הלכות נזירות - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נזירות - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין לְנָזִיר. הַטֻּמְאָה. וְהַתִּגְלַחַת. וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן. בֵּין פְּרִי בֵּין פְּסלֶת פְּרִי. אֲבָל הַשֵּׁכָר שֶׁל תְּמָרִים אוֹ שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְנָזִיר. וְ (במדבר ו-ג) 'שֵׁכָר' זֶה שֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו בַּתּוֹרָה הוּא הַשֵּׁכָר שֶׁל תַּעֲרֹבֶת הַיַּיִן:

כסף משנה שלשה מינים אסורין בנזיר וכו'. מפורש בתורה. ומ''ש בין פרי בין פסולת פרי. שם בגמרא (דף ל"ד) מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יצא מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון וכו' אמר מר מה הפרט פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרים ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הביניים ע''כ. פירוש גורקי בוסר. ענבי דכרים ענבים שהתליעו. דבין הביניים דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשים שמרים. ולא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרים ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם. ומ''ש אבל השכר של תמרים וכו' ושכר זה שנאסר עליו בתורה וכו'. פשוט הוא:

ב הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן כֵּיצַד. נָזִיר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִן הַפְּרִי שֶׁהוּא עֲנָבִים לַחִים אוֹ יְבֵשִׁים אוֹ בֹּסֶר. אוֹ שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִפְּסלֶת הַפְּרִי שֶׁהִיא הַזַּגִּין וְהֵם הַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנָה. אוֹ הַחַרְצַנִּים וְהֵם הַזַּגִּין הַפְּנִימִין שֶׁזּוֹרְעִים אוֹתָן הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְכֵן אִם שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן אוֹ אָכַל כְּזַיִת מִיַּיִן קָרוּשׁ שֶׁהוּא הַפְּרִי אוֹ שָׁתָה רְבִיעִית חֹמֶץ שֶׁהוּא פְּסלֶת הַפְּרִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. אֲבָל הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִים וּמֵי גְּפָנִים וְהַסְּמָדַר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְנָזִיר שֶׁאֵינָן לֹא פְּרִי וְלֹא פְּסלֶת פְּרִי אֶלָּא מִן הָעֵץ הֵן נֶחְשָׁבִין:

כסף משנה היוצא מן הגפן כיצד וכו'. נתבאר בסמוך. ומ''ש הזגים הם הקליפה החיצונה והחרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם. משנה בפ''ו כר''י. ומ''ש וכן אם שתה רביעית יין. שם (בדף ל"ח). ומ''ש או אכל כזית מיין קרוש: ומ''ש אבל העלים והלולבים וכו'. בפ''ק דערלה ויליף לה מקראי בפ' ג' מינים (דף ל"ה):

ג כָּל אִסּוּרֵי גֶפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁצֵּרֵף עֲנָבִים לַחִים עִם יְבֵשִׁים אוֹ עִם בֹּסֶר וְחַרְצָן וְזָג וְאָכַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת לוֹקֶה. וְכֵן אִם אָכְלָם זֶה אַחַר זֶה עַד שֶׁאָכַל מִן הַכּל כְּזַיִת לוֹקֶה. וְכֵן אִם שָׁתָה רְבִיעִית תַּעֲרֹבֶת יַיִן וְחֹמֶץ לוֹקֶה:

כסף משנה כל איסורי הגפן מצטרפין זה עם זה וכו'. משנה בפרק ששי דנזיר. ומה שכתב וכן אם אכלם זה אחר זה וכו'. שם בגמרא (דף ל"ו ל"ז):

לחם משנה וכן אם אכלם זה אחר זה. בפ' שלשה מינים (דף ל"ז:) גבי פלוגתא דר''ע ורבנן דר''ע אית ליה גבי נזיר היתר מצטרף לאיסור הקשו שם אלא הא דתניא מכל אשר יצא מגפן היין למד על איסורי נזיר שהם מצטרפין זה עם זה לר''ע השתא י''ל היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מבעיא אמר ליה היתר לאיסור בבת אחת איסור לאיסור בזה אחר זה ואע''ג דלא קי''ל כר''ע דהיתר מצטרף לאיסור כדכתב רבינו ז''ל בסמוך כתב רבינו ז''ל בזה אחר זה מצטרף דודאי הך זה אחר זה דמצטרף הוא ששהה כדי אכילת פרס ולא יותר וכיון דכל האיסורים מצטרפים בכדי אכילת פרס הוא הדין ודאי גבי נזיר אך אם שאר איסורים ילפינן מנזיר דיצטרפו בכדי אכילת פרס קשה דנימא דקרא לא אתא אלא כשנותנו בבת אחת בפיו ואיצטריך לומר דמצטרפין זה עם זה דלרבנן איצטריך קרא להכי:

ד דָּבָר הַמֻּתָּר אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְדָבָר הָאָסוּר בְּנָזִיר. כֵּיצַד. יַיִן שֶׁנִּתְעָרֵב בִּדְבַשׁ אַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם הַכּל טַעַם יַיִן וְשָׁתָה מִן הַתַּעֲרֹבֶת. וְכֵן הַצִּמּוּקִין שֶׁדְּרָסָן עִם הַגְּרוֹגָרוֹת וְטַעַם הַכּל טַעַם צִמּוּקִין וְאָכַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת אֵינוֹ לוֹקֶה. עַד שֶׁיִּהְיֶה מִדָּבָר הָאָסוּר בַּתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת בִּכְדֵי שָׁלֹשׁ בֵּיצִים וְאָכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים. כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין הַשָּׁוִים בְּכָל אָדָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

כסף משנה דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר וכו'. שם (דף ל"ה) אמר רבי אבהו אבהו אר''י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכו'. איתיביה אביי המקפה של תרומה וכו' מאי טעמייהו לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כלומר והרי דבשאר איסורין נמי היתר מצטרף לאיסור א''ל מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כלומר וכי אמר רבי אבהו דבנזיר היתר מצטרף ולא בשאר איסורים היינו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו'. (דף ל"ז) אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא וכו' כדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה וכו' אמר ליה הא מני רבנן היא ורבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא. הרי דלרבנן איסורי נזיר ושאר איסורים שבתורה שוים שאין היתר מצטרף לאיסור אלא א''כ יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס:

ה וְכֵן אִם שָׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְהָיָה הָרְבִיעִית יַיִן בִּכְדֵי פְּרָס מִן הַפַּת וְאָכַל כְּדֵי פְּרָס שֶׁנִּמְצָא שֶׁאָכַל רְבִיעִית יַיִן הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ו-ג) 'וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים'. לֶאֱסֹר דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַיַּיִן וְטַעְמוֹ כְּטַעַם הַיַּיִן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טַעֲמוֹ וּמַמָּשׁוֹ כִּשְׁאָר אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:

כסף משנה ומה שכתב וכן אם שרה פתו ביין והיה רביעית יין בכדי אכילת פרס מן היין וכו'. פשוט שם:

לחם משנה וכן אם שרה פתו ביין וכו'. רבינו ז''ל אזיל לטעמיה בפט''ו מהל' מ''א דטעם כעיקר כשאין בו כדי אכילת פרס הוי דרבנן וזו היא מחלוקת בין רש''י ור''ת ז''ל דלר''ת ז''ל טעם כעיקר הוי דאורייתא ולוקין עליו כל זמן שאין בו ששים ונתן בו טעם. והגם כי הטור ז''ל כתב בשמו ביו''ד בסימן צ''ח דאסור מן התורה עד ששים אלא שאין לוקין עליו תימה עליו כי התוס' והרא''ש ז''ל כתבו בשם ר''ת ז''ל דלוקין. איברא דרבינו חיים כתב בשם הרא''ש ז''ל דטעם כעיקר דאורייתא ומ''מ אם אין בו כדי אכילת פרס אין לוקין וזו הוא דעת הר''א ז''ל בהשגות ובעל ההל' ולזה הסכים הרשב''א ז''ל אבל דעת ר''ת ז''ל אינו כן וכבר הרגיש הרב''י ז''ל שם קושיא זו ותירץ דלא פליגי רבינו חיים ור''ת ז''ל לענין דינא. ובמחילה מכבוד תורתו דפליגי בענין המלקות אלא דאפשר כיון דהטור ז''ל לא נחית לפרושי אלא הדברים הנוהגים בזמן הזה ולא איכפת ליה בדיני המלקות דלא נהיגי בזמן הזה חשיב ליה כאילו ליכא בינייהו פלוגתא ומ''מ אין זה מספיק. אבל רש''י ז''ל סובר דטעם כעיקר הוי דרבנן ונתלה בסוגיא דפ' גיד הנשה (דף צ"ח:) דאמר שם רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור משמע דבחולין ס''ל דהוי דרבנן והכי קאמר ר''י בפ' בתרא דע''ז (דף ס"ו:) טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן בנזיר ממשרת ליתן טעם כעיקר תירץ שם רש''י בזה ב' תירוצים האחד דהיינו דוקא גבי נזיר והוי נזיר וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. הב' דאפי' בנזיר לא אמרינן הכי וקרא דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור וגיעולי נכרים חידוש הוא ולא ילפינן מיניה והרב מהר''י קאר''ו ז''ל בי''ד סימן צ''ח כתב שדעת רבינו ז''ל בהלכות מ''א כדעת רש''י ז''ל דע''כ לא קאמר רש''י ז''ל דהוי דרבנן אלא כשאין כזית בכדי אכילת פרס אבל יש בו כזית בכדי אכילת פרס מודה דלוקין וכדברי רבינו ז''ל. אבל אני תמיה על רבינו ז''ל שהוא לא תירץ לההוא דמשרת שום אחד מהתירוצים שתירץ רש''י ז''ל דאיהו אית ליה דההיא דמשרת הוי דרשא גמורה כמ''ש כאן דרשא דמשרת דבר תורה וס''ל דאין היתר מצטרף לאיסור ונראה בדעתו דתירץ דההיא דמשרת אתי לכזית בכדי אכילת פרס דוקא דהיינו טעמו וממשו וכמ''ש כאן בהדיא ועל זה וכיוצא בזה נאמר בתורה וכל משרת ענבים וכו' וע''כ נראה בדעתו ז''ל דהך דרשא אתי דלא כמאן דרבנן ור''ע פליגי בפ''ק דנזיר ורבנן אית להו דאתי לטעם כעיקר ואמר שם בברייתא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענביו (ביין) [במים] ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן וכו' ור''ע אית ליה דאתי להיתר מצטרף לאיסור והשתא הא דקאמר רבינו ז''ל דאין היתר מצטרף לאיסור וקרא אתא לומר טעמו וממשו אתי דלא כמאן דלרבנן דאית להו דאין היתר מצטרף לאיסור מוקמי לקרא בטעמו ולא ממשו דהיינו שרה ענבים ביין ויש בהם טעם יין וא''כ לדעתו שלא תירץ שום אחד מהתירוצים שתירץ רש''י ז''ל אלא תירץ דמשרת אתי לכזית בכדי אכילת פרס נמצא דהנהו אמוראי דפ' גיד הנשה ובפ' בתרא דע''ז דאית להו דטעם כעיקר דרבנן לקרא דמשרת דלא כרבנן ודלא כר''ע ודוחק וצ''ע:

ו * נִתְעָרֵב יַיִן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּדְבַשׁ וְאֵין שָׁם טַעַם יַיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְנָזִיר. לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מֵחֵלֶב וְדָם:

ההראב"ד נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכיו''ב וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים. א''א בעל ההלכות לא אמר כן אלא אסור מן התורה אבל אין לוקין עליו ומסתברא כוותיה וכבר כתבנו ראיות לדבריו:

כסף משנה ומה שכתב נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכו'. זה מבואר מדאמרינן לרבנן דאיסורי נזיר שוים לשאר איסורי תורה: וכתב הראב''ד נתערב יין וכיוצא בו וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים א''א בעל הלכות לא אמר כן וכו':

ז הָיָה בּוֹ טַעַם יַיִן וְאֵין שָׁם רְבִיעִית בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס הֲרֵי זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. וּמַכִּין אוֹתוֹ אִם אָכַל מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה ומ''ש רבינו כמו שביארנו בהלכות מ''א. הוא ברפט''ו. ומ''ש הראב''ד וכבר כתבנו ראיות לדבריו, הוא:

ח * נָזִיר שֶׁאָכַל כְּזַיִת עֲנָבִים וּכְזַיִת חַרְצָן וּכְזַיִת זָג וּכְזַיִת צִמּוּקִים וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן וַאֲפִלּוּ סָחַט אֶשְׁכּוֹל וְשָׁתָה מִמֶּנּוּ רְבִיעִית הֲרֵי זֶה לוֹקֶה חָמֵשׁ מַלְקִיּוֹת. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן בְּלָאו אֶחָד הוּא. וְלוֹקֶה מַלְקוּת שִׁשִּׁית מִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּכָל הַנְּדָרִים. וְכֵן אִם אָכַל כְּזַיִת זָג אוֹ כְּזַיִת עֲנָבִים לוֹקֶה שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם זָג אוֹ מִשּׁוּם עֲנָבִים וְאַחַת מִשּׁוּם לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. וְהוּא הַדִּין לְנָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ אוֹ נִטְמָא שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת עַל הָאִסּוּר הַמְיֻחָד בּוֹ וְאַחַת עַל הָאִסּוּר הַשָּׁוֶה בְּכָל הַנְּדָרִים שֶׁהוּא לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ:

ההראב"ד נזיר שאכל כזית ענבים וכו' ולוקה מלקות ששית משום לא יחל שהוא שוה בכל הנדרים. א''א ולמה הניח לאו שבכללות שהרי רבא מחייבו והוא מכל אשר יעשה מגפן היין וכו' אלא שהגרסאות מתחלפות דבבבא מציעא ופסחים אביי הוא דאמר אין לוקין ובנזיר הוא בחלוף:

כסף משנה נזיר שאכל כזית ענבים כו'. ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו וכו'. שם בדף ל''ח: כתב הראב''ד ולוקה מלקות ששית משום לא יחל כו' א''א ולמה הניח לאו שבכללות וכו'. מצאתי כתוב אין הגירסאות מתחלפות אלא בפסחים גרסינן רבה שהוזכר קודם אביי ובנזיר גרסינן רבא שהוזכר אחר אביי וזה כלל גדול כתבוהו התוס' בפ' במה מדליקין ובנזיר נקט אביי סברא דרבה דהוא רביה עכ''ל. ומה שכתב ואפילו סחט אשכול וכו'. רבותא אשמעינן דלא תימא היוצא מהענבים והענבים חדא מילתא הוא והכי אמרי' בברייתא ובגמ' דתרי מילי נינהו ולוקה על זה ועל זה. ומה שכתב וכן אם אכל כזית והוא הדין לנזיר שגלח. פשוט הוא:

לחם משנה נזיר שאכל כזית ענבים כו'. בנזיר פרק ששי (דף ל"ח:) איפליגו אביי ורבא ואמר רבא אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה על לאו שבכללות ופירש רבינו ז''ל כפי' בתרא דרש''י דכשאוכל זג או חרצן אינו לוקה אלמא דאינו לוקה על מכל אשר יעשה דהוי לאו שבכללות אבל אם אכל זג וחרצן וענבים וכו' ודאי דלוקה על כל אחד ואחד וכפירוש זה מוכיח בגמרא דפריך מברייתא דלוקה ה' לאביי דאמאי לא תני שש משמע לכאורה מדברי הגמ' דלרבא ניחא ולפירוש קמא דרש''י ז''ל דאמר אפי' אכל כולן אינו לוקה אלא אחת כל שכן דקשה לרבא טפי דאמאי לוקה ה' לא היה ראוי ללקות אלא אחת ואפי' לפי המסקנא דלא תני בברייתא ה' קשה לרבא דאמאי קאמר בברייתא כל הני מעשים אם המלקות שלוקה אינו אלא שלוקה אחת וכ''ת הא אשמעינן דאפי' עשה כל אלו אינו לוקה אלא אחת זה אינו דהברייתא לא קאמרה אלא לוקה סתם אף על פי שיש לדחות כל זה מכל מקום פירוש זה משמע טפי לפום צורתא דשמעתתא ולכך תפסו רבינו ז''ל עיקר. ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בהל' מלוה ולוה גבי חבלה דרחיים ורכב דפרק ג'. וא''ת אמאי לא מני רבינו ז''ל בין הבינים דהקשו בגמ' שם הא שייר דבין הבינים וכי היכי דנשמע מהקושיא שהקשו שם דאמאי לא מני לא יחל דברו ומנה אותו הכי ה''ל לברוח מהקושיא שהקשו שם דאמאי שייר בין הבינים והיה לו למנותו והא ודאי לאו קושיא היא דבין דנפרש פירוש בין הבינים כפירוש רבינו תם ז''ל שפי' התוס' זה דהיינו ענבים קטנים שאינם מתבשלים או כפירוש רש''י ז''ל דהיינו מה שבין החרצן והזג הקושיא איתא בברייתא משום דברייתא אמרה אכל ענבים ומשמע שאכל ענבים גדולים וקטנים ולכך הקשו לפי' רבינו תם ז''ל דלימני בין הבינים ולפי' רש''י ז''ל גם כן משמע דאכל דרך ליקוט שמלקט האוכל ביני ביני כדכתבו התוס' ולכך ה''ל למנותו דכיון שאוכל דרך הליקוט איכא לאו מלבד לאו דענבים דהיינו לאו דבין הבינים וברייתא סתמא מיתניא דמשמע דאכלו אפי' דרך ליקוט וכמו שכתבו שם התוספות ז''ל אבל רבינו ז''ל שכתב כזית ענבים ודאי דאינו חייב אלא אחת דאי האי ענבים גדולים וקטנים הא לא אכל אלא כזית מהם ואם כן אינו חייב אלא אחת אפי' שיפרש בין הבינים כפי' רבינו תם ואם אכל דרך ליקוט גם כן לא אכל אלא כזית ואם כן אפי' שיפרש בין הבינים כפי' רש''י ז''ל אינו חייב אלא אחת דצריך שיאכל כזית ענבים שלמים וכזית דרך ליקוט לפי' רש''י כדי שיתחייב גם על בין הבינים אם כן לשום אחד מהפירושים אינו חייב על בין הבינים כיון שלא אכל אלא כזית ענבים ולכך כתב רבינו ז''ל כזית ענבים וזה פשוט. אבל מה שיש לדקדק על רבינו ז''ל הוא למה בתחילת הלכות אלו כשמנה רבינו ז''ל הלאוין מנה לא יאכל ענבים לחים ויבשים וחרצנים וזגים ושתיית יין בה' לאוין ולמה לא מנה גם כן בין הבינים דמפיק ליה בגמ' מועד זג. וי''ל דהתוס' ז''ל פירשו דלא מפיק ליה אלא מייתור דועד דחרצן וזג לגופיה איצטריכו לומר דאף על גב דאינם ראויים לאכילה לוקין עליהם אלא דק''ל דלימא קרא חרצן וזג וכיון דמפיק ליה מיתור דועד ליכא ביה לאו דאתי מדרשא ולכך לא מנאו רבינו ז''ל במנין הלאוין:

ט * נָזִיר שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן וּרְבִיעִית חֹמֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַחֹמֶץ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁאֵין כָּתוּב יַיִן לֹא יִשְׁתֶּה וְחֹמֶץ לֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא כָּךְ חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה כְּלוֹמַר לֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַיַּיִן וְהוּא הַשֵּׁכָר וַאֲפִלּוּ הֶחְמִיצוּ וְהוֹאִיל וְלֹא כָּפַל אֶלָּא הַחֹמֶץ שֶׁהוּא שֵׁם אֶחָד אֵינוֹ לוֹקֶה עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

ההראב"ד נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ. א''א זה אינו מחוור והלא שני שמות הם ולמדו לכל איסורי נזיר מלחים ויבשים מה הללו שהן מין אחד והן שני שמות וחייבין על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף כל וכו' ויין וחומץ שני שמות ושני מינים הם כדאיתא בבבא בתרא אבל חומץ יין וחומץ שכר מין אחד ושם אחד הן תרווייהו חלא מיקרו והכי איתא בע''ז:

כסף משנה נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ כו': כתב הראב''ד א''א אינו מחוור והלא שני שמות הם וכו':

לחם משנה נזיר ששתה רביעית יין כו'. מה שהקשה הר''א ז''ל בהשגות דבברייתא אמרו בפרק ג' מינים לחייב על זה בפ''ע ועל זה בפ''ע מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן ב' שמות וחייב על זה בפ''ע וכו'. נ''ל לתרץ לדעת רבינו ז''ל דלא אמרו כן בברייתא אלא על דבר הנזכר בכתוב דהיינו יין דהוזכר בכתוב דכתיב חומץ יין דהוי יין אפי' שהחמיץ וכתיב נמי מיין ושכר יזיר וכן ענבים הוזכרו בכתוב דכיון שהוזכרו שניהם בכתוב בא הכתוב המיותר דלחים ויבשים לומר דלא תימא דהיין וענבים הנזכרים בכתוב הוא שיש להם טעם משונה כגון יין ישן וענבים אבל יין חדש וענבים כיון דהטעם שוה הכל דבר אחד לכך בא הכתוב דלחים ויבשים לומר דהיין הנזכר בכתוב הוא אפי' חדש וחייב עליו בפ''ע ועל הענבים בפני עצמן אבל דבר שלא הוזכר בכתוב בב' דברים חלוקים אלא במלה אחת אע''פ שיהיו ענינים חלוקים לא נחייב עלייהו תרתי:

י נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בְּיַיִן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לַשָּׁמַיִם עַל כָּל רְבִיעִית וּרְבִיעִית אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת מִשּׁוּם (במדבר ו-ד) 'יַיִן' וְאַחַת דְּ (במדבר ל-ג) 'לָא יַחֵל דְּבָרוֹ' כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל רְבִיעִית וּרְבִיעִית וְאָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לְנָזִיר לַעֲמֹד בְּמוֹשַׁב שׁוֹתֵי יַיִן וְיִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. אָמְרוּ חֲכָמִים סָבִיב לַכֶּרֶם לֹא יִקְרַב:

כסף משנה נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו וכו'. משנה פ' ג' מינים (דף מ"ב) ופ' אלו הן הלוקין (דף כ"א): מדברי סופרים שאסור לנזיר וכו'. בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ט) לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

יא נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ שְׂעָרָה אַחַת לוֹקֶה בֵּין בְּתַעַר בֵּין בְּזוּג וְהוּא שֶׁקִּצְּצָה מֵעִקָּרָהּ כְּעֵין תַּעַר. וְכֵן אִם תְּלָשָׁהּ בְּיָדוֹ לוֹקֶה. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ'. וְאִם הִנִּיחַ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁהּ לְעִקָּרָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁאֵין זֶה כְּעֵין תַּעַר:

כסף משנה נזיר שגלח שערה אחת לוקה. בפרק שלשה מינים (דף מ') אמר רב (חסדא) ללקות באחת ובתוספתא פרק רביעי התגלחת אין לה שיעור: ומה שכתב בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכן אם תלשה בידו לוקה. בפרק שלשה מינים (דף ל"ט ע"ב) תנו רבנן תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהו מניין ת''ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי רבי יאשיה רבי יונתן אמר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופסק כרבי יאשיה והטעם משום דבתר הכי אמרי' בתער אין במידי אחרינא לא והא קתני מניין לרבות את כל המעבירים אלא אימא כעין תער ומדמותיב גמרא מדקתני מניין לרבות את כל המעבירים והיינו כר' יאשיה משמע דהכי קי''ל. ומה שכתב אחד המגלח ואחד המתגלח וכו'. שם (דף מ"ד) אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר. ומה שכתב ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'. (שם):

לחם משנה נזיר שגלח שערה אחת לוקה והוא שקצצה מעיקרה. רבינו ז''ל פסק כר' יאשיה כדכתב הרב בעל כסף משנה ז''ל ומכל מקום התוספות ז''ל כתבו דלרבי יאשיה אף על פי שלא קצצה מעיקרה עובר בעשה דגדל פרע שער ראשו אבל קצצה מעיקרה עובר בלאו דלא יעבור לרבות כל המעבירין ומשום הכי מייתי רבי יאשיה עשה דגדל פרע לומר דאף על גב דלא קצצה מעיקרה עובר בהאי עשה אבל לא משמע כן לכאורה מדברי רבינו ז''ל מדלא כתב גבי לא קצצה מעיקרה שעובר בעשה דגדל פרע כמ''ש גבי העביר על ראשו סם בסמוך לו: ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'. שם בגמ' בפ' ג' מינים (דף מ') אמר רב חסדא ללקות באחת לעכב בשתים לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ופירשו בגמ' מאי תער כעין תער. ונראה מדברי התוס' ז''ל דלא מקרי כעין תער אלא שקצצה מעיקרה ממש אבל אם הניח שער אף על פי שלא הניח בו כדי לכוף ראשו לעיקרו לא מקרי כעין תער ומשום הכי פירשו דמאי דאמר רב חסדא בתער דהוי כעין תער קאי ארישא דמילתא דקאמר דלקי באחת לזה פי' דלקי דוקא כשעקרה ממש כעין תער אבל אם לא עקרה ממש אף על פי שלא הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו לא לקי ומכל מקום ודאי סותר כל זמן שלא הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו ברוב ראשו אף על פי שאינו כעין תער ומשום הכי אמרו דכעין תער לא קאי אלסתור דאינו סותר אלא ברוב ראשו דבההוא ודאי לא בעינן כעין תער אלא שלא יוכל לכוף ראשו לעיקרו. אבל מדברי רבינו ז''ל לא משמע כן אלא דכל זמן שלא יוכל לכוף ראשו לעיקרו כעין תער מקרי ולפיכך בתער דקאמר רב חסדא קאי אכולא מילתא דאפי' לענין הסתירה בעינן שיהיה רוב ראשו וכעין תער דהיינו שלא יכוף ראשו לעיקרו אבל אם יכול לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ויצא לנו לפי פירושו דכשעקר אחת ולא הניח לכוף ראשו לעיקרו לוקה אבל אם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה וכן בסתירה וכ''כ בריש פרק שלישי גבי סתירה דכל זמן שלא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן והוי רוב ראשו סותר ודלא כתוס' שמחלקים בין מלקות לסתירה אבל מכל מקום תימה דבסתירה (כ"ע) מודו רבינו ז''ל והתוספות ז''ל דאם נשאר כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ובגמ' משמע שם בהפך דשאלו שם (דף מ"ט) האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל ואמרו למאי נפקא מינה לנזיר שגלחוהו (לסטים) ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו כלומר דאי מלתחת רבי סותר נזירות דכיון דשקליה לשער דהוה ביה בעת נזירותו אבל אי מלעיל רבי אינו סותר ואסיקו שם בגמרא ש''מ מלתחת רבי ש''מ והקשו שם ואלא הא דתניא נזיר שגלחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ואי סלקא דעתך מלתחת רבי לסתור ואוקמוה בגמ' שגלחוהו אחר מלאת וכר''א משמע דבין לרבנן ובין לר''א היכא שגילחוהו קודם מלאת אפי' שיש כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר ולדידן דקיימא לן כרבנן אפילו אחר מלאת נמי סותר ואם כן איך כתבו דהיכא דהגיע לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר והוא דבר תימה. ואולי יש לתת טעם לרבינו ז''ל דכיון דהוא סובר דובתער דקאמר רב חסדא אכולא מילתא קא מהדר ואפי' אסתירה כדכתיבנא אם כן כיון דרב חסדא אמר דסותר היכא דהוי כעין תער דוקא וכל היכא דלא הוי כעין תער אינו סותר ממילא שמעינן דהיכא דאיכא כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר דודאי לאו כעין תער מקרי ואם כן לפי דברי רב חסדא נקטינן דלא כפשיטותא דפשיטא לעיל בגמ' דמלתחת רבי ואפי' יש בו כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר וכיון דרב חסדא פליג על פשיטותא דלעיל נקטינן כוותיה דגמ' הביא תניא כוותיה סיוע למלתיה. כל זה נוכל להליץ בעד רבינו ז''ל והוא דוחק גדול:

יב הֶעֱבִיר עַל רֹאשׁוֹ סַם שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וְהִשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ':

כסף משנה העביר על ראשו סם וכו'. (שם):

לחם משנה העביר על ראשו סם כו'. לא ידענא מהיכן הוציא זה דכיון דבגמ' אמרינן לא יעבור לרבות את כל המעבירין אפי' סם במשמע והכי משמע פשטא דשמעתא דאמר ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת''ל תער ואי ממעטינן סם נימא דתער אתי למעוטי סם א''ו דכל דבר מרבינן אפי' סם וטעמו של רבינו ז''ל לא ידעתי:

יג נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ כָּל רֹאשׁוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם הַתִּגְלַחַת אֶלָּא אַחַת. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל שֵׂעָר וְשֵׂעָר וְאָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלֵּחַ אַל תְּגַלֵּחַ וְהוּא מְגַלֵּחַ לוֹקֶה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

כסף משנה נזיר שגילח כל ראשו וכו'. משנה פרק שלשה מינים (דף מ"ב):

יד נָזִיר חוֹפֵף עַל שְׂעָרוֹ בְּיָדוֹ וְחוֹכֵךְ בְּצִפָּרְנָיו וְאִם נָפַל שֵׂעָר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֲרֵי אֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַשִּׁיר וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַשִּׁיר. אֲבָל לֹא יִסְרֹק בְּמַסְרֵק וְלֹא יָחֹף בַּאֲדָמָה מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר וַדַּאי. וְאִם עָשָׂה כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה:

כסף משנה נזיר חופף על שערו וכו'. שם משנה וגמרא ויהיב טעמא לאיסורא דסורק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מתכוין. ומ''ש ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי. שם במשנה ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ובגמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דילמא מפני המשרת למאי נ''מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעין דלא מתרא שפיר אלא א''א מפני המשרת כלל כלל לא ואע''ג דלא איפשיטא פסק רבינו כלישנא דמיקל משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי''ל כר''ש דבר שאין מתכוין מותר. ומ''מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר''י דיחידאה הוא ואפשר שהוא ז''ל סובר דר''י לפרש דברי ת''ק אתא:

לחם משנה ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער וכו'. הרב בעל כ''מ תמה אמאי פסק כר' ישמעאל וכתב דאפשר דס''ל דלא פליג את''ק. אבל לא משמע כן מדברי רבינו ז''ל בפירוש המשנה שכתב והלכה כר' ישמעאל והלכה מכלל דפליגי. אלא דמ''מ יש לתת טעם לרבינו ז''ל משום דשקיל וטרי גמ' אליביה דבעי אי אמר מפני שהיא משרת או מפני המשרת וכיון דגמ' בעי לפרושי טעמיה משמע דהלכתא כוותיה ובבעיא פסק רבינו ז''ל לקולא משום דהוי בדבר דרבנן דאי איכא אדמה דלא מתרא לא אסרינן אלא אטו אדמה דמתרא והוי גזירה דרבנן וכיון דהוי ספיקא דרבנן נקטינן ליה לקולא אבל אין הטעם משום דספק נזירות להקל כמ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל דלא נאמר כן אלא גבי כרי משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא דאמר אם יהיה בכרי זה מאה כור ונגנב או נאבד בזה אמרינן דלא חייל אבל היכא דחל נזירות ולא ידעינן אם ישיר שער או לא ודאי דזה הוי ספק בשל תורה לחומרא וגדולה מזו אמרו בגמ' בפ''ק דנזיר (דף ח') גבי רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל דאפי' לר''ע דאמר דספק נזירות להקל דכיון דנחית לנזירות במאי נסלקיה דר''ע לא אמר דספק נזירות להקל אלא היכא דלא נחית לנזירות וכו' יע''ש:

טו * נָזִיר שֶׁנִּטְמָא לְמֵת טֻמְאַת שִׁבְעָה. בֵּין בְּטֻמְאוֹת שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בֵּין בְּטֻמְאוֹת שֶׁאֵינוֹ מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה:

ההראב"ד נזיר שנטמא למת טומאת שבעה וכו' בד''א בשנטמא ופירש. א''א עיינתי בשמועה במס' נזיר וראיתי דלדעת רב יוסף טומאה וטומאה בחיבורין של אדם במת אפילו התרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת כדתניא נזיר שהיה מת על כתפו והושיטו לו מת אחר פטור אבל פירש וחזר ונגע חייב שתים וטומאה וביאה אפילו בחיבורין חייב שתים ודוקא בבת אחת כגון שנכנס לבית שיש בו גוסס ושהה שם עד שמת הואיל והם שני מיני שמות ובאין בבת אחת חייב שתים ורבה פליג עליה בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת הואיל וטמא הוא ומתניתא דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת מוקים לה בטומאה ובביאה והא דאמר רב הונא נזיר שהיה בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ליתא דהא בחיבורין הוא וכיון דקי''ל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה:

כסף משנה נזיר שנטמא למת וכו'. שם (דף מ"ב):

טז נִטְמָא לְמֵת פְּעָמִים הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוֹת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת לַשָּׁמַיִם אֵין בֵּית דִּין מַלְקִין אוֹתוֹ אֶלָּא אַחַת. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם וְהוּא מִטַּמֵּא לוֹקֶה [עַל] כָּל אַחַת וְאַחַת:

כסף משנה נטמא למת פעמים הרבה וכו'. משנה פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ"א) ופרק שלשה מינים:

לחם משנה נטמא למת פעמים הרבה כו'. הר''א ז''ל האריך בהשגות ופסק כרבה והרב בעל כ''מ ז''ל כתב שלכאורה נראה שהדין עמו אלא משום דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה. ובמחילה מכ''ת אלף פעמים דרבינו ז''ל ג''כ פסק כרבה אלא שהר''א ז''ל ורבינו חולקים בפירוש הסוגיא והוא מחלוקת רש''י ז''ל והתוס' ז''ל דרבינו ז''ל מפרש כפי' התוס' ז''ל והר''א ז''ל מפרש כפירש''י ז''ל והתוס' ז''ל כתבו שפירוש הקונטרס קשה להבין ועם זאת ההשגה של הר''א זכיתי אני להבין לע''ד ועתה אפרש. דע כי בפ' ג' מינים (דף מ"ב:) איפליגו רבה ורב יוסף דרבה אמר בשם רב הונא דחייב הכתוב על הטומאה וביאה תרתי אבל טומאה וטומאה לא כלומר לא מיחייב אלא אחת ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאים אלא לאו אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה והקשה לו אביי מברייתא דאמרה דכהן שהיה לו מת מונח על כתפו ונגע במת אחר שהוא פטור ואמר לו רב יוסף תקשי לך מתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאים אלא קשיא אהדדי ל''ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים אר''י כאן בבית כאן בשדה והקשו על זה ואוקימו במסקנא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו' ורב אשי מוקי לה כגון שהיה גוסס ומת וכו' והשתא איפליגו בפירושה התוס' ז''ל ורש''י ז''ל דהתוס' ז''ל פירשו דאביי הוא שתירץ כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וה''ק ליה אביי לרב יוסף בשלמא לדידי דסבירא לי כרבה ל''ק מתניתא דברייתא דאמרה דפטור הוא בחיבורין ומתני' שלא בחיבורין כלומר שכבר פירש מן המת ואח''כ נגע במת אחר ורבה נמי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא לא קאמר הכי אלא כשהיה טומאה בחיבורין שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר אבל שלא בחיבורין מודה רבה דחייב שתים אלא לדידך דאמרת דאפילו טומאה בחיבורין חייב שתים הא דרב הונא דאמר נזיר שהיה בבית הקברות והושיטו לו מת אחר ונגע בו דחייב דהיינו טומאה בחיבורין א''כ לדידך קשה מהברייתא וקשו ברייתא ומתני' אהדדי ובתר הכי פריך בגמ' לאביי ורבה דאית להו דיש לחלק בין ביאה וטומאה לטומאה וטומאה דהא רבה אמר טומאה וטומאה לא א''כ משמע דאית להו דטומאה וביאה דומיא דטומאה וטומאה דהיינו בחיבורין דחייב דעל כרחין מאי דקאמר רבה דטומאה וטומאה דפטור הוא בחיבורין לפי מאי דמוקי אביי וא''כ על דא קאמר דטומאה וביאה חייב אפי' בחיבורין כלומר דמת על כתפו והלך לאהל המת דאי פירש מן המת ואח''כ נכנס לאהל המת אפי' טומאה וטומאה נמי חייב אלא ודאי אפי' בחיבורין קאמר דבטומאה וביאה חייב ומפני כן הקשו דאמאי הא מיטמא וקאים כלומר כיון שהוא נוגע בטומאה כשנכנס לאהל המת הא מיטמא וקאים ותירצו כאן בבית כאן בשדה כלומר מה שאמר רבה דבטומאה וביאה חייב הוא כשנכנס לאהל המת ולא נגע במת קודם כאן בשדה כלומר מה שאני אומר בטומאה וטומאה שחייב אחת ולא שתים הוא בשדה בלא אהל דאז ודאי דלא משכחת דמיחייב שתים דאם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה דעל לאו אחד של טומאה מתרין בו בבת אחת ואינו כטומאה וביאה שכשהם בבת אחת מתרין בו על תרי לאוין לאו דטומאה ולאו דביאה ואם נגע בשני מתים בזה אחר זה והיה נוגע בראשון כשנגע בשני הרי הוא מחולל ועומד כמ''ש שם בתוס' ז''ל. כל זה בגמ' אלא שאני ביארתי דבריהם לפ''ז ודאי דאיתותב רב יוסף והלכה כרבה דלדידיה לא קשו ברייתא ומתני' אהדדי משא''כ לרב יוסף וע''פ פירוש זה פסק רבינו ז''ל כרבה וכל דבריו הם כדברי רבה. אבל להר''א ז''ל בהשגות דרך אחרת ומפני כן השיגו דהוא מפרש דרב יוסף עצמו תירץ ל''ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וה''ק ודאי דטומאה בחיבורין לא מיחייב אלא חדא ומאי דאמרי בשם רב הונא דטומאה בחיבורין מיחייב תרתי דקאמר נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת דהיינו טומאה בחיבורין ליתיה. אבל מ''מ גם מה שאמר רבה דטומאה וטומאה לא דמשמע בין בחיבורין בין שלא בחיבורין ליתיה ודאי דהיכא דהוי שלא בחיבורין ודאי חייב ובחיבורין פטור ובהכי א''ש ברייתא ומתני' דלא פליגי אהדדי ובתר הכי מקשה בגמ' לרבה דקאמר דטומאה וטומאה בכל גוונא אינו חייב אלא אחת אפי' שלא בחיבורין אע''ג דפירש מן הטומאה א''כ טומאה וביאה דמיחייב תרתי היכי משכחת לה דאי נגע במת ואח''כ נכנס לאהל הא בטומאה וטומאה כי האי גוונא פטור דרבה אפי' בשלא בחיבורין פוטר וא''כ בטומאה וביאה נמי ותירצו כאן בבית כאן בשדה כלומר מה שחייב בטומאה וביאה הוא בבית שנכנס לאהל המת דבאו טומאה וביאה בבת אחת ומת שפטור בטומאה וביאה הוא בשדה כלומר שנגע במת שבשדה ואח''כ נכנס לאהל דאז פטור אע''ג דהוי שלא בחיבורין כיון דבכי האי גוונא בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין פטור ואין לחלק ביניהם ולפ''ז קשיא לרבה מתני' דקאמרה דחייב על כל אחת ואחת והוצרך הר''א ז''ל לתרץ דרבה מוקי מתני' בטומאה וביאה דאתו בבת אחת כדאוקימו בגמ' והתרו על שניהם ולזה חייב שתים ולפ''ז רב יוסף הוא מחלק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין בענין טומאה וטומאה אבל בענין טומאה וביאה ס''ל דלא מיבעיא כשנגע במת ואח''כ נכנס לאהל דחייב דכי האי גוונא בטומאה וטומאה נמי חייב אלא אפי' בחיבורין דבטומאה וטומאה פטור בטומאה וביאה חייב אלא דוקא כשהם בבת אחת דאע''ג דהך תירוצא אוקימו בגמ' אליבא דרבה מ''מ רב יוסף ודאי מודה דאם לא היו בבת אחת אלא שנכנס אצבעו קודם או חוטמו דאינו חייב אלא אחת דהוי כטומאה בחיבורין שנגע במת ובעודו נוגע במת נגע במת אחר דהוי מחולל ועומד ה''נ כיון דבעוד שהכניס אצבעו הכניס אח''כ גופו ודאי דפטור ואינו חייב אלא אחת אבל כשהם באים יחד כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל או שהיה גוסס ומת כשהיה באהל ודאי דמחייב תרתי זהו פי' הר''א ז''ל בסוגיא וע''פ זה השיגו שהיה לו לפסוק כרבה והוא פירש''י ז''ל שפירש בגמ' טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים דאע''ג דנגע במת ואח''כ נכנס באהל לא ליחייב אלא אחת משום דבטומאה וטומאה נמי הכי וכן פירש כאן בשדה כגון שנגע במת ובשדה ואח''כ נכנס באהל שמת תחתיו דפטור ולפי שכבר הוא מחולל ועומד וא''א שיהיה זה כפירוש התוס' ז''ל דלפירוש התוס' ז''ל בטומאה וטומאה בכה''ג חייב לרבה דהיינו שלא בחיבורין אלא שהוא מפרשה כפירוש הר''א ז''ל דלרבה בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת ומפני כן פירש''י ז''ל דבטומאה וביאה נמי הוי כה''ג והתוס' ז''ל מפני שהם מפרשים כדכתיבנא כתבו שפירש''י ז''ל קשה להבין והטעם שהתוס' לא פירשו כפירש''י ז''ל בגמ' מפני שהוא דוחק לומר שרב יוסף הדר ממאי דקאמר לעיל בשם רב הונא דטומאה בחיבורין חייב ומודה דאיתותב רב הונא בהא וכן הוא דוחק לומר דרבה דהלכתא כוותיה מוקי מתני' בטומאה וביאה דמתני' משמע דאיירי בטומאה וטומאה דרישא דמתני' אמרה היה מיטמא למתים וכו' אמרו לו אל תיטמא אל תיטמא משמע דאיירי בטומאות שמתטמא למת והר''א ז''ל ורש''י ז''ל לא רצו לפרש כפי' התוס' ז''ל דלפירושם ק''ק מאי מקשה בגמרא טומאה וביאה הא מיטמא וקאים דנימא דמאי דקאמר דחייב תרתי בטומאה וביאה הוא כשנגע במת ואח''כ נכנס לאהל. מיהו אין זו קושיא דהתוס' ז''ל הרגישו קושיא זו ותירצו דא''כ אפילו טומאה וטומאה נמי ומשמע דבגוונא דבטומאה וטומאה פטור ראוי ליחייב בטומאה וביאה כדי שנאמר שיש חילוק ביניהם. עוד יש דוחק בפירוש התוס' שתירצו בגמ' כאן בשידה דלפירוש רש''י ז''ל א''ש טובא אבל לפי' התוס' ז''ל קשה ודחקו עצמם הרבה שפירשו ואמרו כלומר כל טומאה וטומאה בלא אהל לא משכחת שיתחייב שתים כו'. א''כ לכל הפירושים יש טעם נכון כל אחד לפי שיטתו וכיון שכן אין להשיג על רבינו ז''ל שהלך בשיטת התוס' ז''ל ומה גם כי שיטת התוס' ז''ל היא יותר מחוורת בפשט ההלכה:

יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּטְמָא וּפֵרַשׁ וְחָזַר וְנָגַע אוֹ נָשָׂא אוֹ הֶאֱהִיל. אֲבָל אִם הָיָה נוֹגֵעַ בְּמֵת וַעֲדַיִן הַמֵּת בְּיָדוֹ וְנָגַע בְּמֵת אַחַר אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל נְגִיעָה וּנְגִיעָה שֶׁהֲרֵי מְחֻלָּל וְעוֹמֵד:

כסף משנה ומ''ש בד''א בשנטמא ופירש וכו' אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו וכו'. פ' ג' מינים אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב (לא יטמא וכו') להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות וכו' עד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אמר ר''י כאן בבית (כאן) בשדה בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא אלא א''ר אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתו הא א''א דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה (וביאה) בהדי הדדי קא אתיין והא א''א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה אלא אמר ר''פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. וכתב רבינו מדעתו כלומר שאם פרעה שלא מדעתו אנוס הוא ופטור: וכתב הראב''ד בד''א בשנטמא ופירש וכו'. א''א עיינתי בשמועה דמס' נזיר וכו'. ולכאורה דברי הראב''ד נראים בטעמם. וי''ל שדעת רבינו דכי אמרי' רבה ורב יוסף הלכה כרבה ה''מ כי איפליגו אליבא דנפשייהו אבל היכא דאיפליגו במילתא דאחריני לא והכא איפליגו במאי דאמר רב הונא וכיון דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה ונקיטינן כוותיה וכ''נ מדברי הרא''ש בהלכות טומאה שפוסק x כרב יוסף:

יח נָזִיר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת וְשָׁהָה שָׁם עַד שֶׁמֵּת שָׁם הַמֵּת. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע גַּג הַתֵּבָה מֵעָלָיו מִדַּעְתּוֹ. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם (במדבר ו-ו) 'לֹא יָבֹא' וְאַחַת מִשּׁוּם (במדבר ו-ז) 'לֹא יִטַּמָּא'. שֶׁהֲרֵי טֻמְאָה וּבִיאָה בָּאִין כְּאַחַת. אֲבָל אִם נִכְנַס כְּדַרְכּוֹ טֻמְאָתוֹ קוֹדֶמֶת לְבִיאָתוֹ שֶׁמֵּעֵת שֶׁיַּכְנִיס חָטְמוֹ אוֹ אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו נִטְמָא וְאֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם בִּיאָה עַד שֶׁיָּבוֹא כֻּלּוֹ:

יט נִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּשְׁגָגָה. וְאַחַר שֶׁנּוֹדַע לוֹ הִתְרוּ בּוֹ וְלֹא קָפַץ וְיָצָא אֶלָּא עָמַד שָׁם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁהֶא שָׁם כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה כְּמוֹ טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ:

כסף משנה נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו':

לחם משנה נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו'. קשה דבפרק מי שאמר (דף י"ז) בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא. ואמרו שם כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דלמא לא שנא תיקו ע''כ. וכפי הנראה לקמן בפרק ששי שכתב רבינו ז''ל נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אף על פי ששהא שם אינו לוקה משמע דמפרש לה כדברי הרב בעל כסף משנה ז''ל דמבעיא ליה אי בעינן שהייה או דילמא אפילו דאיכא שהייה אינו חייב דאין ענין שהייה לכאן ולכך פסקה לקולא דאינו לוקה ואם כן הכא נמי הוה ליה למימר דאינו לוקה דדילמא לא ילפינן ממקדש דכי גמיר שהייה דוקא במקדש גמירי ולכך מן הראוי היה לו לומר דאינו לוקה ואף על גב דיש לחלק בין הכא להתם דהכא סוף סוף נכנס בבית הקברות באיסור אף על פי שהיה בשגגה מה שאין כן שם שלא נכנס מדעתו אלא חבירו פרע את המעזיבה בע''כ כדפירשו התוספות ז''ל והכריחו כן מפ''ב דשבועות מכל מקום סוף סוף מהיכא קא ילפת שהייה מהתם ילפת אם כן בעיא אכתי איתא והיה לו לפסוק לקולא, ואולי סובר רבינו ז''ל דהיכא דנכנס באיסור כה''ג ודאי דשהייה מחייבו ולא אמרו בגמרא אי גמירי שהייה הוי במקדש דוקא אלא כשהיה באונס דפרע חבירו בעל כרחו את המעזיבה דהתם אמרינן דוקא במקדש גמירי אף על פי שהוא נגד הסברא כיון שהיה באונס אבל בעלמא אין לחייבו בעבור השהייה אבל הכא דנכנס בשגגה והתרו בו סברא הוא דשהייה מחייבו וזה דוחק:

כ הַמְטַמֵּא אֶת הַנָּזִיר. אִם הָיָה הַנָּזִיר מֵזִיד הַנָּזִיר לוֹקֶה וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם (ויקרא יט-יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל'. וְאִם הָיָה הַנָּזִיר שׁוֹגֵג וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ מֵזִיד אֵין אֶחָד מֵהֶם לוֹקֶה. וְלָמָּה לֹא יִלְקֶה הַמְטַמֵּא אֶת הַנָּזִיר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ט) 'וְטִמֵּא אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ' אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּטַמֵּא עַצְמוֹ מִדַּעְתּוֹ:

כסף משנה המטמא את הנזיר וכו': ומה שכתב ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר. בפרק שלשה מינים (דף מ"ד) וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא וטמא את ראש נזרו:

כא נָזִיר טָהוֹר שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם (דברים כג-כב) 'לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ'. שֶׁהֲרֵי אִחֵר נְזִירוּת טָהֳרָה וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה. וְכֵן אִם נָדַר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם לֹא תְאַחֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַנָּזִיר שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקִיּוֹת מִשּׁוּם (במדבר ו-ז) 'לֹא יִטַּמָּא' וּמִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' וּמִשּׁוּם לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ וּמִשּׁוּם (במדבר ו-ו) 'לֹא יָבֹא' אִם הָיְתָה בִּיאָה וְטֻמְאָה כְּאַחַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה נזיר טהור שטימא עצמו וכו' וכן אם נזר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר. בריש נדרים (דף ג') אמרי' מקיש נזירות לנדרים מה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וקאמר (דף ג' ע"ב) בל תאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל וכו' (שתה קם ליה בבל ישתה) אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו' דאמרינן דילמא השתא מיית רב אחא בר יעקב אמר כגון שנזר והוא בבית הקברות וקם ליה בבל תאחר וכו' משום דקא מאחר נזירות דטהרה אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה:

לחם משנה וכן אם נזר בבית הקברות לוקה משום בל תאחר וכו'. אע''ג דנראה שהוא לאו שאין בו מעשה כבר כתבו התוס' ז''ל בפ' מי שאמר (דף י"ז) ד''ה אילימא דאמר לא תינזור וכו' דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן