראשונים יעשה ב' תגלחות של מצורע כיון דהוא מוחלט ודאי ויאכל בקדשים אבל מ''מ הוא נזיר טהור ולכך מונה שלשים יום ומגלח ועדיין שמא הוא נזיר טמא והוי תגלחת טומאה ולכך ימנה שלשים יום אחרים דהוי ששים ושבעה ימים. ורבינו ז''ל קיצר בלשונו הרבה וצריך לפרש דבריו שמ''ש לאחר שיטהר מצרעתו אין פירושו כמו לאחר שיטהר מצרעתו שכתב גבי מצורע ודאי וטמא ודאי דהתם פירושו לאחר שנרפא מן הצרעת והכא פירושו לאחר שעשה ב' תגלחות של מצורע והביא קרבן כפרתו דהיינו נטהר מצרעתו ר''ל שנטהר כדינו ואח''כ כתב ומזה שלישי ושביעי להטהר מטומאת מת. ומ''ש ומגלח תגלחת הטומאה אינו בסוף הז' אלא בסוף ימי הנזירות שנדר על עצמו דדילמא אינו טמא ונזיר טהור הוא ואינו יכול לגלח ואח''כ יגלח וימנה נזירות טהרה בראשון ואח''כ יגלח ויטהר. כן מוכרח לפרש דבריו אע''פ שרבינו ז''ל קיצר בלשונו הרבה:

יא נִטְמָא וַדַּאי וְהָיָה מְצֹרָע בְּסָפֵק וְטָהַר מִסְּפֵק צָרַעְתּוֹ מוֹנֶה יְמֵי נְזִירוּתוֹ שְׁלֵמָה וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת הַנֶּגַע. שֶׁאֵין תִּגְלַחַת סְפֵק נִגְעוֹ דּוֹחָה נְזִירוּת. וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת מְצֹרָע הָרִאשׁוֹנָה לְתִגְלַחַת שְׁנִיָּה וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים. וּמַזֶּה בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שִׁבְעָה אֲחֵרִים לְטֻמְאַת מֵת וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה נְזִירוּתוֹ כֻּלָּהּ:

לחם משנה נטמא ודאי והיה מצורע בספק. שם שאמרו מוחלט ספק טמא ודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים ופירש''י ז''ל דימתין ז' ימים ויגלח לטומאתו ואחר כך ימתין שלשים יום דילמא אינו מצורע והוי נזיר טהור ויגלח לסוף שלשים יום פעם אחרת ואז אמרינן דילמא הוי מוחלט והוו ב' תגלחות של מצורע ויביא קרבנו ויאכל בקדשים אח''כ ימנה שבעה ימים אחרים לטומאתו ויגלח דאם היה מצורע וב' תגלחיות הוו של מצורע שפיר עבדי דצריך תגלחת אחרת לטומאה ואם אינו מצורע ותגלחת ראשונה שעשה הוי תגלחת טומאה הרי כבר יצא מידי נזירות טהרה בתגלחת שניה ואח''כ ימתין שלשים יום אחרים ויגלח ויביא קרבנו ויטהר. זהו הנכון הנראה מפשט השמועה אבל רבינו ז''ל לא כתב כן אלא שתגלחת הראשונה היא לסוף ז' ואח''כ מונה ז' ימים ויגלח ולפי זה קשה דכיון שהוא מצורע מספק דילמא לא היה מצורע אלא טמא ואיך יגלח בימי טומאתו כיון דלא הזו עליו בשלישי ובשביעי דאם גלח בימי טומאתו לוקה וכדכתב רבינו ז''ל בפ' ששי ואם הזו עליו שלישי ושביעי כמו שנראה ממה שאמרו מזה עליו בשלישי ובשביעי א''כ התגלחת הראשונה הוי תגלחת טומאה והרי נטהר מטומאתו ואיך יגלח אחרי כן אם אינו מצורע תגלחת שניה תוך שלשים כיון דכבר חל נזירות טהרה וצ''ע:

יב וְכֵן אִם הָיָה טָמֵא וּמְצֹרָע בְּוַדַּאי. לְאַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת צָרָעַת הָרִאשׁוֹנָה וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וּמְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ בַּשְּׁבִיעִי וְהִיא תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה שֶׁל צָרָעַת וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים וְסוֹפֵר שִׁבְעָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְאַחַר כָּךְ סוֹפֵר יְמֵי נְזִירוּת שְׁלֵמָה וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה וְשׁוֹתֶה בְּיַיִן:

לחם משנה ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ראשו וזקנו וכו' וסופר ז' ומגלח תגלחת טומאה וכו'. נראה דההזאה שהזה תוך ימי ספירו מועיל לטהרו מטומאת מת דכן כתב רבינו ז''ל בה' פרה אדומה פי''א כל המיטמאין מקבלין הזאה כיצד זבים וזבות ונדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהן בג' ובז' והרי הם טהורים מטומאת מת אע''פ שהם טמאים טומאה אחרת וכו', וא''כ כיון דהזה עליו בג' ובז' הרי נטהר מטומאת מת והא דצריך להמתין שבעה ימים כדי שיהא לו שער לגלח מפני דאין תגלחת אחת עולה לצרעתו ולטומאתו ובשבעה ימים קים להו לרבנן דאיכא שער לכוף ראשו לעיקרו כדאמרינן בפ' ג' מינים והשתא אתי שפיר שלא הצריך רבינו ז''ל הזאה אחרת בשבעה ימים של טומאת מת וכן בריש פרק זה כתב המזה שלישי ושביעי והיינו ליטהר מטומאת מת ואמאי טהור הא דילמא הוי מצורע ואחר כך הב' תגלחיות יצא מידי צרעתו ואחר כך ימנה לטומאתו ובאותן הימים היה ראוי להיות ההזאה אלא ודאי כדכתיבנא דאפי' שההזאה בימי צרעתו מועיל לו ליטהר מטומאת מת וצריך להמתין ז' ימים אחרים לתגלחת הטומאה דאין תגלחת אחת עולה לכאן ולכאן לצרעתו ולטומאתו. ואחר אשר נתבאר בפרק זה ענין קרבן בספק נתבאר מ''ש רבינו ז''ל למעלה בפ' שמיני ואם הביא זבחיו לא עלו לו דאחר כך יביא חטאת העוף בספק ודי לו דעולה ואשם אינם מעכבין וכיון שכבר הביאן בספק די לו וכמו שנראה מפרק זה ואם כן נסתלקה תמיהת הרב ב''י ז''ל שתמה שם שאיך יביא חולין בעזרה שיתנה ויאמר אם לא עלו הראשונים הרי חטאתי זה ואם לאו הוא חטאת העוף הבא על הספק: סליקו להו הלכות נזירות

יג לָמָּה סוֹפֵר שִׁבְעָה. שֶׁאֵין שִׁבְעַת יְמֵי הַטֻּמְאָה עוֹלִין בְּשִׁבְעַת יְמֵי סְפִירָה שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת וְתִגְלַחַת שֶׁל מְצֹרָע:

יד הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אִם לֹא אֶעֱשֶׂה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע וּנְזִירוּת כָּזוֹ מִנְּזִירוּת רְשָׁעִים הוּא. אֲבָל הַנּוֹדֵר לַה' דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ו-ז) 'נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ' (במדבר ו-ח) 'קָדשׁ הוּא לַה''. וּשְׁקָלוֹ הַכָּתוּב כְּנָבִיא (שֶׁנֶּאֱמַר) (עמוס ב-יא) 'וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְזִירוּת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

כסף משנה האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך וכו' הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא. משנה בריש נדרים (דף ט'). ומה שכתב אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ט':) במעשה דנזיר שבא לפני שמעון הצדיק: סליקו הלכות נזירות בס''ד

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן