הלכות נדרים - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר אָמֵן אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים:

כסף משנה אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. במשנה פ''ג דנדרים (דף כ"ז) הדירו חבירו שיאכל אצלו. ומ''ש וענה אמן. נתבאר רפ''ב דשבועות. ומ''ש או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים. פשוט הוא:

לחם משנה אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. כתב הרב בעל כ''מ ז''ל דנפקא ליה מפ''ג דנדרים דקאמר הדירו חבירו שיאכל אצלו, ובמחילה מכבודו דההיא אינה ענין להא דהתם איירי בשחבירו מדירו משלו אם לא יאכל אצלו ובההיא ודאי יש לו רשות ואפי' יענה חבירו אמן וכדכתב הטור ביו''ד סימן ר''ט אבל הא נפקא ליה לרבינו ממאי דאמרינן בספ''ג דשבועות (דף כ"ט:) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכן כתב שם הרב ב''י סי' רנ''ז:

ב וְאֵין הַנּוֹדֵר נֶאֱסָר בְּדָבָר שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. אֲבָל הַמִּתְכַּוֵּן לִנְדֹּר בְּנָזִיר וְנָדַר בְּקָרְבָּן. בְּקָרְבָּן וְנָדַר בְּנָזִיר. בִּשְׁבוּעָה וְנָדַר. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִנְדֹּר וְנִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּאֵנִים וְאָמַר עֲנָבִים. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם וְאֵין כָּאן נֵדֶר:

כסף משנה ואין הנודר נאסר וכו' עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שביארנו. בהל' שבועות פ''ב. ומ''ש אבל המתכוין לנדור בנזיר וכו'. הוא נלמד ממה ששנינו בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ו:) לענין הפרה:

ג הַנּוֹדֵר עַל דַּעַת אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. וְכֵן הַנּוֹדֵר וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אוֹ שֶׁמִּחוּ בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְדִין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּנְדָרִים כְּדִינָן בִּשְׁבוּעוֹת:

כסף משנה הנודר על דעת אחרים וכו' ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינם בשבועות. פשוט הוא שהרי השוה אותם הכתוב דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה:

ד מִי שֶׁהִתְנָה קֹדֶם שֶׁיִּדֹּר וְאָמַר כָּל נֵדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים הֲרֵינִי חוֹזֵר בָּהֶן אוֹ הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים אֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ נָדַר. אִם הָיָה [א] זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה. וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא עַתָּה הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּבָר הִקְדִּים הַחֲזָרָה לַנֵּדֶר וְהוֹצִיאָהּ בְּפִיו מִקֹּדֶם. * וְיֵשׁ שֶׁמּוֹרֶה לְהַחְמִיר וְאוֹמֵר וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר:

ההראב"ד ויש שמורה להחמיר וכו'. א''א יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר ביטל נדרו את תנאו לפי שצ''ל בלבו על התנאי אני סומך והיה צ''ל והוא שקבל התנאי תוך כדי דבור אחר שזכר אותו:

כסף משנה מי שהתנה קודם שידור וכו'. בפ''ג דנדרים (דף כ"ג) תנן ראב''י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר. ובגמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו מסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר''ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא הב''ע כגון שהתנה בר''ה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. ופי' הרא''ש עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שאם אין בדעתו שיהא קיים למה הוא נודר. תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל. וכתב עוד דרבא לא פליג אאביי במה שאמר שאם התנה ולא היה זכור התנאי בשעת הנדר שהנדר בטל אלא כדי שלא להגיה המשנה אוקמה בששכח מקצת התנאי וכ''כ הר''ן וכ''כ הרשב''א בתשובה וכן דעת רבינו שפסק גם לדאביי וכתבו ההגהות שכ''פ ר''ת וכ''כ סמ''ג ודלא כריב''ם וראבי''ה שפירש דרבא פליג אאביי והלכה כרבא. ומ''ש רבינו אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע''פ שקבל התנאי בלבו הרי הנדר בטל וכו', לשון אע''פ שכתב רבינו כך שיעורו אע''פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפי זה אם בשעה שזכר התנאי לא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים: ומ''ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו'. וכתב עליו הראב''ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר ליה שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי ואין זה הכרע והרא''ש לא חילק בכך וכן נראה שהוא דעת רבינו. ומ''ש הראב''ד ולא בזכירת התנאי שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו', נראה שגם זו היא כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ''ש תחלה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקיבל התנאי בלבו וקיימו: כתב הר''ן בשם התוס' על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע''ד חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאי לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא מסתבר אדעתא דנפשיה אלא ע''ד משביעו כדאמרינן בסמוך בשמעתא דנדרי הבאי עכ''ל. וכ''כ בתשובה להרמב''ן סי' רמ''ח וסי' ר''פ וכ''כ רבינו ירוחם בנתיב ז' ובנתיב י''ד וכ''כ בטא''ח סי' תרי''ט:

לחם משנה ויש שמורה להחמיר. הר''א בהשגותיו תולה הדבר בקבלת התנאי וקיומו שצריך שלא ישהא כדי דיבור אחר שזכר אותו שלא קיימו והרב כסף משנה ז''ל רצה לומר דזו היא כוונת רבינו ז''ל אבל במחילה מכבודו דכוונת רבינו ז''ל שכתב ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור וכו' הם דברים כפשטן דבעינן שיזכור התנאי תוך כדי דבור לנדר וטעמיה משום דאית ליה כדברי ר''י שכתבו שם התוספות דס''ל דרבא פליג אאביי ודוקא זכור בשעת הנדר מועיל כדקאמר רבא אם זכור בשעת הנדר משמע דוקא זכור אבל אם לא זכור כלל נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זכור התנאי והלכתא כרבא ע''כ דברי התוספות שכתבו בשם ר''י ז''ל, וזו היא דעת יש מי שאומר אלא שהוסיף דדי בזכירה תוך כדי דבור וטעמו דכיון דאם חזר בו תוך כדי דבור סגי כדכתב רבינו לעיל אם כן כיון דזכר התנאי תוך כדי דבור סגי והתוספות הקשו שם על פירוש זה דסתמא דגמרא משמע דדבר פשוט הוא דביטול מועיל שפיר טפי כשאינו זכור מדפריך אדרבא כשזכור בשעת הנדר עקר משמע דוקא זכור אבל שכח לא ואין סברא לומר דרבא פליג אסתמא דגמרא ע''כ. מיהו לזה י''ל דאביי עצמו דאמר תני ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר הוא שהקשה אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה ואף על גב דאביי לא הוזכר בקושיא אלא בתירוץ הקושיא והתירוץ דידיה הוי וכה''ג אשכחן בריש אלו מציאות דקאמר שם וכמה א''ר יצחק כו' וכתבו שם התוספות דר''י עצמו הוא ששאל והשיב ואביי משום דאית ליה דטפי עדיף שלא להזכיר הנדר מהיכא דזוכרו הגיה המשנה אבל רבא פליג עליה ואמר דהסברא הוי איפכא ומתני' כדקאי קאי אבל מכל מקום קשה למה ליה לרבא לומר הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בר''ה כו' בלאו האי אוקימתא מתני' כפשטה הויא כיון דאית ליה דזכירת תנאי עדיף ודלא כסברת אביי. ונראה לתרץ ולומר דאין ה''נ דהוה מצי למימר הכי לתרץ הקושיא שהקשה אביי אלא רבא אוקי הך אוקימתא לדקדק לשון המשנה שאמרה שיהא זכור בשעת הנדר ולא אמרה ובלבד שיזכור בשעת הנדר הוה משמע דיזכרנו לתנאי לגמרי ומדקאמר שיהא זכור משמע אף על פי שלא יהיה התנאי זכור לגמרי אלא שיהיה לו זכירה קצת כגון שזכר שהתנה ולא זכר ממה התנה די לו בכך ושיאמר על דעת הראשונה אני נודר ואתי שפיר לישנא דובלבד שיהא זכור וקאי לישנא בדיוקא להאי פירושא דלפירוש שאר המפרשים צריך לדחוק ולומר ובלבד שיהיה זכור בפירוש ובשעת הנדר התנאי אבל אם לא זכר עדיף טפי והוא דוחק בלשון המשנה. עוד הקשו התוספות ז''ל על פירוש זה מ''ש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים דמאי קלות ראש שייך כיון שהוא לא זכר כל התנאי אלא מקצת התנאי. גם מדברי הרא''ש ז''ל יש קושיא על פירוש זה דא''כ היכי קאמר דהתנה סתם הא רבא לא הגיה המשנה. ונראה לתרץ דמ''ש חסורי מחסרא וה''ק והרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' אלו הדברים שחסרה המשנה וסתם לנו הוא להודיענו שלא ינהגו קלות ראש בנדרים משום דממתניתין נשמע דאם זכר התנאי לגמרי בשעת הנדר הוי בטולו ביטול דמתניתין אמרה דאפילו שזכור מקצת די כשיאמר על דעת הראשונה אני נודר והוא הדין כשזכר הכל אפילו שלא יאמר על דעת הראשונה אני נודר וילמדו לנהוג קלות ראש בנדרים אחרים כיון דלמדנו דכיון שזוכר התנאי בשעת הנדר סגי לכך אמרה מתניתין הדבר סתום וחסרה הדברים שחסרה ואף על פי שהרא''ש ז''ל דחה פירוש זה שכתב דהא לא הוה מסתם סתומי דכיון דאי אפשר לפרש המשנה אם לא שתגיה הנה הרי היא כמפורשת הך פירושא דיש אומרים לא ס''ל הכי אלא כדכתיבנא. זה נראה טעם ויישוב לפירוש זה וכפירוש רבינו בפירוש המשנה אבל הראב''ד שתולה הדבר בקבלה וקיום מסברא נפקא ליה דצריך דבשעה שיזכור התנאי מיד יקיימנו:

ה מִי שֶׁהִקְדִּים אֶת הַתְּנַאי לְשָׁנָה אוֹ לְעֶשֶׂר וְאַחַר כָּךְ נָדַר וְנִזְכַּר בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי וְשָׁכַח עַל אֵי זֶה דָּבָר הִתְנָה וְכֵיצַד הָיָה הַתְּנַאי. אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֵדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ. וְאִם לֹא אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֵּדֶר שֶׁהֲרֵי זָכַר בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר שֶׁיֵּשׁ שָׁם תְּנַאי וְאַף עַל פִּי כֵן נָדַר:

ו יֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמְרִים אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּנְדָרִים בִּלְבַד לֹא בִּשְׁבוּעוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרֶה שֶׁדִּין הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ אֶחָד הֵם. וְכִי יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים תְּנַאי לִשְׁבוּעָתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּנְדָרִים:

לחם משנה אין כל אלו הדברים נוהגים כו'. הא נפקא להו ממאי דאמרינן בירושלמי יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות והתוס' ז''ל בפ''ג דנדרים יישבו ירושלמי זה בענין אחר ע''ש:

ז סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר. וּפֵרוּשָׁן יֵשׁ בּוֹ לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ וּכְיֵין נֶסֶךְ. אוֹמְרִין לוֹ וּמֶה הָיָה בְּלִבְּךָ. אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן וּכְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ הָיָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאִם אָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא תִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם נָדַר סְתָם הֲרֵי זֶה אָסוּר:

ח וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי חֵרֶם. אִם כְּחֵרֶם שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת אָסוּר. וְאִם כְּחֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מָמוֹן שֶׁלָּהֶם וְאֵין בָּהּ אִסּוּר. וְאִם סְתָם אָסוּר:

לחם משנה ואם כחרמי הכהנים מותר. כתב הרא''ש בפ''ב דנדרים (דף י"ח:) אע''ג דבחרמי כהנים מועלין עד שיבא לידי כהנים והוי שפיר דבר הנדור מ''מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו לידי כהן והתוס' ז''ל עמדו שם ג''כ על קושיא זאת: ואם סתם אסור. וא''ת כיון דרבינו פסק בפ''י מה' ערכין דסתם חרמין לכהנים א''כ אמאי אמרינן דסתם אסור הרי סתמו לכהנים הוי וא''כ אמאי אסור ובשלמא להר''א שכתב בסוף ה' ערכין דבזמן הזה סתם חרמים לשמים דכיון דניתנים לאנשי משמר ועתה אין משמר כונתם לשמים א''ש אבל לרבינו דלית ליה שם הכי כמבואר שם קשה. וי''ל דשאני הכא דיש לנו לקיים דבריו כל מה שנוכל וכיון דאם מתפיס בחרמי כהנים אינו נדר כלל אית לנו לומר דהתפיס בחרמי שמים כדי שיהא נדר ולא דמי למחרים נכסיו דלעולם דבריו קיימין בין שיתנה לבדק הבית בין לכהנים אבל הכא דהוי התפסה בחרם שאני ושאני כדכתיבנא:

ט הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעֲשֵׂר. אִם כְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן שֶׁהִקְדִּישׁוֹ בְּיָדוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם כְּמַעֲשַׂר דָּגָן מֻתָּר וְאִם סְתָם אָסוּר:

י הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמָה. אִם לִתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נִתְכַּוֵּן הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאִם לִתְרוּמַת הַגֹּרֶן נִתְכַּוֵּן מֻתָּר. וְאִם סְתָם אָסוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (ז-י) סתם נדרים להחמיר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. משנה ספ''ב דנדרים (דף י"ח:):

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁמָע כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שָׁם שְׁנֵי עִנְיָנוֹת. אֲבָל מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִים חֵרֶם סְתָם אֶלָּא לְחֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת בִּלְבַד וְאָמַר שָׁם הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן אִם הָיָה דַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִים חֵרֶם סְתָם אֶלָּא לְחֶרְמֵי כֹּהֲנִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בִּנְדָרִים אֶלָּא אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ זְמַן:

כסף משנה ומ''ש בד''א במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות וכו'. שם במשנה ר''י אומר סתם תרומה ביהודה אסור בגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. ובגמ' ר''י אומר סתם תרומה ביהודה אסור וכו' הא מכירים אסורים אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים הא מכירים מותרים אלמא ספיקא לקולא אמר אביי ר''א בר צדוק (היא דתניא וכו' ר"א בר צדוק) אומר סתם חרמים בגליל אסורין. ופירש הר''ן אמר אביי סיפא ראב''צ היא דמתני' תרי תנאי היא רישא רבי יהודה דס''ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה''נ דסתם חרמים ביהודה נמי אסורין וסיפא ראב''צ דאמר סתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירים (את חרמי הכהנים הא מכירין) מותרים דספיקא לקולא ומש''ה סתם חרמים ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לראב''צ מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר''א חרמים לאו דוקא דה''ה בתרומה גופה אי נמי בחרמים גופייהו הוה מצי לאיפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליה מרביה קאמר. ולענין הלכה קי''ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתני' עכ''ל. וכך הם דברי רבינו. ומ''מ מ''ש מקום שדרכם שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו' משנה שאינה צריכה היא דאפי' במקום שמשמע כל אחד מאלו שני שמות כתב ברישא שאם נדר סתם וכ''ש כשאין משמעו באותו מקום אלא לאיסור ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מינה חורבא דמשמע דמשום דאין קורין באותו מקום חרם אלא לחרמי בדק הבית הוא דבסתם אסור הא אם קורין באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא. ואפשר לומר דאיצטריך ליה לאשמועינן דבמקום שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד אפי' אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור x:

לחם משנה אבל מקום שדרכן כו'. הרב בעל כ''מ יישב הלשון ומה שיש לדקדק על זה כתבתי בפ''ג מה' נזירות:

יב הַנּוֹדֵר בְּחֵרֶם וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא חֶרְמוֹ שֶׁל יָם שֶׁהִיא הַמִּכְמֹרֶת. נָדַר בְּקָרְבָּן וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת מְלָכִים. אָמַר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי עַצְמִי עָלֶיךָ קָרְבָּן וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא לְאָסְרוֹ בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק. נָדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה לוֹ אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא אִשְׁתִּי רִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן לְכָל הָעָם אִסּוּר וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְכָךְ וּלְכָךְ. אִם הָיָה הַנּוֹדֵר תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֵדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. וּבֵין שֶׁהָיָה תַּלְמִיד חָכָם אוֹ עַם הָאָרֶץ גּוֹעֲרִין בָּהֶן וּמְלַמְּדִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ מִנְהָג זֶה בִּנְדָרִים וְלֹא יִהְיוּ נוֹדְרִין דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל:

כסף משנה הנודר בחרם וכו'. ג''ז שם משנה: ומ''ש אם היה הנודר ת''ח ה''ז מותר וכו'. שם (דף כ') במשנה על כלם אין נשאלין עליהם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי ר''מ וחכ''א פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובגמ' הא גופה קשיא אמרת אין נשאלין והדר תני אם נשאלו עונשין אותה ומחמירין עליהם א''ר יהודה ה''ק וכולם אין צריכין שאלה בד''א בת''ח אבל בע''ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירין עליו בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה כלומר בכדו תהית או לבך עלך אלא עונשין (אותו) ה''ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכל זה לר''מ אבל לחכמים דהלכתא כוותייהו אין עונשים אותו ואין מחמירין עליו אלא פותחין לו פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש דכי ענשינן בשל תורה אבל בנדרים אלו אין עונשין, ואין מחלוקתן של ר''מ וחכמים אלא בע''ה דאילו בת''ח לדברי הכל אין צריכין שאלה, ומשמע לרבינו שמה שאמרו חכמים ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש את''ח נמי קאי:

יג וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי אוֹ הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כִּבְשַׂר חֲזִיר שֶׁאֵין כָּאן נֵדֶר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם הָיָה הָאוֹמֵר תַּלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָן הַפֵּרוֹת אֲסוּרִין וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים:

כסף משנה וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. ברפ''ב דנדרים (דף י"ג:) תנן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו''ם וכו' (דף י"ד) האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ובגמ' ורמינהי הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן רבא אמר הא בת''ח הא בע''ה וקי''ל כרבא לגבי אביי ועוד דבגמרא מייתי סיועא ליה. וסובר רבינו דהא דקתני בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ה''ה לרישא ודלא כהרא''ש שכתב xx ודוקא המדיר אשתו ומתפיס הנאתה בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל את ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה עכ''ל. ואין זה הכרע דאדרבה איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי אבל קשיא לי הא דגרסינן ברפ''ב דנדרים רבינא אמר הכי קתני אלו מותרים כחולין כבשר חזיר כעכו''ם ואי לא תנא חולין ה''א בעי שאלה ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי והא קתני סיפא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר מכלל דרישא לא בעיא שאלה ע''כ. והשתא איכא למידק על רבינו היאך כתב באומר כבשר חזיר דבעי שאלה ובגמ' אמרו דליכא לאסוקי אדעתא הכי וגם על הרא''ש יש לתמוה אמאי יליף לה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה דמשמע כאלו מעצמו אמרה וה''ל לאומרה משמא דגמרא וצ''ע:

לחם משנה וכן האומר לאשתו וכו' אם היה האומר ת''ח וכו'. מה שתמה הרב בעל כ''מ מדברי הגמ' היא תמיהא גדולה. ונ''ל ליישב ולומר דרבינו סבור דמאי דאמר במשנה (דף י"ד) גבי הרי את עלי כאימא דצריך לפתוח לו פתח בעם הארץ רבותא אשמעינן דאע''ג דאסר על עצמו תשמיש אשתו והוי מילתא דאיסורא דהוא חייב בעונתה מ''מ צריך לפתוח לו פתח וכ''ש כשנדר בדברי הרשות ואמר כבשר חזיר ורבינא ה''ק בגמ' אי לא תנא חולין ה''א דמאי דקאמר מתני' מותרין היינו מדאורייתא וכדכתבו שם התוס' דאמרינן לקמן ד' נדרים התירו חכמים ומ''מ אמרינן בגמ' דצריך שאלה מדרבנן ה''נ ה''א דצריך שאלה מדרבנן בין לת''ח בין לע''ה קמ''ל דהם מותרים כחולין וא''צ שאלה אלא לע''ה כדי שלא יקל ראשו בנדרים והקשה דהיכי הוה ס''ד לומר הא בסיפא דהרי עלי כאימא אמרינן דפותחין פתח ממקום אחר דהיינו שא''צ שאלה אלא לע''ה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כדפריך רבא לקמן וא''כ כיון דבסיפא דינא הכי ממילא דברישא דלא איתפריש דינא הוי כסיפא וא''צ שאלה אלא בעם הארץ וא''כ היכי אמרת דהוה ס''ד דצריך שאלה אפי' לת''ח אלא מחוורתא חולין ממילא נסבה. זה נראה להליץ בעד רבינו ז''ל עם שהוא דחוק וטעמו דאין נראה לו להצריך שאלה יותר בהרי את עלי כאימא מבשר חזיר משום דאדרבא הא משמע ליה דאין ראוי להצריך לו שאלה משום דהוי מילתא דאיסורא כדכתיבנא:

יד הַהֶפְקֵר [ב] אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֵדֶר הֲרֵי הוּא כְּמוֹ נֵדֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לַחְזֹר בּוֹ. וּמַה הוּא הַהֶפְקֵר הוּא שֶׁיֹּאמַר אָדָם נְכָסִים אֵלּוּ הֶפְקֵר לַכּל. בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. וְכֵיצַד דִּין הַהֶפְקֵר. כָּל הַקּוֹדֵם וְזָכָה בּוֹ קָנָהוּ לְעַצְמוֹ וְנַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהִפְקִיר דִּינוֹ בּוֹ כְּדִין כָּל אָדָם אִם קָדַם וְזָכָה בּוֹ קָנָהוּ:

כסף משנה ההפקר אע''פ שאינו נדר שאסור לחזור בו: ומה הוא ההפקר וכו' בין בקרקעות: וכיצד דין ההפקר כו' אפי' זה שהפקיר וכו'. פשוט ספ''ד דנדרים (דף מ"ג מ"ד מ"ה):

טו הַמַּפְקִיר לַעֲנִיִּים אֲבָל לֹא לַעֲשִׁירִים אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיַּפְקִיר לַכּל כִּשְׁמִטָּה. והַמַּפְקִיר עֲבָדָיו הַגְּדוֹלִים קָנוּ עַצְמָן. וְהַקְּטַנִּים כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בָּהֶן זָכָה כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין:

כסף משנה המפקיר לעניים כו'. רפ''ו דפאה וכבית הלל: המפקיר עבדיו וכו':

לחם משנה והמפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן. פ' מי שמת גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו כו' עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין כו' וכתבו רבינו בפ''א מה' זכייה ומתנה והפקר הוי כגר שמת:

טז הַמַּפְקִיר אֶת הַקַּרְקַע כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה. דִּין תּוֹרָה אֲפִלּוּ הִפְקִיר בִּפְנֵי אֶחָד הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וְנִפְטָר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיַּפְקִיר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד זוֹכֶה אִם רָצָה וְהַשְּׁנַיִם מְעִידִים. וְהָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וְזֶה. הֲרֵי הַשֵּׁנִי סְפֵק הֶפְקֵר וְאִם אָמַר וְזֶה כְּמוֹ זֶה אוֹ שֶׁאָמַר וְגַם זֶה הֲרֵי הִתְפִּיס הַשֵּׁנִי וְיִהְיֶה הֶפְקֵר וַדַּאי:

כסף משנה המפקיר את הקרקע כו'. בספ''ד דנדרים: דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד וכו'. בספ''ד דנדרים (דף מ"ה) וכריב''ל לגבי ר' יוחנן וכן פסקו הרא''ש והר''ן וכ''כ התוס' פרק בני העיר. וכתב הרא''ש ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא זוכה בשני עדים ומתוך זה יירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר. וכתב עוד הרא''ש הוי הפקר מן התורה אפי' באחד וה''ה נמי אפילו בינו לבין עצמו ואינו נראה כן מדברי רבינו והכי דייק לישנא דריב''ל דאמר ד''ת אפי' באחד הוי הפקר ואם כדברי הרא''ש דעדיפא מינה ה''ל לאשמועינן דבר תורה אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. ועוד ומ''ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומש''ה בסיפא הג' הם זולת בעל הדבר אף אדרישא הוי זולת בעל הדבר, ומדברי מהרי''ק בשורש קמ''ב נראה דאישתמיטתיה גמ' דס''פ ד' נדרים: והאומר ה''ז הפקר וזה וכו' עד ויהיה הפקר ודאי. בפ''ק דנדרים (דף ז'):

לחם משנה והאומר ה''ז הפקר וזה וכו'. וגבי פאה בה' מתנות עניים פ''ב פסק דכשזה אמר וזה ה''ז פאה אע''ג דהוי בעיא פ''ק דנדרים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא כדכתב שם הרב בעל כ''מ ז''ל אבל כאן דלא זכה בו אחר כתב דה''ז ספק אם יצא מידי בעליו הראשונים דאין כאן אלא ספיקא דממונא ולגבי מעשר ודאי דיחוייב במעשר כיון דהוי ספק דאורייתא לחומרא, ועוד הארכתי על זה במקום אחר:

יז הַמַּפְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ וְלֹא זָכָה בָּהּ אָדָם כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קָדַם וְזָכָה בָּהּ הֲרֵי הוּא כְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר:

כסף משנה המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם וכו'. בסוף פרק רביעי דנדרים (דף מ"ג) תניא המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ומדכתב רבינו ולא זכה בו אדם נראה שהוא מפרש דהא דיכול לחזור בו עד שלשה ימים היינו דוקא בשלא זכה אדם וכן דעת הרא''ש ושלא כדברי הר''ן שכתב דתוך שלשה ימים אפילו זכה בו אחר יכול לחזור בו אבל מה שכתב בסיפא אלא אם קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר אינו נוח לי דמשמע דאחר שלשה ימים כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו. ונ''ל דהכי קאמר תוך שלשה ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר שלשה ימים אפילו זכה בה הוא עצמו הוי כזוכה מן ההפקר ופטורה מן המעשרות:

לחם משנה המפקיר את שדהו וכו'. בספ''ד דנדרים (דף מ"ג:) תניא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור, ואיכא לפרושי הך ברייתא במאי דקאמר ג' ימים יכול לחזור בו בתלתא אנפי. הא' דעת הרא''ש דוקא כשחזר בו אבל אם לקחו בתורת זכיה אפי' הוא עצמו תוך ג' ימים הוי הפקר ופטור מן המעשר וכן אם זכה בו אחר. הב' דעת הר''ן ז''ל דתוך ג' ימים אפי' שזכה אחר לא זכה כלום ואינו יכול לחזור וכן אם זכה בו הוא לא הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר אלא כאילו לא הפקירה מעולם וקשיא ליה להאי פירושא כשהעמידו שם הך ברייתא בגמ' הקשו אי הכי אמאי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול דאמאי לא הקשו ג''כ ממ''ש משזכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור דרבנן אפילו זכה בה אחר יכול לחזור תוך ג' ימים ברייתא אפילו תוך ג' ימים איירי דקאמרה מופקרת ליום אחד כו' ולפירוש הרא''ש ז''ל א''ש והר''ן ז''ל כבר יישב זה לפי פירושו שם. הג' דאם זכה אחר תוך ג' ימים ודאי דאינו יכול לחזור אבל אם קדם וזכה הוא תוך ג' ימים לא הוה כזוכה מן ההפקר אלא בחזרה וחייב במעשר ופירוש זה כתב הרב כ''מ ז''ל לדעת רבינו ז''ל דמה שכתב אינו יכול לחזור אלא א''כ קדם וזכה כו' אין כוונתו לומר דאם זכה אחר אינו יכול לחזור אבל כל זמן שלא זכה אחר יכול לחזור דודאי אינו כן אלא תוך ג' אבל לאחר ג' אפילו לא זכה אחר אינו יכול לחזור אבל כוונתו לומר דאם זכה אחר ג' דוקא הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר אבל תוך ג' אם חזר בו איהו חייב במעשר וא''כ לפי זה היכא דזכה בה הוא תוך ג' (פטור) [צ''ל חייב] במעשר דלא מיעט אלא לאחר ג' ולפי פירוש זה בדברי רבינו ז''ל קשה דבסוף פ''ה מהל' מתנות עניים כתב המפקיר כרמו והשכים בבוקר וזכה לעצמו ובצרו וכו' ובין כך ובין כך פטור מן המעשר ע''כ. ואמאי כיון דהוי תוך ג' אע''ג דזכה בה איהו חייב במעשר דלא הוי כזוכה מן ההפקר ושם בפרק ד' דנדרים אמרו כשהקשו מהאי ברייתא לריש לקיש בשלמא לעולא דרבנן קתני לה ודאורייתא קתני לה כלומר מדאורייתא פטור מן המעשר תוך ג' ימים אבל מדרבנן דאמרו שלא יהא הפקר תוך ג' ודאי דחייב וא''כ אמאי כתב רבינו שם פטור מן המעשר. לכן נראה דרבינו ז''ל סובר דהיכא דזכה בה תוך ג' הוי כזוכה מן ההפקר ושיעור לשונו כן הוא תוך ג' יש לו ב' תקונים לבטל ההפקר או שיחזור בו או שיזכה בו אע''ג דלא דמו להדדי דהחזרה מבטלו לגמרי וכאילו לא היה הפקר מעיקרו וחייב במעשר אבל הזכיה בו הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר מ''מ חשיב תיקון דחזר הדבר לבעליו הראשונים אבל לאחר ג' החזרה לא הוי תיקון להשיב הדבר לבעליו אלא צריך שיזכה בו כדי שיחזור הדבר אליו, ופירש הטעם דזכייה מהניא משום דלא גרע מזוכה מן ההפקר דעלמא דיכול לזכות בו וכיון דזכה בו אפילו אחר ג' מהני, ולפי זה מה שהקשו בגמ' מברייתא דהשכים בבוקר ובצרו משום דברייתא לא פרשה דבצרו בתורת זכייה אלא סתמא קאמר וכמו שכתב הר''ן ז''ל דכיון דלא פריש דזוכה מן ההפקר נימא דמיהדר הדר ביה ולכך אמרו שם דמדרבנן חייב במעשר אבל רבינו ז''ל בהל' מתנות כתב בהדיא וזכה בו ובצרו הרי הוסיף מלת זכה בו לומר דפירוש דזכה בתורת זכייה וכיון דזכה בו ופירוש בתורת זכייה לכך אמר דפטור מן המעשר:

יח הָאוֹמֵר שָׂדֶה זוֹ מֻפְקֶרֶת לְיוֹם אֶחָד לְשַׁבָּת אַחַת לְחֹדֶשׁ אֶחָד לְשָׁנָה אַחַת לְשָׁבוּעַ אֶחָד עַד שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ הוּא אוֹ אַחֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וּמִשֶּׁזָּכָה בָּהּ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה יֵשׁ לוֹ לַחְזֹר כָּאן עַד שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא שֶׁאֵין אָדָם מַפְקִיר לִזְמַן קָצוּב:

כסף משנה האומר שדה זו וכו'. ג''ז שם. ומ''ש ומפני מה יש לו לחזור וכו'. שם וכאוקימתא דעולא שהיא עיקר כמ''ש הר''ן:

יט דָּבָר הַמֻּפְקָר שֶׁבָּא אֶחָד וּשְׁמָרוֹ וְהָיָה מַבִּיט בּוֹ שֶׁלֹּא יִטְּלֶנּוּ אָדָם לֹא קָנָהוּ בְּהַבָּטָה אֶלָּא עַד שֶׁיַּגְבִּיהוֹ אִם הָיָה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַחֲזִיק בַּקַּרְקַע כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹנִין הַלָּקוֹחוֹת:

כסף משנה דבר המופקר שבא אחד ושמרו והיה מביט בו וכו'. בסוף הבית והעליה (בבא מציעא דף קי"ח) וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ''ע הבטה בהפקר לא קני:

לחם משנה דבר המופקר כו'. צ''ע בפרק השוכר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן