הלכות נדרים - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א מֵפֵר אָדָם אוֹ מְקַיֵּם דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ בִּכָל לָשׁוֹן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה צְרִיכָה לִשְׁמֹעַ הַהֲפָרָה אוֹ הַקִּיּוּם:

כסף משנה מפר אדם או מקיים דברי אשתו וכו':

ב וְכֵיצַד מֵפֵר. אוֹמֵר מוּפָר אוֹ בָּטֵל אוֹ אֵין נֵדֶר זֶה כְּלוּם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים שֶׁעִנְיָנָם עֲקִירַת הַנֵּדֶר מֵעִקָּרוֹ. בֵּין בְּפָנֶיהָ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדֹּרִי אוֹ אֵין כָּאן נֵדֶר הֲרֵי זֶה לֹא הֵפֵר. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ מָחוּל לִיךְ אוֹ מֻתָּר לִיךְ אוֹ שָׁרוּי לִיךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין הָאָב וְהַבַּעַל מַתִּיר כְּמוֹ הֶחָכָם אֶלָּא עוֹקֵר הַנֵּדֶר מִתְּחִלָּתוֹ וּמְפֵרוֹ:

כסף משנה וכיצד מפר אומר מופר או בטל. בסוף פרק נערה מאורסה (דף ע"ז:) תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שהוא אומר בחול. ומ''ש או אין נדר זה כלום. ומ''ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, יש לתמוה דבריש פ''ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ''מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק (דף כ"ב) ת''ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש''מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י''מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע''ק על מ''ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ''ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ''ו משבועות כיצד (מתירין) יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ''ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ''ל. וכ''נ מדברי רש''י שכתב בפרק המדיר (דף ע"ד:) חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ''ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע''ד כך וא''כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא''כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ''ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ''ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע''י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע''י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ''ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא''ש בפסקיו ס''פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח''כ הפר לה בעלה לוקה משא''כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב''ן סימן י'. ומ''ש בין בפניה בין לאחריה. ומ''ש אבל אם א''ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה''ז לא הפר. ברייתא ס''פ נערה מאורסה (דף ע"ו:) וכתב הרא''ש הא דקאמר שתדורי לאו דוקא אלא היינו שנדרת: וכן האומר לאשתו וכו'. בס''פ נערה מאורסה (דף ע"ז:) וכתבתיו בפ''ו מהל' שבועות. ומ''ש שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. כבר נתבאר בסמוך:

לחם משנה והבעל מתיר כמו החכם וכו'. תמיהת הרב כסף משנה ז''ל היא גדולה דנראה דדברי רבינו הפוכים ממה שאמרו בגמרא בעל מיגז גייז וחכם מתיר מכאן ולהבא ותירוצו נכון. ואני אבאר דבריו יותר דהחכם מתיר כמו האדם שדבר אחד קשור הוא מתירו ונפרדו זה מזה אבל בעל אינו עושה כן אלא עוקר הדבר בשרשו והטעם דכיון דהחכם מתיר הדבר בטעם שהוא נשבע על דעת כך ואחר שנשתנה הענין נתבטלה השבועה כאילו השבועה במקומה עומדת דכשהוא נשבע לא היה סבור כן אבל הבעל שהוא מפר בלי טעם הוי כעוקר הדבר משרשו ומשרש הדבר מעיקרו ושייך ביה לשון הפרה שהוא לשון עקירה. ומ''ש בעל מיגז גייז פירש רבינו בפירוש המשנה בריש פרק רביעי דנזיר שהבעל כשמפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד והוא מ''ש בזאת הכוונה בעל מיגז גייז ע''כ. כלומר דמ''ש בעל מיגז גייז לדעתו ז''ל ר''ל דאם התפיס אחר באשה אינו עוקר הדבר כל עיקר באשה ומי שנתלה בו יהיה מותר אלא מה שתלוי באשה לבד הוא עוקר וכאילו היה אילן אחד שעוקר חצי האילן ונשאר חציו ולעולם בעל עוקר הדבר. זה נראה בדעתו ז''ל כדי ליישב סוגיית הגמרא:

ג וְכֵיצַד מְקַיֵּם. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר לָהּ קַיָּם לֵיכִי אוֹ יָפֶה נָדַרְתְּ אוֹ אֵין כְּמוֹתֵךְ אוֹ אִלּוּ לֹא נָדַרְתְּ הָיִיתִי מַדִּירֵךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁרָצָה בְּנֵדֶר זֶה:

כסף משנה וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי. פשוט הוא. ומ''ש או יפה נדרת או אין כמותך, ברייתא שם. ומ''ש או אילו לא נדרת הייתי מדירך, מדברי הרא''ש בפסקיו שם נראה שהוא לשון x הברייתא:

לחם משנה או אילו לא נדרת הייתי מדירך. הכי איתא בנוסחא דידן בברייתא בגמרא (דף ע"ז:) ואע''ג דלא קתני או ודאי דכל הני חלוקות או או קתני והרב כ''מ ז''ל כתב דלגירסת הרא''ש ז''ל איתא בברייתא משמע דלא היה בתלמודיה הכי כגמרן:

ד הַמְבַטֵּל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם וְנִתְבַּטְּלוּ כָּל הַנְּדָרִים:

ה וּמַהוּ הַבִּטּוּל שֶׁיָּכֹף אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאָסְרָה אוֹתוֹ. אֲבָל הַהֲפָרָה אֵינוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ אֶלָּא מֵפֵר לָהּ וּמְנִיחָהּ אִם רָצְתָה עוֹשָׂה וְאִם רָצְתָה אֵינָהּ עוֹשָׂה:

ו כֵּיצַד. נָדְרָה אוֹ נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה וְאָמַר לָהּ מוּפָר לָךְ הֲרֵי זֶה הֵפֵר וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת. נָטַל וְנָתַן לָהּ וְאָמַר לָהּ טְלִי וְאִכְלִי טְלִי וּשְׁתִי הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָת וְהַנֵּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו:

ז הַמֵּפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וְאִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ אֵינוֹ מוּפָר. אֲבָל הַמְבַטֵּל אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בִּלְבַד * וְכוֹפֶה אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת בֵּין עָשְׂתָה בֵּין לֹא עָשְׂתָה בָּטֵל הַנֵּדֶר:

ההראב"ד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר. א''א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכל התפוש בידינו שהרי שנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו ולעולם אין כח לא לאב ולא לבעל לכוף אלא מדעתן ודרך הפרה שהוא בטול הנדר וכשאמרו שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת ואפילו בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה. ובכל זמן אם רצתה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת אבל לעבדו אינו אומר לו דרך הפרה לפי שאינו מופר אלא כל זמן שהוא שלו ואף שיאמר טול ואכול אינו צריך שאינו יכול לנדור להרע לרבו ואינו צריך לכוף אלא לנזירות:

כסף משנה (ד-ז) המבטל נדרי אשתו וכו'. בסוף פרק נערה מאורסה לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והנדר בטל מאליו אר''י וצריך שיבטל בלבו תניא ב''ש אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו וב''ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא''צ להוציא בשפתיו. ומפרש רבינו דתרי גווני נינהו חדא מיקריא ביטול וחדא מיקריא הפרה ביטול היינו שיאמר לה טלי אכלי וטלי שתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו וכדתניא שאומר לה טלי אכלי וטלי שתי ואמר ר''י צריך שיבטל בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אע''פ שאינו אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והוא שיוציא ההפרה בשפתיו. ומשמע לי שאפי' אינו מפר בלבו שאינו אומר שמפר לה אלא כדי שלא יהא לה תרעומת עליו אבל חפץ הוא שתקיים נדרה אפ''ה הוא מופר: וכתב הראב''ד א''א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכו', ואין דבריו מוכרחים. ומ''ש כשאמרו שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת. איני יודע מה השגה היא זו שלא נאמרו דברים הללו לומר שאם אמר כן בחול אינו מבוטל דהא פשיטא דאף בחול מבוטל הוא בדברים הללו אלא היינו לומר שיעשה שינוי בשבת:

לחם משנה אבל המבטל א''צ להוציא בשפתיו וכו'. חילוק זה שחילק רבינו ז''ל מבואר בפירוש המשנה שהוא לתרץ קושיא שהקשה הר''ן ז''ל ושאר המפרשים דהא קי''ל דאם הפר בלבו אינו מופר ותירץ דיש חילוק בין הפרה לביטול דביטול הוי בפירוש שתאכל ואע''ג דאין בידו לכפותה שתאכל וכדהקשה הר''א ז''ל ממתני' דנזיר וכתבה רבינו ז''ל בהלכות נזירות מ''מ הכפיה שהוא כופה הוי כהפרה מפורשת בפה דמעשה הכפייה הוי במקום הפרה מפורשת דכיון שהוא כופה הוי כאילו מפר לה בפירוש ולהכי אית ליה לרבינו ז''ל דבין שתעשה בין שלא תעשה בטל הנדר דכיון דאין הכפיה אלא גילוי רצונו הרי גילה רצונו שאינו רוצה בנדר שלה. זה נראה דעת רבינו ונסתלקה ממנו השגת הר''א. ומדבריו בפירוש המשנה נראה דאם היא תעשה מה שהוא אומר לה כשאמר טלי אכלי טלי ושתי סגי אע''פ שלא יבטל בלבו אבל אם אינה עושה מה שהוא אומר לה צריך שיבטל בלבו. ואפשר שזה כיון רבינו ז''ל כאן במ''ש נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה ובטל הנדר וכאן לא הזכיר ביטול בלב אלא כיון שהיא עושה מה שהוא אומר לה סגי בלא ביטול בלב אבל למטה אינו צריך להוציא בפיו ובשפתיו אלא מבטלו בלבו בלבד וכופה אותה לעשות ובין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר כלומר כאן שביטל בלבו ואמר טלי אכלי בין שתעשה בין שלא תעשה בטל הנדר אבל לעיל שהיא עושה מה שהוא אומר לא סגי בביטול הלב אלא שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי. ומ''ש הר''א ז''ל בהשגה דמה שאמרו דכשאמר לה טלי אכלי טלי ושתי בשבת דוקא אמרו ואפי' בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה תימה עליו דהיכי פסק דלא כב''ה דפליג אב''ש בס''פ נערה מאורסה ואמרי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו ואולי שהוא סובר כפירוש ה''ר אליעזר ממיץ שכתב הרא''ש ז''ל דאותו ביטול שאמר שם צריך שיוציאוהו בפיו אלא שלא ישמיע לאזניו להאי קרי ביטול בלב ובהכי ניחא דלא קשה דאמר דהפרת לבו אינו מופר דהאי ביטול לאו בלב ממש הוא אבל מ''ש כאן כר''י גבי טלי אכלי וטלי ושתי וצריך שיבטל בלבו האי ביטול בלב ממש הוא דכיון דהוא שבת אינו יכול להוציא בשפתיו אפילו בלחש שלא ישמיע לאזניו:

ח מְפֵרִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת בֵּין לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. וְלֹא יֹאמַר לָהּ בְּשַׁבָּת מוּפָר לִיךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר בְּחל אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר לָהּ טְלִי אִכְלִי טְלִי וּשְׁתִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה מפירים נדרים בשבת וכו' בין שלא לצורך השבת. משנה בסוף מסכת שבת ואע''פ שאין נשאלין בשבת נדרים שאינם לצורך השבת הפרת נדרים שאני שאם יעבור יום שמעו שוב לא יוכל להפר כך מפורש בגמ' ס''פ נערה המאורסה (דף ע"ב). ומ''ש ולא יאמר לה בשבת מופר ליך וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך:

ט הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ כָּל הַנְּדָרִים שֶׁתִּדֹּרִי מִכָּאן וְעַד שֶׁאָבוֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הֵן קַיָּמִין אוֹ הֲרֵי הֵן מוּפָרִין לֹא אָמַר כְּלוּם. עָשָׂה שָׁלִיחַ לְהָפֵר לָהּ אוֹ לְקַיֵּם לָהּ אֵינוֹ כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-יד) 'אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ'. וְכֵן הָאָב בְּעַצְמוֹ וְלֹא בִּשְׁלוּחוֹ:

כסף משנה האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי וכו' הרי הן קיימין לא אמר כלום. משנה פ' נערה מאורסה (דף ע"ה): או הרי הן מופרים. שם וכחכמים: עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן בפ' נערה המאורסה (דף ע"ב:) ופסק שם הרא''ש כרבי יאשיה דמחמיר וכ''כ הרי''ף בפרק השואל וטעמא משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו דמשמע הוא עצמו ולא שלוחו ומבעל נשמע לאב דהוא עצמו מפר ולא שלוחו:

לחם משנה עשה שליח להפר לה וכו'. בנדרים שנדרה כבר איירי רבינו ז''ל דאילו בעתיד לידור היכי מצי למעבד שליח ולמה לי קרא להאי הא כל מילתא דלא מצי עביד לא משוי איניש שליח כדאמרינן ברפ''ב דנזיר (דף י"ב): וכן האב בעצמו לא בשלוחו. ק''ק לדעת רבינו ז''ל דלית ליה היקשא דבין איש לאשתו בין אב לבתו לכל מילי דהא נדרים דלאו עינוי נפש ושאינן בינו לבינה אב מפר אע''ג דבעל אינו מפר א''כ הך קרא דאישה יקימנה בבעל כתיב ואמאי יליף אב מיניה דהא אמרינן בגמרת נערה המאורסה דגזרת הכתוב הוא כאן דלא מהני שליח דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו וא''כ לא ילפינן מיניה אב דעדיף מבעל בשאר נדרים. וי''ל דאי לא יליף רבינו ז''ל לענין שאר נדרים אב מבעל משום דאמר קרא גבי אב כל נדריה ואסריה כדכתב רבינו ז''ל בראש פרק י''ב אבל הכא דליכא קרא מקיימינן היקשא דבין איש לאשתו בין אב לבתו כל מה שנוכל דליכא קרא כנגדו:

י אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה. בֵּין שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ בְּכָל הַמִּין. בֵּין שֶׁאָמְרָה תְּאֵנִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ. וְקִיֵּם לִתְאֵנִים וְהֵפֵר לַעֲנָבִים. אוֹ שֶׁקִּיֵּם לַעֲנָבִים וְהֵפֵר לִתְאֵנִים. מַה שֶּׁקִּיֵּם קַיָּם וּמַה שֶּׁהֵפֵר מוּפָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין אוֹמְרִין בַּהֲפָרָה נֵדֶר שֶׁהוּפַר מִקְצָתוֹ הוּפַר כֻּלּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִין בְּהַתָּרָה:

כסף משנה אסרה עצמה בתאנים וענבים וכו'. משנה פרק בתרא (דף פ"ז) אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ובגמ' זו דברי ר' ישמעאל ור''ע אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים ופסק כחכמים ואע''ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דלישנא דאמרינן זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים משמע דכחכמים קי''ל. וצ''ל שהוא ז''ל מפרש דהא דתנן אינו מופר היינו לומר שאין כל הנדר מופר אבל מה שהפר מופר דאל''כ היכי אמרו חכמים מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכ''ע מודו בהכי:

לחם משנה ואין אומרים בהפרה וכו'. משמע מדברי רבינו ז''ל דאם אמר קונם תאנים וענבים אלו ונשאל לחכם לתאנים שהותר בענבים וקשה כיון דרבינו ז''ל פסק דלא כר''ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד א''כ הוי פרטי והוי כנשבע לא לך ולא לך ולא לך דאין לחלק בין היכא דאמר וא''ו להיכא דלא אמר וא''ו כמו שכתבתי לעיל בפ''ד. ואולי מ''ש רבינו ז''ל כאן ואין אומרים בהפרה לא קאי אעניינא דלעיל אלא דבכל ענין אחר שאנו אומרים בהתרת נדר הותר מקצתו הותר כולו לא אמרינן כן בהפרה:

יא מִי שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמַע וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי קִיֵּם לָהּ. נָדַר הוּא וְהִתְפִּיסָה עַצְמָהּ בְּנִדְרוֹ מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ וְשֶׁלּוֹ קַיָּם:

כסף משנה מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה וכו' נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו וכו'. משנה רפ''ד דנזיר (דף כ':):

יב כֵּיצַד. שָׁמַע אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹמְרִין הֲרֵינִי נְזִירָה וְאָמַר וַאֲנִי. אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר וּשְׁנֵיהֶם נְזִירִים. אָמַר הוּא הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁמְעָה הִיא וְאָמְרָה וַאֲנִי. מֵפֵר לָהּ וְשֶׁלּוֹ קַיָּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יג נָדַר לְעַצְמוֹ וְהִדִּירָהּ כְּמוֹתוֹ וְגָמַר בְּלִבּוֹ לְהַדִּירָהּ וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם נָדַר וְהִדִּירָהּ דֶּרֶךְ שְׁאֵלָה לֵידַע מַה בְּלִבָּהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲתִרְצִי בְּנֵדֶר זֶה לִהְיוֹת כְּמוֹתִי אוֹ לֹא וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה מֵפֵר לָהּ:

כסף משנה נדר לעצמו והדירה כמותו וכו'. משנה שם הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ושלו קיים. ובגמרא (דף כ"ב:) ורמינהי הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה אמר רב יהודה תני מפר את שלה ושלו קיים אביי אמר אפילו תימא כדקתני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי מש''ה מפר את שלה ושלו קיים. ופירשו המפרשים מפני שתלה נדרו בנדרה דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרים אביי אמר אפילו תימא ברייתא כדקתני ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והילכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורים וכי לא אמרה אמן שניהם מותרים שכן הוא תולה נזרו בנזרה ומתני' דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי כלומר ואת מי הוית נזירה והילכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה עכ''ל. והדבר ידוע דשינויא דאביי עיקר אי משום דבתרא הוא אי משום שאינו מגיה הברייתא:

יד כֵּיצַד. אָמַר לָהּ הֲרֵינִי נָזִיר וְאַתְּ כְּלוֹמַר וְאַתְּ נְזִירָה כְּמוֹתִי וְאָמְרָה אָמֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אָמַר לָהּ הֲרֵינִי נָזִיר וּמַה תֹּאמְרִי הַאַתְּ נְזִירָה כְּמוֹתִי וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה יָפֵר. וְאִם הֵפֵר לָהּ שֶׁלּוֹ בָּטֵל שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁתָּלָה נִדְרוֹ בְּנִדְרָהּ. אָמְרָה לוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה וְאַתָּה וְאָמַר אָמֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה ומ''ש אמרה לו הריני נזירה ואתה וכו'. משנה שם (דף כ'):

לחם משנה (יג-יד) נדר לעצמו והדירה כמותו כו' כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר וכו'. כך כתוב בספרים דידן בספרי רבינו ז''ל וקשה לגירסא זו דבפרק מי שאמר הריני נזיר (דף כ"ב:) רמי מתני' דאמרה מפר את שלה ושלו קיים אברייתא דאמרה אמר הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהן אסורים ואם לאו שניהם מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה ושני אביי ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי משום הכי מפר את שלה ושלו קיים. ורבינו ז''ל כתב דכשאמר לה את מאי אם הפר שלה שלו בטל דתלה נדרו בנדרה וזהו הפך מה שאמר אביי בגמרא דאביי אמר דדוקא היכא דאמר ואת לבד אז אמרה ברייתא דשניהם אסורים ואז ודאי אינו יכול להפר כדכתבו התוס' ז''ל משום דתלה נדרו בנדרה ואם הפר שלה שלו מופר אבל כשאמר לה ואת מאי מפר שלה ושלו קיים דלא תלה נדרו בנדרה והסברא מוכחת כן, ואיך כתב רבינו ז''ל בהפך אם לא שנאמר שהגירסא הנכונה בדברי רבינו ז''ל היא דהאי ואם הפר לה שלו בטל כו' צריך להיות ברישא דקאמר רבינו ז''ל אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי כו'. ואפילו אם נאמר דהגירסא בדברי רבינו ז''ל היא אמיתית נדחוק ונאמר דמאי דקאמר ואם הפר לה שלו בטל קאי ארישא ולא אסיפא אבל שנאמר דקאי אסיפא זה אי אפשר בשום צד לא משום צד הסברא ולא משום צד הגמרא. וא''ת מ''מ הרי כתבו התוס' ז''ל דטעמא דאביי דאינו יכול להפר מפני שאם יפר את שלה הוי שלו מופר דבעל מיעקר עקר וכיון דשלו יתבטל קאי בבל יחל וכיון דרבינו ז''ל פסק דבעל מיגז גייז אפילו שיפר את שלה אין שלו מופר ואם כן איך קאמר דאינו יכול להפר. וי''ל דרבינו ז''ל סובר דטעמא דאביי לאו משום דמיעקר עקר אלא אפי' דמיגז גייז כיון דהוא אמר בהדיא שתלה נדרו בנדרה הוי כאילו אמר ואם יפר את שלה ששלו יהא מופר:

טו הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אַחֵר וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ וְאָמַר וַאֲנִי. וְשָׁמַע אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ שֶׁלָּהּ מוּפָר וְזֶה שֶׁהִתְפִּיס עַצְמוֹ חַיָּב:

כסף משנה האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

לחם משנה האשה שנדרה וכו'. בעיא דאיפשיטא בפ''ד דנזיר (דף כ"ב.) דבעל מיגז גייז:

טז הָאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ בַּעַל וְאֵינָהּ בִּרְשׁוּת אָב וְאָמְרָה הֲרֵי הַבָּשָׂר אָסוּר עָלַי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִשֵּׂאת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָל הַנֵּדֶר הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁבִּשְׁעַת הַנֵּדֶר לֹא הָיְתָה בִּרְשׁוּתוֹ וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ל-י) 'וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה' וְגוֹ'. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְאֹרֶסֶת לוֹ בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר. שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב וכו'. משנה בסוף נדרים (דף פ"ח):

יז נָדְרָה תַּחַת בַּעְלָהּ שֶׁיִּהְיֶה הַבָּשָׂר אָסוּר עָלֶיהָ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה נְזִירָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וּמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה לַנֵּדֶר לָחוּל הֲרֵי הִיא גְּרוּשָׁה אוֹ אַלְמָנָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת שֶׁכְּבָר הֵפֵר לָהּ נֵדֶר זֶה:

יח אַלְמָנָה אוֹ גְּרוּשָׁה שֶׁאָמְרָה הֲרֵינִי אֲסוּרָה בְּיַיִן כְּשֶׁאֶנָּשֵׂא וְנִשֵּׂאת אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר. אָמְרָה וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ הֲרֵינִי אֲסוּרָה בְּבָשָׂר כְּשֶׁאֶתְגָּרֵשׁ הֲרֵי הַבַּעַל מֵפֵר וּכְשֶׁתִּתְגָּרֵשׁ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת:

כסף משנה ומ''ש אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא וכו'. אמרה תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש וכו'. שם (דף פ"ט) פלוגתא דר' ישמעאל ור''ע בברייתא ופסק כר''ע ואמרינן בגמ' דמתני' אפילו כר' ישמעאל דאיכא לאיפלוגי בין גוונא דמתני' לגוונא דברייתא ומפני כך הוצרך לכתוב רבינו גם דין הברייתא:

יט הַמְקַיֵּם בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה קַיָּם. וְהַמֵּפֵר בְּלִבּוֹ אֵינוֹ מוּפָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה יָכוֹל לַחְזֹר וּלְקַיֵּם. וְאִם קִיֵּם בְּלִבּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְהָפֵר אֶלָּא אִם חָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִכֹּחַ הַמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו:

כסף משנה המקיים בלבו וכו'. בפרק נערה מאורסה (דף ע"ט) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים. ומ''ש רבינו אלא אם כן חזר בו תוך כדי דיבור, כבר נתן טעם לדבר כדי שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, כלומר אע''ג דסתם אמרו ולא חילקו מאחר דקי''ל בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש ועובד כו''ם כדאיתא פט''ז ופרק בתרא דנדרים ע''כ לומר דה''ה לדברים שבלבו:

כ הַמְקַיֵּם נִדְרֵי בִּתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ הֲקָמָתוֹ וְחוֹזֵר וּמֵפֵר לָהּ בּוֹ בַּיּוֹם. אֲבָל אִם הֵפֵר לָהּ וְנִחַם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל לְחָכָם כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר וִיקַיֵּם:

כסף משנה המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם וכו'. מימרא דר' יוחנן בר''פ נערה מאורסה (דף ע"ט) ובסופו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר ודעת התוס' והר''ן שאינו יכול לישאל על ההקם אלא ביום שמיעה והטור כתב שנ''ל שמפר. אפילו אחר כמה ימים והוא שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה וכן נראה מדקדוק לשון רבינו ומ''מ לענין מעשה יש לחוש לדברי התוס' והר''ן:

כא נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְקִיֵּם לָהּ אָבִיהָ לְבַדּוֹ אוֹ בַּעְלָהּ לְבַדּוֹ וְהֵפֵר לָהּ הָאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר לוֹ הֲקָמָתוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמֵפֵר לָהּ עִם הָאַחֵר שֶׁכְּבָר הֵפֵר לָהּ. שֶׁאֵין לָהֶם לְהָפֵר אֶלָּא שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד:

כסף משנה נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו וכו'. שם (דף ס"ז):

כב אָמַר לְבִתּוֹ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ קַיָּם לִיךְ קַיָּם לִיךְ וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָה הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה חָלָה עָלָיו. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ וּמוּפָר לִיךְ וְלֹא תָּחוּל הֲקָמָה אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה הֲפָרָה הֲרֵי זֶה מוּפָר שֶׁאֵין הַהֲקָמָה מוֹעִיל אַחַר הַהֲפָרָה. אָמַר לָהּ קַיָּם וּמוּפָר לִיךְ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה קַיָּם. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה קַיָּם לְעוֹלָם. אָמַר לָהּ מוּפָר לִיךְ לְמָחָר אֵינוֹ מוּפָר שֶׁהֲרֵי קִיְּמוֹ הַיּוֹם וּלְמָחָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ שָׁעָה אַחַת וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֵפֵר הֲרֵי זֶה קַיָּם. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי מוּפָר לִיךְ לְאַחַר שָׁעָה שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא הֲפָרָה מִפִּיו. אָמַר לָהּ קַיָּם לֵיכִי שָׁעָה אַחַת וּכְשֶׁעָבְרָה הַשָּׁעָה אָמַר לָהּ מוּפָר לִיךְ הֲרֵי זֶה סָפֵק וּלְפִיכָךְ אֲסוּרָה בְּנִדְרָהּ. וְאִם עָבְרָה עַל נִדְרָהּ אֵינָהּ לוֹקָה:

כסף משנה אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך וכו'. בר''פ נערה מאורסה בעיא דאיפשיטא: אמר לה קיים ליך ומופר ליך וכו'. שם (דף ס"ט) בעיא ופשטוה דחלה ההפרה ופירש רא''מ דההקמה לאו כלום הוא: אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת וכו'. בעיא שם ופשטוה מדאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו (כלום) ואם כן ליכא הכא לא הקמה ולא הפרה ומצי בתר הכי לקיים או להפר כך פירשו הרא''ש והר''ן. אבל רבינו שכתב דהוי קיים נראה שהוא מפרש דהכי פשטוה כיון דהפרה אינה יכולה לחול אחר הקיום אפילו בבת אחת אינה חלה. ואין לומר דנימא איפכא כיון דקיום אינו חל אחר ההפרה אפי' בבת אחת אינו חל דכיון דאיכא לפרושי לקולא ולחומרא נקיטינן לחומרא. וא''ת ה''ל לרבינו לכתוב בהדיא דהוי קיים מספק. וי''ל דכי אמרי' דלא חיילי לא הקמה ולא הפרה ממילא הוא קיים דשתיקה הוי קיום אבל קשה דלפי זה בהנך בעיי דבסמוך ה''ל למיפסק אף בבתרייתא דהוי קיום בודאי ואמאי פסק דספיקא הויא: אמר לה קיים ליך היום וכו'. שם בעי רבא קיים ליכי היום מהו מי אמרי' כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דילמא הא לא אמר לה את''ל הא לא אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרי' למחר לא מצי מיפר דהא קיימיה לנדריה היום או דילמא כיון דאמר לה קיים ליכי היום כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואת''ל אפ''ה כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי אלא קיים ליכי שעה אחת מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה את''ל הא לא אמר לה מיהו אמר לה מאי מי אמרי' כיון דקיימו קיימו או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי אמר מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא איפשיטא ופסיק רבינו דבכולהו הוי קיום בר מבתרייתא דהויא ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק כדברי האת''ל:

לחם משנה א''ל קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה כו'. מדברי הגמ' נראה דהבעיא היא כשאמר לה קיים ליכי שעה אחת ולאחר שעה יהא מופר לך דהא דלאחר שעה מופר לך תיכף אמרו כשקיים דה''פ הבעיא דלעיל דמחר מופר ליכי, אבל רבינו ז''ל כתב שלאחר שעה א''ל ההפר משום דממאי דפשיט גמרא מהריני נזיר ושמע בעלה משמע דאפילו כי האי גוונא מבעיא לן ודא ודא אחת היא, עיין שם: תמו הלכות נדרים, תהלה לאדיר אדירים.

כג מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה זוֹלֵל וְאָסַר עָלָיו הַבָּשָׂר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם. אוֹ מִי שֶׁהָיָה שׁוֹגֶה בַּיַּיִן וְאָסַר הַיַּיִן עַל עַצְמוֹ זְמַן מְרֻבֶּה. אוֹ אָסַר הַשִּׁכְרוּת לְעוֹלָם. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים וְנִבְהָל לְהוֹן וְאָסַר עַל עַצְמוֹ הַמַּתָּנוֹת אוֹ הֲנָיַת אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בְּיָפְיוֹ וְנָדַר בְּנָזִיר וְכַיּוֹצֵא בִּנְדָרִים אֵלּוּ. כֻּלָּן דֶּרֶךְ עֲבוֹדָה לַשֵּׁם הֵם. וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ חֲכָמִים נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת:

כסף משנה מי שנדר נדרים כדי לכוין דעותיו. זה למד רבינו מדאמרינן בפ''ק דנזיר (דף ד') בעובדא דשמעון הצדיק. ומ''ש ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות, בפ''ה דאבות:

כד וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן עֲבוֹדָה (לַשֵּׁם) לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם. אֶלָּא יִפְרשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרשׁ מֵהֶן בְּלֹא נֵדֶר:

כסף משנה ומ''ש ואע''פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור וכו'. עצה טובה קמ''ל והם דברים ראויים אליו ז''ל:

כה אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא נדרים נט-א) 'כָּל הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה'. וְאִם עָבַר וְנָדַר מִצְוָה לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנִדְרֵי אִסָּר. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן וְלֹא יִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִדֹּחַק שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קטז-יד) (תהילים קטז-יח) 'נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְדָרִים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

כסף משנה אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה. פרק קונם (דף ס'). ומ''ש ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו. שם מסיים בה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה קרבן. ומ''ש במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל בנדרי הקדש מצוה לקיימן וכו', דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו אם לא מדוחק ומקרא מסייעו נדרי לה' אשלם: סליקו הלכות נדרים בס''ד

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן