הלכות נדרים - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע וּפֵרֵשׁ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ דָּבָר שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע בִּגְלָלוֹ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁתָּלָה נִדְרוֹ אוֹ שְׁבוּעָתוֹ בְּאוֹתוֹ דָּבָר. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע בִּגְלָלוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

לחם משנה מי שנדר או נשבע וכו'. בגמ' (דף ס"ה) יש ב' גירסאות. האחת היא ר''מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד ואין חכמים מודים ויש גירסא אחרת וחכמים מודים לו והגירסא הראשונה היא גירסת התוס' ז''ל והקשו לגירסא זו מאי טעמייהו דרבנן ועוד היכי מקשו לר' יוחנן דלמא תני תרי חלוקות הא ברישא פליגי רבנן ובסיפא לא פליגי ודחקו עצמם בתירוץ הקושיא ולגירסא דחכמים מודים לו אתי שפיר וכן היא גירסת רבינו ז''ל וכ''כ הרא''ש ז''ל בפסקיו דכי הך גירסא עיקר משום דהסוגיא מוכחת כן וכדכתיבנא:

ב כֵּיצַד. נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אִשָּׁה פְּלוֹנִית שֶׁאָבִיהָ רַע. שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה שֶׁכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ. מֵתוּ אוֹ שֶׁעָשָׂה הָאָב תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע וְאָמַר שֶׁלֹּא אֶשָּׂא פְּלוֹנִית וְלֹא אֶכָּנֵס לְבַיִת זֶה אֶלָּא אִם נִסְתַּלֵּק הַהֵזֶּק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (א-ב) מי שנדר או נשבע וכו'. כיצד נשבע או נדר שאינו נושא אשה פלונית שאביה רע וכו'. משנה פ' פותחין (דף ס"ה) ר''מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאיני נושא (את פלונית) שאביה רע אמרו לו שמת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע או שהנחש רע בתוכו וכו' אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש ובגמ' מת נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ור''י אמר כבר מת וכבר עשה תשובה ואסיקנא לר''י בקשיא. ופירש הר''ן יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון שאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע ולפיכך כשמת או עשה תשובה וכו' שרי ומש''ה שרי בלא שאלת חכם והכי איתא בירושלמי עכ''ל. וכן פסק הרא''ש וכן נראה מדברי רבינו:

ג אֲבָל הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא פְּלוֹנִית הַכְּעוּרָה וְנִמְצֵאת נָאָה. שְׁחוֹרָה וְנִמְצֵאת לְבָנָה. קְצָרָה וְנִמְצֵאת אֲרֻכָּה. קוֹנָם שֶׁאֵין אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכְּתָה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נֵדֶר טָעוּת * וְהוּא בִּכְלַל נִדְרֵי שְׁגָגוֹת שֶׁהֵן מֻתָּרִין. וְאֵין זֶה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר וְלֹא נִתְקַיֵּם הַדָּבָר. שֶׁהֲרֵי הַסִּבָּה שֶׁבִּגְלָלָהּ נָדַר לֹא הָיְתָה מְצוּיָה וְטָעוּת הָיָה:

ההראב"ד והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין. א''א אין כאן מקום למה שכתב ואין זה כתולה וכו':

ד וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִי שֶׁרָאָה אֲנָשִׁים מֵרָחוֹק אוֹכְלִים תְּאֵנִים שֶׁלּוֹ. וְאָמַר לָהֶן הֲרֵי הֵן עֲלֵיכֶם קָרְבָּן. כֵּיוָן שֶׁקָּרַב אֲלֵיהֶם וְהִבִּיט וַהֲרֵי הֵן אָבִיו וְאָחִיו הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַסִּבָּה שֶׁהִדִּירָן בִּגְלָלָהּ הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ. שֶׁהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁלֹּא אָסַר עֲלֵיהֶם אֶלָּא שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁהֵן זָרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (ג-ד) ומ''ש אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא פלונית הכעורה וכו'. משנה שם (דף ס"ו) בסוף הפרק ומבואר שם שאם היתה כעורה בשעת הנדר ואחר כך ייפוה אליבא דת''ק דקי''ל כוותיה הנדר חל ולפיכך כתב רבינו ונמצאת נאה. וא''ת מ''ש מאומר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אע''פ שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר כתב הריב''ש כבר תרגמה הרשב''א דשגיאה היא לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשות תשובה ועשוי הוא למות הילכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר עכ''ל. וגם הר''ן כתב כן. וכתב עוד הר''ן א''נ אי אמר שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה כדקתני שאביה רע ה''נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר עכ''ל. ומ''ש קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי וכו' ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק וכו'. משנה בפרק ארבעה נדרים (דף כ"ה) וכתב הר''ן דטעמא שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ומש''ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע''פ שהיה דעתו בשביל כך מ''מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוון את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו: כתב הראב''ד והוא בכלל נדרי שגגות שהם מותרים. א''א אין כאן מקום למה שכתב ואין זה כתולה וכו' עכ''ל. ואני אומר שאיני רואה כאן מקום להשיג שמ''ש ואין כאן תולה נדרו בדבר וכו' היינו לומר כל אלו החלוקות מותרות אבל אין טעמם שוה דרישא הוי טעמא משום דהוי כמי שתולה נדרו בדבר וסיפא אינו מטעם זה אלא משום דהוי כנדרי שגגות וכן מפורש בגמ' בפ' פותחין (דף ס"ה:) אמתני' דר''מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד:

ה מִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע וְנוֹלַד לוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ בִּשְׁעַת הַשְּׁבוּעָה אוֹ בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיִּשְׁאַל לְחָכָם וְיַתִּיר אֶת נִדְרוֹ. כֵּיצַד. אָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּהֲנָיַת פְּלוֹנִי אוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְנַעֲשָׂה אוֹתוֹ הָאִישׁ סוֹפֵר וְאוֹתוֹ מָקוֹם בֵּית הַכְּנֶסֶת. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נַעֲשָׂה סוֹפֵר וּבְמָקוֹם זֶה יֵעָשֶׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר אוֹ נִשְׁבַּע הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת וּלְהִכָּנֵס עַד שֶׁיַּתִּיר נִדְרוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר וכו' כיצד אסר את עצמו בהניית פלוני וכו'. משנה ריש פרק פותחין (דף ס"ו) ופסק כחכמים:

לחם משנה מי שנדר או נשבע וכו' עד ויתיר נדרו וכו'. אין לפרש דע''פ זה מתירין נדרו כדמשמע ריהוט לשונו דהא קי''ל אין פותחין בנולד כחכמים דרפ''ט דנדרים (דף ס"ד) ואין לומר דאית ליה לרבינו ז''ל דמאי דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר הוא דלר''א בלא שאלה לחכם מותר ולרבנן בעי שאלה לחכם אבל לעולם דע''פ זה מתירין דבהדיא כתב רבינו ז''ל בפ''י מהל' שבועות אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה וכו' אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם וכו' אלא מ''ש רבינו ז''ל כאן שיתיר נדרו הוא ע''פ חרטתו ולא מפני הנולד אם נהפכה דעתו מעצמו מפני הנולד מתירין לו וכמו שכתב בפ''ה מהל' שבועות וזהו שכתב כאן כמו שביארנו לרמוז על הפרק ההוא. מיהו בפירוש המשנה נראה מדברי רבינו ז''ל שסובר דר''א דאית ליה דפותחין בנולד בלי שום היתר כלל שכן כתב בנזיר בפ' ב''ש (דף ל"ב:) בהדיא ובהלכות נזירות התעוררתי על זה וכאן בפ' פותחין כתב דמ''ש ר''א ופותחין לאדם בכבוד אביו ובכבוד אמו הוי דאפילו בלא שאלה מותר ונתלה במ''ש רבא בגמרא א''כ אין נדרים נשאלין לחכם ורש''י ז''ל פי' בגמ' דברי רבא באופן אחר ולפירוש רש''י ז''ל אתי שפיר מה שאמרו שם בשלמא לאביי דאמר א''כ וכו' אלא לרבא אמאי פותחין וכו' ולפי מה שפירש רבינו ז''ל בפירוש המשנה יש לפרש דה''ק אמאי פותחין ג''כ כל נדרים שבינו לאביו ולאמו לא יהיו צריכין התרה כלל ותירצו דלא איכפת לו דאלו הנדרים שבינו לבין אביו ואמו לא יהיו צריכין שאלה לחכם כיון דכל שאר הנדרים צריכים דהקושיא אינה אלא ששום נדר לא יצטרך שאלה לחכם. אבל כיון דרובא דנדרים צריכי שאלה אע''ג דאלו אין צריכין לא איכפת לן. כן נראה לפרש לפי מה שכתב רבינו ז''ל בפירוש המשנה:

ו כָּל נֵדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ וְהוּא הַדִּין בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. רָאָה אֲנָשִׁים מֵרָחוֹק אוֹכְלִין פֵּרוֹתָיו וְאָמַר הֲרֵי הֵן עֲלֵיכֶם קָרְבָּן. וּכְשֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה הֵם אָבִיו וַאֲנָשִׁים זָרִים הוֹאִיל וְאָבִיו מֻתָּר כֻּלָּן מֻתָּרִין. וַאֲפִלּוּ אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין וְאָבִי מֻתָּר הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרִין. אֲבָל אִם אוֹמֵר כְּשֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶן אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאָבִי בֵּינֵיכֶם הָיִיתִי אוֹמֵר כֻּלְּכֶם אֲסוּרִין חוּץ מֵאָבִי הֲרֵי כֻּלָּן אֲסוּרִין חוּץ מֵאָבִיו. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא הִתִּיר מִקְצָת הַנֵּדֶר אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר הָיָה נוֹדֵר וּמַתְנֶה עַל אָבִיו:

כסף משנה כל נדר שהותר מקצתו וכו' כיצד ראה אנשים מרחוק וכו'. משנה בפ' ארבעה נדרים (דף כ"ה:) וכב''ה. ומ''ש ואפילו אם אמר אילו הייתי יודע כן וכו' אבל אם אמר כשהגיע אליהם וכו'. שם (דף כ"ה) אמר רב דכ''ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא דכולהו אסורים ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר. ואע''ג דרבא פליג עליה דרבה כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתרא הוא נקטינן כרבה לחומרא. ופירש הר''ן דכ''ע כולם אסורים ואביו מותר משום דלא מיקרי כה''ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועכשיו ג''כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו לשון ממש שאמר בתחלה אע''פ שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא כולכם שאמר בתחלה. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר וכו' וב''ה כר''ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי האחרים ג''כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפילו האחרים לא היה אוסר אותם באותו לשון שאסרם לפי שהיה מקפיד שהיה מובן מדבריו אפי' רגע כמימרא שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס''ל לב''ה מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ''ל: וכתב הטור דהא דכולם מותרים דוקא כשהחליף את דבריו שאמר תחלה כולכם אסורים ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר או שאמר תחלה (כשראם מרחוק ולא הכירם) יהיו אסורים לזה ולזה ואח''כ החליף דבריו לומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אמר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאומר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים עכ''ל. והם דברי התוספות והרא''ש וכן משמע מדברי רבינו: וכתב הר''ן איכא מ''ד דכי אמרינן דבמעמיד (דבריו) כלם אסורים דוקא דומיא דמתניתין שלא היה יודע שאביו ביניהם הילכך כיון שהוא מעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא היה מעולם בכלל הנדר אבל כשכולם בכלל ונשאל על אחד מהם כיון שהותר אחד מהם ע''י שאלה הותרו כולם ואין כן דעת הרמב''ם בהלכותיו שהוא סובר דאפילו כה''ג לא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נראה לי להכריע עכ''ל:

לחם משנה ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן וכו'. משמע מדברי רבינו ז''ל דהיכא דהוי סתמא ולא אמר כלל כולם מותרים בודאי דמסתמא לא היתה כוונתו אלא לאסור לכולם יחד אבל כיון שקצתם מותרין כולם מותרים ומשום הכי כתב רבינו ז''ל ואפילו אמר אילו הייתי יודע וכו' כלומר לא מיבעיא סתמא דמותרים אלא אפילו אמר שהיה אוסר להם מותרים וכי שני בגמ' משנה דקונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' (דף ס"ו) באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר וכו' ה''ה דהוה מצי לאוקומי בסתמא שלא אמר כלל אלא שהודיענו חידוש יותר דאפי' אמר הכי הותרו כולם. ולענין פסק הלכה פסק רבינו ז''ל כרבו משום דכתבו הרא''ש והר''ן ז''ל דאיכא לספוקי אי הלכה כרבא דבתראה הוי או כרבה דרביה הוה ומשום הכי נקטינן לחומרא ונראה לו עוד טעם בדבר דרבינא ורב פפא הקשו לרבא משמע לכאורה דסבירא ליה כרבה:

ז וְכֵן הָאוֹמֵר הַיַּיִן קָרְבָּן עָלַי מִפְּנֵי שֶׁהַיַּיִן רַע לִבְנֵי מֵעַיִם. וְאָמְרוּ לוֹ הֲרֵי הַמְיֻשָּׁן יָפֶה לִבְנֵי מֵעַיִם. אִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. וַאֲפִלּוּ אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר הֶחָדָשׁ אָסוּר וְהַיָּשָׁן מֻתָּר. מֻתָּר בַּיָּשָׁן וּבֶחָדָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר כָּל הַיֵּינוֹת אֲסוּרִין עָלַי חוּץ מִן הַמְיֻשָּׁן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּמְיֻשָּׁן בִּלְבַד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה וכן האומר היין קרבן עלי וכו'. משנה בפ' פותחין (דף ס"ו) קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים. ובפ''ג דנדרים (דף כ"ו:) גבי נדר שהותר מקצתו איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר לא באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. וכתב הר''ן איתיביה כלומר וקשיא לרבא דאמר במעמיד פליגי וכו' וכ''ש דקשיא לרבה דאמר דבמעמיד ד''ה כולם אסורים ואביו מותר וא''כ מאי דמשני לא באומר אילו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר אליבא דכ''ע צריך לאוקמה הכי ומינה יליף לנודר מן היין וכמ''ש רבינו:

ח כָּל הַנּוֹדֵר אוֹ נִשְׁבָּע רוֹאִין דְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָן נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר וּלְמֵדִין מֵהֶן לְאֵי זֶה נִתְכַּוֵּן וְהוֹלְכִין אַחַר הָעִנְיָן לֹא אַחַר כָּל מַשְׁמַע הַדִּבּוּר. כֵּיצַד. הָיָה טָעוּן מַשָּׂא שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתִּים וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים לְעוֹלָם. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים וּלְכַסּוֹתָן. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְהַפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו. הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר וְנִצְטַעֵר בִּלְבִישָׁתָן וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר לְעוֹלָם אָסוּר לִלְבּשׁ וּמֻתָּר לִטְעֹן עָלָיו וּמֻתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְבֶגֶד צֶמֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה כל הנודר או נשבע וכו' כיצד היה טעון משא של צמר וכו'. משנה פ' הנודר מן הירק (דף נ"ה) אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר הפשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ' תניא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון. ופירש הר''ן והיצר שהמלבוש היה צר ונצטער בו. וכתב הרא''ש בשם הרמב''ן קא פסיק חד מרבותינו כר''י וכן מסתבר אע''ג דתני ליה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה ועוד הא סתם תנא הכל לפי הנודר דתנן בפרק קונם שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה עכ''ל. וכתב הר''ן ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתניתין בסבריה דר' יהודה דתנא דמתניתין ס''ל דר''י מודה לת''ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור''י דברייתא משמע דס''ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אף בטעינה וכו' זה מה שנ''ל ודברי הרמב''ם אינם כן בפ''ח מהל' נדרים עכ''ל. כלומר שרבינו כתב דברי ר''י במשנה ודבריו בברייתא כצורתם משמע דס''ל דלא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אלא לדברי שניהם בין למישרי לבישה בין למישרי טעינה בעי ר''י הוכחה ואי ליכא הוכחה אסור בשניהם והכי מסתברא דלא לשוויי פלוגתא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא:

לחם משנה כל הנודר או הנשבע וכו'. ודאי דרבינו לא ס''ל דפליג ברייתא אמתני' כדקאמר הר''ן ז''ל דכיון דלמתני' על הסתם משמע לבישה ולא טעינה היכי היה לו לרבינו ז''ל לפסוק כברייתא דכיון דמתני' פליגא היכי שביק מתני' ועביד כברייתא וזהו טעמו של הר''ן ז''ל כדבריו ולא כדפירש הרב בעל כ''מ ז''ל מדכתב דברי המשנה והברייתא משום הכי משמע ליה להר''ן ז''ל דלרבינו ז''ל לא פליגא מתני' אברייתא דרבינו ז''ל לא כתב אלא ברייתא לחודא אלא טעמו של הר''ן ז''ל הוא כדכתיבנא: ומותר להתכסות בגיזי צמר וכו'. וה''ה היכא דאמר צמר פשתן עולה עלי דמותר להתכסות באניצי פשתן כדאמרו שם במשנה דהכל אחד והטור ז''ל בסימן רי''ח השמיט זה ולא ידעתי למה:

ט הָיוּ מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיִּשָּׂא קְרוֹבָתוֹ וְהוּא מְמָאֵן וּפָצְרוּ בּוֹ וְנָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא תֶּהֱנֶה בּוֹ לְעוֹלָם. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא תֶּהֱנֶה בּוֹ לְעוֹלָם. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ. שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְשֵׁם אִישׁוּת:

כסף משנה היו מבקשים ממנו וכו' עד הרי זה מותר להכנס לביתו ולשתות לו צונן. משנה בס''פ קונם (דף ס"ג:):

י וְכֵן הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ שֶׁיִּסְעֹד אֶצְלוֹ וּמֵאֵן וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלֹא יִשְׁתֶּה לוֹ טִפַּת צוֹנֵן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת לוֹ צוֹנֵן. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמּוֹ בִּסְעֻדָּה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה ומ''ש רבינו אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו. תוספתא פ''ד אסור לאכול ולשתות ותניא תו בתוספת' היה מסרב בחבירו שיאכל עמו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר:

לחם משנה שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכו'. לאפוקי מדברי הרא''ש והטור ז''ל שכתבו ומותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאו בפיו, ע''כ. ועוד כתב הרא''ש ז''ל דלא דמי לרישא דאישות בכלל הנאה כלומר דאילו אמרינן ברישא היכא דאמר קונם שהיא נהנית לי לעולם דאסור דאישות משום דאישות נכנס בכלל הנאה שלאישות נקרא ג''כ הנאה ואין דרך לקרוא כדרכו [אבל] טיפת צונן אע''ג דבכלל מאתים מנה דכיון דהוא אינו שותה טיפת צונן כ''ש דאינו שותה ואוכל שתיה ואכילה כתקנה מ''מ כיון דאין הדברים כפשטן דזה לא נתכוון לטיפת צונן ולאכילה ושתיה לא אמר ולכך מותר כנ''ל. אבל מ''מ קשה על הרא''ש ז''ל דגבי קונם שדי שאני חורש בה אית ליה דאם אין דרכו לחרוש הוא מותר לחרוש ושאר כל אדם אסורין לחרוש לו בה ולימא ג''כ התם שאני חורש קאמר דמשמע לישנא דהוי לדידיה וכיון דאמרת דלדידיה הותר דלא נתכוון לכך גם האחרים יותרו לעשות לו דאין במשמעות לשונו איסור האחרים אלא איסור עצמו והא שרית ליה ויש לחלק. ומ''מ דברי רבינו ז''ל נכונים והכי איתא בתוספתא כדכתב הרב ב''י ז''ל:

יא הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם לְבֵיתְךָ אֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ אֲנִי לוֹקֵחַ בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה וּמֵת אוֹ מְכָרָן לְאַחֵר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לַבַּיִת וְלִקַּח הַשָּׂדֶה מִן הַיּוֹרֵשׁ אוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לַבַּיִת הַזֶּה אֵינִי נִכְנָס וְשָׂדֶה זֶה אֵינִי לוֹקֵחַ וּמֵת אוֹ מְכָרָן לְאַחֵר הֲרֵי זֶה אָסוּר:

כסף משנה האומר לחבירו קונם לביתך אני נכנס וכו' עד הרי זה אסור. משנה פ' השותפין שנדרו (דף מ"ו):

יב הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ אָמַר לוֹ אֵינָהּ פְּנוּיָה נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר וְאָמַר קוֹנָם שָׂדִי אֵינִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם. אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחְרשׁ בְּיָדוֹ הוּא אָסוּר וְכָל אָדָם מֻתָּרִין לַחְרשׁ לוֹ בָּהּ. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחְרשׁ בְּיָדוֹ הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

כסף משנה האומר לחבירו השאילני פרתך וכו'. משנה פרק אין בין המודר (דף מ"ג) אמר לו השאילני פרתך א''ל אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורים. פי' (רש"י) איננה פנויה דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסירבת להשאילה קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש בפרתך עולמית ואח''כ השאילה לו רואים אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותרים דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה. ואם אין דרכו לחרוש שיש לו אריסים שחורשים בשבילו הוא וכל אדם אסורין דכיון דאין דרכו לחרוש לא לחרישתו נתכוון אלא שלא יהנה בחרישתה קאמר ומש''ה הוא וכל אדם אסורין לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה:

יג מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אוֹ שֶׁיִּקְנֶה בַּיִת אוֹ שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁיָּרָא אוֹ יִפְרשׁ בַּיָּם אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִקְנוֹת אוֹ לְצֵאת מִיָּד אֶלָּא עַד שֶׁיִּמָּצֵא דָּבָר הֶהָגוּן לוֹ. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ תִּנָּשֵׂא לוֹ וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן הֲגוּנִין לָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים לֹא נִתְכַּוְּנָה זוֹ אֶלָּא לְכָל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ מִן הַהֲגוּנִין לָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה מי שנשבע או נדר שישא אשה וכו' עד ההגונים לה. ברייתא בס''פ מרובה (ב"ק פ'):

יד הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר לוֹ שֶׁתָּבוֹא וְתִטּל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד חִטִּים אוֹ שְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר נִדְרוֹ בְּלֹא שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְיֹאמַר לוֹ כְּלוּם נִתְכַּוַּנְתָּ אֶלָּא לְכַבְּדֵנִי כְּבוֹדִי שֶׁלֹּא אֶטּל וּכְבָר הִגִּיעַ אֵלַי כָּבוֹד שֶׁנָּדַרְתָּ בִּשְׁבִילִי. וְכֵן הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵין אַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר שֶׁל חִטִּים וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן. הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר נִדְרוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁאֵלַת חָכָם וְיֹאמַר הֲרֵינִי כְּאִלּוּ נִתְקַבַּלְתִּי וְהִגִּיעוּ לְיָדִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה המדיר את חבירו וכו' עד סוף הפרק. משנה סוף פרק קונם (דף ס"ג:) פלוגתא דר''מ ורבנן והלכה כרבנן דשרו ופי' הר''ן (בפ"ג דנדרים דף כ"ד) כלום אמרת אלא מפני כבודי שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה לתת לי מתנה זהו כבודי אתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל. ואמרינן בפ''ג דנדרים (דף כ"ד) טעמא דא''ל זהו כבודי וכו' או הריני כאילו התקבלתי הא לאו הכי נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין מ''ט ברישא א''ל לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ולא מתהנית מנאי בסיפא א''ל לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. ופירש רבינו ירוחם דהיינו לומר דברישא עסקינן שהמדיר רגיל ליהנות מן המודר ומש''ה אמרינן דהוי כאילו אמר לאו כלבא אנא ובסיפא עסקינן שהמודר רגיל ליהנות מן המדיר ומש''ה הוי כאילו אמר לאו מלכא אנא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן