הלכות נדרים - פרק ראשון א-כ - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק ראשון א-כ - היד החזקה לרמב"ם

א הַנֵּדֶר נֶחְלָק לִשְׁתֵּי מַחֲלוֹקוֹת. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הוּא שֶׁיֶּאֱסֹר עַל עַצְמוֹ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים לוֹ כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פֵּרוֹת מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלַי כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ לְעוֹלָם. אוֹ מִין פְּלוֹנִי מִפֵּרוֹת הָעוֹלָם אוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי. בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֶּאֱסֹר הֲרֵי זֶה נֶאֱסָר בָּהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל וְלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ל-ג) 'לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ'. שֶׁיֶּאֱסֹר עַל עַצְמוֹ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי אִסָּר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְחֵלֶק זֶה הוּא שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ נִדְרֵי אִסָּר:

ב וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא שֶׁיְּחַיֵּב עַצְמוֹ בְּקָרְבָּן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא עוֹלָה. אוֹ הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא שְׁלָמִים אוֹ מִנְחָה. הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וְהָאוֹמֵר [הֲרֵי] עָלַי הוּא הַנִּקְרָא נֵדֶר. וְהָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ הוּא הַנִּקְרָא נְדָבָה. וְהַנְּדָבָה וְהַנֵּדֶר מִמִּין אֶחָד הוּא אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּנְדָבוֹת אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יב-יז) 'וּנְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ' וְגוֹ'. וְחֵלֶק זֶה הוּא שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ:

כסף משנה (א-ב) הנדר נחלק לשתי מחלוקות וכו'. פשוט הוא. ומ''ש פירות מדינה זו אסורים עלי וכו'. ומ''ש וכן אם אמר הרי עלי איסר וכו' ומ''ש והאומר הרי עלי הוא הנקרא נדר וכו' עד אין חייב באחריותן. בריש קינים:

ג וְדִינֵי הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וְעִנְיָנוֹ הֵם שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִים בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ. אֲבָל דִּינֵי נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ וּמִשְׁפְּטֵיהֶם כֻּלָּם יִתְבָּאֲרוּ בִּמְקוֹמָם בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת:

ד מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיְּקַיֵּם אָדָם שְׁבוּעָתוֹ אוֹ נִדְרוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִנִּדְרֵי אִסָּר בֵּין שֶׁהָיָה מִנִּדְרֵי הֶקְדֵּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כד) 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וְנֶאֱמַר (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה':

כסף משנה ומ''ש מ''ע של תורה שיקיים שבועתו או נדרו וכו'. פשוט הוא:

ה הָאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ מִין מִמִּינֵי מַאֲכָל כְּגוֹן שֶׁאָמַר תְּאֵנִים אֲסוּרִין עָלַי אוֹ תְּאֵנִים שֶׁל מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִים עָלַי אוֹ תְּאֵנִים אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ וְאָכַל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ'. שֶׁאֵין לִנְדָרִים שִׁעוּר. שֶׁכָּל הַנּוֹדֵר מִדָּבָר הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא. אָמַר אֲכִילָה מִפֵּרוֹת מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלַי אוֹ אֲכִילָה מִפֵּרוֹת אֵלּוּ אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת:

כסף משנה האוסר על עצמו מין ממיני מאכל וכו' שאין לנדרים שיעור וכו' אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורים עלי וכו'. בפ''ג דשבועות (דף י"ט) אהא דתנן דבשבועה שלא אוכל ר''ע מחייב בכל שהוא וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית אא''כ פירש ואמר שלא אוכל כל שהוא (דף כ"ב) אמר ר''פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד''ה בכ''ש מ''ט קונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי:

ו * אָסַר עַל עַצְמוֹ אֲכִילָה מִן הַתְּאֵנִים וַאֲכִילָה מִן הָעֲנָבִים בֵּין בְּנֵדֶר אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי נְדָרִים הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ההראב"ד אסר על עצמו אכילה מן התאנים וכו'. א''א הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא שיעורא וכו' וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמוה דאמר אכילה משתיהן עלי קונם:

כסף משנה אסר על עצמו אכילה מהתאנים כו'. שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין וכו' ואי ס''ד חייב בכל שהוא ל''ל לצרף דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם א''ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות אין מצטרפות. ופירש''י שני קונמות שתי ככרות שאסרן עליו בקונם שתי שבועות שתי ככרות שנשבע עליהן, מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים ומייתי לה בת''כ מוהיה כי יחטא לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הילכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למ''ד יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכלהו חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפילו בחדא מינייהו נמי עכ''ל: וכתב הראב''ד הגמרא לא אמרה כן וכו'. ובאמת שהשגה זו חזקה. וי''ל שרבינו סובר דאע''ג דמעיקרא אמרינן זיל הכא ליכא שיעורא וכו' כי אמר רב פנחס שאני שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות שמעינן דקונמות הואיל ואין חלוקות לחטאות מצטרפות אפילו באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם:

לחם משנה אסר על עצמו אכילה מן התאנים וכו'. הראב''ד ז''ל השיג עליו דבגמרא משמע דהיכא דאמר אכילה מזו עלי ואכילה מזו עלי דאין מצטרפין. והרב כ''מ ז''ל תירץ דכי שני רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות וכו' הדר ממאי דקאמר מעיקרא אלא בכל גוונא מצטרפות ואני אומר דיש טעם נכון לרבינו ז''ל לומר כן דקשה בפשטא דשמעתתא דמשמע דרב פנחס מהדר אמאי דשני שלא אוכל משתיהן א''כ היכי קאמר דגבי שבועות חלוקות לחטאות הא אמרינן בגמ' לקמן דהיכא דאמר שבועה שלא אוכל חטים וכוסמין ושעורין דאינו חייב אלא אחת ואפילו אמר שלא אוכל פת חטים וכן של שעורין וכן של כוסמים ולא אמרינן דחייב על כל אחת ואחת אלא משום שהזכיר ג' פעמים פת וכדכתב רבינו ז''ל בפ''ד מה' שבועות אבל היכא דאמר שלא אוכל משתיהן מה יתור לשון איכא כדי שנאמר שמחלקות לחטאות לכך מפרש רבינו ז''ל דלא כפירש''י ז''ל. והר''א ז''ל דמהדר אמאי דקאמר מעיקרא שאמר אכילה מזו עלי אכילה מזו עלי ומאי דפרכת ליצטרפו גבי קונמות לאו קושיא היא דאפי' גבי שבועות היו מצטרפים אי לאו קרא דפלגינהו לחטאות משום דהזכיר אכילה בכל חד וחד דהוי כמו שהזכיר פת אכל אחד ולכך מצטרפין אבל גבי קונמות דליכא קרא דפלגינהו לחטאות ודאי דלא מצטרפין:

ז הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי קָרְבָּן אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵם כְּקָרְבָּן אוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ עָלַי קָרְבָּן אוֹ כְּקָרְבָּן אוֹ הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדֹּר אָדָם קָרְבָּן וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן וְתֵאָסֵר:

כסף משנה האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. משנה בפ''ק דנדרים (דף י"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור:

לחם משנה האומר פירות אלו עלי קרבן וכו' הרי אלו אסורים עליו וכו'. נראה דפוסק כר''מ דלא שאני ליה בפ''ק דנדרים (דף י"ג) בין שיאמר קרבן בלא כ''ף בין שיאמר בכ''ף וכן בעולה מנחה וחטאת ודלא כר' יהודה דמתיר דבעינן שיאמר בכ''ף וטעמו דסתם לן תנא התם הכי כדאמרינן בפ''ק (דף י"ג) קתני קרבן הקרבן כקרבן וכו' סתמא תנא כר''מ וכיון דר''מ אמר דלא שאני לן בין שיאמר אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כו' א''כ בכולהו בלא כ''ף סגי. ורבינו ז''ל שכתב בכל אלו לקמן כ''ף צ''ל דלאו דוקא וכיון שכתב דכשיאמר קרבן בלא כ''ף וכן עולה ושלמים בלא כ''ף סגי ומהא שמעינן לאינך לא חש לפרש:

ח אֲבָל הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי אוֹ מִין פְּלוֹנִי עָלַי אוֹ מַה שֶּׁאֹכַל עִם פְּלוֹנִי עָלַי כִּבְשַׂר חֲזִיר אוֹ כְּעַכּוּ''ם אוֹ כִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאֵין כָּאן נֵדֶר. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשַׂר חֲזִיר כִּבְשַׂר חֲזִיר:

כסף משנה ומה שכתב אבל האומר פירות אלו עלי וכו' כבשר חזיר או כעכו''ם וכו'. משנה בפרק ב' דנדרים (דף י"ג):

ט זֶה הַכְּלָל כָּל הַמֵּשִׂים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים כַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:

י הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ אֶפְשָׁר לַנּוֹדֵר לְהָבִיא אוֹתָם מֵחֲמַת נִדְרוֹ. שֶׁהַנּוֹדֵר בְּנָזִיר מֵבִיא חַטָּאת וְאִם נִטְמָא מֵבִיא אָשָׁם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַטָּאת אוֹ כְּאָשָׁם אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵן חַטָּאת אוֹ הֲרֵי הֵן אָשָׁם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ מִנְחָה אוֹ תּוֹדָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין שֶׁכָּל אֵלּוּ בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה:

כסף משנה החטאת והאשם וכו'. בפ''ק דנדרים (דף י"ג) אמרינן דלר''י הכתוב גבי כי ידור נדר אתא למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאפשר להביא אותם מחמת נדרו:

יא אֲבָל * הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַלַּת אַהֲרֹן אוֹ כִּתְרוּמָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ לְהָבִיא אֵלּוּ בְּנֵדֶר וּנְדָבָה:

ההראב"ד האומר פירות אלו עלי כו' שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה. א''א אנו רגילין לפרש מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל הן והחטאת והאשם כיון שקדושתן ע''י אדם מתפיס בנדר הוא שאין דוקא נדר ונדבה וזהו שרבי יעקב אומר מתפיס בבכור אסור מפני שמצוה להקדישו ואף ע''פ שאינו נדר אבל מתפיס בחלת אהרן ותרומתו מותר אע''פ שחייב להקדישן והטעם כמו שפירשתי שזו נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלים:

כסף משנה ומ''ש אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו וכו'. משנה רפ''ב דנדרים (שם ע"ב): וכתב הראב''ד אבל האומר הרי אלו עלי כחלת אהרן וכו'. א''א אנו רגילים לפרש וכו'. ולשון מתפיס בנדר יותר נוח לפירוש רבינו:

לחם משנה אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן וכו'. הר''א ז''ל השיג על רבינו ז''ל דלא תליא טעמא בהכי דהא חטאת ואשם אין באין בנדר ובנדבה ומ''מ מתפיסין בהו משום דקדושתן ע''י אדם הכא נמי כיון דחייב להקדישן ראוי היה להתפיס בהן אע''פ שאינן באין בנדר ובנדבה וכי האי גוונא סבר ר' יעקב גבי בכור אלא ודאי טעמא לא הוי אלא מפני שהם נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים ע''כ. נראה כוונתו של הר''א ז''ל דחלה ותרומה ניתנין לזכרים ולנקבות אבל בכור אע''פ שהוא נאכל לבניו ובנותיו של כהן מ''מ אינם ניתנין אלא לזכרים וכמ''ש כל זה רבינו ז''ל בפ''א מהל' בכורים. וקשה לי עליו דא''כ תרומת לחמי תודה אינן ניתנין אלא לזכרים כמו הבכור ובפ''ק דנדרים (דף י"ב) אתי רבינא למפשט בעיין דהרי עלי כבשר זבח שלמים אי בעיקרו קא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס ממתני' דכחלת אהרן וכתרומתו מותר וקאמר הא כתרומת לחמי תודה אסור וכו' ותירצו אימא כתרומת הלשכה והקשו אבל תרומת לחמי תודה מאי מותר ליתני לחמי תודה וכ''ש תרומתו ותירצו הא קמ''ל תרומת לחמי תודה תרומתו היא. והשתא לפירוש הר''א ז''ל טעמא דתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים מותר הוי משום מתפיס בדבר האסור דטעמא משום דהוי נכסי כהן לא הוי הכי דינם כבכור וכמ''ש רבינו ז''ל בפ''א מהל' בכורים וטעמא דתרומתו הוי משום דהם נכסי כהן וכיון דהם טעמים מחולקין לא יפול על זה הקושיא שהקשו בגמרא ליתני הא וכ''ש הא דמהיכא ילפת תרומתו דלא הוי טעמא משום דבר האיסור מתרומת לחמי תודה דטעמא הוי משום דהוי דבר האיסור וכן לא יפול התירוץ שאמרו בגמרא הא קמ''ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא כיון שהם טעמים מחולקים, האמת דלפירוש רש''י קמא שכתב שם קשה כי הך קושיא דהוא מפרש דהפשיטותא הוי דבדהשתא קא מתפיס משום דלחמי תודה אחר זריקה מותר וקודם זריקה אסור ותירץ המתרץ דתרומת לחמי תודה מותר משום דבעיקרו קא מתפיס וא''כ קשה על זה הקושיא עצמה דמאי פריך ליתני לחמי תודה וכל שכן תרומתו דהוו טעמים מחולקים דטעמא דלחמי תודה משום דבעיקרו קא מתפיס וטעמא דתרומתו הוי משום דהוי דבר האסור וכן התירוץ לא יפול על זה כדכתיבנא אבל לפירוש בתרא דרש''י ז''ל דמפרש דפשיטותא דרבינא הוי איפכא וכן לפירוש הר''א ז''ל ניחא והוא מסכים לפירוש רבינו ז''ל שמפרש דטעמא דתרומת לחמי תודה ותרומתו הוי משום דלא הוי דבר הנדור:

יב הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּנוֹתָר כְּפִגּוּל כְּבָשָׂר טָמֵא שֶׁל קָדָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאָן כִּבְשַׂר קָרְבָּן מִכָּל מָקוֹם:

כסף משנה האומר הרי פירות אלו עלי כנותר כו'. משנה פ''ק דנדרים (דף י':):

לחם משנה כנותר כפיגול וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף י"ג י"ד) הביא רבא הך מתני' למפשט בעיא דבשר שלמים אי בעיקרו קא מתפיס או בדהשתא קא מתפיס ואמרו שם והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא ופירש רש''י ז''ל דנותר הוי שנתותר חוץ לזמנו שלא נאכל ופגול שיצא חוץ ממחיצתו ואמר זה כזה וקאמר דהוי אסור וכו' שמע מינה בדהשתא קא מתפיס ותירצו בנותר של עולה כלומר דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם דכולה כליל ואם רבינו ז''ל היה מפרש כן כיון דהוא סובר דבעיקרו קא מתפיס כדפסיק לקמן היה לו לומר דהיינו דוקא בנותר של עולה דלא היתה לה שעת הכושר אבל שאר הקרבנות בעיקרו קא מתפיס ומותר אלא ודאי ס''ל כפירוש הר''ן ז''ל שמפרש איפכא דאיסור נדריה פקע ליה בזריקת דמים ואפילו הכי תנן דאסור שמע מינה בעיקרו קא מתפיס ותירצו בנותר של עולה ולכך רבינו ז''ל דאית ליה בעיקרא קא מתפיס לא הזכיר נותר של עולה. ומאי דאמר כנותר וכו' הוא הדין בלא כ''ף וכדאמרו שם במשנה (דף י') נותר בלא כ''ף וכן כתב רבינו ז''ל לקמן מה שאוכל לך נותר או טמא או פיגול וכו':

יג הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין הוֹאִיל וּקְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם. הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כו) 'לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ':

כסף משנה האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף י"ח): ומ''ש הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין. בפ''ק דנדרים (דף י"ב:) הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר ופסק כר' יהודה דהוא מאריה דגמרא טפי מר' יעקב. ומ''ש שאין קדושתו בידי אדם וכו'. שם בגמ'. ומה שיש לדקדק על זה אכתוב בסמוך בס''ד: מצאתי כתוב שנשאל ה''ר אברהם בנו של רבינו על זה שכתב רבינו ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו דהא בפ''ק דנדרים אמרינן דטעמא דמאן דשרי באומר הרי הן עלי כבכור משום דאמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור אבל מלא יקדיש ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדישו מדכתיב הזכר תקדיש וכלהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שאין משנים אותו מקדושה לקדושה, ומכאן למדין כל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ובין בכור ובין כל הקדשים מקדישים אותם הקדש עילוי וא''כ ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר. והשיב אתה דמית שענין מה שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא ראיה על ענין זה מלא יקדיש איש אותו שאין ענין הכתוב אלא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ואינו כן כי מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמור בענין אותם הדברים המפורשים בהל' תמורה וכן פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן בידי אדם פירוש כדברי ר' יהודה וכטעמיה שאינו דבר הנידר והרחיב ז''ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יהודה לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע''פ שאין קדושתו בידי אדם יש לנדר בו מעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור כדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו כמ''ש בתמורה והביא הראיה שנאמר לא יקדיש איש אותו ואין התפיסה שנתכוון לה היא אותה תפיסה האמורה בגמרת נדרים בענין דברי ר' יהודה כמו שדמית עכ''ל:

יד אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּחֶרְמֵי שָׁמַיִם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם לְבֶדֶק הַבַּיִת. הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה כִּתְמִידִים כְּדִירִים כְּעֵצִים כְּאִשִּׁים כְּמִזְבֵּחַ אוֹ כְּאַחַד מִמְּשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּיָעִים כְּמִזְרָקוֹת כְּמִזְלָגוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּהֵיכָל כִּירוּשָׁלַיִם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הַזְכִּיר שֵׁם קָרְבָּן. שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ עִנְיָנָם כְּאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן:

כסף משנה אמר הרי הן כחרמי שמים וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף י"ח:): הרי עלי כתרומת הלשכה. שם. ומ''ש כתמידים כדירים וכו'. משנה פ''ק דנדרים (דף י') ובמקום מ''ש במשנה כאימרא כתב רבינו כתמידים וכן פירשו המפרשים דכאימרא היינו ככבש של תמיד:

טו * הָיָה לְפָנָיו בְּשַׂר קֹדֶשׁ אֲפִלּוּ הָיָה בְּשַׂר שְׁלָמִים אַחַר זְרִיקַת דָּמִים שֶׁהוּא מֻתָּר לַזָּרִים וְאָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּבָשָׂר זֶה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁלֹּא הִתְפִּיס אֶלָּא בְּעִקָּרוֹ שֶׁהָיָה אָסוּר. אֲבָל אִם הָיָה בְּשַׂר בְּכוֹר אִם לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר וְאִם לְאַחר זְרִיקַת דָּמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

ההראב"ד היה לפניו בשר קדש אפי' היה בשר שלמים אבל אם היה בשר בכור וכו'. א''א חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורין אצלי ולא נראה דרכם בעיני דר' יהודה שהוא מתיר מתפיס בבכור הטעם מפני שאינו קדוש בידי אדם ואם כן אפי' קודם זריקה ואי כרבי יעקב הואיל ומצוה להקדישו כנדר הוא אפילו אחר זריקה נמי דהא מעיקרו מתפיס הוא. ודומה לי שטעה בפירוש הגמרא ששאלו בגמ' במחלוקת דר' יהודה ורבי יעקב במתפיס בבכור היכי דמי אילימא לפני זריקת דמים מ''ט דר' יהודה והכי פירושה אם אמר בפירוש בבכור לפני זריקת דמים אמאי מותר ואם אמר בפירוש בבכור לאחר זריקת דמים אמאי אסור הא בהדיא בהיתרא מתפיסה אלא לאו דלא אמר מידי אלא אמר בשר זה כזה ואי אמר לפני זריקת דמים ודאי לדברי הכל אסור דדבר הקדוש בנדר הוא אלא לאו לאחר זריקת דמים וקא מפלגי בהא מילתא אי בעיקרא דמילתא מתפיס אי בדהשתא ודחינן דר' יהודה ור' יעקב בפלוגתא אחרת פליגי דמאן דשרי אפילו בבכור מחיים שרי משום דאינו מתפיס בדבר הנדור ומאן דאסר סבר דדבר הנדור הוא ובבכור מחיים הוא אי נמי בבשר שלפני זריקה פליגי אבל בבשר שלאחר זריקה אפשר דלדברי הכל מותר האי הוא פירוש דשמעתא בלא ספק:

כסף משנה היה לפניו בשר קדש וכו'. שם (דף י"א:) בעיא דלא איפשיטא וספיקא בדאורייתא לחומרא אע''פ שהר''ן כתב בשם הרמב''ן דבפ''ד דנזיר משמע דנקטינן לקולא נ''ל דסבר רבינו דשאני התם שהם גופים מוחלקים ואח''כ מצאתי שחילוק זה נזכר בדברי הר''ן פ''ג דשבועות בתוך דבריו והוא ז''ל כתב שהכרעת רבינו היתה משום דבסוגיין אתו רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עלייהו ואע''ג דדחי גמ' הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתא ועוד נתן טעם אחר לדברי רבינו בדבר: ומ''ש אבל אם היה בשר בכור וכו'. שם (דף י"ב:) אבעיא x (דהיה לפניו בשר קדש) לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מ''ט דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מ''ט דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשרא דהאיך גביה ואמר זה כזה וכו' לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומ''ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור ומאן דשרי לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא וכו' מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש: וכתב הראב''ד חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורים וכו'. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אדוננו הראב''ד אשר דרכו לבא בסופה ובסערה נגד רבינו במקומות אחרים אשר תירוצם מצוי ובמקום הזה שבקיה לרגזנותיה ודבר בנחת לומר שאין דברים הללו מחוורים אצלו ושטעה בפירוש הגמ' כאילו אין כאן קושיא כי אם חילוק פירוש בגמ' ושלא נתחוור לו הפירוש ההוא והדבר ברור לכל מעיין כי דברי רבינו מרפסן איגרי ואין להם שום קיום והעמדה ע''פ הגמ' בשום פירוש שיפרש בה לשום אחת מהאוקימתות שהרי כשאמרו לא דכ''ע לפני זריקת דמים וכו' ר''ל דלא איירי בדמחית בשר בכור קמיה וכו' אלא במי שאמר חולין שאוכל לך עלי כבכור ואם אמר על לאחר זריקת דמים לכ''ע שרי כי פליגי כשאמר עלי כבכור לפני זריקת דמים ודבריו פה הם כדמחית בשר בכור קמיה דהא אמאי שכתב ברישא היה לפניו בשר קדש קאי ועליה כתב אבל אם היה בשר בכור נמצא שהוא היפך מאוקימתא זו דההיא בדלא מחית קמיה ודברי רבינו הם בדמחית קמיה ועוד דלההיא אוקימתא צריך שיאמר בפיו בפירוש חולין שאוכל כבכור לפני זריקת דמים לשיאסר ולרבינו אע''פ שלא אמר בפירוש לפני זריקת דמים כיון שאמר הרי הוא עלי כזה אסור מאחר שהוא לפני זריקת דמים ועוד שהוא פסק לעיל בסמוך שהאומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין מפני שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר וא''כ אפילו אמר הרי הן עלי כבכור לפני זריקת דמים מותר, ומטעם זה א''א לומר שדברי רבינו באוקימתא דמחית קמיה דבין שתפרש דברי רבינו דמחית קמיה לפני זריקת דמים ואמר הרי הן עלי כבשר זה בין שתפרש דאמר בפירוש בפיו הרי הן עלי כבשר זה לפני זריקת דמים א''א להעמידה שמאחר שנתן טעם למתפיס בבכור דשרי משום דאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר בין שיתפיס בו לפני זריקת דמים בין שיאמר בפירוש לפני זריקה מאי הוי. ומצאתי ספר ישן שכתוב בו כלשון הזה אבל אם היה בשר בכור לפני זריקת דמים ה''ז מותר וזו הנוסחא האמתית: אחר ימים שכתבתי זה בא לידי ספר שכתוב בו שנשאל הרב ר' אברהם בנו על זה וכתוב בה כנוסחת ספרים דידן אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה''ז אסור והקשה השואל על זה מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה מה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפני ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ועכו''ם והשיב שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור בין המתפיס בבשר הבכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין בכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתר לאוכליו אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר ה''ל מתפיס בקרבן שהוא אסור וזה שעלה על לבך דהאי דאוקימנא בגמ' לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומ''ט דמאן דשרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו אינו כן שכך לשון הגמ' לימא כתנאי וכו' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהיתרא גביה וכו' ודחי להאי תירוצא לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומאי טעמא דמאן דשרי דאמר קרא וכו' ולכך להאי תירוצא בגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תירוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר איירי ר' יעקב ור' יהודה אבל במונח לפניו לא איפשיט ולחומרא נקטינן דאיסורא דאורייתא הוא עכ''ל:

לחם משנה אבל אם היה בשר בכור (לפניו) וכו'. הקושיות העצומות אשר בדברי רבינו ז''ל כבר כתבן הרב כ''מ ז''ל והם נכללות בהשגות הר''א ז''ל וכמה דחק עצמו הרר''א בנו ז''ל בתירוץ הקושיא דמחלק בין מונח לפניו לשאינו מונח דמונח לפניו מקרי דבר הנדור קודם זריקת דמים משום דכיון דבזריקת דמים ניתר לאכלו הוי כשלמים ועם כל מה שדחק עצמו עדיין קשה דלאחר זריקת דמים אמאי מותר נימא בעיקרו קודם מתפיס דהוי קודם זריקה והוי אסור וכמו שפסק רבינו ז''ל בבשר השלמים ועוד קשה לאחר זריקת דמים לישראל אמאי מותר דכיון דישראל הנודר ובסתמא איירי רבינו ז''ל א''כ לאחר זריקת דמים הרי אסור לישראל וליהוי אסור ורש''י ז''ל פירש דאיירי בכהן המתפיס דאי בישראל הא לית ליה שום זכייה בגויה אבל לרבינו ז''ל דלא חילק קשה. ונ''ל לומר דרבינו ז''ל מפרש היפך מפירוש רש''י ז''ל והר''א ז''ל דכשאמרו בגמ' (דף י"ג) אלא לאו דמחית בבשר בכור ומחית בשר דהאיך גביה איירי לפני זריקת דמים אבל לאחר זריקת דמים ודאי מותר כדאמרו מ''ט דמאן דאסר דטעמא דאע''ג דאסור לזרים מ''מ אפילו למאן דקרי בכור דבר הנדור משום דמצוה להקדישו האי לאו דבר הנדור הוא דלאו מחמת נדריה הוא כיון דשרו לכהנים דאיסוריה לאו מחמת נדריה הוא שאילו כן היה אסור לכל וכדכתב הר''ן ז''ל שם בפירוש הבעיא ע''ש וא''כ לכ''ע בההיא שעתא דבר איסור מקרי ולא הוי נדר כי פליגי קודם זריקת דמים דמאן דשרי סבר בעיקרו קא מתפיס כלומר דאע''פ שזה הקדישו אחר שנולד מ''מ אינו מתפיס זה במה שהקדישו אח''כ אלא בעיקרו שהוא כשנולד דהיה אסור מעצמו ומאן דאסר סבר בדהשתא קא מתפיס כלומר וכיון דההיא שעתא הוא מהקדש מחמת פיו תפיס והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה ודאי דמותר דאי אזלת בתר השתא דבר האיסור הוי לכולי עלמא דאין האיסור מחמת הנדר כדכתיבנא ואי בתר מעיקרא הרי כשנולד קדוש היה מעצמו וא''כ לעולם הוי דבר אסור וכל זה לא הוי אלא כשבשר מונח לפניו אבל אם אמר כבכור סתמא ודאי דבעיקרו קא מתפיס דהיינו בשעה שנולד וכמ''ש הר''ן ז''ל בפ''ק דנדרים והכריח הדבר דהא תנן במתני' חטאת תודה ושלמים אסור ולא דייקינן מינה דבעיקרו קא מתפיס אלא ודאי דכשאין הדבר מונח לפניו בעיקרו קא מתפיס ומאי דקא מבעיא ליה כשהדבר מונח לפניו שכבר נזרק הדם ועבר מעשה הזריקה אי אמרינן בדהשתא קא מתפיס או בעיקרו דהוי קודם זריקה אבל כשאמר הרי הוא כבכור ודאי דהוי בעיקרו ולכך מקרי דבר האיסור ושרי וכמו שפסק רבינו ז''ל לעיל ומאן דאסר בבכור משום דגלי קרא לה' ואע''ג דבעיקרו הוא דבר האיסור מ''מ מרבינן ליה מקרא דלה' משום דסוף סוף הוי מצוה להקדישו ומסתבר טפי לרבות הא מחטאת ואשם מהך טעמא. ועם מ''ש יעלו דברי רבינו ז''ל כהוגן לע''ד דכיון דרבינו ז''ל פסק לחומרא להך בעיא לכך בשלמים דהוי חומרא בעיקרו פסק דאסורים ובבכור דהוי חומרא לפני זריקת דמים לומר בדהשתא קא מתפיס דהיינו במה שהקדישו בפה אמרינן בדהשתא קא מתפיס דספיקא דאורייתא לחומרא ולכך פסק בבכור דלפני זריקה אסור אבל לאחר זריקה מותר בלי ספק כדכתיבנא, ולפי זה מאי דפסק רבינו ז''ל בעיקרא קא מתפיס גבי שלמים הוי משום ספיקא דאורייתא לחומרא ולא דאיפשיטא ליה הכי משום רבינא ורבא דבעו למפשט הכי כדכתב הר''ן ז''ל דאין זה הכרח דכבר דחו להו בגמרא. וגם אין להכריח מדאמרינן בנזיר פ''ד (דף כ"ב:) בלישנא בתרא איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא כלומר ברייתא דקאמרה האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה הוי אבעיא דרמי בר חמא ואיפשיטא בעיין דבעיקרו קא מתפיס דכבר כתבו התוס' דאין לדמות הנושאין להדדי דודאי גבי אשה אמרינן דעתה אמעיקרא משום דבשעת איסור חבירתה נדרה אבל דרמי בר חמא הנודר נודר בשעת היתר אחר זריקת דמים וההיא סוגיא דנזיר דמדמה הנושאים להדדי ס''ל דבעיא דרמי בר חמא הוי קודם זריקה ופליגא אסוגיא דנדרים ולא קי''ל כההיא סוגיא אלא כסוגיא דנדרים דהוי בעיא במקומה והבעיא הוי לאחר זריקה וליכא פשיטותא מההיא ברייתא דהאשה שנדרה לבעיין דאיבעיא לן אחר זריקה וא''כ לא משגחינן כלל בסוגיא דנזיר ואין להביא ראיה משם אלא נשאר הדבר בספק וקי''ל ספיקא דאורייתא לחומרא ומש''ה פסק רבינו ז''ל כך וכך כתב הר''א בנו דטעמו של רבינו ז''ל כן. וצריך שנפרש פי' ה''ד לפירוש זה ונאמר דה''פ ה''ד אילימא דאמר בהדיא לפני זריקת דמים מ''ט דמאן דשרי דכיון דמסתמא משמע דאעיקרו קא מתפיס כדכתיבנא והוא פי' מה שהיה על הסתם משמע שכוונתו לומר ה''ז כבכור אחר שנשחט וקודם שנזרק הדם שכבר הקדשתיו בפה באותה שעה שנשחט ולא בעת שנולד שעדיין לא הקדשתיו בפה נמצא שהוא מתפיס במה דהקדישו בקדושת פיו והוי דבר הנדור וא''כ לכ''ע אסור ואי שאמר בהדיא לאחר זריקת דמים מ''ט דמאן דאסר דדבר האסור מקרי דאי אזל בתר מעיקרא שהוא שעה שנולד קדוש מעצמו הוא ודבר האסור היה ואי אזלת בתר השתא דבר האסור מקרי דאי מחמת נדרו היה אסור לכל וכיון דהותר לכהנים נסתלק האיסור מחמת נדרו וכדכתב הר''ן ז''ל כאמור אלא ודאי דהיה לפני זריקת דמים ואמר הרי זה כזה ומספקא לן אי אזלינן בתר מעיקרא והתפיס בדבר האסור והוא בעת שנולד שהיה קדוש מעצמו או בתר השתא שכבר הקדישו בפה והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה ודאי דדבר האסור הוי ומותר כדכתיבנא. ולא נראה לאוקומי פלוגתא סתמא דאמר הרי עלי כבכור ולא אמר יותר דודאי משמע ליה דבעיקרו קא מתפיס והוי בעת שנולד דהוא דבר האסור וא''כ מ''ט דמאן דאסר ודחי בגמרא דאפילו שיאמר בהדיא לפני זריקת דמים לא איכפת לן דודאי בעיקרו קא מתפיס דהיינו בעת שנולד ואע''פ שבסתמא מובן אין חשש בזה שרצה לפרש דבריו ביותר וזהו טעמו של מי שמתיר ומאן דאסר אמר דקושטא הוי הכי אלא דרבי ליה קרא מלה' ומסתבר טפי לרבות הא מחטאת ואשם כיון שאח''כ בא לידי נדר שהוא מקדישו בפה. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ז''ל וישר בעיני כי הקושיות הם גדולות ועצומות. והא דכתב הטור ז''ל ביו''ד סי' רט''ו דהיכא דנדר מנבילות וטריפות והתפיס בהן דלא מקרי דבר הנדור דבעיקרו קא מתפיס לא פליג רבינו ז''ל עליו דשאני התם דלא מחית בשר קמיה:

טז יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאַנְשֵׁיהֶם עִלְּגִים וּמַפְסִידִין אֶת הַלָּשׁוֹן וּמְכַנִּין עַל דָּבָר בְּדָבָר אַחֵר הוֹלְכִין שָׁם אַחַר הַכִּנּוּי. כֵּיצַד כָּל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן כְּקָרְבָּן. הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קוֹנַם קוֹנָח קוֹנָז הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶף חֵרֶךְ הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן כְּלַל הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן:

כסף משנה יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'. בריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים וכר''י דאמר התם בעלה י' דכינויים לשון כותים הם. ומ''ש האומר הרי עלי קונם קונח וכו'. משנה שם:

יז וּכְשֵׁם שֶׁאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכִנּוּיִין כָּךְ אִם הִקְדִּישׁ בְּכִנּוּיִין הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ. וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ:

כסף משנה ומה שכתב וכשם שאוסר עצמו בכינויים כך אם הקדיש בכינויים הרי זה הקדש. הכי משמע שם בגמרא. ומה שכתב וכינויי הכינויים מותרים וכו'. שם וכבית הלל:

לחם משנה כך אם הקדיש בכנויין וכו'. הכי משמע בגמ' (דף י') דקאמר בלשון שבדו חכמים משום דלא לימא קרבן לה' הכי משמע דבהקדש נמי נאמרו הדברים ומינה לר''י דקי''ל כוותיה דהוי נמי הכי:

יח הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ לֹא יְהֵא חֻלִּין אוֹ לֹא יְהֵא כָּשֵׁר אוֹ לֹא יְהֵא דְּכִי אוֹ לֹא יְהֵא טָהוֹר הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ יְהֵא קָרְבָּן שֶׁהוּא אָסוּר. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ טָמֵא אוֹ נוֹתָר אוֹ פִּגּוּל הֲרֵי זֶה אָסוּר:

כסף משנה האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין וכו'. משנה שם לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי (לא) טהור וטמא נותר ופיגול אסור כך היא גירסת רבינו ופי' הר''ן לחולין שאוכל לך כלהו בפתחות הלמ''ד קרינן להו דמש''ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר (כדאמרינן) העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא (שהוא) דכן וקרא נמי כל צפור טהורה כלומר מותרת הילכך כי אמר לא כשר ולא דכי (ולא טהור) אלא אסור קאמר וכ''ת אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר וה''ל מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אפ''ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לחומרא דקי''ל סתם נדרים להחמיר. טהור טמא פיגול x נותר וכו' כל היכא שהוא מזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פיגול נותר ובהני לא שייך למ''ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ''ד איכא למימר דלהיתרא קא מכוין ובהני נמי אע''ג דלא אמר כ''ף הדמיון מתסרי אפילו לר' יהודה וכו' שכיון ששמו מורה איסור בלא כ''ף נמי מיתסר לכ''ע אע''ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך ביה טומאה וטהרה דתרומה נמי הוה ליה דבר האסור וכי xx מתפיס בה לא איתסר וכו' אפילו הכי כיון דאיכא למימר נמי לקדשים מכרו ה''ל סתם נדרים להחמיר: ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז''ל כדעת התוס' (דף צ"ד:) והרא''ש והטור ז''ל בסימן ר''כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול''ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת''ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז''ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת''ח אלא לא חולין דהוא בחול''ם וקשה א''כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא''ש והר''ן ז''ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא''ש ז''ל גופיה סבר דלא חולין בחול''ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול''ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא''ש ז''ל ורבינו ז''ל וסיעתם. וי''ל דכיון דלדיוקא אתא ע''כ למעט לחולין בפת''ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת''ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת''ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז''ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז''ל כתב בטור יו''ד סי' כ''ד דפירוש הרא''ש ז''ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב''ם ז''ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז''ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו:

לחם משנה מה שאוכל עמך לא יהיה חולין וכו'. עם מה שהקשה הר''א ז''ל בהשגות הוקשו דברי רבינו ז''ל אהדדי דכאן פסק כחכמים ולמטה גבי חולין שלא אוכל לך פסק כר''מ ותירץ הרב כ''מ ז''ל דסובר רבינו ז''ל דלפי המסקנא אידחייא לה סברוה דאמרו בגמ' (דף י"א) ולחולין שאוכל לך לר''מ לא איקרי מכלל לאו אתה שומע הן. ומלבד הדוחק שהרגיש הוא בעצמו שאינו מבואר בגמ' סתירת הסברוה איכא לאקשויי עליו מריש פ''ב (דף י"ג:) דהדרינן לסברת סברוה דאמרינן על מתני' ואלו מותרין חולין שאוכל לך וכן טעמא דאמר חולין שאוכל לך הא אמר לחולין שאוכל לך משמע לא חולין ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז''ל כדעת התוס' (דף צ"ד:) והרא''ש והטור ז''ל בסימן ר''כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול''ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת''ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז''ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת''ח אלא לא חולין דהוא בחול''ם וקשה א''כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא''ש והר''ן ז''ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא''ש ז''ל גופיה סבר דלא חולין בחול''ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול''ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא''ש ז''ל ורבינו ז''ל וסיעתם. וי''ל דכיון דלדיוקא אתא ע''כ למעט לחולין בפת''ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת''ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת''ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז''ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז''ל כתב בטור יו''ד סי' כ''ד דפירוש הרא''ש ז''ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב''ם ז''ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז''ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו:

יט הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ מַה שֶּׁאֹכַל לְךָ לֹא יְהֵא חֻלִּין אֶלָּא קָרְבָּן. וְכֵן אִם אָמַר הַקָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ כְּקָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר. אֲבָל הָאוֹמֵר הַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ כְּקָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ לְקָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ כָּל אֵלּוּ מֻתָּרִים. שֶׁאֵין מַשְׁמַע דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבַּע בְּקָרְבָּן שֶׁלֹּא יֹאכַל לָזֶה וְהַנִּשְׁבָּע בְּקָרְבָּן אֵינוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא יֹאכַל לוֹ קָרְבָּן:

כסף משנה האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך וכו'. שם אמתני' דלחולין שאוכל לך אסור אמרינן בגמ' (דף י"א) סברוה מאי לחולין לא חולין להוי אלא קרבן מני מתני' אי ר''מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' אלא ר' יהודה היא אימא סיפא ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום מדסיפא ר''י רישא לאו ר''י היא כולה ר''י וה''ק שר''י אומר וכו' ובתר הכי גרסינן תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר''מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כלומר דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וא''ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ה''נ ה''ק ליה לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך ושני רב אשי הא דאמר לחולין והא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן. ופי' הרא''ש נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואע''ג דאמר לקרבן בפת''ח מפרשינן כאילו אמר בחט''ף ה''נ לימא לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך ואע''ג דלר''מ כי אמר לחולין בפת''ח לא אמרינן מכלל לאו ה''מ כי מסיים שאוכל לך אבל הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא מכלל לאו דמוכח אית ליה שפיר לר''מ כי האי רב אשי אמר הא דאמר לחולין בחט''ף הא דאמר לחולין בפת''ח כלומר אי הוה אמר לחולין בפת''ח היה ר''מ אוסר דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ואהא דתניא לחולין שאוכל לך אסור כתב הר''ן קשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכינן למיתי בה ולר''מ לית ליה וכ''ת לא צריכינן בהא למכלל לאו דכיון דאמר לא חולין ע''כ קרבן הוי ליתא דהא מש''ה אוקימנא מתני' דלא כר''מ אלמא אפי' בכי הא צריכין למכלל לאו אתה שומע הן לפיכך יש מי שאומר דל''ג ליה הכא כלל עכ''ל. והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי וכו'. וליישב דברי רבינו נ''ל שהוא פוסק כר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומפני כך פסק כברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר ואעפ''כ לא נמנע מלפסוק כסתם מתני' דקתני לא חולין שאוכל לך אסור משום דס''ל ז''ל דבההיא לר''מ נמי אסור דכיון דלא הוי מה שיאכל חולין ממילא הוי קרבן דכך לי אומר לא חולין יהא כאומר קרבן יהא שהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור וכן האומר דבר זה אינו אסור ממילא משמע שהוא מותר ואין אנו צריכים לבא עליו מטעם מכלל לאו אתה שומע הן ואע''ג דמש''ה אוקימנא למתני' דלא חולין שאוכל לך אסור דלא כר''מ וכמו שהקשה הר''ן י''ל דאה''נ דמעיקרא סברו כן בני הישיבה דמתני' נמי מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא דקתני אסור ומש''ה הוה קשיא להו מתני' מני ואיצטריכו לאוקומה כר' יהודה אבל לפום קושטא דמילתא לא צריכינן לאוקומה כר''י דכר''מ נמי אתיא דכי קתני אסור לא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא אלא משום דממילא משמע וכדאשכחן בברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר''מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור כלומר שאמר לחולין בפת''ח הלמ''ד והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכינן למיתי עלה משום מכלל לאו אתה שומע הן ובהכי ניחא שלא נצטרך לדחוק ולומר שהסברוה הזה הוא משונה מכל סברוה שבגמ' דלא קיימי במסקנא והאי במסקנא נמי קאי וכמ''ש הר''ן דליתא אלא האי נמי לא קאי במסקנא ואע''פ שאינו מבואר בגמ' בהדיא סתירת הסברוה כיון דמייתי בתר הכי בסמוך ברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר''מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור ממילא משמע דליתא לסברת הסברוה ויש ידים מוכיחות לפירוש זה מדשני רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן כלומר דהא דקתני לר''מ לחולין לא אוכל לך מותר ה''מ באומר לחולין בשב''א הלמ''ד דא''א לאסור בו אא''כ תאמר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור''מ לית ליה אבל כשאומר לחולין לא אוכל לך בפת''ח הלמ''ד משמע נמי שאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. הרי בהדיא דאליבא דר''מ נמי כשאומר לחולין בפת''ח הלמ''ד משמע לא חולין יהא אלא קרבן והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכין למיתי בה מטעם מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור ומרווח ובזה נסתלקה השגת הראב''ד ועלו דברי רבינו כהוגן: וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך וכו'. משנה שם (דף י"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ומקשה בגמ' קתני קרבן שאוכל לך אע''פ שלא אמרו בכ''ף הדמיון אסור ודלא כר' יהודה דבעי כ''ף הדמיון והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן ל''ק הא דאמר הי קרבן והא דאמר הקרבן מ''ט חיי קרבן קאמר כך היא גירסת הר''ן ופי' הא דאמר הקרבן כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר. ובפ''ב (דף ט"ו:) תנן קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר כך נראה שהיא גירסת רבינו והר''ן ודלא כספרים דגרסי גבי הא קרבן שאוכל לך. ובגמרא מני מתני' ר''מ היא וכו' אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ואמר ר' אבא נעשה כאומר קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר והשתא מה שכתב רבינו וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך אסור בפת''ח הה''א גרסינן ליה וכדאוקימנא לה כדאמר הא קרבן. ומ''ש קרבן שאוכל לך אסור. דלא כר' יהודה דבעי כ''ף הדמיון. ומ''ש אבל האומר הקרבן לא אוכל לך. בציר''י הה''א גרסינן ליה וכדאוקימנא כדאמר הי קרבן. ומ''ש או כקרבן לא אוכל לך. הכי משמע מדתנן כקרבן שאוכל לך אסור משמע הא כקרבן לא אוכל לך מותר. ועוד דאפי' למ''ד מכלל לאו אתה שומע הן ליכא איסור דה''ק כקרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא כקרבן אלא יהא מותר. וא''ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך קי''ל דאסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר כלא חולין וי''ל לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה או שנדר שלא יאכל לו קרבן אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע''ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושי דלקולא משתמעי טפי דלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. ומ''ש או לקרבן לא אוכל לך מותר. היינו מאי דרמינן מתניתין בפ''ב דנדרים דאתיא כר''מ וקתני לא קרבן לא אוכל לך מותר אמתני' דפ''ק דקתני לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ושני ל''ק הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר כלומר דכי אסר ר''מ באומר לקרבן היינו באומר בשב''א הלמ''ד דע''כ ה''ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וכי קתני דלקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא קרבן בפת''ח הלמ''ד או בחול''ם הלמ''ד דהשתא ליכא למימר לפיכך לא אוכל לך והכא נקט לו רבינו בפת''ח הלמ''ד ולקמן בסמוך נקט ליה בחול''ם הלמ''ד. וא''ת הא איכא למשמע מינה מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ר''מ לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו. ומ''ש או קרבן לא אוכל לך. היינו מתני' דפ''ב דנדרים לפי גירסתו וגירסת הר''ן. ומ''ש או לא קרבן לא אוכל לך. היינו מאי דאוקימנא מאי דתנן בפ''ב דנדרים לקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא בפת''ח הלמ''ד או בחול''ם הלמ''ד דאי אמר בפת''ח הלמ''ד הוי כאומר שלא יאכל לו קרבן או שהוא נשבע בקרבן שלא יאכל לו ואי אמר בחול''ם הלמ''ד הוי כאומר לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך דלאו כלום הוא לר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ומ''ש רבינו שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן קאי לאומר הי קרבן בציר''י הה''א ולאומר לקרבן בפת''ח הלמ''ד. ומ''ש או שנדר שלא יאכל לו קרבן קאי לאומר קרבן לא אוכל לך וכן קאי לאומר לקרבן לא אוכל לך בפת''ח הלמ''ד. ואומר כקרבן לא אוכל לך ולא קרבן לא אוכל לך כבר כתבתי טעמא ולהיותו מבואר לא חשש רבינו לכתבו:

לחם משנה הקרבן שאוכל לך. דוקא בפת''ח אבל בציר''י ודאי דאינו כלום דלשון שבועה קאמר. והא דלא פי' כן רבינו ז''ל כשאמר הקרבן בציר''י לא חש לכותבו שהוא פשוט בעיניו וכ''כ הרב בעל כ''מ ז''ל בטור יו''ד סימן כ''ד. ומ''ש שם וכאן בכ''מ דרבינו ז''ל גורס במתני' דפ''ב קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל וכתב שכ''ה גירסת הר''ן ז''ל. אני בדפוסים לא ראיתי בזה חילוק גירסאות וכ''ע גרסי בפ''ב הא קרבן שאוכל מותר ומשום הכי הוצרכו לומר הי בציר''י דאי אמר שלא אוכל לך בין שיאמר הקרבן לא אוכל לך בפת''ח בין שיאמר הקרבן לא אוכל לך בציר''י ודאי דמותר דאפי' שיהא בפת''ח פירושו קרבן יהא מה שלא אוכל לך וא''כ אמאי אסור אלא החילוק הוא בין פת''ח לציר''י היכא דאמר שאוכל לך ובהדיא כתב הכי הר''ן ז''ל גבי מתני' דפ''ק דהקרבן שאוכל לך דאוקמוה בגמ' שם דהוי בפת''ח כתב שם והא דלא עריב ותני וכו' משום דהנהו תלתא דהיינו הקרבן כקרבן דוקא כי אמר שאוכל אסור אבל אמר לא אוכל שרי וכדכתיבנא וא''כ הוא לא ירדתי לסוף דעת הרב בעל כ''מ ז''ל. גם במ''ש ביו''ד בסימן הנזכר על מה שפסק רבינו לא קרבן לא אוכל לך דמותר דאע''ג דתנן בפ''ק דנדרים לא קרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר פסק ז''ל כסתם משנה פ''ב דנדרים ולא חש לההיא, איני מבין דבריו אלו דבפ''ב רמו מתני' אהדדי ותירצו דמתני' בפ''ק הוי לקרבן בשב''א ובפרק בתרא הוי לקרבן בפת''ח ולכך מותר והיינו דכתב רבינו ז''ל כאן. גם מ''ש שם דפירוש לקרבן לא אוכל לך דשרי רבינו ז''ל הוי בשב''א הלמ''ד אבל בפת''ח הלמ''ד אסר, הדברים הפוכים וט''ס הם וצ''ל דבפת''ח הלמ''ד שרי ובשב''א הלמ''ד אסר. מיהו במה שפירש שם בהא דלקרבן לא אוכל כאן בכ''מ חזר ותיקן הדברים: קרבן לא אוכל לך. פירש הר''ן ז''ל אי אמרינן דבקרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אשבועי אבל בקרבן שאוכל לך לא אמרינן דמשתבע בקרבן שיאכל לו, וכן כשאמר לקרבן שאוכל לך דקי''ל דאסור כדכתב הר''ן ז''ל בפ''ק דנדרים לא אמרינן דמשתבע בחיי קרבן שיאכל לו קרבן וכמ''ש רבינו ז''ל גבי לקרבן שלא אוכל לך דשאני התם דפשט הדברים מורה איסור דהיינו קרבן מה שאני אוכל ממך לקרבן יהיה מה שאוכל ממך אבל הכא פשט הדברים מורה היתר דאמר יהיה קרבן מה שלא יאכל דמשמע מה שיאכל לא יהיה קרבן וכדי לקיים דבריו שלא יהיו לבטלה מוקמינן להו דנשבע בקרבן והוי היתרא כיון דסוף סוף פשט הדברים מורה כדכתיבנא:

כ * חֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ הַחֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ כְּחֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ חֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הַחֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ כְּחֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

ההראב"ד חולין שאוכל לך. א''א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי הוא למעלה פוסק כחכמים דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן לפיכך לא חולין שאוכל לך אסור דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן והכא קאמר חולין לא אוכל לך מותר ומוקים לה בגמ' כר''מ דאע''ג דאיכא למשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דלרבנן אסור ולר''מ מותר ועוד למעלה למה פסק כחכמים והא קי''ל כר''מ דבעינן תנאי כפול:

כסף משנה חולין שאוכל לך וכו'. בפ''ק דנדרים (דף י"א) תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. ופי' הר''ן בשאוכל לך פשיטא דשרי ובשלא אוכל נמי נהי דאיכא למימר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין הא אוקימנא לה כר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן