הלכות נדרים - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת הָאָב מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ו) 'כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ'. אֲבָל הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר אֶלָּא כָּל נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ שֶׁהֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחל אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-יז) 'בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ':

כסף משנה כל הנדרים והשבועות וכו' שאין הבעל מפר אלא נדרי עינוי נפש. מבואר בתורה. ומ''ש דה''ה שמפר נדרים שבינו לבינה. בר''פ בתרא דנדרים (דף ע"ט:) יליף לה מקרא. אבל מ''ש שהאב מפר כל מין נדרים ושבועות, הרא''ש והר''ן כתבו שם שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהן עינוי נפש וכתב הרא''ש דהכי איתא בהדיא בספרי. וכתב בעל מ''ע שחכמי לוני''ל הקשו לרבינו מההיא דספרי, והשיב דקשה לו עליה מדלא אישתמיט שום אחד משני הגמרות ולא התוספתא להזכיר אותה דרשא דספרי ולפיכך סובר דליתא לההיא דרשא אלא אליבא דר''ש דסתם ספרי כוותיה ולא קיימא לן הכי אלא נקיטינן כפשטיה דקרא שלא חילק באב אלא אמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום עכ''ל. ודבר תימה הוא לדחות ברייתא דספרי משום דלא נזכרה בגמרות ובתוספתא ואף על גב דסתם ספרי ר''ש כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא משמע דדברי הכל היא ובכמה מקומות פוסק רבינו כברייתא דספרי אף על פי שלא נזכרה בגמרות ולא בתוספתא. ומה שטען מפשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם מהכא דריש לה בסיפרי, ומ''ש שלא נזכר בשתי גמרות נכתב שלא בהשגחה שבירושלמי ריש פ''ב דנדרים אמרו בהדיא כשם שהבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, וגם גמרא דידן איכא למימר נמי דלא נשמט מלהזכיר זה שהרי בריש פרק בתרא דנדרים דייק גמרא נדרי עינוי נפש הוא דמפר שאין בהם עינוי נפש אינו מפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ואם איתא לא ה''ל לאיתויי אלא בין איש לאשתו ומדמייתי נמי בין אב לבתו משמע דהיינו לומר דהוקשו זה לזה. והרמב''ן בפירוש התורה כתב דברי ספרי והירושלמי. והר''א מזרחי כתב שם שרבינו סמך על מ''ש בפ''ב דנדרים כל הנדרים והשבועות האב מפר שנאמר ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שבינו לבינה שנאמאר אלה החקים כו' בין איש לאשתו כו' עכ''ל. וכראותי דבריו אלו נשתוממתי איך רבינו בתשובתו לא הביא ראיה מזה המאמר ולא עוד אלא שכתב שלא נזכר דבר זה בשתי הגמרות וגם הרמב''ן והרא''ש והר''ן היאך אפשר שנעלם מהם מאמר זה ובדקתי בכל הפרק הנזכר ולא מצאתי מאמר זה והייתי נבהל היאך העיד הר''א מזרחי על מאמר זה שהוא בפרק הנזכר, ועיינתי בסמ''ג ומצאתי שכתב בלשון הזה כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וכו' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנאמר אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וכו' כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים עכ''ל. ואין ספק שהר''א מזרחי חשב שמ''ש סמ''ג כדאמרינן פרק אחרון דנדרים קאי לכל הדברים גם ארישא ואינו כן דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה שהוא מפר נדרים שבינו לבינה אבל כל הדברים הקודמים אינם אלא דברי סמ''ג עצמו מועתקים מדברי רבינו:

לחם משנה כל הנדרים וכל השבועות וכו'. דעת רבינו ז''ל שלא כדעת המפרשים לחלק בין אב לבעל דאב מפר כל נדרים ובעל מפר דוקא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה והטור ז''ל בסימן רל''ד כתב בשם ה''ר יחיאל דעת שלישית שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש וטעמו כתב הרב ב''י ז''ל שם דכדי ליישב המקראות עם ההיא דספרי הטיל פשרה ואמר דאחר שנתארסה כיון דבעודה ארוסה לא היה יכול להפר האב אלא דברים של עינוי נפש ושבינו לבינה שהוא מפר בשותפות הארוס א''כ כשמת הארוס אין בדין שיפר נדריה שלא היה יכול להפר בעודה ארוסה משמע ודאי מכאן דאפי' לדעת רבינו ז''ל דהאב מפר כל הנדרים כשהיא ארוסה אינו מפר הארוס והאב אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה ואע''ג דבקודמין אמרינן בפ' נערה מאורסה בראש הפרק (דף ס"ז:) כשהקשו שם אימא אם בית אישה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין כלומר מנא לך דאין ארוס מפר לחודיה אי משום דא''כ אם בית אישה נדרה למה לי דהשתא במקום אב ארוס מפר כל שכן שלא במקום אב הא לא קשיא דאם בית אישה נדרה איצטריך לומר דאין האב מפר בקודמין ומיניה דארוס מפר בקודמין אלא לאו משום שותפותיה דאב כלומר א''כ הארוס מפר לחודיה היכי סליק אדעתין לומר דארוס עדיף מבעל דהא מונדריה עליה משמע דארוס מפר בקודמין וכיון שאין הבעל מפר בקודמין א''כ עדיף ארוס מבעל ואין זו סברא אלא ודאי דארוס מפר בשותפותיה דאב ולכך מפר בקודמין מכחו של אב ואע''ג דעדיף מבעל היינו משום שותפותיה דאב וא''כ היינו יכולים לומר כי היכי דלגבי קודמין יפה כחו של ארוס משל בעל מחמת שותפותיה דאב לגבי שאר נדרים שאינם עינוי נפש ולא בינו לבינה נמי יפה כח הארוס ג''כ מפני שהוא מפר בשותפות האב דיש לו כח להפר הכל מ''מ לא אמרינן הכי דאי גבי קודמין אמרינן ליה משום דגלי קרא גבי ארוס ונדריה עליה אבל גבי שאר נדרים שאינם עינוי נפש ושבינו לבינה ודאי דאינו מפר ועוד דקרא כתיב לענות נפש אישה יקימנו וגו' ואישה משמע בין ארוס בין בעל ואדרבה גרע כח האב מחמת שותפות הארוס דלא יוכל להפרם אע''ג דקודם שנתארסה היה בידו כח להפרם. זה נראה פשוט בדעת ה''ר יחיאל ורבינו ז''ל אלא שיש חילוק ביניהם להיכא שמת הארוס אם חזר הכח לאב כבראשונה דמדברי רבינו ז''ל שלא חילק משמע דחזר לגמרי ולדברי ה''ר יחיאל לא. ואני תמיה על דברי רבינו ז''ל מההיא סוגיא דפ' נערה דהקשו שם אימא אב לחודיה או ארוס לחודיה מפר כלומר מנא לך מהאי קרא דואם היו תהיה דאביה ובעל מפירין נדריה לימא דאב או ארוס מפירין ותירצו א''כ אסרה אסר בית אביה יניא אותה למה לי השתא במקום ארוס מפר אב לחודיה שלא במקום ארוס מבעיא כלומר א''כ למה הוצרך הכתוב לומר גבי אב דיפר נדריה לימא קרא בהדיא ארוס דחד מינייהו מפר וכל שכן אב לחודיה. ולדברי רבינו ז''ל קשה דאי הוה אמר קרא גבי ארוס דחד מינייהו מפר ודאי דלא הוי בנדרים (שיש) [שאין] בהן עינוי נפש ובינו לבינה דארוס לחודיה ודאי לא מפר בהכי דלא עדיף ארוס מבעל כדמוכח בההיא סוגיא שהבאתי וכיון דבעל אינו מפר בשאר נדרים כ''ש ארוס לחודיה וא''כ הוצרך קרא אחרינא לומר גבי אב דמפר כל נדרים בין שיש בו עינוי נפש בין שאין בו עינוי נפש דהוצרך קרא לחלק לאב מארוס לגמרי לומר דאב מפר כל נדרים כדכתיב כל נדריה ואסריה כו' וארוס אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ושבינו לבינה. ואולי דלדברי רבינו ז''ל ה''ק ליכתוב קרא בהדיא בנדרים דאחר שנתארסה דאב מפר כל נדרים וארוס מפר נדרי עינוי נפש ולא ליכתוב לאב גבי פנויה אלא שמ''מ קשה דנימא קרא גבי ארוסה שלא יהיה כח לאב יותר מארוס אלא שלא יפר אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה לבד דומיא דארוס דכיון שהיא ארוסה די לנו לתת כח לאב כמו לארוס אבל לפנויה נתנה תורה כח לאב להפר כל נדרים כיון שהיא פנויה ואין כח לאחר עליה אלא רשות האב לבד ורצתה תורה לחלק בין כח האב כשהיא ארוסה להיכא שהיא פנויה ואמאי לא מקשה בגמרא הכי ותו ליכא תירוצא דא''כ אסרה איסר בית אביה יניא אותה למה לי ולסברת ה''ר יחיאל ז''ל קשה דאמר שם בפ' נערה (דף ע') דנפקא לן דהיכא דמת הבעל נתרוקנה רשות לאב משום דאמר קרא ואם היו תהיה מקיש קודמי הויה ראשונה לקודמי הויה שניה והא קי''ל דאין היקש למחצה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה הוי בכל נדרים בין נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה בין שאר נדרים הכי נמי קודמי הויה שניה: שלא תכחול או שלא תתקשט וכו'. מדברי רבינו ז''ל נראה דפסק כר' יוסי דכיחול וקישוט הוו דברים שבינו לבינה וכן נראה מדברי הר''ן ז''ל שהוא דעת רבינו ז''ל שכתב בפ' ואלו נדרים ולענין הלכה קי''ל כרבנן דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם וכו' אבל הרמב''ם ז''ל פסק מדרב הונא כר' יוסי דאינו מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה והרא''ש ז''ל ג''כ כתב בפסקיו כן אבל הרמב''ם ז''ל כתב דקישוט ותשמיש הוו דברים שבינו לבינה ומפר לעצמו ואפשר דס''ל וכו' ואע''ג דבפסקי הרא''ש ז''ל כתוב הרמב''ן בנו''ן טעות סופר הוא ובמ''ם גרסינן דלמטה כתב בשם הרמב''ן ז''ל בהפך שכתב וכתב הרמב''ן ז''ל ושמעינן מהא דהלכתא כרבנן דליכא אמורא דפליג עליה דשמואל ולוי ולעיל מיניה שכתב כתב הרמב''ם ז''ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכו' הרמב''ן גרסינן בנו''ן שהוא דעת הרמב''ן ז''ל דפסק כרבנן וכדכתב הר''ן ז''ל בשמו בפרק הנזכר דף פ''ב והדבר מוכיח שהוא טעות סופר שם ג''כ כיון שהעתיק לשונו והלכתא כרבנן דיחיד ורבים כו' ואין זה לשון הרמב''ם ז''ל כלל באופן שנתחלף הענין ולמטה שכתב אבל הרמב''ן כתב דקישוט ותשמיש הוו דברים שבינו לבינה וכו' הוי הרמב''ם במ''ם ולעיל מיניה שכתב כתב הרמב''ם ז''ל והלכתא כרבנן הוי הרמב''ן בנו''ן והוא מסכים למ''ש עוד למטה גבי הא דשמואל וכתב הרמב''ן ז''ל ושמעינן מיניה כו', א''כ למדנו מהרא''ש והר''ן ז''ל שדעת רבינו ז''ל לפסוק כר' יוסי והרמב''ן פוסק כרבנן ומפני זה החילוק אשר בדברי הרא''ש ז''ל הוא נמשך אחר לשון הדפוס וכתב בסימן רל''ב ודלא כסברת הרמב''ן ז''ל שהזכיר הרא''ש ז''ל שפסק כר' יוסי אבל מדברי הרמב''ם בפי''ב נראה וכו' ואינו כן דאין זה אלא הרמב''ם ז''ל רבינו שפוסק כר' יוסי כדכתיבנא, ולכך יש לתמוה עליו גבי רחיצה שכתב אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן וכו' כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה היום יין וכו' דהוי עינוי נפש, והרב ב''י בסימן רל''ד כתב דאית ליה דר' יוסי לא פליג ארחיצה ותימה הוא לומר כן דהא בהדיא אמר שם במסקנא אחר שתירצו דברי המשנה ורמינן דר' יוסי אדר''י דהכא א''ר יוסי דרחיצה הוי עינוי נפש וגבי כביסה משמע דלא הוי עינוי ואי במסקנא לא פליג ר''י ארחיצה מאי קושיא ומלבד זה כיון דלמאי דס''ד מעיקרא פליג ר' יוסי גבי רחיצה להרא''ש ז''ל והתוס' דלא גרסי ור' יוסי אמר ניוול דחד יומא לא הוי ניוול וכו' אלא דאית ליה דרחיצה לא הוי עינוי א''כ אמאי אמרינן דהדר במסקנא מהך ואפי' לפירוש הר''ן ז''ל דאית ליה מאי דס''ד דרחיצה הוי עינוי מ''מ כבר כתב דלמסקנא לא אמרי' אם ארחץ היום ואית ליה דר' יוסי אית ליה דרחיצה לא הוי עינוי. ועוד התוס' הכריחו שם מפרק המדיר דר''י אית ליה דרחיצה לא הוי עינוי אלא ודאי דר' יוסי ארחיצה נמי פליג. ולתרץ דברי רבינו ז''ל נאמר דשם בגמרא הקשו מדר' יוסי לר''י דר''י אמר במקום אחר דכביסת בגדים הוי צער דקודמת לחיי אחרים ותירצו דאלים כביסת בגדים מרחיצת הגוף דאמר שמואל דערבוביתא דמאני כלומר שנושא בגדים שאינם רחוצין מביא לידי שעמום וערבוביתא דגופא היינו זוהמא הבא על בשרו של אדם ואינו רוחץ מתייא לידי שיחני וכיבי הרי דמניעת כיבוס בגדים מביא שעמום וזו קשה ממניעת רחיצת הגוף שאינו מביא אלא לידי שיחני וכיבי שיש להם רפואה. עוד שם שלחו מתם הזהרו בערבוביתא וסובר רבינו ז''ל דמדקאמר הזהרו פליג אדר' יוסי דאמר דבכל ערבוביתא בין מניעת כביסת בגדים בין מניעת רחיצת הגוף צריך ליזהר וכן פירשו שם הרא''ש והר''ן ז''ל אע''ג דהתוס' פירשו שם דאינו מזהיר אלא מניעת כביסת בגדים מ''מ רבינו ז''ל סובר כפירוש הרא''ש והר''ן ז''ל וכיון דשלחו מתם שיזהרו בכולם משמע דלית הלכתא כר''י ברחיצה אלא דהוי צער ועוד כיון דשמואל אמר דמייתי לידי שיחני וכיבי וכי יש לך צער גדול מזה לכך פסק רבינו ז''ל דלא כר' יוסי ברחיצה והוא טעם נכון לפסק רבינו:

ב וּמַה בֵּין נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ לִדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. שֶׁהַנְּדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ מֵפֵר אֶל עַצְמוֹ וְאֶל אֲחֵרִים. וְשֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ לְעַצְמוֹ מֵפֵר וְלַאֲחֵרִים אֵינוֹ מֵפֵר:

כסף משנה ומה שכתב ומה בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לדברים וכו'. מבואר שם בגמרא:

ג כֵּיצַד. נָדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱכל בָּשָׂר מֵפֵר לָהּ וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לֶאֱכל עִם כָּל אָדָם לְעוֹלָם. אָסְרָה עָלֶיהָ תַּשְׁמִישׁ כָּל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם יָפֵר חֶלְקוֹ וְתִהְיֶה מְשַׁמַּשְׁתּוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת אוֹ יְגָרְשֶׁנָּה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ כָּל אָדָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

לחם משנה אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם כו'. היינו כר' יוסי דא''ל דתשמיש הוא מדברים שבינו לבינה דכן פסק הוא כר' יוסי כדכתיבנא אבל אם היה פוסק רבינו ז''ל כרבנן לא היה פוסק בתשמיש סתם אסורה בכל העולם דכיון דמספקא לן אי הוי דברים שבינו לבינה או עינוי נפש כדאיבעיא לן לרבנן והוי בעיא דלא איפשיטא היל''ל ה''ז ספק דאם הפר ודאי דאינו לוקה על הספק אלא מפני שהוא פסק כר''י כתב בפשיטות שחלקו מפר ולא של אחרים: אסרה עליה תשמיש כל אדם וכו'. וגם מ''ש בפירוש המשנה היא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים מתשמיש קאמר כמו שאמרו בגמרא ומה שאמר רבינו ז''ל בפירוש המשנה שהוא מאמר דחוי הטעם הוא דסובר רבינו שם דתשמיש המטה לרבנן הוי עינוי נפש ופסק שם כחכמים משום דסובר דאיפשיטא בעיין מדשמואל דקאמר הנאת פלוני עלי מפר אע''פ שהר''ן ז''ל שם דחה פשיטות זה וזהו שכתב רבינו ז''ל שם וסיים דבריו אבל חכ''א שיפר הנדר כולו לפי שהוא מנדרי עינוי נפש וכבר ביארנו שהלכה כחכמים ע''כ. אבל כאן בחיבור כבר נתבאר שדעת רבינו ז''ל לפסוק כר' יוסי וכמו שהכרחתי לעיל מדברי הרא''ש ז''ל והר''ן ז''ל ופוסק כמתני' דנטולה מן היהודים וכבר פסקה רבינו לעיל ומ''ש כאן וכן אם אסרה וכו' אינה ענין למשנה ההיא אלא כוונתו כמ''ש. וראיתי להרב ב''י ז''ל בפרק זה פעם תופס שרבינו ז''ל פסק כרבנן גבי שלא ארחץ היום וכו' ופעם תופס שפוסק כר' יוסי כאן גבי הא דשמואל אבל אני ביארתי שדעת רבינו ז''ל לפסוק ודאי כר' יוסי. גם מה שפירש כאן דהנאתה על אומה ר''ל כפשוטו והטעם מפני שמשיאתו שם רע בשכניו והביא ראיה מפרק המדיר לע''ד לאו ראיה דהתם לא יפר משום דברים שבינו לבינה דאם היה יכול להפר לא היתה יוצאת בלא כתובה כשהיא נדרה כך וכדכתב הטור ז''ל בסוף הל' נדרים וכן רבינו ז''ל בפי''ב מהל' אישות כתב גבי נדרה בנזיר דהיה יכול להפר דמפני כך תצא בכתובה ובודאי דמאי דכתב בפי''ג דהיכא דנדרה היא שלא תשאיל לשכניו דהוא אינו יכול להפר ומפני כך תצא שלא בכתובה וא''כ הך טעמא דהשאת שם רע לא סגי למעבד ליה דברים שבינו לבינה, אולי סובר הרב ז''ל דכיון דאסרה הנאתה על אומה אחת הוי גנאי טפי ודמי לדברים שבינו לבינה ועשאה הרב כקונם שאני נהנה לאבא ולאביך וכו' קונם שאני נהנה לך וכו' דכתב הטור ז''ל בסימן רל''ד דמשום דהוי גנאי לו הוי כדברים שבינו לבינה ולא הביא הרב ז''ל ההיא דפרק המדיר אלא לומר דהשאת שם רע הוי מילתא אבל ודאי לדעתי דהיכא דאיכא השאת שם רע טפי מדמינן ליה לדברים שבינו לבינה. א''נ יש לתרץ בעד רבינו ז''ל למה לא הביא הא דשמואל דהנאת פלוני עלי משום דהוא מפרש כפירוש התוס' ז''ל משם ה''ר יונה ז''ל והרא''ש ז''ל בשם י''מ דמאי דאמר בגמרא ומאי אין יכול להפר משום נדרי עינוי נפש קושטא דמילתא קאמר דר''י אית ליה דהוי דברים שבינו לבינה אבל שמואל ודאי דע''כ כרבנן אתי דלר''י הנאת פלוני עלי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי דלא דמי לחנוני דהתם א''א אלא להתפרנס ממנו ומש''ה הוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי אבל הנאת פלוני עלי אינו דברים שבינו לבינה לר''י. ורבינו ז''ל כיון דפסק כר''י לא הוי הנאת פלוני עלי דברים שבינו לבינה ולכך לא הזכירו והנאת חנוני שאינו מתפרנס ממנו לא הזכיר רבינו ז''ל דהוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי משום דנלמד ודאי ממדינה ומכ''ש הוא כיון דאין פרנסתו אלא ממנו ועוד לא גרע מנודר מן הישמעאלים אע''פ שהם אומה אחת כיון שאין פרנסתו אלא ממנו. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ז''ל: וכשימות או יגרשנה כו'. משמע מדברי רבינו ז''ל דכשיגרשנה היא אסורה בתשמיש אפי' לו ולא יוכל להחזירה שלא כדברי הטור ז''ל שכתב בסי' רל''ד דהיא מותרת אחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו וכ''כ הרא''ש ז''ל אע''ג דשם כתב בדין זה ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש ואז אסורה לו ג''כ דמשמע דמשנתגרשה אסורה והוא הפך ממ''ש ראשונה וכמו שהקשה שם הרב''י ז''ל י''ל דעד שתתגרש דקאמר הטור ז''ל תתגרש ותנשא לאחר קאמר ולא הוצרך לפרש דסמך על מ''ש ראשונה אבל מדברי רבינו ז''ל שכתב או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם משמע קצת דאפי' לו אסורה וקשה דבגמ' אמרו שם איפכא דהכי אמרינן התם (דף ע"ט:) ודברים שאין בהם עינוי נפש כי מגרש לה חיילא עלה והא תנן ריב''נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ע''כ. משמע דכשהפר היא מותרת לחזור לו. ושמא יש לדחוק לשון רבינו ז''ל ולומר דאסורה לכל אדם ולמגרש מותרת כל זמן שלא תנשא לאחר ומ''מ סתם הדברים יותר מדאי ומפני כן כתב הרב''י ז''ל בסימן רל''ד ודברי הרמב''ם ז''ל בפי''ב מה' נדרים אינם מבוארים כל הצורך:

ד אֶחָד עִנּוּי גָּדוֹל וְאֶחָד עִנּוּי קָטָן וְאֶחָד עִנּוּי שֶׁהוּא לִזְמַן מְרֻבֶּה אוֹ לְפִי שָׁעָה הַכּל מֵפֵר הַבַּעַל:

כסף משנה אחד עינוי וכו' ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה. נראה שלמד כן מדאמרינן בגמ' (דף פ') ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול משמע דלרבנן שמיה ניוול וכיון דחד יומא הוי ניוול משמע לרבינו דה''ה אפילו שעה אחת:

ה כֵּיצַד. נָדְרָה אוֹ נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תִּרְחַץ הַיּוֹם. אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן הַיּוֹם. אוֹ שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַיּוֹם דְּבַשׁ. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא תִּלְבַּשׁ רִקְמָה הַיּוֹם מֵפֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲפִלּוּ נָדְרָה מִמַּאֲכָל רַע אוֹ מִמִּין שֶׁלֹּא טָעֲמָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ הֲרֵי זֶה יָפֵר:

כסף משנה ומ''ש אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה מימיה ה''ז יפר. תוספתא בפרקין:

לחם משנה כיצד נדרה או נשבעה כו'. הרב כ''מ ז''ל כתב מפני דרבנן אית להו בגמ' דניוול חד יומא הוי ניוול. וליתא לפי מ''ש דהוא פוסק כר' יוסי ועוד דהך לא קאי לפי המסקנא דמוקי פלוגתא באופן אחר. וי''ל דלפי המסקנא ר' יוסי נמי מודה דאמרי' התם אמר רב יהודה באמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ כו' ואע''ג דהר''ן ז''ל לא גריס היום במסקנא רש''י ז''ל גריס ליה וכיון דבמסקנא אית להו דניוול חד יומא הוי ניוול וע''כ לא פליגי רבנן ור' יוסי אלא משום דאית ליה דרחיצה לא הוי ניוול אבל אי אית ליה ניוול לא שני ליה בין חד יומא לזמן מרובה דאפושי במחלוקת לא מפשינן: וכן אם נדרה שלא תכחול היום. שלש חלוקות דפירש עד השתא כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ או שלא תשתה או שלא תאכל פירוש מאי דקאמר מעיקרא אחד עינוי גדול ומהשתא מתחיל מדברים שבינו לבינה דמשמע ליה דהוא הדין בדברים שבינו לבינה לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט כמו שלא חלקנו בעינוי נפש ולכך כתב וכן חלוקה אחרת דלאו ממין דקמאי הוו הנך חלוקות והזכיר כחול ולבוש רקמה דלעיל כתב דהוו דברים שבינו לבינה דכתב לעיל או שהם מדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט. ומכאן נראה קצת דנדרה ממאכל רע שהזכיר רבינו ז''ל בהדי הנך שדבר שבינו לבינה מקרי ולאפוקי מדברי הטור ז''ל בסי' רל''ה שכתב דהוי נדרי עינוי נפש. ויש לדחות דהך אפי' נדרה ממאכל רע לא כללה רבינו ז''ל בהדי דברים שבינו לבינה אלא באנפי נפשה אמר והוי דברים של עינוי נפש דמסתבר טפי כדכתב שם הרב''י ז''ל:

ו נָדְרָה מִשְּׁתֵי כִּכָּרוֹת בְּאַחַת יֵשׁ לָהּ עִנּוּי וּבְאַחַת אֵין לָהּ עִנּוּי מֵפֵר לְזוֹ שֶׁמִּתְעַנָּה בָּהּ וְאֵינוֹ מֵפֵר לְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ עִנּוּי:

כסף משנה נדרה משתי ככרות וכו'. פלוגתא דשמואל ור''י בפ' בתרא דנדרים (דף פ"ב) ופסק כר''י וכ''פ הרא''ש ופירשו הרא''ש והר''ן דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת היינו שהאחת פת נקי והאחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר עכ''ל. ואע''פ שאפי' נדרה ממין רע ולא טעמה אותו מעולם מפר כמו שנתבאר בסמוך, י''ל דשאני התם שלא נדרה אלא מאותו מין בלבד אבל הכא שנדרה גם מדבר שמצטערת עליו מוכחא דלית לה עינוי באידך כיון שהוא הפר לה ההיא דמצטערת עליה. א''נ שאני התם דנדרה מהמין כולו אבל הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד לא. ופירש עוד הרא''ש דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת כגון שאין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן. וכתב רבינו ירוחם דלא אמרי' דמותרת בשניהם מטעם שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרו כן אלא בהתרת חכם שהוא עוקר הנדר מתחלתו אבל לא בהפרת הבעל ומתני' היא בפ' ואלו נדרים נדרה מן התאנים ומן הענבים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים וכתבה רבינו בפרק י''ג:

ז נָדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל תְּאֵנִים שֶׁל מְדִינָה זוֹ יָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁעֵסֶק גָּדוֹל הוּא לוֹ לְהִטָּפֵל וּלְהָבִיא לָהּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. לְפִיכָךְ אִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁהֵבִיא לָהּ אִישׁ אַחֵר מִפֵּרוֹת אוֹתָהּ מְדִינָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיהָ שֶׁאֵינוֹ מֵפֵר לַאֲחֵרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ:

כסף משנה נדרה שלא תאכל וכו'. משנה בפרק י''א דנדרים (דף ע"ט:) קונם פירות העולם עלי ה''ז (יכול) להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה''ז יפר דברי ר' יוסי, ובגמרא (דף פ"ב) אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מפר אבל הנאת פלוני עלי מפר ואותיבנא עליה דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי מפר ממתני' ושני מתני' ר' יוסי היא כלומר ואיהו דאמר כרבנן ופסק רבינו כרבנן וכך הם דבריו בפירוש המשנה וכן פסקו הרא''ש והר''ן וא''כ אפילו אוסרת פירות פלוני או הנאתו אע''פ שאינו חנוני ולא היתה פרנסתו ממנו הפר דהא סתמא אמר שמואל הנאת פלוני עלי מפר וכתבו הרא''ש והר''ן דטעמא משום דהוו נדרי עינוי נפש דשמא תצטרך ממנו ואין כן דעת רבינו אלא דברים שבינו לבינה הם. ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר דין אוסר הנאת פלוני עליה דמפר כשמואל דדחי ליה לדר' יוסי מקמיה, ואפשר שסמך על מ''ש נדרה שלא ליהנות לבריות דמפר כדי שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד דההוא טעמא שייך קצת באוסרת הנאת פלוני עליה. ואפשר שרבינו מפרש כפירוש אחרים שכתב הר''ן דכי שני בגמרא מתני' ר' יוסי היא מסיים בה ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ולפיכך פירש דשמואל נמי משום נדרים שבינו לבינה קאמר דמפרש כר' יוסי ומה שהקשה הר''ן על פירוש זה דא''כ הל''ל מתני' ר' יוסי היא וכו'. י''ל דתרי שינויי קאמר חדא דמתני' ר' יוסי ושמואל דאמר כרבנן א''נ דשמואל נמי כר' יוסי ומודה ר' יוסי שהוא מפר משום דברים שבינו לבינה. ומ''מ מ''ש [לקמן הלכה ח'] וכן אם אסרה הנאתה על אומה וכו' קשה דמאי איריא אומה אפי' לא אסרה אלא הנאת איש אחד נמי וכדשמואל. וי''ל דלישנא דמתני' נקט כמו שאבאר ולאו למידק מינה כתבה ולפי מה שאכתוב דהתם משום שמשיאה שם רע לא קשה דיוקא דבאיש אחד ליכא שם רע. ועוד דהתם אסרה עצמה על אחרים והכא אסרה הנאת אחר על עצמה:

לחם משנה נדרה שלא תאכל תאנים ממדינה זו וכו'. שם (דף פ"ב) אמר שמואל (משמיה דלוי) כל נדרים בעל מפר לאשתו וכו' (עיין בכ"מ). וכבר נתבאר דרבינו ז''ל פוסק כר' יוסי וכיון דשמואל אתי כרבנן לא פסק רבינו ז''ל כוותיה ולכך פסק בכל הני שלא תאכל תאנים של מדינה זו וכן לקמיה גבי נדרה שלא ליהנות לבריות דהוי דברים שבינו לבינה משום דשם בגמרא אמרו ומאי אין יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ואמתני' דקונם שאני נהנה לבריות נמי מהדר כדכתב שם הר''ן ז''ל דלמתני' לא הוה צריך לאתויי דאמר רב הונא כולה פירקין ר' יוסי אלא משום דלא תקשי ליה ממתני' דקונם שאני נהנה לבריות לכך הביא הא דרב הונא לומר דההיא נמי ר' יוסי ומשום דלא תקשי נמי דאי לר' יוסי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי היכי קאמרי רבנן דהוי עינוי נפש דמאי דהוי עינוי נפש לרבנן לפחות הוי דברים שבינו לבינה לשמואל לכך קאמר דהא מתני' שאינו נהנה לבריות דלא יפר הוי משום עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה מיפר וא''כ נמצא דבכל הנהו מתני' דאתו כר' יוסי מפר משום דברים שבינו לבינה וכ''פ רבינו ז''ל. אבל מ''מ קשה כיון דשמואל אמר דהוי עינוי נפש לרבנן הוו דברים שבינו לבינה לר' יוסי דהא אמרת דמאי דלר' יוסי אינו אפילו דברים שבינו לבינה הוי לרבנן עינוי נפש וכיון שכן ה''ל לאתויי רבינו ז''ל הא דהנאתי על פלוני דהוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי וסוף סוף היה לו להזכיר הא דשמואל לר' יוסי אע''ג דלא קי''ל כשמואל דאמר דהוי עינוי נפש. לכך נראה לפרש דסובר רבינו ז''ל דשמואל נמי לא קאמר אפי' לרבנן דמפר אלא משום דברים שבינו לבינה דלר' יוסי ודאי אפילו דברים שבינו לבינה לא הוי כיון דמתני' לא קאמרה דלא יפר משום עינוי נפש אבל מפר משום דברים שבינו לבינה אלא דוקא גבי קונם הנאת בריות או אומה אחת כיוצא בזה אבל הנאת פרטי אין סברא דשוה לר' יוסי כמו הנאת אומה אחת וא''כ הנאת פלוני לר' יוסי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי ומסתיא דמעלינן דרגא לרבנן דהוי דברים שבינו לבינה מיהא אבל לא נדרי עינוי נפש והוצרך לומר בגמרא דקונם הנאת בריות לר' יוסי הוי דברים שבינו לבינה כי היכי דלרבנן דמקילי טפי הוי הנאת פרטי או כהנאת אומה לר' יוסי אבל אי הנאת אומה לר' יוסי לא הוי אפילו דברים שבינו לבינה אין סברא לומר דעדיף הנאת פרטי אחד לרבנן מהנאת אומה לר' יוסי אלא ודאי דמתני' דקאמרה גבי הנאת בריות לר' יוסי דלא יפר הוי משום עינוי נפש אבל מ''מ הוי דברים שבינו לבינה ורבינו ז''ל פסק כר' יוסי ודלא כשמואל ולכך לא הזכיר הנאת פרטי אחד דהוי דברים שבינו לבינה אלא הנאת בריות או הנאת אומה כיוצא בה ומ''ש הנאתה על אומה לישניה לאו דוקא אלא הנאת אומה עליה קאמר דממתני' דקונם שאיני נהנה לבריות משמע ליה דכ''כ נראה לו הנאת בריות דאומה אחת יהודים או ישמעאלים ואינו ענין למתני' דנטולה מן היהודים ודין זה כבר כתבו רבינו ז''ל לעיל:

ח וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהַנּוֹת לַבְּרִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבַּעַל בַּכְּלָל יֵשׁ לוֹ לְהָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. שֶׁלֹּא יִהְיֶה זָקוּק לְהַאֲכִילָהּ מִשֶּׁלּוֹ בִּלְבַד. וְכֵן אִם אָסְרָה הֲנָאָתָהּ עַל אֻמָּה (כֻּלָּהּ) כְּגוֹן [כָּל] הַיְהוּדִים אוֹ כָּל הַיִּשְׁמְעֵאלִים הֲרֵי זֶה יָפֵר:

כסף משנה ומ''ש רבינו וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות וכו'. משנה שם (דף פ"ג:) קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר ואיפליגו אמוראי דרבא אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ואע''פ דבמתני' תנן אינו מפר פסק רבינו דיפר משום דמשמע דמתני' ר' יוסי היא אבל רבנן סברי יפר. א''נ דמתני' דקתני אינו מפר היינו משום נדרי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה יפר וכשמואל דאתי כר' יוסי: וכן אם אסרה וכו'. בסוף נדרים (דף צ':) תנן האשה שאמרה נטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. וכתב רבינו בפירוש המשנה פירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו הוא מאמר דחוי לפי שהוא מאמר רבי יוסי וכו' אבל חכ''א שיפר הנדר כולו עכ''ל. ויש לדקדק שאוסרת עצמה על כל היהודים מאי איכפת ליה שלא יהנו היהודים ממנה ושמא י''ל שאין הלשון מדוקדק וה''ל כאילו כתב שאסרה הנאת האומה עליה. וי''ל דאוסרת הנאה על כל האומה לא ניחא ליה משום שמשיאתו שם רע וכדאמרינן בפ' המדיר (כתובות ע"ב) גבי נדרה שלא תשאיל ולא תשאל ומש''ה יפר:

ט הָאִשָּׁה שֶּׁאֲמָרָהּ לְבַעְלָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אֲסוּרָה עָלֶיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹסֵר פֵּרוֹת חֲבֵרוֹ עַל בַּעַל הַפֵּרוֹת. וְכֵן הוּא שֶׁאוֹמֵר לָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אֲסוּרָה עָלַיִךְ לֹא אָמַר כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת. אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ אֲסוּרָה עָלַי צָרִיךְ לְהָפֵר. וְאִם לֹא הֵפֵר הֲרֵי זֶה אָסוּר לְשַׁמְּשָׁהּ שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ:

כסף משנה האשה שאמרה לבעלה וכו'. בפרקא בתרא דנדרים (דף פ"א:) דאמר רב ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה וכו' ה''ד אילימא דקאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דא''ר כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. ומ''ש וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך וכו'. בפ''ב דנדרים (דף ט"ו:):

י אָמְרָה יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁיָּדֶיהָ מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַשִּׁחְרוּר וְהֶחָמֵץ וְהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעִין הַשִּׁעְבּוּד חֲכָמִים עָשׂוּ חִזּוּק לְשִׁעְבּוּד הַבַּעַל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַפְקִיעוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל צָרִיךְ הוּא לְהָפֵר שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה לַחְזֹר לוֹ:

כסף משנה אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה וכו'. בפ' אע''פ (כתובות נ"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה''ז עושה ואוכלת המותר ר''מ אומר הקדש ר''י הסנדלר אומר חולין ובגמ' (דף נ"ט) אמר שמואל הלכה כר''י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו' ר''י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור (לו) ואמר שמואל הלכה כר''י בן נורי וכו' א''ר הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכי אמרה הכי מי מיקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכו' אלא א''ר אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכו' ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא (ופירש"י) אמר שמואל הלכה וכו' אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה וכו' דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו וכו' וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו עכ''ל. וכתב הר''ן ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם (על חבירו) ולפיכך אני תמה על מ''ש הרמב''ם בפרק י''ב מנדרים (אמרו יקדשו ידי לעושיהם וכו') דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ''ל. ואפשר היה לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר שלא יגרשנה וכו' לא קאי אלא לאמרה יקדשו ידי לעושיהן בלבד. ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא משום דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד ומדינא חייל השתא אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודא ככל דבר שבא לעולם חשיב, וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד אומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר מיתסר עליה דבעל אע''ג דמשעבדא ליה דהא ידים גופייהו קדושות ומפקעת מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו הילכך בין באומרת יקדשו ידי לעושיהן בין באומרת קונם מעשה ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש:

לחם משנה אמרה יקדשו ידי לעושיהן וכו'. מה שהקשה הר''ן ז''ל גבי נדרה שלא יהנה למה לי הפרה הא אין אדם מקדיש דבר שלב''ל תירץ הרב כ''מ ז''ל ובטור יו''ד סימן רל''ד דכיון דקונמות כקדושת הגוף דמי חייל על דבר שלב''ל דאית ליה לרבינו ז''ל דהא דאין אדם מקדיש דבר שלב''ל היינו כשהקדיש קדושת דמים דוקא ולא נתברר לי תירוצא דמר דאע''ג דרבינו ז''ל בהל' זכיה ומתנה כשכתב אין אדם מקדיש דבר שלב''ל כתב שם שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי וכו' והיה אפשר למידק מדכתב הקדש לבדק הבית דדוקא קדשי בדק הבית לא חייל על דבר שלב''ל אבל קדשי מזבח חייל על דבר שלב''ל, מ''מ מצאתי לו ז''ל בסוף פט''ו מה' מעשה הקרבנות שכתב היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה וכו' והתם קדושת הגוף ונקט מילתיה בהיתה מעוברת משמע טעמא דהיא מעוברת דעובר בעולם אבל אם אינה מעוברת לא קדשי כלל דאי לא לישמעינן אפי' אינה מעוברת ומינה דבמעשה ידיה דדמו לבהמה שאינה מעוברת דלא קדשי אפי' בקונם דהוי כקדושת הגוף:

יא נִשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה בָּהּ לֹא אֲבִי בַּעְלָהּ וְלֹא אֶחָיו וּשְׁאָר קְרוֹבָיו אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא אֶתֵּן מַיִם לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ וְתֶבֶן לִפְנֵי בְּקָרְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ וְאֵינָם מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְאֵינָהּ מִמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בָּהֶן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

כסף משנה נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ה) קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר. ומ''ש וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'. בר''פ בתרא דנדרים (דף פ"א:) קונם שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך אינו יכול להפר כך היא x גירסת רבינו וטעמא משום דנהי שהיא חייבת ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו כמ''ש בפרק כ''א מהל' אישות תבן דוקא הוא דחייבת ליתן לפני בהמתו אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמה בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת חוץ לבית דכל כבודה בת מלך פנימה הילכך לא חל עליה חובת ההשקאה אפילו כשהמים בתוך הבית. ולפי זה בדוקא נקט בברייתא מים לפני בהמתו דאינה חייבת בה אע''פ שהיא מחוייבת ליתן לפניה תבן ולפני בקרו אף תבן לא מחייבא:

לחם משנה וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'. עיין בדברי הטור ז''ל ובב''י ז''ל סוף סי' רל''ד:

יב יֵשׁ לַבַּעַל וְלָאָב לְהָפֵר נְדָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלוּ וְלֹא נֶאֶסְרָה בָּהֶן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה הַיַּיִן אָסוּר עָלַי אִם אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מֵפֵר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָלְכָה וְלֹא נֶאֶסְרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו וכו'. (שם דף צ') פלוגתא דר' נתן ורבנן ופסק כרבנן דאמרי בהפרה אע''פ שלא חל הנדר מיפר וכן פסקו הרא''ש והר''ן בשם הרמב''ן. וכתב רבינו ירוחם בשם ה''ר יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול:

לחם משנה יש לבעל ולאב להפר נדרים וכו' כיצד כגון שאמרה היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני. בפ' ואלו נדרים (דף צ') איפליגו ר' נתן ורבנן גבי שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה על פיך או שאני נהנית לך אם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך והוקשה למפרשים דאמאי יפר לרבנן הא לא הוי אפי' דברים שבינו לבינה. ותירץ הר''ן ז''ל דבחלוקה קמייתא בין בנדר בין בתנאי לא גריעה מדברים שבינו לבינה וטעמו דכשהיא אוסרת הנאת אביה או אביו עליה שהוא הנדרים הרי אוסר הנאת פלוני עליו ולרבנן הוי נדרי עינוי נפש כדקאמר שמואל ולר' יוסי דפליג עליה הוי נדרים שבינו לבינה ואע''ג דמתני' כרבי יוסי אתיא מ''מ דברים שבינו לבינה הוי ותנאה נמי אם אני עושה לפיך דברים שבינו לבינה הוי ובסיפא שאני נהנית לך אע''ג דבתנאי אם אני עושה לאבא ולאביך ליכא לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה מ''מ כיון דתלתה תנאה בדבר שעשויה לעבור עליו שא''א לאשה שתעמיד עצמה שלא תעשה לאביה ולאביו ה''ז יכול להפר. והרא''ש והטור ז''ל בסימן רל''ד תירצו לב' החלוקות דגנאי הוא לבעל שלא תהנה היא מאביו אם תעשה לפיו או שלא תהנה לאביו מפני שלא תוכל ליהנות לו. והתוס' ז''ל ביארו הדברים יותר יפה וז''ל ולא דמי לשאני עושה לפי אבא לפי אביך דאמר לעיל שאינו יכול להפר כיון דאסרה עצמה מאליה דלא תלתה הנדר בעשייתה לפי הבעל ע''כ. ומ''מ קשה לתוס' והרא''ש והטור ז''ל בחלוקה קמייתא למה הוצרכו הך טעמא הא בין בנדר בין בתנאי הוי דברים שבינו לבינה כדכתב הר''ן ז''ל וכדכתיבנא. ולתוס' ז''ל ולהרא''ש ז''ל לא קשה כל כך דהתוס' ז''ל פירשו בשם ה''ר יונה ז''ל וכן הרא''ש ז''ל בשם י''מ דכי שני לשמואל מתני' רבי יוסי ומאי אינו יכול להפר משום דברים שאינם עינוי נפש קושטא דמילתא וסיומא דתירוצא הוי אבל לעולם שמואל כרבנן ולר' יוסי הנאת פלוני עלי לא הוי אפי' דברים שבינו לבינה וכיון דכולי פרקין ר' יוסי הוצרכו לתת טעם זה ברישא משום דלדידיה ליכא בנדר דברים שבינו לבינה אבל הטור ז''ל דפסק בסימן רל''ד דכשאסר הנאתו על פלוני יפר משום דברים של עינוי נפש קשה למה הוצרך לתת טעם היכא דאמר שאני נהנית לאבא משום דהוי גנאי לימא משום דאיכא ביה עינוי נפש בנדר ומ''מ למדנו מדברי כולם דאם תלה הנדר במילי דרשות כגון אם אלך למקום פלוני ודאי דלא יפר דטעמא דהר''ן ז''ל דתעבור ע''כ על תנאה לא שייכא דלא כתב כן אלא גבי תנאי דאבא ודאביך ולא טעמא דגנאי שכתב הטור ז''ל ליכא וא''כ יש לתמוה על רבינו ז''ל שכתב דהיכא דאמר היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני שיפר והא לא שייך ביה חד מהנהו טעמי דהטור והר''ן ז''ל ואי אפשר לרבינו ז''ל לחלוק עליהם דבהדיא אמרו בר''פ ואלו נדרים דכשאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן משמע דכיון דהוא דבר הרשות לא מפר. ויותר יש לתמוה על דברי הטור ז''ל שבס''ס רל''ד כתב גבי קונם שאני נהנה וכו' טעמא לגנאי משמע דבלאו הך טעמא לא סגי ובסי' זה עצמו (דף רע"ט) כתב כלשון רבינו ז''ל דכשאמרה קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני דמפר אע''ג דלא שייך טעמא דגנאי. ואולי יש לתרץ לדעתם ז''ל דלא כתבו הך מילתא דהליכה אלא לדוגמא ולמשל היאך מתירין הנדר קודם שיחול אבל מ''מ ודאי דבהליכה יש שום צורך או שאי אפשר לה לעמוד בלא אותה הליכה ויעבור על התנאי על כל פנים וכן צריך להבין בדבריהם אע''פ שלא פירשו: כתב הרב כ''מ ז''ל בשם רבינו ירוחם ז''ל דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול ואי רבינו ירוחם ז''ל פוסק כרבנן וכדעת רבינו ז''ל אי אפשר דמחלוקת רבי נתן ורבנן בדבר התלוי במעשה קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך אלא אפשר דהוא פוסק כר' נתן דלא חייל נדר משום דקלסיה רבא וכדכתב הר''ן בפ' ואלו נדרים אלא דסובר דע''כ לא קאמר ר' נתן דלא חייל אלא בדבר התלוי במעשה אבל בדבר התלוי בזמן כיון דממילא חייל מודה ר' נתן:

יג הָאָב אוֹ הַבַּעַל שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין אֵינָם מְפֵרִין. אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעָן הָרָאוּי לִשְׁמֹעַ אֵין הַשְּׁמוּעָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ:

כסף משנה האב או הבעל שאינם שומעים וכו'. בפרק נערה המאורסה (דף ע"ב:) בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה ושמע אישה דוקא או לאו דוקא והדרינן למפשטה מכמה מתנייתא ודחו להו ובתר הכי גרסינן (דף ע"ג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו פירוש המדבר ואינו שומע את''ל בעל מפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא (לא) היינו דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' אמר רבא ת''ש ושמע אישה פרט לאשת חרש ש''מ ומשמע לרבינו דכיון דאמר את''ל בעל מפר בלא שמיעה ומסמיך ליה אדר' זירא משמע דהכי קי''ל וכן כתב הר''ן בשם הרמב''ן ודלא כהרא''ש שכתב דבעיא קמא לא איפשיטא ולחומרא:

לחם משנה האב או הבעל שאינם שומעין וכו'. כלומר שהם חרשים אינם מפירין אע''פ שהבעל מפר נדרים שלא שמען וה''ה לאב ג''כ שמפר אע''פ שלא שמע וחדא מינייהו נקט רבינו ז''ל וכן לעיל בפי''א כשכתב לפיכך היה דרך ת''ח וכו' וכן הבעל עד שלא תכנס ברשותו כו' שהבעל מפר נדרי אשתו כו' אע''ג דלא סיים רבינו ז''ל אלא בבעל ה''ה באב נמי דמפר אע''פ שלא שמע. והוצרכתי לכתוב כן כדי שלא יטעה הטועה בלשון הטור ז''ל שכתב אין האב ולא הבעל יכולים להפר והרמב''ם ז''ל כתב שהבעל יכול להפר וכו'. מדפתח הטור באב ובעל וכתב אח''כ והרמב''ם ז''ל כתב שהבעל מפר שהטור ז''ל סובר כדברי רבינו דדוקא בבעל אמרה למילתיה ולא באב דאי אפשר לומר כן מסוגיית הגמרא דפרק נערה מאורסה (דף ע"ג) דגבי בעיא דרמי בר חמא דבעי בעל מהו שיפר בלא שמיעה וכו' הביאו לפשוט ממתני' דדרך ת''ח עד שלא יצאת בתו מאצלו וכו' ומדהביא לבעל מאב משמע דתרוייהו שוים דאי אב מפר בלא שמיעה ה''ה בעל:

יד הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ מֵפֵר בֵּין אָב בֵּין בַּעַל. הַקָּטָן אֵין לוֹ אִישׁוּת לְפִיכָךְ אֵינוֹ מֵפֵר. וְהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי נָשָׁיו כְּאַחַת. וְכֵן הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו כְּאַחַת:

כסף משנה השוטה אינו מפר וכו'. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחת. בפרק נערה מאורסה איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא. וכתב הר''ן דבאב נמי מיבעיא ליה דהא כתיב ביה אותה אמר רבינא ת''ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ומפרש רבינו דרבינא מרבנן פשיט לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה והכי איתא בתוספתא בשם ר' יוסי בר' יהודה ור''א בר''ש שאם היו על אשתו ה' נדרים או שהיו לו ה' נשים ונדרו כולן ואמר מופר לכולכן מופרין והרא''ש והר''ן כתבו בשם הרמב''ן דבכמה דוכתי דכ''ע אותה דוקא ות''ק דאמר מפני שלבו גס גם בה לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש:

לחם משנה והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'. נראה דרבינו ז''ל סובר דבעיא פשטוה מדרבנן דפליג אר' יהודה ולא דרשי אותה ולכך מפר לשתיהן כאחת וקשה דבה' סוטה פ''ד כתב רבינו ז''ל ואין משקין שתי סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותה הכהן משמע דדריש כר' יהודה מטעם דאותה. וי''ל דאפי' רבנן דרשי אותה כדאמר בפ''ק דסוטה אלא שלא היו דורשים אותה אלא משום שלבה גס בחברתה ורבינו ז''ל הביא הפסק ולא הביא הטעם:

טו הֲפָרַת נְדָרִים כָּל הַיּוֹם וְאֵינָהּ מֵעֵת לְעֵת. כֵּיצַד. נָדְרָה בִּתְחִלַּת לֵיל שֵׁנִי הֲרֵי מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְכָל יוֹם שֵׁנִי. נָדְרָה בְּיוֹם שֵׁנִי בִּתְחִלַּת הַיּוֹם מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. נָדְרָה בְּסוֹף הַיּוֹם עִם חֲשֵׁכָה אִם הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ מוּפָר. וְאִם לֹא הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁחֲשֵׁכָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

כסף משנה הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת כיצד נדרה בתחלת ליל שני וכו'. משנה בפ' נערה מאורסה (דף נ"ט) ואע''ג דמייתי בגמ' ברייתא דאיכא תנאי דס''ל מעת לעת הא איפסיקא בגמ' דלית הלכתא כוותייהו ואע''ג דאיכא ספרים דגרסי בגמ' דהלכתא כוותייהו כבר כתב הרא''ש שר''ח והרי''ף לא גרסי הכי וראוי להחמיר כמותם עכ''ל:

טז וּמַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (במדבר ל-טו) 'מִיּוֹם אֶל יוֹם'. מְלַמֵּד שֶׁמֵּפֵר בַּלַּיְלָה אִם נָדְרָה בַּלַּיְלָה. וְכֵן מֵפֵר כָּל הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נָדְרָה וְשָׁהֲתָה כַּמָּה יָמִים וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וּכְאִלּוּ נָדְרָה בְּעֵת שֶׁשְּׁמָעָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ו) (במדבר ל-יג) 'בְּיוֹם שָׁמְעוֹ' לֹא בְּיוֹם נִדְרָהּ בִּלְבַד:

יז נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר וּלְאַחַר יָמִים שָׁמַע הָאָרוּס וְהֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ אֵין זֶה מוּפָר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ו) 'וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אוֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ' וְגוֹ' (במדבר ל-ז) 'וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ' (במדבר ל-ח) 'וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ' וְגוֹ' הָא לָמַדְתָּ שֶׁאַחַר שֶׁהֵפֵר הָאָב וְשָׁמַע הָאָרוּס הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שְׁמוֹעַ הָאָב. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר וְאַחַר כַּמָּה יָמִים שָׁמַע הָאָב וְהֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שֶׁאֵינוֹ מוּפָר. וּמִנַּיִן שֶׁבְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְמַטָּה (במדבר ל-יא) 'וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה' וְגוֹ' (במדבר ל-יב) 'וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ' וְגוֹ' מִכְּלַל שֶׁאִישָׁהּ הָאָמוּר לְמַעְלָה אָרוּס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה (טז-יז) נדרה ושהתה כמה ימים וכו': נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר וכו':

לחם משנה ואם היו תהיה לאיש וכו' ושמע אישה ביום שמעו וכו'. דקדק רבינו ז''ל המקרא משום דביום שמעו יתירא דכתיב גבי ארוס דהיל''ל ושמע אישה לבד כי היכי דכתב לעיל ושמע אביה לבד וכן למטה בנשואה ושמע אישה לבד ואע''ג דכתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו איצטריך ההוא ביום שמעו לומר דביום שמיעה מפר אבל הכא כבר כתיב גבי הפרה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה אלא ודאי דהך ביום שמעו קאי לשמיעה דאב והרב ב''י ז''ל בטור יו''ד סי' רל''ד כתב בשם סמ''ג ז''ל דהכי משמע בגמ' פ' נערה המאורסה דאמר שם גבי בעיא דגירושין כשתיקה או כהקמה לדחויי ולומר דכהקמה דמו דמתני' בשלא שמע ארוס ושמע אב ובו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר משמע דבו ביום מיפר הארוס אבל ביום אחר לא מצי מפר ואני מכיר ראיה זו דהתם הכי אמרינן ע''כ בנתארסה ביום ששמע אז דאי ודאי בנתארסה ביום שלאחריו ממ''נ הפר אב ביום שמועה או לא הפר אם הפר אע''פ שנתארסה אח''כ למה לו להפר ארוס הרי כבר הפר אב ונתרוקנה רשות לאב כיון דלא שמע ארוס הגירושין אינו מעלה ומוריד והוי כמת אם לא הפר אב הרי קיים ואיך יוכלו להפר אח''כ אב וארוס יחד אלא ע''כ כיון דאיירי דשמע אב צריך שיארס בו ביום ומנ''ל שישמע ארוס ביום שישמע אב. ומ''ש שם הרב''י ז''ל דהרא''ש ז''ל חולק על רבינו ז''ל מפני שכתב גבי מת הבעל נתרוקנה רשות לאב ומפר ביום שמיעה וא''צ שיפר ביום שישמע הבעל אין ראיה משום דשאני התם דמת הבעל ונתרוקנה לו רשותו לאב וכדכתב הרא''ש ז''ל שם אבל היכא דלא מת וצריכים אנו להפרתו יחד עם הפרת אביה לעולם בעינן שישמעו יחד ביום אחד:

יח שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְשָׁתַק כְּדֵי לְצַעֲרָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְקַיֵּם נִדְרָהּ הוֹאִיל וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֵפֵר וְלֹא בִּטֵּל נִתְקַיְּמוּ נְדָרֶיהָ. נָדְרָה וְהֵפֵר לָהּ הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ אוֹ עַל שְׁבוּעָתָהּ בְּזָדוֹן הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַהֶתֵּר פְּטוּרָה וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ל-ו) 'וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ'. וּמַכִּין אוֹתָהּ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר:

כסף משנה שמע הבעל או האב ושתק כדי לצערה וכו'. מסקנא דגמ' ס''פ נערה מאורסה (דף ע"ח:) וכתב הר''ן דשותק ע''מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום: נדרה והפר לה האב או הבעל וכו'. משנה בפ''ד דנזיר (דף כ"ג): ומ''ש ומכין אותה מכת מרדות. שם דברי ר' יהודה ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת''ק:

יט נָדְרָה וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ קֹדֶם שֶׁיָּפֵר לָהּ אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע בּוֹ בַּיּוֹם וְהֵפֵר לָהּ הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת עַל דָּבָר שֶׁעָבְרָה בּוֹ. אִם מַלְקוֹת מַלְקוֹת וְאִם קָרְבָּן קָרְבָּן:

כסף משנה נדרה ועברה על נדרה וכו':

לחם משנה נדרה ועברה על נדרה וכו'. פשוט דכיון דהוא פוסק בעל מיגז גייז כמו שיתבאר לכך אינו מועיל ההפרה לפוטרה ממלקות או קרבן על מה שעברה וכדאמרינן בנזיר פרק מי שאמר (דף כ"א):

כ שָׁמַע נִדְרָהּ וְשָׁתַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָאָב אוֹ לַבַּעַל לְהָפֵר. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְהָפֵר אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁנֵּדֶר זֶה צָרִיךְ הֲפָרָה וּלְאַחַר זְמַן יָדַע הֲרֵי זֶה יָפֵר וּשְׁעַת יְדִיעָתוֹ כְּאִלּוּ הִיא שְׁעַת הַנֵּדֶר אוֹ שְׁעַת שְׁמוּעָתוֹ וְיָפֵר כָּל הַיּוֹם:

כסף משנה שמע נדרה ושתק וכו'. משנה בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ז:) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירים אבל איני יודע שזה נדר ר''מ אומר לא יפר וחכ''א יפר ופירש הר''ן יודע אני שיש נדרים שמה שנדרה אשתו הוי נדר גמור אבל אינו יודע שיש מפירים שבעל מיפר שום נדר (לא של עינוי נפש ולא שבינו לבינה יפר לאחר מיכן) כשנודע לו שהבעל יכול להפר יפר תוך אותו היום שנודע לו דעד ההוא יומא לא קרינן ביה יום שמעו יודע אני שיש מפירין שיש מקצת נדרים שהבעלים מפירים אותם אבל איני יודע שזה הנדר מאותן נדרים שהבעל מפר אותם, וידוע דהלכה כחכמים:

כא נָדְרָה אִשְׁתּוֹ וְסָבוּר שֶׁהִיא בִּתּוֹ וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁהִיא בִּתּוֹ. וְכֵן אִם נָדְרָה בְּנָזִיר וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בְּקָרְבָּן וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁנָּדְרָה קָרְבָּן. אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וְסָבוּר [שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ] בַּעֲנָבִים וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁנָּדְרָה לֶאֱסֹר [עַצְמָהּ] בַּעֲנָבִים צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהָפֵר כְּשֶׁיֵּדַע הַנֵּדֶר וְהַנּוֹדֶרֶת לְשֵׁם הַנּוֹדֶרֶת הַזֹּאת וּלְשֵׁם הַנֵּדֶר הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-יב) 'לֹא הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ' לְנוֹדֶרֶת עַצְמָהּ וְאוֹמֵר (במדבר ל-ה) 'וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ' עַד שֶׁיֵּדַע אֵי זֶה נֵדֶר נָדְרָה. וְיֵשׁ לוֹ לְהָפֵר אוֹתוֹ כָּל יוֹם הַיְדִיעָה:

כסף משנה נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו' עד סוף הפרק. משנה שם (דף פ"ו:):

לחם משנה נדרה אשתו וסבור שהיא בתו וכו'. רבינו ז''ל לא הביא שום אחד מהתירוצים שאמרו בגמ' על הא מתני' וכתב הרב''י ז''ל בסי' רל''ד משום דמספקא ליה כמאן מינייהו הוי הלכתא ופסק לחומרא ומ''מ אינו מספיק דהיה לו להזכירה ולומר דהוי ספק אלא י''ל דפסק כרב אשי ולא הוצרך לומר דתוך כ''ד מהני דבכל התורה כולה תוך כ''ד כדיבור דמי והוא פשוט ולכך לא הוצרך להזכיר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן