הלכות נדרים - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א אַרְבָּעָה דְּבָרִים יֵשׁ בֵּין נְדָרִים לִשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁבִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. וּבִנְדָרִים יָחוּל נֵדֶר עַל נֵדֶר. הַמִּתְפַּיֵּס בִּשְׁבוּעָה פָּטוּר וּבִנְדָרִים חַיָּב. אֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת. וּנְדָרִים חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת. שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וּנְדָרִים אֵינָן חָלִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ:

כסף משנה ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי וכו'. מתבארים והולכים בפרק זה:

ב כֵּיצַד יָחוּל נֵדֶר עַל נֵדֶר. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אָכַלְתִּי כִּכָּר זוֹ. הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֹכָלֶנָּה וַאֲכָלָהּ חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה כיצד יחול הנדר על נדר וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף י"ז) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת:

לחם משנה כיצד יחול נדר על נדר וכו'. בפ' ב' דנדרים (דף י"ז) אמרו יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה וכו' (עיין בכ"מ) ויש כאן שני פירושים. האחד דהיכא דאמר הריני נזיר היום וחזר ואמר הריני נזיר היום לוקה שתים אם אכל ענבים או שתה יין אבל אם אמר שבועה שלא אוכל ב' פעמים ואכל אינו לוקה אלא אחת וה''ה היכא דאמר קונם עלי ככר זה וחזר ואמר קונם עלי ככר זה ואכלו לוקה שתים משא''כ בשבועה. והר''ן ז''ל דחה פירוש זה ואמר דודאי אין נדר בתוך נדר כלומר שאם אמר קונם עלי ככר זה שתי פעמים ואכל אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור ולא אמרינן יש נדר בתוך נדר אלא לענין נזירות בלבד שאחר שישלים נזירות אחד יתחיל למנות נזירות אחר אבל אם אכל ענבים תוך ימי הנזירות הראשון לא ילקה שתים אלא אחד וכן פירשו שם התוס' ז''ל והקשו לפירוש הראשון דאמאי פתח מתניתין ביש נדר בתוך נדר וסיים בנזירות ואמאי לא קאמרה מתניתין גוונא דנדרים כמו שפתח ולימא היכא דאמר קונם עלי ככר זה ב' פעמים ואכלו לוקה שתים אלא ודאי דאין נדר בתוך נדר ולא משכחת לה אלא בנזירות וכן נראה מדברי הטור ז''ל בסוף הל' שבועות. אבל מדברי רבינו ז''ל נראה דמשכחת לה בנדר גופיה היכא דאמר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו וטעמו עמו דאע''ג דאין איסור חל על איסור אין זה אלא בנודר שני קרבנות וחייב שתים והא דסיים בנזירות יש לתרץ משום דהא דנזירות חל על נזירות נפקא ליה מקרא דנזיר להזיר סיים בנזירות דאיירי ביה קרא ופתח בנדר להודיענו דמשכחת לה בגוונא דנדר כדכתיבנא אבל ודאי אם אמר קונם עלי ככר זו ב' פעמים מודה רבינו דאינו לוקה אלא אחת דאין איסור חל על איסור:

ג כֵּיצַד הַמִּתְפַּיֵּס בִּנְדָרִים חַיָּב. שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ. שָׁמַע הַשְּׁלִישִׁי זֶה שֶׁאָמַר וַאֲנִי וְאָמַר וַאֲנִי אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר וַאֲנִי בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ הֲרֵי כֻּלָּן אֲסוּרִין:

כסף משנה כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבירו שנדר וכו'. משנה רפ''ד דנזיר (דף כ':). ומה שהצריך שיהא תוך כדי דיבור שם בגמ', ומ''ש אפילו היו מאה וכל אחד מהם אומר ואני בתוך דיבורו של חבירו. שם (דף כ"א) בעיא דאיפשיטא. וברפ''ג דשבועות (דף כ') איפליגו אביי ורבא במתפיס בשבועה והלכה כרבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. וכתב הרי''ף דע''כ לא אמר רבא אלא במתפיס בשבועה אבל מתפיס בנדר ודאי נדר לדברי הכל דמתני' היא במס' נזיר ואע''פ שמפשט הסוגיא משמע דלרבא מתפיס בנדר נמי לאו נדר הוא כבר כתבו הרא''ש והר''ן פירוש הסוגיא לדעת הרי''ף כי היכי דליסליק ליה שפיר דמודה רבא דמתפיס בנדר הוי כנדר. וטעם החילוק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה כתב הרא''ש משום מתפיס בנדר נפקא לן מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ומהתם מפקינן דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי:

ד וְכֵן הָאוֹמֵר הַבָּשָׂר הַזֶּה עָלַי אָסוּר וְחָזַר וְאָמַר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים וְהַפַּת הַזֹּאת כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הַפַּת נִתְפְּשָׂה וְנֶאֶסְרָה. חָזַר וְאָמַר וּדְבַשׁ זֶה כַּפַּת הַזֹּאת וְיַיִן זֶה כִּדְבַשׁ זֶה אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כֻּלָּן אֲסוּרִין:

ה הֲרֵי שֶׁמֵּת אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הַיּוֹם וְנָדַר שֶׁיָּצוּם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְצָם. וּלְאַחַר שָׁנִים אָמַר הֲרֵי יוֹם זֶה עָלָיו כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל בּוֹ כְּלוּם שֶׁהֲרֵי הִתְפִּיס יוֹם זֶה וַאֲסָרוֹ כַּיּוֹם הָאָסוּר לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:

כסף משנה ומה שכתב הרי שמת אביו או רבו היום וכו'. בריש פ''ג דשבועות:

לחם משנה הרי שמת אביו או רבו היום וכו'. בפ''ק דנדרים (דף י"א:) גבי בעיא דשלמים אי בעיקרו קא מתפיס או בדהשתא קא מתפיס הביאו ברייתא דהריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום. והקושיא כפי מ''ש הרא''ש ז''ל והר''ן ז''ל היא דודאי (ואילך) הברייתא לא איירי שאמר בפירוש הריני כיום שמת בו אביו אלא דאמר אכילת בשר עלי בחד בשבא סתם וכיון דבעיקרו קא מתפיס ודאי דמתפיס א' בשבא שמת אביו אע''פ שלא אמר כן בפירוש וא''כ רבינו ז''ל דפסק לעיל בפ' א' דבעיקרו קא מתפיס היל''ל כאן דאפי' שלא אמר כיום שמת בו אביו בפירוש אלא בחד בשבא לחוד סגי דאמרינן בעיקרו קא מתפיס והיה לו לבאר:

ו כֵּיצַד חָלִים הַנְּדָרִים עַל דִּבְרֵי [א] מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת. הָאוֹמֵר הֲרֵי הַמַּצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח אֲסוּרָה עָלָיו. הֲרֵי יְשִׁיבַת הַסֻּכָּה בֶּחָג הַסֻּכּוֹת אֲסוּרָה עָלָיו וַהֲרֵי הַתְּפִלִּין אֲסוּרוֹת בִּנְטִילָה עָלָיו הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו. וְאִם אָכַל אוֹ יָשַׁב אוֹ נָטַל לוֹקֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִי שֶׁאָמַר הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֹכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח שֶׁהוּא חַיָּב בְּקָרְבָּן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה כיצד חלים הנדרים על דברי המצוה וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף ט"ז) וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות:

לחם משנה הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות וכו'. וא''ת אפילו בשבועה אמאי לא חייל בתפילין מיגו דחייל אשבתות וימים טובים דלאו זמן תפילין חייל אשאר יומי ובחג הסוכות מיגו דחייל אשאר יומי החג חייל נמי אלילה הראשון שהוא חייב בסוכה לבד בלילה הראשון וכן בלילי פסח אינו חייב לאכול מצה אלא כזית בלילה הראשון. ונ''ל דרבינו אית ליה כמ''ש הר''ן ז''ל בפ''ג דשבועות דהיכא דאמר שלא ישב בצל סוכה סתם אית ליה לירושלמי דלוקה משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובני אדם לא קרו סוכה סתמא אלא לסוכה של מצוה. וכן נ''ל לומר ג''כ לתפילין כשאדם נשבע שלא להניח על הסתם בשעת החיוב קאמר ומפני כן כתב בפ''ד מהלכות שבועות דנשבע שלא יעשה סוכה סתם וכן שלא ילבש תפילין סתם לוקה משום שבועת שוא משום דדעתו ודאי אשעת חיובא וכן בלילי פסח ואין כוונתו לומר אלא אשעת חיובא לבד ואע''ג דהזכיר לילי פסח ר''ל לילות פסחים רבים ואשעת חיובא קאמר וכן ישיבה בסוכה בחג הסוכות לשעת חיובה כוון ולכך הוצרך רבינו לומר שם בפ''ה שכדי שיחול בכולל צריך שיאמר שלא ישב בסוכה לעולם ואז חייל בכולל אבל אם אמר בסוכה סתמא משמע סוכה של מצוה ולוקה. ומיהו גבי שלא יאכל מצה נראה דפליג רבינו שם על הר''ן דלהר''ן אם אמר שלא יאכל מצה סתם חייל בכולל ומדברי רבינו ז''ל לא משמע הכי דהצריך שם גבי מצה שאמר שלא יאכל מצה שנה או שתים משמע דאם אמר סתם מצה הוי המובן מצה של מצוה דומיא דסוכה אע''פ שמלשון שכתב שם שהרי לא נשבע שלא יאכל בלילי פסח לא משמע הכי מ''מ מדהצריך שיאמר שנה או שנתים משמע כדכתיבנא. ולהרב בעל כ''מ ז''ל ראיתי שדקדק מדברי רבינו הפך דברי דסובר דפליג על הר''ן ז''ל גבי סוכה דלרבינו ז''ל צריך שיאמר שלא אשב בסוכה של מצוה ואם לא אמר אלא בסוכה סתם אינו לוקה וחייל בכולל וקשה על דבריו דא''כ למה הצריך רבינו ז''ל שיאמר גבי כולל דסוכה שלא אשב בסוכה לעולם. ותימה עליו שדקדק מלת לעולם הפך דברי וסובר דבסוכה פליג על הר''ן ז''ל ובפסח מודה לו דא''א לומר כן כדכתיבנא ולא ירדתי לסוף דעתו. מיהו קשה מפ''א מהלכות שבועות שכתב שם ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ושלא יאכל מצה בלילי פסח דמשמע דאם לא הזכיר חג הסוכות ולילי פסח לא לקי משום שבועות שוא וכפי הנראה מפ''ה משמע דגבי פסח וסוכה אפילו דאמר סתמא שלא אוכל מצה ושלא אשב בסוכה לקי ואולי מה שכתב בפ''א מהל' שבועות לאו דוקא שלשון הנודר כן ועדיין צ''ע:

ז וּמִפְּנֵי מָה נְדָרִים חָלִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה וּשְׁבוּעוֹת אֵין חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה. שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ. נִמְצָא הַנִּשְׁבָּע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹסֵר עַצְמוֹ וּכְבָר עַצְמוֹ מֻשְׁבָּע מֵהַר סִינַי וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. וְהָאוֹסֵר דָּבָר זֶה בְּנֵדֶר זֶה הַדָּבָר הוּא שֶׁנֶּאֱסַר וְאוֹתוֹ הַדָּבָר אֵינוֹ מֻשְׁבָּע מֵהַר סִינַי:

כסף משנה ומה שכתב ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה ושבועות אין חלות וכו'. (שם ע"ב):

ח כְּשֶׁאַתָּה מִתְבּוֹנֵן בַּכָּתוּב תִּמְצָא שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין כֵּן כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ חֲכָמִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי (ויקרא ה-ד) 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב' בְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה הַיּוֹם אוֹ שֶׁיָּצוּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבִנְדָרִים הוּא אוֹמֵר (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה' וְלֹא חִלֵּק בֵּין דִּבְרֵי מִצְוָה לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת:

ט * הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב חַיָּב לָצוּם. שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ יוֹם שְׁלִישִׁי כָּל יָמָיו וּפָגַע בּוֹ יוֹם זֶה וַהֲרֵי הוּא יוֹם טוֹב אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי זֶה חַיָּב לָצוּם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ. פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה [ב] וּפוּרִים יִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ הוֹאִיל וְאִסּוּר הַצּוֹם בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הֲרֵי הֵן צְרִיכִין חִזּוּק וְיִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי גְּזֵרַת חֲכָמִים:

ההראב"ד הנודר שיצום בשבת או ביו''ט חייב לצום. א''א דוקא בשאמר עלי אבל אמר הריני בתענית היום אסור:

כסף משנה הנודר שיצום בשבת או ביו''ט חייב לצום וכו'. זה מבואר בטעמו ובהדיא תנן בפ' ר' אליעזר (דף ס"ו) פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר''ע ולימד שהנדר שהותר x מקצתו הותר כולו הרי בהדיא שחל הנדר אלא כשהשבתות וימים טובים הם בכלל הימים שנדר להתענות בהם ולא נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל ימי נדרו פותחין לו בהם ואם נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל נדרו או שנדר בפירוש לצום בהם חל הנדר. מיהו ה''מ כשאמר הרי עלי שהוא לשון נדר שהוא חל על דבר מצוה כדבר הרשות אבל אם אמר הריני בתענית אין לו דין נדר ואינו חל על דבר מצוה וכדברי הראב''ד שכתב הנודר שיצום בשבת או ביו''ט חייב לצום, א''א דוקא כשאומר עלי אבל אם אמר הריני בתענית היום אסור עכ''ל. וכן כתבו הרא''ש והר''ן בפ''ק דתענית בשם הרמב''ן וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי כתב כאן הנודר לצום בשבת ויו''ט חייב לצום בהם וכן הנודר לצום יום ראשון או יום ב' כל ימיו ופגע בהם יו''ט או עיוה''כ חייב לצום וכו' ובפ''א מתענית כתב אין גוזרין תענית בתחלה בר''ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום א' ופגע בהם יום מאלו מתענים ומשלימין ואח''כ כתב כשם שהצבור מתענים על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה וכו' ולא יתענה בשבתות ולא בר''ח ולא בחנוכה ופורים ולא חילק בין התחיל ללא התחיל ובודאי דבקבל עליו להתענות מיירי דאל''כ לאו תענית הוא ואפ''ה קאמר דלא יתענה בימים טובים בין שהם מדאורייתא בין שהם מדרבנן הרי ברור שהוא מחלק בין קבל עליו תענית בלשון נדר לקבלו בלשון קבלת תענית בעלמא: ומ''ש רבינו שאם פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"ב) יחיד שקבל עליו (תענית) שני וחמישי של כל השנה כולה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית וכו' אם גזירתנו קודמת לנדרו תבטל גזירתנו את נדרו. ומשמע לרבינו דבנדר בלשון נדר ממש הוא וכדדייק לישנא דקרי ליה נדר ואפ''ה קתני תבטל גזירתנו את נדרו וע''כ משום דד''ס צריכים חיזוק דאילו בימים טובים שהן מן התורה כבר הוכחנו שהנדר חל עליהם. ובספ''ק דר''ה ובפ''ב דתעניות מחלק בין ימים הכתובים במגלת תענית לשבתות וימים טובים לענין איסור תענית ביום שלפניהם משום דד''ס צריכים חיזוק: ויש לדקדק בדברי רבינו שנראה לכאורה שהוא סובר דבעיוה''כ ובר''ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דעיוה''כ היינו מדרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, ור''ח בהדיא אמרינן בפ''ב דתעניות (דף י"ז:) ובספ''ק דר''ה (דף י"ט) גבי איסור תענית ביום שלפני ימים הכתובים במגילת תענית ר''ח דאורייתא הוא דאורייתא לא בעי חיזוק. ויש לתמוה על עיוה''כ דאטו משום דרשא דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לימא שהוא מדאורייתא ור''ח נמי לא מצינו בתורה בהדיא שיהא אסור בתענית דאע''ג דאפשר דילפינן לה מדאקשיה רחמנא למועדים דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אין זה כדאי לומר שהוא מדאורייתא. וי''ל דאה''נ שאינן אסורין אלא מדרבנן אלא שכיון שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזולי בהו ולפיכך אינם צריכים חיזוק ומשום דאסמכתא דראש חודש מיפרשא קצת טפי מאסמכתא דעיוה''כ כתב דבעיוה''כ חייב לצום ואין צ''ל בר''ח דכיון דאסמכתא דידיה מפורשת טפי פשיטא דאינו צריך חיזוק והא דאמרינן ר''ח דאורייתא הוא היינו לומר שנזכר בתורה סמוך למועדות ואסמכתא קרובה היא להקישו להם לענין איסור תענית אבל אה''נ דלא מיתסר אלא מדרבנן וכן נראה מדברי התוס' בפ''ק דתעניות גבי אם גזירתנו קודמת את נדרו וכו' דר''ח לא מיתסר בתענית אלא מדרבנן: ולענין נשבע להתענות בחנוכה ופורים לדעת רבינו שאפילו בנדרים שחלים על דבר מצוה כתב שאינם חלים על חנוכה ופורים לפי שהם מדבריהם וצריכים חיזוק כ''ש בשבועות שאינם חלים על דבר מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים מההוא טעמא גופיה אבל בעיוה''כ ור''ח איכא לספוקי בהו דאי ס''ל דהוו דאורייתא כדמשמע בדבריו בפרק זה אין השבועה חלה עליהם ואי ס''ל דלא מיתסרי בתענית מדאורייתא שבועה חלה עליהם שהרי אינם צריכים חיזוק. וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו סובר דר''ח ועיוה''כ לא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ''ה אינם צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד''ת וא''כ שבועה חלה עליהם ונראה שמפני כך כשכתב רבינו בפ''א מהל' שבועות שאין שבועה חלה על דבר מצוה כתב כגון שנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ולא כתב ובר''ח משמע דעל ר''ח חלה שבועה ואע''פ שלא הזכיר חנוכה ופורים ועכ''ז אני אומר שאין שבועה חלה עליהם איכא למימר שסמך על מ''ש פה שאין נדרים חלים עליהם מפני שצריכים חיזוק וכ''ש שאין שבועות חלות עליהם אבל ר''ח דגבי נדרים כתב דאינם צריכים חיזוק אם איתא דאין שבועה חלה עליהם ה''ל לפרושי בהדיא. ואע''ג דאסיקנא בפ' האשה רבה (דף צ':) דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצו רבנן עקרי מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוא בקום ועשה וה''נ אמרי דלדעת רבינו אין נדרים ושבועות חלים על חנוכה ופורים וקום עשה הוא שהרי אנו אומרים קום אכול, י''ל דהא אמרינן התם דבמיגדר מילתא מצו עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה וחיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אע''ג דלא ליהוי ביה מיגדר מילתא גורם לקיים דבריהם במיגדר מילתא שאם היו מזלזלים באחד מדבריהם אתו לזלזולי בכלהו הילכך כל מידי דהוי חיזוק לדבריהם הוי כמו מיגדר מילתא. ועי''ל שכתבו התוס' בפ' ג' מינים אף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ''ע יש כח לעקור והכא מאחר שדברי חכמים צריכין חיזוק שפיר יש פנים וטעם בדבר:

לחם משנה הנודר שיצום בשבת וכו'. בכל מה שפלפל הרב בעל כ''מ ז''ל דלמה לא הזכיר רבינו ז''ל בפ''א מה' שבועות דהמתענה בר''ח וערב יוה''כ וחנוכה ופורים דהוי שבועת שוא, יש לתרץ דאע''ג דלא חל השבועה משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם או מטעמא אחרינא כיון דהוי דבר דרבנן לא לקי משום שבועת שוא אלא בשבתות וימים טובים שאסור להתענות מן התורה ושם כתב רבינו ז''ל דברים שאם היה מזיד היה לוקה משום שבועת שוא כדכתב שם בהדיא ולכך לא כתב הני דהוו מדרבנן אע''ג דעלה על דעת שואל מהרשב''א ז''ל בתשובה הוזכרה בב''י טור יו''ד סי' רל''ט דהיה סבור רבינו ז''ל דהמתענה בשבת אע''ג דהוי איסור מדרבנן לקי משמע דאית ליה כיון דאין הדבר יכול ליעשות באיזה צד שיהיה אמרה תורה דלקי משום שבועת שוא וגם הרשב''א שהשיבו דהמתענה בשבת אית ליה לרבינו ז''ל דהוי מה''ת בדרך אפשר השיבו שם מ''מ מה שכתבתי נראה לי נכון להליץ בעד רבינו ז''ל למה לא הזכיר אלא שבתות וימים טובים לבד ואע''ג דהטור או''ח סי' תק''ט כתב נשבע להתענות בהם אין צריך התרה כו' אלא לוקה ומשמע דקאי אחנוכה ופורים שהזכיר קודם ואע''פ כן כתב דלוקה צריך לדחוק ולומר דלא קאי אחנוכה ופורים אלא אשאר דאל''כ קשה עליו ממ''ש בטור יו''ד סימן רל''ט כמו שהקשה הרב ב''י ז''ל בסי' תי''ח:

י כֵּיצַד אֵין הַנְּדָרִים חָלִים אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. הָאוֹמֵר דִּבּוּרִי עָלֶיךָ קָרְבָּן אֵינוֹ אָסוּר מִלְּדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁהַדִּבּוּר אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ דִּבּוּרִי אָסוּר עָלֶיךָ אֵין זֶה כְּאוֹמֵר פֵּרוֹתַי אֲסוּרִין עָלֶיךָ אוֹ פֵּרוֹתַי קָרְבָּן עָלֶיךָ שֶׁהֵן אֲסוּרִין עָלָיו. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קָרְבָּן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר עִמְּךָ אוֹ שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה עִמְּךָ אוֹ שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ עִמְּךָ. אוֹ שֶׁאָמַר קָרְבָּן שֶׁאֵינִי [ג] יָשֵׁן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ. אוֹ שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ קָרְבָּן שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ אֵין הַנֵּדֶר חָל בְּכָל אֵלּוּ. וַהֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר דִּבּוּרִי וְהִלּוּכִי וַעֲשִׂיָּתִי וְשִׁמּוּשִׁי קָרְבָּן שֶׁהֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:

כסף משנה כיצד אין הנדרים וכו'. ברפ''ב דנדרים (דף י"ד:) תנן קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשתו קונם שאני משמשך ה''ז בלא יחל דברו. וכתב הר''ן בכלהו גרסי' שאני בלא יו''ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו''ד דמשום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כלומר מה שאני עכ''ל. וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו''ד ובגמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אמר רב אל יישן היום שמא יישן למחר וכו' תנן (דף ט"ו) קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אסור ה''ד אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא והתנן חומר בשבועה שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים ושינה דבר שאין בו ממש הוא אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבד איסור בל יחל והא א''ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר וכו' אלא פשיטא דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ואי לא נאים היום כי נאים למחר מאי בל יחל דברו איכא (אלא לאו דניים) אלמא איתיה דניים ותיובתא דרב יהודה כי קתני דאי ניים רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ופסק הרא''ש כרבינא וכן דעת הרשב''א בתשובה וכן פסק רבינו שכתב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו' אין מורים לו היתר:

לחם משנה קרבן שאיני מדבר עמך וכו' אין הנדר חל בכל אלו. אע''ג דהר''ן ז''ל אית ליה דגרסי' שאני אין לשבש ספרי רבינו בכל הגרסאות דגרסי' שאיני וכן בפיהמ''ש שכתב כן בהדיא שאיני ביו''ד אין לשבש ג''כ דמצינן למימר דמתני' נקיט שאיני דאע''ג דהוי נדר בלשון שבועה והוי דבר שאין בו ממש משום דלא יזלזלו בנדרים הצריכו שאלה מדרבנן וכדרבינא דקי''ל כוותיה ומתני' נקט שאיני לאשמועינן הך רבותא דאע''ג דאיכא הני תרתי לריעותא צריך שאלה מדרבנן:

יא אֲבָל הָאוֹמֵר יֵאָסֵר פִּי לְדִבּוּרוֹ וְיָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶן וְרַגְלַי לְהִלּוּכָן וְעֵינַי לִשְׁנָתָן הֲרֵי הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קָרְבָּן פִּי מִלְּדַבֵּר עִמְּךָ וְיָדַי מִלַּעֲשׂוֹת עִמְּךָ וְרַגְלַי מִלְּהַלֵּךְ עִמְּךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֲדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי אוֹ אִם לֹא אֲדַבֵּר עִמּוֹ וְעָבַר עַל דְּבָרוֹ חַיָּב בְּקָרְבָּן. וְכֵן אִם נָדַר דִּבַּרְתִּי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי אִסָּר שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין מִשְׁפְּטֵיהֶם אֶלָּא נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ:

כסף משנה ומ''ש אבל האומר יאסר פי לדיבורו וכו'. משנה בספ''ק דנדרים (דף י"ג) האומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך ובגמ' חומר בשבועות מבנדרים וכו' שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש משא''כ בנדרים אמר ר''י באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך. ומ''ש רבינו וכן האומר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני וכו', פשוט הוא:

לחם משנה אבל האומר יאסר פי לדבורו וכו'. בספ''ק (דף י"ג) גבי מתני' דקונם פי מדבר עמך אמרו בגמ' אר''י באומר יאסר פי לדבורי. ופירש שם הר''ן ז''ל כלומר נעשה כאומר דהא אמר קונם פי מדבר משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הילכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה נמי קאי וכיוצא בזה כתב הרא''ש ז''ל בפסקיו וכדברי נראה מדבריו ומדברי הטור ז''ל בי''ד סימן רי''ג שכתב משנה כלשונה ואח''כ כתב וכ''ש שאם אומר כו' והרב''י ז''ל כתב שם שכך הם דברי רבינו ז''ל. ול''נ דרבינו ז''ל לית ליה הכי אלא סובר דמאי דקאמר בגמ' דאומר יאסר פי לדבורי דאמר כן בהדיא ולא נעשה כאומר אלא דקאמר קונם פי מלדבר עמך וידי מלעשות לך כדכתב בסוף דבריו לפיכך האומר לחבירו קונם פי מלדבר עמך וידי מלעשות לך הרי שנה לשון המשנה דאמרה פי מדבר ידי עושות לך ורגלי מהלכות עמך. ויש הפרש בין זה לזה דידי עושות לך אפשר מה שעושות ידי לך יהיה קונם וכן רגלי מהלכות מה שמהלכות רגלי עמך והוי דבר שאין בו ממש אבל כשאומר רגלי מלהלך וידי מלעשות אין כאן ספק דאידים ורגלים קאי וזה נ''ל פשוט בדברי רבינו ז''ל ודלא כדברי הרב''י ז''ל שאמר שלשון רבינו ז''ל הוי כלשון המשנה. וא''ת כיון דלדעת רבינו ז''ל מגיה ר''י במשנה אמאי הוצרך להגיה לימא דאע''ג דהוי דבר שאין בו ממש מדרבנן צריך שאלה וכדתריץ רבינו לאידך מתני' והר''ן ז''ל הקשה זה ותירץ דקושטא דמילתא קאמר אבל לרבינו ז''ל טפי עדיף הא מלהגיה המשנה. וי''ל דאמרו כן משום דיקא נמי דקאמר בתר הכי וכן תירצו שם התוס' לקושיא זאת ועוד אי מדרבנן מאי אשמעינן מתני' הא כבר שמעינן לה ממתני' דאידך פירקין ועוד דכאן במשנה אמרו אסור ובמתני' דאידך פירקין קאמר ה''ז בבל יחל וכתב שם הר''ן ז''ל דגבי שבועות קאמר בתר הכי במשנה לשון אסור משום דהוי מדינא אבל התם דהוי מדרבנן קאמר ה''ז בבל יחל א''כ מהך טעמא בהך מתני' דקאמרה אסור אמרה נמי דהוי מדינא:

יב הַנּוֹדֵר בִּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וַאֲסָרָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶם אֵין מוֹרִים לוֹ שֶׁיִּנְהֹג בָּהֶן הֶתֵּר הוֹאִיל וְאָסַר עַצְמוֹ בָּהֶן וּבְדַעְתּוֹ שֶׁהַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן. אֶלָּא פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים:

כסף משנה מצאתי כתוב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו'. נ''ל דעת רבינו דכי תנן בספ''ב דנדרים וחכ''א פותחים לו פתח ממקום אחר וכו' אכולהו נדרים קאי. ע''כ משערי נדרים לה''ר מרדכי בר יוסף:

לחם משנה הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו'. לפי מ''ש הרב בעל כ''מ בשם ה''ר מרדכי בר' יוסף א''כ אין דין זה אלא בע''ה ולא בת''ח דהא דאמרינן פותחין לו פתח ממקום אחר בסוף פ''ב בע''ה איירי כדאיתא התם ואפי' תימא דאכולהו נדרים קאי לא הוי אלא בע''ה והיה לו לבאר אע''פ שכתב שלא ינהגו קלות ראש בנדרים והך טעמא משמע לכאורה דשייך טפי לעם הארץ מ''מ היה לו לבאר יותר. לכן העיקר כדברי הרב כ''מ ז''ל דפסק כרבינא דשני הכי אליבא דר''י דפסק רבינו ז''ל כוותיה לקמן באידך פירקין וכן בפירוש המשנה כתב רבינו ז''ל דברי רבינא משמע דקי''ל כוותיה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן