הלכות נדרים - פרק ראשון כא-ל - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק ראשון כא-ל - היד החזקה לרמב"ם

כא אֲבָל הָאוֹמֵר לֹא טָמֵא שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא נוֹתָר שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא פִּגּוּל שֶׁאֹכַל לְךָ אָסוּר. שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁל דָּבָר דָּבָר שֶׁאֹכַל הוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּגּוּל אוֹ טָמֵא לְפִיכָךְ לֹא אֹכַל לְךָ:

כסף משנה אבל האומר לא טמא שאוכל וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו ואיני יודע ליישבה. ונ''ל דה''ג לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך לפגול שאוכל לך ובשב''א תחת הלמ''ד היא שנויה דהשתא איכא למימר דמשתמע שפיר דטמא יהיה מה שאוכל לך. אבל יש לדקדק כיון שלא נזכר בגמ' למה ליה לרבינו לשנותה וגם כי סוף הלשון שכתב שמשמעו של דבר שאוכל לך הוא שיהיה פגול או טמא לפיכך לא אוכל לך אינו נמשך אחר זה הפירוש לפיכך צריך לדחוק ולומר שכשאומר לא טמא שאוכל לך משמע דה''ק דבר שאוכל משלך יהיה טמא או נותר או פגול לפיכל לא אוכל לך. ומ''מ איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב''א תחת הלמ''ד דאסור דאתמר בגמ' וצ''ע. וראיתי גירסא שכתב בה טמא שאוכל לך וכו' ואע''פ שכתב לעיל שאם אמר כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול ה''ז אסור חזר ושנאה ללמדנו דאומר טמא שאוכל לך משמעו מה שאוכל יהיה טמא:

לחם משנה אבל האומר לא טמא שאוכל לך וכו' אסור. הרב כ''מ תיקן הנוסחא וכתב דגרסינן בדברי רבינו ז''ל לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך. ודברי הרב צ''ע ליישב הנוסחא וכן למטה שכתב רבינו ז''ל לא היכל שאוכל לך אסור כתב שהנוסחא משובשת והנוסחא הנכונה היא להיכל שאוכל לך. ונ''ל שאין לתקן הנוסחאות ורבינו ז''ל טעמו ונמוקו עמו דהוא גריס בגמ' בפ''ק דנדרים (דף י"ג) לא קשיא הא דאמר לאימרא הא דאמר לא אימרא כגירסת רבינו תם ז''ל שכתבו התוס' ז''ל כלומר והברייתא דקאמרה לא אוכל לך מותר היינו דאמר לא אימרא לא אוכל לך ולכך מותר דר''מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן והתוס' ז''ל הקשו לגירסא זו דא''כ ברישא גבי שאוכל לך דכיון דאמר לא אימרא שאוכל לך א''כ היתרא הוי ולא איסורא דכיון דאמר שיאכל לא יהיה אימרא א''כ היתר הוא ואמאי קאמרה הברייתא שהוא אסור ואי אמרת החלוקה דכשאוכל לך איירי לאימרא וסיפא דאמר לא אוכל לך אמר לא אימרא א''כ ליפלוג וליתני בדידה כולה בלא אוכל לך, ודחקו שם התוס' ז''ל הרבה בקושיא זו עד שהם עצמם הרגישו בחולשת תירוצם וכתבו כן יש לדחות לפר''ת ז''ל. ומפני קושיא זו סובר רבינו ז''ל דהיכא דאמר לא היכל שאוכל לך אסור ברישא וסיפא כולה בלא אימרא או לא היכל איירי וטעמא דמילתא משום דכדי שדברי הנודר לא יהיה לבטלה אנו מתקנים דבריו כל מה שאנו יכולים אע''פ שאנו מוסיפים על דבריו קצת תדע לך דהא לא חולין לא אוכל לך אנו מתקנין דבריו שאומרים לא חולין יהיה מה שאוכל עמך וכן לקרבן לא אוכל לך בציר''י הוי כי האי גוונא דאנו אומרים דהכי קאמר לקרבן יהיה מה שאוכל עמך ולפיכך לא אוכל הרי אנו מוסיפים על דבריו אלא ודאי טעמא מפני דכ''מ שאם אנו תופשים הדברים כפשטם יהיה דברי הנודר לבטלה אנו דוחקים עצמנו בדבריו כדי ליישב דבריו ואם אנו תופשים דבריו כפשוטן גבי לא חולין לא אוכל לך וכן גבי לקרבן לא אוכל לך פשט המאמר הוא שעושה קרבן מה שאינו אוכל עמו ואלו דברים בטלים דאיך יאסור על עצמו ויעשה קרבן מה שאינו אוכל ולכך כדי שיהיה קיום בדבריו אנו דוחקים בלשונו. גם אנו נאמר כן אם פירוש דבריו כפשטן שאמר אינו פיגול מה שאוכל לא יהיה טמא מה שאוכל עמך דברים בטלים הם אלו דלמה לו לומר שלא יהיה טמא ושלא יהיה פיגול לכך כדי לקיים דבריו אנו מוסיפים בדבריו ואנו מפסיקין בין לא לטמא שאוכל ובין לא לפיגול שאוכל לך וכן בין לא להיכל שאוכל לך ואנו מוסיפין על מלת לא עוד אוכל עמך וה''ק לא אוכל עמך מפני שאני עושה טמא מה שאוכל עמך וכן על זה הדרך לא פיגול ר''ל לא אוכל עמך מפני שאני עושה פיגול מה שאוכל עמך וכן בלא היכל שאוכל לך לא אוכל עמך שאני עושה היכל מה שאוכל עמך ועם זה יבא על נכון דברי רבינו ז''ל אין בהם נפתל ועקש ודברים נכונים בטעמם הם לע''ד. וזה פירש רבינו ז''ל בהדיא בדבריו שהוא מוסיף מלת אוכל לך על לא במה שאמר שמשמעו של דבר הוא שיהיה פיגול או טמא לפיכך לא אוכל לך:

כב בַּהֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ הֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא הֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ אָסוּר. הֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ כְּהֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ לֹא הֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ מֻתָּר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּהֵיכָל שֶׁלֹּא יֹאכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה היכל שאוכל לך בהיכל שאוכל לך להיכל שאוכל לך אסור. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ולא ככתוב בספרים לא היכל דא''כ אמאי בשאוכל לך אסור הרי הוא אומר שלא יהיה כהיכל מה שיאכל לו. ודין זה בסוף פרק קמא דנדרים (דף י"ג) תנא אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כולן שאוכל לך אסור שלא אוכל לך מותר והוה משמע לי דהא דקתני להיכל שאוכל לך אסור בין באומר הלמ''ד בשב''א בין בפת''ח היא דכשאומר בשב''א משמע להיכל יהא דומה מה שאוכל לך וכשאומר בפת''ח להיכל משמע נמי להיכל יהא דומה מה שאוכל לך אלא דבאומר לא אוכל לך אתמר עלה בגמ' רישא ר''מ דלא בעי כ''ף הדמיון אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר וא''ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ל''ק הא דאמר לא אימרא הא דאמר לאימרא. וכתב הר''ן כך היא הגירסא בקצת נוסחאות ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב''א תחת הלמ''ד הא דאמר לאימרא בפת''ח תחת הלמ''ד דס''ל למאן דגרסי הכי דלמ''ד פתוחה הרי היא כלא עכ''ל. ולפ''ז צ''ל דרישא נמי בשב''א הלמ''ד היא דאילו בפת''ח בשאוכל נמי מותר דמשמע לא יהא כהיכל מה שאוכל לך. ויש לדקדק למה מכל החלוקות שנזכרו בברייתא לא כתב רבינו אלא חלוקת היכל והשמיט החלוקות הראשונות והאחרונות. וי''ל שכבר כתב לעיל שהאומר כתמידים כעצים כאישים וכו' כהיכל כירושלים אסור ולא בא כאן ללמד אלא דאומר בלמ''ד כאומר בכ''ף דמי ואפי' בלא למ''ד ובלא כ''ף כאומר בכ''ף דמי ונקט היכל וממילא נשמע דה''ה לאינך:

לחם משנה שזה כמו שנשבע בהיכל וכו'. קאי לחלוקה דהיכל שלא אוכל לך ומינה לקרבן שלא אוכל דקאמר רבינו ז''ל לעיל דמותר דטעמו הוי מפני שנשבע בקרבן אע''פ שהרב בעל כסף משנה ז''ל לא כתב שטעם השבועה הוא לחלוקה של קרבן לא אוכל לך מה לא משמע הכי:

כג הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמַע דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ. מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ אוֹ מְשַׁמַּתְנָא מִמְּךָ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ. אוֹ מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ אוֹ מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל. וְאִם אָכַל כְּזַיִת מִכָּל נְכָסָיו לוֹקֶה מִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ':

כסף משנה האומר לחבירו מודר אני ממך וכו'. בריש נדרים תנן האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר''ע היה חוכך בזה להחמיר ובגמ' (דף ה') אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור x (באכילה אבל אם לא אמר בפירוש אכילה לא אסור למיכל מדידיה) מאי טעמא מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקי ליה למתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' לוקמה כרבנן וכו' אמר רבא מתני' קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש''מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא''ש אהא דאמרינן מודר אני ממך (דילמא מודרני ממך) דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הילכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח יותר לזה מלזה והוי לתרוייהו ידים שאינן מוכיחות וקא סבר שמואל דלא הויין ידים ודייק רבא להא דשמואל ממתניתין ואתמר נמי ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים והלכתא כרבא אע''ג דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר הילכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני ממך נראה דלא הויא יד דמודרני הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא. וכן פסק הר''ן כשמואל וכרבא דאמרי ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק רבינו. וא''ת כיון דלא מיתסר עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אמאי מיקרי יד כבר כתב הר''ן דטעמא משום דלא מסיק דיבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אסור בהדיא עכ''ל: וכתב הר''ן אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה ליתני שאני אוכל ושאני טועם פירוש ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע''ג דכבר אמר (מודרני) ממך דהא ס''ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ''ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה''ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש''ה תנא במתניתין לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נידרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. וגבי מנודה אני לך כתב דאומר מודרני מנכסיך הוי שפיר ידים מוכיחות כמי שאומר מודרני ממך שאני אוכל לך. ואהא דתנן שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור כתב דאית דגרסי הכי בלא יו''ד ואית דגרסי שאיני ביו''ד (ומדברי הרמב"ם בפרק א' נראה שהוא גורס שאיני ביו"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך) עכ''ל: וכתב הר''ן אהא דאמרינן מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע ואפילו בדיבורא נמי לא מיתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוון אי לדיבורא איכוון ולכל חד וחד ה''ל ידים שאין מוכיחות וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ליכא למיפרך עליה מברייתא (מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה"ז אסור שאני אוכל לך שאני טועם לך ה"ז אסור) דכיון דפלוגתא דתנאי היא אי הויין ידים אי לא איכא למימר דתנא דברייתא ס''ל דהויין ידים ושמואל דייק ממתניתין דלא הויין ידים (דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו משום דהוה סבירא לן דאפי' ידים נמי לא הוי) ואיכא מ''ד דבמודרני ממך אפי' לשמואל אסיר לאשתעויי בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן בהדיה ובמרוחקני למיקם בארבע אמות דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל אאכילה קאי לומר דלא מיתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך עכ''ל. ודעת רבינו כסברא אחרונה דברייתא אתיא שפיר כוותיה: ומ''ש רבינו וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך. שם (דף י"ז:) אהא דתנן מנודה אני לך ר''ע היה חוכך בזה להחמיר א''ר פפא בנדינא ממך כ''ע ל''פ דאסיר משמתנא מינך לכ''ע שרי במאי פליגי במנודה אני לך ר''ע סבר לישנא דנידוייא הוא והרא''ש גורס לישנא דנדינא הוא והיא הגירסא הנכונה ורבנן סברי לישנא דמשמתנא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש לה להא דר''ע קסבר במשמתנא פליגי וכתבו הרא''ש והר''ן דלית הלכתא כר''ע מדאמרינן לית דחש לה ועוד דקי''ל הלכה כר''ע מחבירו ולא מחביריו. אבל רבינו פסק כר''ע ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר''ע לענין מלקות דאינו לוקה דאם כן ר''ע נמי מחמיר ומדמפרש אביי מילתיה משמע דס''ל כוותיה וכתבו הרא''ש והר''ן דהא דאמרינן נדינא ממך דוקא בדאמר שאני אוכל כדאמר שמואל גבי מודרני ממך מופרשני ממך וכו' ונדינא מינך דכוותייהו שהוא לשון הרחקה כתבו שכן דעת הרמב''ן. ומ''ש רבינו דכשאמר מודר אני לך או משמתנא מינך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בארבע אמותיו. לטעמיה אזיל שפסק במרוחקני ממך ולא אמר שאני אוכל לך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו ומנודה אני לך או משמתנא לך לא גרעי ממרוחקני ממך וסובר דכיון דמנודה אני לך בהדי מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך איתניא לדידהו דמי וכי היכי דבהנהו אמר שמואל דלא מיתסר באכילה עד שאמר שאני אוכל לך ה''ה במנודה אני לך לר''ע לא מיתסר באכילה עד דאמר שאני אוכל לך וכבר נתבאר שרבינו פוסק הלכה כר''ע וסובר ז''ל דכי א''ר פפא בנדינא מינך כ''ע ל''פ דאסור היינו באומר נדינא מינך סתם כלומר ואינו אומר שאני אוכל לך וא''כ ע''כ אסור דקאמר בהנאה הוא דאי באכילה לחוד מהי משתמע, ומדנקט גבי שלא אוכל מנודה אני לך ושביק למשמתנא לך דהוא בר זוגיה משמע שסובר דכי אמרינן משמתנא מינך לכ''ע שרי היינו לומר שאם אמר משמתנא מינך שאני אוכל לך מותר בהנאה דלאו לשון יד נדר הוא אלא לשון שמתא. אבל הראב''ד כתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול א''א (פירוש) אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך עכ''ל. ונראה מדבריו קצת שגם דעת רבינו כן דשוים הם לכל דבריהם וגבי שלא אוכל לך נקט מנודה אני לך ומיניה נילף לאומר משמתנא לך וסמך על מה שהשוה אותם בתחלה היכא דלא אמר שלא אוכל לך ולפי זה פסק כרב חסדא דאמר במשמתנא פליגי ודלא כרב פפא דאמר כ''ע ל''פ דשרי. וממ''ש הראב''ד אסור לאכול בד' אמותיו נראה דמנודה אני לך שלא אוכל לך שהיה חוכך בה ר''ע להחמיר לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פירוש זה מוכרח במשנה דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו איתניא דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי רבינו כפשטן. מצאתי כתוב יתכן לפרש כי נדינא ממך שלא אוכל לך משמע בין תוך ד''א בין חוץ לד''א דבכל ענין אסור ליהנות משלו ומשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה שלא אסר הנאתו עליו אלא תוך ד''א ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו נדינא ואפי' חוץ לד''א משמע או כמו משמתנא ודוקא תוך ד' וכ''נ שפירש הראב''ד. ולענין הלכה פסק כר''ע דאחמיר ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה ואע''ג דא''ר חסדא דאין לחוש לדר''ע ה''מ לפי סברתו שהיה סבור דבמשמתנא פליגי אבל לפי האמת קי''ל כרבינא דבמשמתנא לא פליגי נקיטינן לחומרא כר''ע ואע''ג דאין הלכה כמותו מחביריו אולי האי חבירו הוי. וכן פסק הרמב''ם אלא שתמהתי מה שלא הביא דין משמתנא מינך דשרי אליבא דכולהו עכ''ל שיטה אחת. אבל הרשב''א כתב יש מפרשים דנדינא בלחוד אסור ואע''ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך ואפילו לשמואל דאמר דמרוחקני ממך אינו אסור עד שאמר שאני אוכל לך הכא מודה התם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד''א דיליה אבל נדינא ממך משמע שיהא נטול ממנו לגמרי וכ''כ בתוס'. ולפי פירוש זה נראה דאפילו במנודה אני לך אם אמר שאני אוכל לך אסור דכשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דכ''ע לישנא דמשמתנא לך הוא אבל אמר שאני אוכל לך י''ל דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב''ם שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב''ד נראה כן עכ''ל:

כד * אָמַר לוֹ מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ אֵינוֹ אוֹכֵל לוֹ וְאִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה. אָמַר לוֹ נָדִינָא מִמְּךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת:

ההראב"ד אמר לו מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול. א''א פירוש אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך:

לחם משנה אמר לו מנודה אני לך וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ז') אמר רב פפא בנדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור וכו' פירוש דברי הגמ' אפשר לפרשם באחד משלשה פנים ועל דרך זה דברי רבינו ז''ל. הא' מה שפירשו התוס' ז''ל דמ''ש בנדינא ממך כ''ע לא פליגי דאסור הוא אפילו שלא אמר אלא נדינא מינך לחוד וכתבו שם התוס' ז''ל טעמא דלשון נדינא לא משמע כלל לשון הרחקה אלא משמע שאני נע ונד ליהנות ממך וכו' וכן פירשו דפלוגתא דמנודה אני לך הוי לחוד בלא שאני אוכל לך וזהו הפירוש שהזכיר הרשב''א ז''ל. וע''פ זה יתפרשו דברי רבינו ז''ל דפסק כרבנן ולכך כתב דבמנודה אני לך לחוד לא הוי אלא שלא ישב תוך ארבע אמותיו כמו מרוחק אבל מנודה אני לך שלא אוכל כתב דהרי זו אסור באכילה מפני שע''כ לא פליגי רבנן אלא במנודה אני לך לחוד אבל כשאמר מנודה אני לך שאני אוכל לך מודו לר''ע דהוי כמו מנודה אני לך לחוד אליבא דר''ע וכי היכי דהתם לר''ע הוי איסור ולא מלקות משום דחוכך להחמיר היכא דהזכיר שאני אוכל לך לרבנן הוי איסור ולא מלקות. הפירוש הב' הוא פירוש המפרשים ז''ל דנדינא לא סגי אלא שיאמר שאני אוכל לך וכן מנודה אני לך לר''ע ורבינו ז''ל פוסק כר''ע ולכך כתב במנודה אני לך שאני אוכל לך דאסור ואינו לוקה כר''ע ומ''ש אמר לו נדינא ממך לפי פירוש זה קאי אמאי דקאמר לעיל שאני אוכל לך והכי קאמר אם במקום מנודה אני לך אמר נדינא אבל שאר הלשון במקומו עומד אסור וזה פירוש השיטה שכתב הרב בעל כ''מ ז''ל. הפירוש השלישי הוא דברי הרב בעל כ''מ ז''ל דבנדינא אסור בלא שאני אוכל ואפילו בהנאה אבל הפלוגתא במנודה אני לך הוי כשאמר שאני אוכל לך ופסק רבינו ז''ל כר''ע ולפי פירוש זה אתו דברי רבינו ז''ל כפשטן בנדינא שכתב רבינו ז''ל דאסור דהוי לחוד. ומדברי רבינו ז''ל בפירוש המשנה נראה שאינו מפרש כפירוש התוס' ז''ל שכתב שם ומי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לר''ע אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר אינו חייב מלקות ובסוף דבריו כתב שם דהלכה כר''ע מוכח ודאי שדעתו כאחד משני פירושים האחרים ולא כפירוש הראשון. ובפירוש דברי הר''א ז''ל יש חילוק דהרב בעל כ''מ ז''ל רצה לומר דהר''א ז''ל אית ליה דהלכה כר''ע כדברי רבינו ז''ל אלא שסובר דפלוגתא דר''ע לא הוי אלא לענין ד' אמות דוקא דלרבנן מנודה אני לך מותר לגמרי אפילו בתוך ד' אמות ולר''ע אסור בתוך ד' אמות אבל קשה על פירוש זה דכיון דהר''א ז''ל מודה דבמשמתנא לך לא ישב בתוך ד' אמות דלא השיגו לרבינו על כך א''כ מכ''ש דלא יוכל לעמוד תוך ארבע אמות דידיה כיון שלא ישב שם וכיון דרבנן אמרי לישנא דמשמתנא הוא ודאי דמודו רבנן דבתוך ד' אמות מיהא אסור כיון דדמו ליה למשמתנא ובמשמתנא דינא הכי וכמו שהודה הר''א ז''ל ומינה דר''ע דפליג ואוסר אפילו חוץ לד' אמות הוי וכ''ש אי גרסינן לישנא דנדינא דהיא הגירסא הנכונה כדכתב הרב בעל כ''מ ז''ל דודאי לר''ע אסור אפילו חוץ לד' אמות כיון דמדמי ליה לנדינא ובנדינא אסור ליהנות אפילו חוץ לד' אמות וכמ''ש רבינו ז''ל והראב''ד ז''ל מודה לו דלא השיגו אבל אם היה מפרש הרב ב''י ז''ל דהר''א ז''ל פוסק כרבנן אתי שפיר דכיון דבמנודה לחוד ובמשמתנא לחוד לא ישב תוך ד' אמות כאן שהזכיר האכילה הוי האיסור פחות ממנו דישב תוך ד' אמות אבל לא יאכל בתוך ד' אמות והוא הדין במשמתנא דהוי הכי דרבנן מדמי להו להדדי והוא פסק כרבנן. ולפי הפירוש הב' שהוא פירוש השיטה מוכרחים אנו לומר דהר''א פוסק כרבנן ולכך אסר האכילה תוך ד' אמות לבד ולא כר''ע דאסר לגמרי ומיהו לא אסר אלא האכילה לבד תוך ד' אמות ולא הישיבה כיון דהזכיר בלשונו אכילה כדכתיבנא. ולפי הפירוש הא' שהוא פירוש שהזכיר הרשב''א וכתב וכן נראה שהוא דעת הראב''ד נראה לומר ג''כ דדעתו שהר''א פוסק כרבנן וכמו שפסק רבינו לפי אותו הפירוש כדכתיבנא ודקדק מדברי הר''א דסובר אותו הפירוש משום דלא השיג על רבינו ז''ל בנדינא שכתב שאסור ליהנות אפי' לא יאמר שאני אוכל לך משמע דאית ליה כפירוש רבינו דבנדינא לחוד סגי אלא שהוא השיג על רבינו דלית ליה דע''כ לא פליגי רבנן אלא במנודה לחוד אלא אפי' במנודה אני לך שאני אוכל לך אית ליה דפליגי דכיון דרבא מדמי ליה למשמתנא אית ליה להר''א דבמשמתנא אינו אסור אלא תוך ד''א לבד אפי' שהזכיר שאני אוכל לך דכיון דאיסור השמתא הוי תוך ד''א מה שהזכיר האכילה אינו אלא למעט הישיבה שיוכל לישב תוך ד''א אבל (לא) שלא יאכל תוך ד' אמות דידיה אך אינו מוסיף בהזכרת האכילה איסור יותר מד''א וכיון דבמשמתנא הוי הכי ה''ה במנודה דמדמי להו רבנן וזהו שהזכיר בהשגתו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך כו' כלומר כיון דבשמתא הוי דינא הכי הא רבנן מדמו להו להדדי וא''כ אפי' שהזכיר שאני אוכל לך אין האיסור אלא תוך ד' אמות לבד. ובאמת הנכון כדברי הר''ן לומר שפוסק כרבנן ואע''פ שהזכיר בדבריו במקצת הנוסחאות פי' אסור לאכול כו' אין כוונתו לפרש דברי רבינו אלא מסברא דנפשיה קאמר. והרב ב''י ז''ל בטור יו''ד סי' ר''ו דקדק מדברי הטור שכתב בשם רבינו ז''ל והרמב''ם כתב כו' ובנדינא מינך ולא אמר שאני אוכל לך אסור ליהנות ממנו מנודה שלא אוכל אסור לאכול עמו דמלשון עמו משמע בתוך ד' אמות דידיה ואית ליה לטור ז''ל כפירוש שמפרש הראב''ד ז''ל בדברי רבינו ז''ל לפי דעתו ואין זה הכרח דהטור עצמו כתב למעלה אבל אם אומר נדינא ממך וסיים בדבריו שאני אוכל לך אסור עמו ובודאי דההוא עמו לאו בתוך ד' אמות קאמר דהוא אית ליה כפירוש שמפרש ז''ל דבנדינא עם שאני אוכל לך אסור באכילה בכל גוונא. ועוד הזכיר שם הטור ז''ל דין ר' יוסי בר חנינא שאמר שם מודר אני לך שניהם אסורים מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר והרב ב''י ז''ל תמה שם על רבינו ז''ל למה לא הזכירו. ואפשר לתת טעם לרבינו ז''ל דאית ליה דשמואל פליג עליה דקאמר מודרני ממך דלא משתעי בהדיה קאמר אע''ג דשאר המפרשים פירשו ויישבו הב' מימרות דמאי דקאמר ר' יוסי בר חנינא מודרני ממך עם שאני אוכל לך הוי רבינו ז''ל לא ס''ל הכי וכיון דאידחיא לה מימרא דריב''ח אידחיא לה כולא מילתא ודוחק:

כה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים אִם אֹכַל לְךָ שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶם נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה וְאָכַל חַיָּב בְּכֻלָּן. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי כִּנְדָבוֹת כְּשֵׁרִים שֶׁמִּנִּדְבוֹתָם נָזִיר וְקָרְבָּן הֲרֵי זֶה חַיָּב:

לחם משנה האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים כו' חייב בכולן. כלומר שאם אכל יהיה נזיר ויביא קרבן ועבר על השבועה שבועת ביטוי. וא''ת בפ''ק (דף ט') על מתני' דכנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה שהקשו שם ודילמא כנדרי רשעים הרי עלי והימנו וכו' והוצרכו לומר כשנזיר עובר לפניו ולמה לו לומר כולי האי לימא דאמר כי האי לישנא דקאמר רבינו ז''ל. וי''ל דהאי לישנא פשיטא ולא אשמעינן מידי התנא אבל באוקימתא דשני הוי רבותא טובא כדאמרו שם בגמ'. ודין זה אע''פ שלא הוזכר בגמ' נפקא ליה לרבינו ז''ל מהתם דפשוט הוא בודאי ובמאי דתירץ שמואל באומר כנדרי רשעים הרי עלי והימנו כו' נראה מדברי רש''י ז''ל דכולהו אאכילת הככר קאי וכגון שהיה ככר לפניו ואמר דברים אלו אז יתחייב אם אכלו בנזירות ובקרבן ובשבועה. אבל מדברי הר''ן ז''ל נראה שמפרש שם דהריני עלי לא איירי באכילת ככר אלא באדם שרוצה לנדור בנזירות ואמר כנדרי רשעים הריני וכן אדם שרוצה לנדור בקרבן ואמר כנדרי רשעים עלי אבל חלוקה דהימנו איירי באיסור אכילת ככר שהיה לפניו ואמר כנדרי רשעים הימנו ולזה מטים דברי רבינו ז''ל אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר וכו' חייב בנזירות כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה משמע קצת כפירוש הר''ן דבנזירות וקרבן לאו באכילת ככר שייכי אע''פ שמדבריו בפירוש המשנה אינו נראה כן. וא''ת כשאמר הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל ככר זה כתב רבינו ז''ל אסור ולא כתב שאם אכל חייב קרבן ואמאי כיון שאמר הרי עלי הרי בלשון עלי קרבן וכיון שאמר אם אוכל ואכל ראוי לחייבו קרבן. וי''ל דסובר רבינו ז''ל דכשרוצה לנדור בקרבן ולא בא לאסור ככר אז אמרינן דעלי קאי אקרבן אבל כשבא לאסור ככר והזכיר עלי לא קאי עלי אלא אאיסור ככר שאסר עליו. והטור ז''ל בסימן ר''ו כתב האומר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן אמר ככר זה עלי אסור בו ע''כ. ודין הימנו והריני לא הזכיר והרב ב''י ז''ל כתב שם דלא שייכי לענין איסור ככר וקשה עליו דהימנו באיסור ככר הוי דהוי שבועה שלא לאכול הככר ולא כתבו רבינו ז''ל לא כאן ולא בהל' שבועות ובנזיר נמי שייך היכא דאמר כנדרי רשעים הריני אם אוכל ככר זו. גם מ''ש הטור ז''ל כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן דברי מותר הם דאיהו לא עסיק בדיני קרבן כלל אלא די''ל לזה דמשום דרצה להזכיר דין הנמשך ככר זה עלי כנדרי רשעים כתב הדין הראשון דבגמ' נאמר הדין גבי קרבן ומיניה למדו הטור ז''ל גבי איסור ככר:

כו אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים אוֹ כִּנְדָבוֹת כְּשֵׁרִים שֶׁאֹכַל לְךָ אוֹ אִם אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. אָמַר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב בִּכְלוּם שֶׁאֵין הַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִים בְּדֶרֶךְ אִסּוּר וָכַעַס. אָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי וְהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו חַיָּב בִּנְזִירוּת. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים עָלַי חַיָּב קָרְבָּן. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁלֹּא אֹכַל מִמֶּנּוּ חַיָּב בִּשְׁבוּעָה:

כסף משנה (כה-כו) האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'. משנה שם (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובגמ' ודילמא ה''ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו (עלי בקרבן) הימנו בשבועה דילמא הימנו דאכילנא קאמר אמר רבא דאמר הימנו שלא אוכל א''ה מאי למימרא מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ''ל. ופי' הר''ן הך מתני' פירושא דידות היא ומפרשים בגמ' דה''ק אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל והיה ככר מונח לפניו הרי הוא כשבועה שלא יאכלנו ומיחייב בכל הני כי אמר כנדרי רשעים שהרי הרשעים דרכם לידור בכל אלו ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו נדרי רשעים (שהרי רשעים דרכן לידור בכל אלו) שהרי רשעים הם לאותו דבר, כנדרי כשרים אע''ג דאמר הריני עלי הימנו והיה נזיר או בהמה או ככר לפניו לא אמר כלום שהרי אין הכשרים נודרים שאין רשאין לעשות כן וה''ה אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום לפי שאין הרשעים נודבים שאם הם נודבים אינם רשעים לאותו דבר והכי איתא בתוספתא. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן שהרי הכשרים מתנדבים הם בקרבן ובנזירות הילכך כי אמר הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכי אמר עלי ובהמה מונחת לפניו ה''ל כאילו אומר הרי הוא קרבן נדבה אבל בשבועה לא מיחייב אפי' היה ככר מונח לפניו ואמר הימנו שלא אוכל לפי שאין הכשרים נשבעים לעולם ואע''ג דאמרינן לעיל דלזרוזי נפשייהו נשבעים לדבר מצוה ההיא שבועה לא מיקריא נדבה שהרי הם מחוייבים לקיים את המצוה. ואיכא למידק הרי נדבה אינה אלא באומר הרי זו ונדר בהרי עלי וחילוק זה ליתיה אלא בנדרים דקרבנות אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייכי ביה הרי אינו אלא בענין אחד נראה בעיני דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש''ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה היא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזה היא פירושן של נדר ונדבה אף בנזיר אע''פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה ומי שאינה רצויה כ''כ קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי (ולפיכך קרוי נדר) אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרוי נזירותם נדבה והיינו דאמרי' בגמ' גבי נדבה דנזירות משכחת לה כדשמעון הצדיק. כשהיה הנזיר עובר לפניו ואפ''ה דוקא כי אמר כנדרי הרשעים הריני אבל כי אמר הריני לחודיה לא אמר כלום דלא דמי לאומר אהא דאמרינן בפ''ק דקידושין דה''ל נזיר כשנזיר עובר לפניו משום דאהא לישנא מעליא ומהני אבל הריני אי לאו דאמר כנדרי רשעים עלי לא משמע דאמר מידי. כך פירשו רבותי ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא אלא מתני' משום דאתי לאשמועינן דאי אמר כנדרי כשרים הריני אפי' בנזיר עובר לפניו לא מהני נקט רישא כנדרי רשעים אבל אה''נ דכל שאמר הריני בלחוד והיה נזיר עובר לפניו ה''ז נזיר. ודילמא הימנו דאכילנא קאמר כלומר וכיון דאיכא למימר דילמא דאכילנא קאמר ה''ל ידים שאין מוכיחות וס''ל לשמואל דלא הויין ידים עכ''ל. והשתא מ''ש רבינו אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו וכו' עד חייב בשבועה מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך. ומ''ש כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן היה ראוי להעמידה כשהבהמה עומדת לפניו דומיא דנזיר וכמו שהעמידה הר''ן ודברי רבינו סתומים. ומ''ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה וכן מ''ש בנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אחר כך. ומ''ש אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' ה''ז אסור אע''פ שלא פירש:

כז * הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כָּזוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עַם הָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים:

ההראב"ד הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו. א''א דומה ששכח ולבסוף נזכר שהרי כתב ענין אחר בהל' שבועות:

כח נָדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ:

כסף משנה (כז-כח) הנודר בתורה וכו' עד ה''ז כמי שנדר במ''ש בה. בפ''ב דנדרים (דף י"ב): וכתב הראב''ד דומה ששכח ולבסוף נזכר כו'. ואני אומר זכור היה מתחלה ועד סוף דאיתיה נמי לענין שבועה כדאיתא בתוס' שכתבתי בפי''ב מהל' שבועות:

כט הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ נַשְׁכִּים [א] וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק. עָלָיו לְהַשְׁכִּים וְלִקְרוֹת שֶׁזֶּה כְּמוֹ נֵדֶר הוּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֵדֶר:

כסף משנה האומר לחבירו נשכים ונשנה וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ח'):

ל הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי אוֹ כַּאֲחוֹתִי אוֹ כְּעָרְלָה אוֹ כְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר עַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כִּבְשַׂר חֲזִיר. כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֻתָּר לְאָכְלָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּךְ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵינִי מֻדָּר מִמְּךָ הֲנָיָה אוֹ הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אֲסוּרָה עָלַי הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. משנה פרק ב' דנדרים (דף י"ד). ומ''ש אבל אם אמר לה הריני מודר ממך הנאה או שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי ה''ז אסורה עליו. כמו שיתבאר בפ' (י"ב מהל' אלו):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן