הלכות נדרים - פרק שבעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק שבעי - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלְךָ אֲסוּרָה עָלַי. אוֹ הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלִי אֲסוּרָה עָלֶיךָ. הֲרֵי זֶה הַנֶּאֱסָר לֹא יִשְׁאַל מִן הָאָסוּר לוֹ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר וְכָל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. אֲבָל מַשְׁאִילוֹ נְזָמִים וְטַבָּעוֹת וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְאָסוּר לִשְׁאל מִמֶּנּוּ שַׂק לְהָבִיא בּוֹ פֵּרוֹת וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּרוֹת:

כסף משנה האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו'. ברפ''ד דנדרים (דף ל"ב:) תנן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחיים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור ובגמרא והא מן מאכל נדר אמר ר''ל באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטים ויתן על מכתו. וכתב הר''ן (דף ל"ג) אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. איכא מ''ד דבכה''ג אסור בין בלעיסת חטים ע''ג מכתו בין בנפה בין בכברה ואינו נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע''ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע''ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי x (אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי) אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חטין ליתן ע''ג מכתו שרי עכ''ל: ומ''ש רבינו ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות וכו'. שם מימרא דרב פפא:

ב מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁאֵין מַשְׁאִילִין כֵּלִים אֶלָּא בְּשָׂכָר. אָסוּר לִשְׁאל מִמֶּנּוּ אַף כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. הֲרֵי שֶׁהָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּדֵי לְהֵרָאוֹת בָּהֶן בִּפְנֵי אֲחֵרִים עַד שֶׁיֵּהָנֶה מֵהֶם. אוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲבֹר בְּאַרְצוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר מִסָּפֵק. לְפִיכָךְ אִם עָבַר אֵינוֹ לוֹקֶה:

כסף משנה ומ''ש מקום שאין משאילין כלים אלא בשכר וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור: הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו' או שבקש לעבור בארצו וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. ויש לתמוה למה לא כלל עמהם סוס לרכוב עליו כמו שהוא בגמרא:

לחם משנה הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו'. בר''פ אין בין המודר (דף ל"ג) טבעת ליראות בה מהו מיפסק ואזיל בארעיה מאי ופירשו שם המפרשים דהיינו לילך בבית המשתה ליראות שיתנו לו מנה יפה וכן מיפסק ואזיל בארעיה ללכת לבית המשתה. אבל רבינו ז''ל מפרש דאינו אלא לקבל הנאת ממון וכיון דמקבל הנאת ממון הוי מביא לידי מאכל דומה לכלים שאין עושין בהם אוכל נפש במקום שמשכירין דאסור משום דמביא לידי מאכל: לפיכך אם עבר אינו לוקה וכו'. משמע דבכל אינך לוקה הנאסר, ונראה דהיינו דוקא בחלוקה דאמר הנאה המביא לידי מאכלך אסור עלי שבחלוקה אחרת דאמר הנאה המביא לידי מאכלי אסורה עליך ודאי דאינו לוקה הנאסר אם עבר דכן כתב רבינו ז''ל ריש פרק חמישי דכיון דהוא לא אסר עצמו בהנאתו אינו לוקה:

ג אֵין בֵּין מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לְמֻדָּר מִמֶּנּוּ הֲנָיַת מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁאִילִין אוֹתָם שָׁם בְּחִנָּם:

כסף משנה אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. שם (ל"ב:) בראש הפרק:

לחם משנה אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. כר' אליעזר (דף ל"ב:) דאמר (אפילו) ויתור אסור:

ד רְאוּבֵן שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו הֲנָיַת שִׁמְעוֹן בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה מֻתָּר לוֹ שֶׁיִּתֵּן שִׁמְעוֹן עַל יָדוֹ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁרְאוּבֵן חַיָּב בָּהּ. וְכֵן פּוֹרֵעַ חוֹב שֶׁעָלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְיַד רְאוּבֵן כְּלוּם אֶלָּא מָנַע מִמֶּנּוּ הַתְּבִיעָה. וּמְנִיעַת הַתְּבִיעָה אֵינָהּ בִּכְלַל אִסּוּר הֲנָיָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר לוֹ לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַעֲבָדָיו אֲפִלּוּ הַכְּנַעֲנִים. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם. אֲבָל לֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה שֶׁכָּל שֶׁמּוֹסִיף בִּבְשָׂרָהּ הִיא הֲנָיָה שֶׁהִגִּיעָה לְיַד רְאוּבֵן:

כסף משנה ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון וכו'. הכל משנה שם (דף ל"ג): ומה שכתב אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה וכו'. שם (דף ל"ח) במשנה וכתנא קמא:

לחם משנה לפיכך מותר לזון את אשתו ואת בניו כו'. משנה בפ' אין בין המודר (דף ל"ח) וכתב הרב ב''י ז''ל בסימן רכ''א דרבינו אית ליה דמתני' כחנן. והרא''ש בפסקיו כתב דמתני' נמי כרבנן אתיא ואיירי בזן אותם לפניו אי נמי כשהבעל נותן לה כל צרכה והוא נותן לה מזונות יתרים, ותמה הטור ז''ל על הרא''ש ז''ל דלמה הביא אלו הדברים סתם כרבנן כיון דאנן קי''ל כחנן. ועוד הוסיף הרב ב''י ז''ל שם תמיהה על תמיהתו דבמתני' דהמודר הנאה מחבירו פורע את חובו הזכיר הרא''ש ז''ל בפסקיו דברי רבא האמורים בגמ' דאוקי מתני' דיהיב על מנת לפרוע ודברים אלו אינם אלא לרבנן ואנן קי''ל כחנן ולמה לן לאוקמה בהא ותירץ שם דלרבא אפילו לחנן צריך לאוקומי דיהיב על מנת לפורעה ודבריו דחוקים כמו שהרגיש הוא בעצמו ועוד מדקאמר הרא''ש ז''ל על מתניתין דזן את אשתו דהא מתני' אתיא כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא ולא הכריח דאל''כ לרבא דקי''ל דאית ליה דחנן מודה גבי מודר הנאה מתניתין דהכא היכי מתוקמא משמע דלרבא נמי מצי לאוקומה כחנן ולכך לא הכריח אלא מדלא קאמר הא מני חנן היא כדאמר לעיל. לכך נראה לי דהרא''ש ז''ל אית ליה כפירוש שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע חובו אלא אוקימתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות אשתו דוקא וכרבינו תם ז''ל וכמו שהבין הטור ז''ל בו ולא כמ''ש הרב ב''י ז''ל דאית ליה כרש''י ז''ל דבכל חובות איירי ואע''ג דבפירושיו כתב דבכל חוב איירי לא כ''כ לפסוק הלכה אלא פירוש ההלכה כתב כפי אשר פירש רש''י ז''ל וכן כתב בסוף דבריו כך פירש''י ז''ל בפרק בתרא דכתובות, אבל לענין פסק ודאי דאית ליה דדוקא במזונות אשתו (אית ליה דוקא) או בחיוב כיוצא במזונות אשתו שהדבר ידוע שהוא מוחל ולא היה תובע ממנו כגון שהיה אביו או אחיו שבודאי לא היה דוחקו וזהו שכתב בפ' בתרא דכתובות קמ''ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו ומשום הכי קאמר כיוצא בו כלומר חוב שידענו שהוא כמזונות אשתו דאם לא היה פורע לו היה מותר לו כדכתיבנא ולא כמו שהכריח הרב ב''י ז''ל משם דלית ליה כר''ת ז''ל, אבל עיקר הפירוש נראה לי כמו שכתבתי וכיון דאית ליה כר''ת הוצרך לאתויי ההיא דרבא דנדרים דקאמר על מנת שלא לפרוע משום דהך דינא נמי הוי לחנן בשאר חובות. ומכאן אפשר דיצא לו לטור ז''ל דהרא''ש ז''ל אית ליה כר''ת ז''ל דלא בכל חוב איירי חנן מדהביא אוקימתא דרבא דודאי משום דהך דינא לחנן בשאר חובות לכך הביאו אבל אוקימתא דרב אושעיא לא הוצרך להזכירה דבידוע דקי''ל כחנן ומשום הכי לא תמה הטור ז''ל אלא על מה שהביא הרא''ש ז''ל בפסקיו אותם הדברים בשם המפרשים דאתו אליבא דרבנן. ולעיקר קושיא דתמה הטור ז''ל נראה לי לתרץ דהתוס' ז''ל הקשו על פירוש רבינו תם ז''ל דאית ליה דלרב אושעיא דמוקי מתניתין כחנן דקאמר ופורע את חובו דאיירי במזונות אשתו דהא תנן לקמן וזן את אשתו וכו' ולמה לי תרווייהו ותירצו דהך מתניתין דוזן את אשתו איירי כשזן אותה בפניו וס''ד אמינא כיון דזן אותה בפניו ולא מיחה יתחייב לפרוע קמ''ל ולהכי הביא הרא''ש ז''ל דברי רבינו תם ז''ל לומר דלא נטעה אליבא דחנן ונאמר דהיכא דזן אותה בפניו מודה דחייב ולהכי מייתי דברי רבינו תם ז''ל לומר דאדרבא היכא דזן אותה בפניו עדיף טפי לפוטרו וכן הוו דברי הי''מ לומר דחלוקה דלא יזון את בהמתו דמתניתין הוי אפי' במזונות היתרים דס''ד אמינא דלא קאמרה מתניתין דלא יזון את בהמתו אלא מזונות הצריכים לה אבל מזונות היתירים לא יזון לפי הך פירושא דיש מפרשים וכן סיים הרא''ש ז''ל שם בדבריו בהך פירושא וכן בהמתו ע''כ איירי במזונות היתרים וכו':

ה הָיָה שִׁמְעוֹן כֹּהֵן הֲרֵי הוּא מֻתָּר לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹת רְאוּבֵן. שֶׁהַכֹּהֲנִים שְׁלוּחֵי שָׁמַיִם הֵם וְאֵינָם שְׁלוּחֵי בַּעַל הַקָּרְבָּן. וּמַשִּׂיא שִׁמְעוֹן בִּתּוֹ הַבּוֹגֶרֶת לִרְאוּבֵן מִדַּעְתָּהּ. אֲבָל אִם הָיְתָה נַעֲרָה שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתוֹ אָסוּר. שֶׁזֶּה כְּמוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ:

כסף משנה ומה שכתב היה שמעון כהן וכו'. שם במשנה (דף ל"ה) מקריב עליו קיני זבים קיני זבות ואיבעיא לן בגמרא כהני אי הוו שלוחי דידן או אי הוו שלוחי דרחמנא. וכתב הר''ן אף על גב דבפירקא קמא דקידושין דף כ''ג אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו וכו' אפילו הכי בעי הכא למפשטה ממתני' או מברייתא: ומה שכתב ומשיא שמעון בתו הבוגרת מדעתה לראובן וכו'. ברייתא שם וכתב הר''ן דאפשר דכי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה:

לחם משנה שהכהנים שלוחי שמים וכו'. צ''ע x בפ''ק דקדושין (דף כ"ג):

ו וְתוֹרֵם שִׁמְעוֹן תְּרוּמַת רְאוּבֵן וּמַפְרִישׁ לוֹ מַעַשְׂרוֹתָיו מִדַּעְתּוֹ. כֵּיצַד מִדַּעְתּוֹ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר רְאוּבֵן כָּל הָרוֹצֶה לִתְרֹם יָבוֹא וְיִתְרֹם. אֲבָל לֹא יֹאמַר לְשִׁמְעוֹן לִתְרֹם לוֹ שֶׁהֲרֵי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שָׁלִיחַ וְזֶה הֲנָיָה לוֹ:

כסף משנה ומה שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן וכו'. משנה שם (דף ל"ה). ומה שכתב כיצד מדעתו וכו'. שם:

לחם משנה כגון שאמר ראובן כל הרוצה יבוא ויתרום וכו'. בפ' אין בין המודר (דף ל"ו) אוקמיה למתני' דתורם את תרומותיו מדעתו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואף על גב דלא אוקמוה בגמ' הכי אלא לומר דתורם משלו על של חבירו צריך דעת וכן באידך בעיא אוקמוה הכי לומר דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של בעל הכרי. וכבר פסק רבינו ז''ל בפרק רביעי מהלכות תרומות דתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת וכן דטובת הנאה הוי של תורם ואם כן לא צרכינן לפי הך לאוקומי מתניתין בהכי מכל מקום אית ליה לרבינו ז''ל דדינא הכי הוי: אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר. פסק כר''י דאמר שכר פסוק טעמים בפ' אין בין המודר (דף ל"ו) וכ''כ הר''ן ז''ל שם:

ז וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהֲרֵי אָסוּר לִטּל עָלֶיהָ שָׂכָר. אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר. וְאִם אֵין דַּרְכָּן שָׁם לִטּל שָׂכָר עַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֻתָּר לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ:

כסף משנה ומ''ש עוד מותר ללמד את בנו. שם במשנה:

ח חָלָה רְאוּבֵן נִכְנַס שִׁמְעוֹן לְבַקְּרוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר מִי שֶׁיָּשַׁב עִם הַחוֹלֶה לְצֶוֶת לוֹ לֹא יֵשֵׁב שִׁמְעוֹן אֶלָּא מְבַקְּרוֹ וְעוֹמֵד. וּמֻתָּר לוֹ לְרַפְּאוֹתוֹ בְּיָדוֹ שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא:

כסף משנה ומ''ש חלה ראובן. משנה וגמרא שם (דף מ"א:): ומ''ש ומותר לו לרפאתו בידו וכו'. משנה שם (דף ל"ט) ומרפאו רפואת הנפש. ואמרינן בירושלמי שאפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל זוכה להתרפאות:

לחם משנה חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו וכו'. יש תימה על רבינו ז''ל איך לא הזכיר שנכסי חולה אסורין על המבקר מדינא דעולא דהזכיר שם והרב ב''י ז''ל רצה לתקן בסי' רכ''א וכתב שרבינו ז''ל מפרש כפירוש אחר אשר דחה שם הר''ן ז''ל ואעפ''כ קשה לי דמ''מ היה צריך רבינו ז''ל להזכיר אותו הדין וצ''ע:

ט חָלְתָה בֶּהֱמַת רְאוּבֵן לֹא יְרַפֵּא אוֹתָהּ שִׁמְעוֹן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה לָהּ כָּךְ וְכָךְ. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבְּטִי גְּדוֹלָה אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו הַמַּיִם. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בַּמִּטָּה בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁמְּחַמְּמוֹ. וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה. וְאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד. אֲבָל לֹא מִקְּעָרָה אַחַת וְלֹא מֵאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים. שֶׁמָּא יַנִּיחַ שִׁמְעוֹן חֲתִיכָה אַחַת טוֹבָה וְלֹא יֹאכַל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אוֹתָהּ רְאוּבֵן אוֹ יְקָרֵב אוֹתָהּ לְפָנָיו וְנִמְצָא מְהַנֵּהוּ. וְכֵן בְּפֵרוֹת שֶׁבָּאֵבוּס. * אֲבָל אִם אָכַל שִׁמְעוֹן מִקְּעָרָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לְבַעַל הַבַּיִת יַחְזֹר בַּעַל הַבַּיִת וְיַנִּיחֶנָּה לִפְנֵי רְאוּבֵן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחַ נֵתַח טוֹב בִּשְׁבִילוֹ:

ההראב"ד אבל אם אכל שמעון וכו'. א''א זה הפירוש לא ידעתי מאין לו. ובירושלמי ומן הכוס החוזר תמן אמרין קונדיטון רבנן דהכא אמרין מליי מיסירוס קדחין ושתיין ומחזירין וכן פירשו בתמחוי החוזר לבעל הבית שיש לו לאכול ולשבוע ולהותיר וכל זה אינו משל מדיר אלא אם אחר משקה אותם מותרין לשתות מכוס אחד גדול או מתמחוי גדול ויין קונדיטון יספיק לאדם במעט:

כסף משנה חלתה בהמת ראובן וכו'. מימרא שם: ורוחץ עמו באמבטי גדולה וכו'. שם במשנה. ומ''ש וישן עמו בימות החמה וכו'. גם זה שם וכר''י משום דמשמע בברייתא בגמ' דר''מ הוא דפליג עליה: ומ''ש ומסב עמו על המטה וכו' עד ולא מאבוס שלפני הפועלים וכו'. שם במשנה. ומ''ש אבל אם אכל שמעון בקערה וכו'. משנה שם אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ובגמ' א''ר יוסי ב''ח מן התמחוי החוזר לבעה''ב, ופי' רבינו מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה אצל בעה''ב וכו': והראב''ד כתב א''א זה הפי' לא ידעתי מאין לו וכו'. ואני אומר שמאחר שפי' רבינו נאה על דברי הגמ' מה טענה היא לומר לא ידעתי מאין לו:

לחם משנה בשעה שמגביה עליו המים. כלומר כשאחד נכנס המים עולים למעלה ומגביה המים על מי שעומד שם והיא הנאה לו: וישן עמו במטה. בברייתא (נדרים מ"א) ר''י אומר גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מותר וכן אמרו שם גבי אמבטי קטנה ומזיע עמו בקטנה. הרא''ש ז''ל הזכיר כל זה בפסקיו והטור בסי' רכ''א ורבינו ז''ל לא כתב כלל מכל זה ולא ידעתי למה: אבל אם אכל שמעון מקערה שאם יודע וכו'. כלומר לא תימא כיון שזה יודע שאחר שיאכל הוא יוליך הקערה ויאכל ראובן מניח הנתח כדי שיאכל ראובן קמ''ל דכיון שאינו אוכל יחד עמו אינו מקפיד בכך:

י וּמֻתָּר רְאוּבֵן לִשְׁתּוֹת כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִין מִיָּדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן מִשֶּׁל רְאוּבֵן * וְכֵן כּוֹס שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ. שֶׁאֵין בָּזֶה הֲנָיָה:

ההראב"ד וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה. א''א ואיך אין בה הנייה אלא שיש בו חיי נפש ואולי משל עצמו קאמר שאינו מהנהו אלא ההשקאה בלבד והיא מצוה:

כסף משנה ומ''ש ומותר לראובן לשתות כוס של תנחומין וכו'. שם (דף ל"ח:) א''ר ירמיה אמר ר' יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי ניהו הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ, ופסק רבינו כדברי שניהם דתרווייהו איתנהו: וכתב הראב''ד וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה א''א ואיך אין בהם הנאה וכו'. ואני אומר אה''נ דרבינו משל עצמו קאמר וכן פירש הר''ן שאינו מהנהו אלא ההשקאה ואינה חשובה הנאה ואין צורך למ''ש הראב''ד והיא מצוה. ומ''ש הראב''ד שיש בו חיי נפש איני יודע מה חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ:

יא וְאָסוּר רְאוּבֵן בְּגַחַלְתּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן וּמֻתָּר בְּשַׁלְהֶבֶת שֶׁלּוֹ:

כסף משנה ומ''ש ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו. תניא בתוספתא פ''ב המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות. ואיני יודע למה השמיטו רבינו:

יב הָיָה לְשִׁמְעוֹן מֶרְחָץ אוֹ בֵּית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים בָּעִיר. אִם הָיָה לְשִׁמְעוֹן בָּהֶן תְּפִיסַת יָד כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לְעַצְמוֹ וְלֹא שְׂכָרוֹ. אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בַּמֶּרְחָץ אַמְבְּטִי אַחַת וּבְבֵית הַבַּד עַקָּל אֶחָד. אָסוּר לִרְאוּבֵן לְהִכָּנֵס לְאוֹתָהּ מֶרְחָץ וְלִדְרֹךְ בַּגַּת. וְאִם לֹא הִנִּיחַ לְעַצְמוֹ כְּלוּם אֶלָּא שָׂכַר הַכּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר [א]:

כסף משנה היה לשמעון מרחץ וכו'. משנה פרק השותפין (דף מ"ו) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור (אם) אין לו בהם תפיסת יד מותר ובגמ' וכמה תפיסת יד אר''נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפילו בבציר אסור ה''ד דשרי דמקבל בטסקא. ומפרש רבינו דלר''נ היינו שהשכיר לו אותו מרחץ או בית הבד חוץ מרביע שבו ששייר לעצמו הוי תפיסת יד ולאביי אפילו לא שייר לעצמו אלא דבר מועט באותו מרחץ שלא השכירו הוי תפיסת יד ואסור ה''ד דשרי דמקבל בטסקא כלומר שאין לשוכר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ ובית הבד שום שיור כלל ופסק כאביי:

יג וְאָסוּר לִרְאוּבֵן לֶאֱכל מִפֵּרוֹת שְׂדֵה שִׁמְעוֹן וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהַכּל הֶפְקֵר. שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי שְׁבִיעִית נָדַר. אֲבָל אִם נָדַר בַּשְּׁבִיעִית אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת הַנּוֹטוֹת חוּץ לַשָּׂדֶה. אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לַשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַקַּרְקַע הֶפְקֵר. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶה שָׁם אַחַר שֶׁיֹּאכַל. וְלֹא הִפְקִירָה אוֹתָהּ תּוֹרָה אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַפֵּרוֹת בְּתוֹכָהּ:

כסף משנה ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפי' בשביעית וכו'. משנה פרק אין בין המודר (דף מ"ב) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן (הנטיעות) הנוטות נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל. ופירש הר''ן לא ירד לתוך שדהו של מדיר דהמודר אסור בדריסת הרגל כדתנן לעיל. ואינו אוכל מן הנוטות מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה. ובשביעית וכו' ואם בשביעית נדר. ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות וכו' הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא את הנוטות. ואסיקנא כי אמרי ר''י ור''ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי וכתב הר''ן דנכסי אלו דינו כנכסים אלו. ואמאי דתנן ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אמרינן בגמ' מ''ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרה אמר עולא בעומדים על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה. ופירש הר''ן ארעא נמי רחמנא אפקרה כלומר ללקיטת פירות וכו'. בעומדים על הגבולים אה''נ דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד בתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדים על הגבולים דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הילכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד. גזירה שמא ישהא בעמידה ומש''ה אפי' ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי משום גזירה אסור ואע''ג דהכא גזרינן שמא ישהא בעמידה ולעיל גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהא בישיבה אבל בעמידה לא גזר וכו' התם כיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהא בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט הפירות אלא בעמידה. ופסק רבינו כר''ש בן אליקים וצריך טעם למה דהא מידי דרבנן הוא והוה ליה למיפסק לקולא ונ''ל שטעמו משום דמתני' סתמא קתני אינו יורד לתוך שדהו אפילו ללקוט העומדים בתוך השדה במשמע:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לוֹ הֲנָיַת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֲנָיַת נְכָסַי אֲסוּרִין עָלֶיךָ. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע רְאוּבֵן אוֹ שֶׁנָּדַר מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה שְׁבִיעִית אוֹכֵל מִפֵּרוֹת שָׂדֵהוּ שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ מֵרְשׁוּת שִׁמְעוֹן. אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לְשָׂדֵהוּ מִן הַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ:

טו נֶאֶסְרָה עַל רְאוּבֵן הֲנָיַת מַאֲכַל שִׁמְעוֹן בִּלְבַד. אִם לִפְנֵי שְׁבִיעִית נֶאֶסְרָה בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֲבָל אֵינוֹ אוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. וְאִם בִּשְׁבִיעִית נֶאֶסְרָה יוֹרֵד וְאוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. שֶׁאֵין פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֶלָּא שֶׁל הֶפְקֵר הֵן:

טז וְאָסוּר לִרְאוּבֵן לְהַשְׁאִיל לְשִׁמְעוֹן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ וַהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ. וְכֵן אָסוּר לְהַלְווֹתוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ. וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ:

כסף משנה ואסור לראובן להשאיל לשמעון וכו'. משנה שם המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ובגמרא בשלמא לא ילונו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו כלומר מודר ממדיר דקא מיתהני מיניה (ומש"ה אסור) אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה, כך היא גירסת הר''ן והיא הנכונה. אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכלהו גזירה. ופסק רבינו כאביי משום דבתרא הוא ועוד משום דפשטא דמתני' כוותיה דקתני המודר הנאה מחבירו דאי כר''י בר חנינא לא הוה ליה למיתני אלא שנים שנדרו הנאה זה מזה ועוד דאי כדר''י בר חנינא מילתא דפשיטא היא ולא צריכה למיתני. וכתב הר''ן וא''ת והא לקמן אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורים ומשום גזירה יש לומר דלא גזרינן אלא בהני בלחוד דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים עכ''ל. ולעיל כתב הר''ן ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה נראה לי דמשמע ליה (דמתני') בזבינא חריפא ומש''ה משמע ליה הכי ולא מוקי לה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א''נ בזבינא מציעאה ולא תיקשי ליה מידי במכר משום דסבירא ליה דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילוונו לא מיתהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מיתהני מידי (והיינו בזבינא חריפא) ומש''ה פריך הכי עכ''ל:

יז נִזְדַּמְּנָה לוֹ מְלָאכָה עִמּוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ קוֹצְרִים כְּאֶחָד. עוֹשֶׂה בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְסַיְּעֶנּוּ. * הַמַּדִּיר אֶת בְּנוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנֶאֱסַר בַּהֲנָיַת אָבִיו. הֲרֵי הָאָב מֻתָּר לְמַלְּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן. שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָה גְּדוֹלָה וּדְבָרִים אֵלּוּ לְגַבֵּי הַבֵּן אֵינָן חֲשׁוּבִין:

ההראב"ד המדיר את בנו כו'. א''א הוא מפרש הדירו הנייה מפני שאינו עוסק בתורה. ויש פירוש טוב מזה שהדיר תשמיש בנו על עצמו מפני שלא יתבטל מתלמוד תורה ואעפ''כ מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק את הנר וכו' לפי שאין בתשמיש זה בטול תורה:

כסף משנה נזדמנה לו מלאכה עמו וכו'. משנה שם (דף מ"א:) לא יעשה עמו באומן דברי ר''מ וחכ''א עושה הוא ברחוק ממנו, בגמ' בקרוב כ''ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר''מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי לארעא קמיה ורבנן סברי לא גזרינן. ויש לתמוה על רבינו למה נקט כגון שהיו קוצרים כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן: המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה וכו'. שם (דף ל"ח:) אמר ר' יעקב המדיר את בנו לת''ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן. ופירש רבינו במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ויהיה למ''ד לת''ת למ''ד של בעבור כלומר המדיר את בנו בעבור שלא היה עוסק בת''ת: וכתב הראב''ד יש פירוש טוב מזה וכו'. והרא''ש בפסקיו כתב שני הפירושים ושהרמב''ן הכריע כפירוש הראב''ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג שלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת''ת הכי משמע דמדירו כדי ללמוד ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ''ש הני ואי אמרי' מחיותיה לא אדריה הל''ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ''ל. וכן פירש הר''ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עכ''ל. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י''ל לדעת רבינו שגם האב עושה כן לבנו לפעמים. ומ''ש ואין במשמע שיתן כלום וכו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום. ומ''ש ועוד דמדיר את בנו לת''ת הכי משמע כבר כתבתי שלדעת רבינו הלמ''ד היא למ''ד של בעבור ואדרבה משם ראיה לפירוש רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שמדיר הנאת בנו עליו דאם כן הל''ל המודר מבנו ולפענ''ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה. ומ''ש ועוד אי בשהאב מדיר את בנו מ''ש הני כבר נתבאר בדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובים, ואם דעתו ז''ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י''ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובין הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס. ומה שרצו להכריע מתוספתא דבכורות אינה ראיה דתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו ר' יוסי ברבי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתי היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין זה ענין לנדון דידן: כתב הטור על המדיר את בנו לת''ת וכו'. וכן מותר לקנות מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה והוא ירושלמי בשילהי בכורים וכתבוהו הרא''ש והר''ן פ' אין המודר הנאה וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה, ורבינו שהשמיטו נראה שהוא סובר דגמ' דידן פליג דאל''כ לא הוה שתיק מיניה:

לחם משנה נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרין כאחד וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל יש לתמוה על רבינו ז''ל למה נקט כגון שהיו קוצרין כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן ע''כ. ואילו היה רואה מה שפי' רבינו ז''ל בפיהמ''ש לא הוה תמה שכתב שם ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בשורה אחת כדי שלא יקל עליו מה שיקצור כי בהיותו קוצר קרוב ממנו הוא מוצא מקום לילך וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו וכבר נתבאר לך פי' לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים ע''כ. נראה כונתו דמפרש מרפי לה לארעא דה''ק דכיון דהשבולין עומדין לפניו הנה אותם השבולין מעכבין לו ההילוך וזה מסירם מלפניו נמצא דמרפי ליה ארעא כלומר מסיר המכשול ועושה לו הדרך ומתניתין בקוצרין איירי וזהו אומרו לא יעשה באומן דהכי אמרינן במתני' דהשוכר את הפועלים בחזירתן מאומן לאומן וכו' ואיירי בענין קצירה ובצירה: מותר למלאות לו חבית של מים וכו'. לפירוש הר''א ז''ל אתי שפיר דהזכיר המלאכות דהיינו ענייני שמוש שהוא הדיר משמוש דבנו אבל לפי' רבינו ז''ל למה הזכיר המלאכות לימא לתת לו מעות כשיעור שימלאו לו חבית של מים ושידליקו לו את הנר כיון דאין הענין תלוי בשמוש אלא בנתינת הנאה. וז''ש הרא''ש ז''ל בפסקיו ואין במשמע שיתן כלומר אלא שימלא וידליק כלומר דלהך פירושא דהרא''ש ז''ל הדבר תלוי בשימוש ולא בהנאה כדכתיבנא. ובזה אין מקום למה שדחה הרב בעל כ''מ ז''ל קושיא זו ואמר גם דברי רבינו ז''ל כן הם שאינו נותן כלום דהרבה חילוק יש כמו שכתבתי אבל מ''מ מלשון מדיר את בנו משמע כפירוש רבינו ז''ל וכמו שהכריח הרב הנזכר אבל מן הירושלמי שחלקו בין איש לאשה משמע כפירוש שאר המפרשים דהאשה היא המדרת שלא תהנה מבנה כדי שילמוד תורה אבל לרבינו לא שייך לומר שהאשה הדירה שלא ליהנות לבנה מפני שאינו לומד תורה ומכל מקום היתה קונה לבנה חפצים דאדרבה היא אין דרכה לילך בשוק. לכך נראה דרבינו ז''ל מפרש בהפך דכשהאשה הדירה את בנה שלא ליהנות לבנה אינה קונה לו חפצים שאין דרכה לילך בשוק אבל אם הוא איש לוקח לו ומכל מקום רבינו ז''ל לא הזכיר דין הירושלמי כיון דבגמרא לא הזכירו וכדכתב הרב בעל כסף משנה ז''ל:

יח מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לִכְתֹּב בִּכְתָב וּלְדַבֵּר עִם אַחֵר וְהוּא שׁוֹמֵעַ הָעִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה לְהַשְׁמִיעוֹ. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

כסף משנה מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן