הלכות נדרים - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַיּוֹם אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. שֶׁאֵינִי טוֹעֵם יוֹם אֶחָד אָסוּר מֵעֵת לְעֵת מִשְּׁעַת נִדְרוֹ. לְפִיכָךְ הַנּוֹדֵר שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ לֹא יֹאכַל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ עַד שֶׁיִּשְׁאַל לְחָכָם. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשָּׁבַע פַּעַם אַחֶרֶת יוֹם אֶחָד וְיֹאכַל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּל הָעָם יוֹדְעִים הֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין זֶה לָזֶה:

כסף משנה הנודר או הנשבע שאיני טועם היום וכו'. משנה ר''פ קונם (דף ס'). ומ''ש לפיכך הנודר שאני טועם היום וכו'. שם בגמ'. ומ''ש נדר שאני טועם יום וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא לענין איסור ולהקל לענין מלקות:

לחם משנה גזירה שמא ישבע פעם אחרת וכו'. הטור ז''ל בסימן ר''כ כתב ומיהו אם היה הנדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה א''צ התרה וטעמו משום דאמרי' בפ' קונם יין (דף ס') כמאן אזלא הא שמעתתא דרב ירמיה בר אבא כר' נתן דתניא ר' נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה וכו' ומש''ה קנסוהו רבנן דצריך שאלה וכיון שכן בנדר של מצוה שאין ראוי לקונסו א''צ שאלה אבל רבינו ז''ל לא חילק בכך ואולי שהוא סובר דרבינא לא בא להוסיף על טעמו של רב יוסף שאמר לעיל מינה דצריך שאלה גזירה היום אטו יום אחר כדפירשו הר''ן והרא''ש ז''ל אלא הוא מפרש כפירש''י ז''ל שפירש שם דרבינא פליג ארב יוסף ולית ליה גזירה אלא משום דהיכא דאמר היום איכא למימר דמעת לעת קאמר קנסוהו רבנן בנדר זה יותר מבשאר נדרים משום דעבד איסורא דר' נתן דכיון דאיכא למיתלי ולומר יום אחד מעת לעת קאמר לכך קנסוהו משא''כ בשאר נדרים דליכא שום צד לספוקי בנדרו. וכיון שרבינו ז''ל מפרש כן פסק כרב יוסף דפליג עליה דרבינא משום דלטעמו דרב יוסף מתני' איירי בכל גוונא בין בנדר רשות בין בנדר מצוה אבל לטעמו של רבינא מתני' לא הוי בנדר של מצוה וכיון דרב יוסף אוקי מתני' כולל משמע כוותיה דבסתמא מיתניא ולכך פסק כוותיה:

ב נָדַר שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאָסוּר מֵעֵת לְעֵת כְּאוֹמֵר יוֹם אֶחָד. וְאִם אָכַל אַחַר שֶׁחֲשֵׁכָה אֵינוֹ לוֹקֶה. שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שַׁבָּת זוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת. וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת. שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שַׁבָּת אַחַת הֲרֵי זֶה אָסוּר שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. אָמַר שַׁבָּת סְתָם וְלֹא פֵּרֵשׁ לֹא אַחַת וְלֹא זוֹ הֲרֵי סָפֵק וְאָסוּר שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. וְאִם אָכַל אַחַר שַׁבָּת אֵינוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה שאני טועם שבת וכו'. משנה שם שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר חדש זה אסור בכל החדש ור''ח להבא שנה זו אסור בכל השנה ור''ה לעתיד לבא שבוע זו אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר ואם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחת אסור מיום ליום. ומ''ש אמר שבת סתם ולא פירש וכו' נדר חדש סתם וכו' שאני אוכל שנה וכו'. כבר נתבאר שהוא בעיא דלא איפשטא לגבי אומר יום ומינה נילף לאינך:

ג שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה חֹדֶשׁ זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר יְמֵי הַחֹדֶשׁ. אֲבָל בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִהְיֶה מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה חֹדֶשׁ חָסֵר. שֶׁאֲנִי טוֹעֵם חֹדֶשׁ אֶחָד אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם גְּמוּרִים מֵעֵת לְעֵת. נָדַר חֹדֶשׁ סְתָם אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵעֵת לְעֵת מִסָּפֵק:

כסף משנה ומה שכתב אף על פי שהיה החדש חסר. הכי מפרש מתניתין בגמרא:

ד שֶׁאֲנִי אוֹכֵל בָּשָׂר שָׁנָה זוֹ אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִן הַשָּׁנָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם. וּבְיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מֻתָּר. וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִנְדָרִים הוּא יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי. שֶׁאֲנִי אוֹכֵל שָׁנָה אַחַת הֲרֵי זֶה אָסוּר שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. שֶׁאֲנִי אוֹכֵל שָׁנָה הֲרֵי זֶה אָסוּר שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם מִסָּפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה ומ''ש אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד וכו'. בפ''ק דר''ה (דף י"ב) תניא באחד בתשרי ר''ה לנדרים ובעי בגמרא (למאי הלכתא) לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י''ב חדש מיום ליום ואם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ''ט באלול (כיון שהגיע יום אחד באלול) עלתה לו שנה ופריך ואימא ניסן (הוי ר"ה לנדרים) ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ומ''ש ואם נתעברה השנה וכו'. משנה בפ' קונם (דף ס"ג) קונם יין שאני טועם לשנה (נתעברה השנה) אסור בה ובעיבורה וכתב הרא''ש עלה דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י''ג חודש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא בסתם השנים שהם י''ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בנ''א ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה וכך הם דברי רבינו:

לחם משנה שאני אוכל שנה אחת ה''ז אסור שנה תמימה וכו' ואם נתעברה וכו'. כ''כ הרא''ש ז''ל אע''ג דהר''ן ז''ל לא כתב כן בפ' קונם יין, ובהל' שכירות כתבתי ליישב הסוגיא של פרק קונם יין (דף ס"ג) לדברי רבינו:

ה שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה יַיִן שָׁבוּעַ זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ וּבִשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וְאֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה יַיִן שָׁבוּעַ אֶחָד אָסוּר שֶׁבַע שָׁנִים גְּמוּרוֹת מִיּוֹם לְיוֹם. אָמַר יוֹבֵל זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר שְׁנֵי הַיּוֹבֵל וּבִשְׁנַת חֲמִשִּׁים עַצְמָהּ:

כסף משנה ומ''ש יובל זה וכו'. שם (דף ס"א) איבעיא להו אמר יין שאני טועם יובל מאי שנת החמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים ופי' הרא''ש דבאומר יובל זה מיירי דאי בשאינו אומר זה בעיא דלא איפשיטא גבי אומר יום ולא אמר זה ת''ש דתניא פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקדשתם את שנת החמשים שנה שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת החמשים ואחת מכאן אמרו יובל אינו עולה למנין שבוע ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע וידוע דהלכה כרבנן:

ו * שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה יַיִן עַד רֹאשׁ אֲדָר אִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת כְּשֶׁנָּדַר אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר רִאשׁוֹן. וְאִם נָדַר עַד סוֹף אֲדָר הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד סוֹף אֲדָר שֵׁנִי. וְאִם יָדַע שֶׁהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְנָדַר עַד רֹאשׁ אֲדָר אָסוּר עַד רֹאשׁ [א] אֲדָר שֵׁנִי:

ההראב"ד שאני שותה יין עד סוף אדר הרי זה אסור עד סוף אדר שני. א''א הגרסאות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוס' ירושלמית מצאתי [ג''כ] אדר הראשון. וזו הנוסחא ערבה עלי כי איני יודע מה בין ראש אדר לסוף אדר מעתה אי לא ידע דמיעבר ראש אדר וסוף אדר דראשון קאמר לדברי הכל ואי ידע דמיעבר הא קיי''ל כר' יהודה דאמר סתם הראשון קאמר בין ראש אדר בין סוף אדר:

כסף משנה שאני שותה יין עד ראש אדר וכו'. משנה שם (דף ס"ג.) עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני כך היא גירסת רבינו והרא''ש והטור. וכתב הרא''ש דטעמא דלשני אדרים חשיב חד ירחא. והראב''ד כתב א''א הגרסות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוסחא ירושלמית מצאתי [ג''כ] אדר הראשון כו' עכ''ל. וכך היא גי' הר''ן עד ר''ח אדר עד ר''ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון וכתב דטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע. ומ''ש רבינו לחלק בין ידע שהשנה מעוברת ללא ידע, משום דדייקינן עלה במתני' בגמ' לימא ר' יהודה היא דתניא אדר ראשון כותב אדר א' אדר שני כותב אדר סתם דברי ר''מ ר''י אומר אדר א' כותב (אדר) סתם אדר ב' כותב אדר תניין אמר אביי אפי' תימא ר''מ היא הא דידע דמיעברא שתא הא דלא ידע והתניא עד ר''ח אדר עד ר''ח אדר ראשון אם היתה שנה מעוברת עד ראש (חדש) אדר שני מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן ש''מ הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא הא דלא ידע פי' דכי ידע דמיעברא שתא כי אמר אדר סתם הראשון משמע ולא השני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט וכי ידע דמיעברא כי אמר אדר סתם משמע השני. ומשמע לרבינו דהלכה כר''מ והטעם מדקאמר גמ' עלה דמתני' לימא ר' יהודה היא משמע דדחיקא מילתא לאוקומה דלא כר''מ משום דסתם מתני' ר''מ וכל היכא דאתיא דלא כוותיה הויא דוחקא וכיון דבאוקימתא דאביי אתיא כר''מ נקיטינן כוותיה כדקי''ל הלכה כסתם משנה ועוד דברייתא דמייתי לסיועיה מיתניא סתמא כר''מ כוותיה נקיטינן:

לחם משנה ואם נדר עד סוף אדר ה''ז אסור עד סוף אדר שני וכו'. כך היא גירסת רבינו ז''ל והרא''ש ז''ל והר''ן ז''ל הקשה על גירסא זו דכיון דמוקמינן למתניתין בדלא ידע דמיתעברא שתא אמאי מתסר עד סוף אדר ב' ע''כ. וקושיא אלימתא היא ונ''ל לתרץ דכיון דלהאי גירסא תרי אדר כחדש אחד חשיבי כדכתב שם הר''ן א''כ כשאומר עד סוף אדר אע''ג דנאמר דכיון לאדר ראשון וסוף אדר ראשון קאמר עדיין אינו סוף אדר ראשון בהחלט דהרי אדר שני הוא תשלום אדר ראשון דכשהוא מונה באדר שני יכול למנות לאדר ראשון כדכתב שם הר''ן ז''ל וכיון שהוא גלה דעתו שרוצה שיעבור אדר משמע דרוצה דבכל גוונא שיהא אדר בין חדש אחד בין שני חדשים יעבור כל אדר ולא עבר כל אדר אפי' ראשון אם לא עד סוף אדר שני דכולהו חדש אחד הוו אבל כשאומר ראש אדר כשאנו אומרים דהוא ראש אדר ראשון הרי נתקיימו דבריו וראש אדר הוא ומיהו אמר בהדיא סוף אדר ראשון ודאי דלא נאמר דעד סוף אדר שני קאמר כיון דכחדש אחד דמי דכיון דהזכיר ראשון ודאי למיעוטא דשני אבל כל כמה דלא הזכיר סוף חדש אדר ראשון נאמר דסוף חדש אדר שני קאמר כיון דאז עובר אדר ראשון בהחלט ובסוף אדר ראשון עדיין לא עבר אדר ראשון בהחלט. זה נ''ל טעם לגירסתם:

ז הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַפֶּסַח בֵּין שֶׁאָמַר עַד פְּנֵי הַפֶּסַח בֵּין שֶׁאָמַר עַד הַפֶּסַח אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ בִּלְבַד. וְאִם אָמַר עַד שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח הֲרֵי אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא הַפֶּסַח. אָמַר עַד הַקָּצִיר אוֹ עַד הַבָּצִיר אוֹ שֶׁאָמַר עַד שֶׁיִּהְיֶה הַבָּצִיר אוֹ הַקָּצִיר אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ:

כסף משנה האוסר עצמו בדבר עד הפסח וכו'. משנה שם (דף ס') עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד פני הפסח ר''מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר אסור עד שיצא ובגמ' (דף ס"א) למימרא דר''מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא כלומר דעד פני יש במשמעו ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ואיכא למימר עד בפני הפסח והיינו עד שיצא וקאמר ר''מ עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר המבורר לקרות פני הפסח היינו כשיגיע ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק ורמינהי מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכו' א''ר חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השטה והתניא (זה הכלל) כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני ר''מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע וסובר רבינו דכיון דמהפכינן להו וקי''ל ר''מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי נקטינן באומר עד פני הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע ואע''ג דבקידושין פרק האומר (דף ס"ד) רמינן הני תרתי מתני' אהדדי ומסקינן התם לעולם לא תיפוך דבמתני' לאו במעייל נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר''מ סבר עד פני עד קמי פיסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פיסחא משמע ולפום ההיא סוגיא מתני' כדקיימא קיימא ור' יוסי סבר עד שיצא אפ''ה כיון דהך סוגיא איתמרא בסוגיא דנדרים משמע דאיכא למיסמך עלה לענין נדרים טפי מההיא סוגיא דהתם דלא בדוכתה אתמר. זהו דעת רבינו ושלא כדעת הרמב''ן והרא''ש שפסקו כסוגיא דהתם דלא תיפוך וכר' יוסי דאמר דעד פני אסור עד שיצא: אמר עד הקציר וכו' זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'. ג''ז משנה שם (דף ס"א):

ח זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְנָדַר עָדָיו אֵין אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. וְאִם נָדַר עַד שֶׁיִּהְיֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ זְמַן קָבוּעַ כְּגוֹן זְמַן הַקָּצִיר וְהַבָּצִיר בֵּין שֶׁנָּדַר עָדָיו בֵּין שֶׁנָּדַר עַד שֶׁיִּהְיֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ:

ט הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַקַּיִץ הֲרֵי אָסוּר עַד שֶׁיַּתְחִילוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ לְהַכְנִיס כַּלְכָּלוֹת תְּאֵנִים. עַד הַקָּצִיר עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לִקְצֹר קְצִיר חִטִּים אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעוֹרִים. פֵּרֵשׁ וְאָמַר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיִּכְפְּלוּ הָעָם רֹב הַמַּחְצְלָאוֹת שֶׁבַּמֻּקְצֶה שֶׁמְּיַבְּשִׁין עֲלֵיהֶם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָם גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים הַכּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ שֶׁל נוֹדֵר:

כסף משנה האוסר עצמו בדבר עד הקיץ וכו' עד אבל לא קציר שעורים. גם זה משנה שם (דף ס"ב:) ופירש הר''ן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם: פירש ואמר עד וכו'. ג''ז משנה שם (דף ס"א:): הכל לפי מקום של נודר וכו'. משנה וברייתא שם (דף ס"ב:):

לחם משנה עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים וכו'. כתב הטור ז''ל בסי' ר''כ ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו וכ''כ הרא''ש ז''ל בפירושו וקשה דמ''ש מהיכא דנדר מן השמן דאמרי' לעיל דרובן מסתפקין באותו המקום משמן שומשמין או זית ומיעוטן באחר דאסר נפשיה בתרוייהו ולא אזלינן בתר רובא י''ל דכבר כתבתי לעיל דהתם אפשר לומר דעל תרוייהו כיון שכן נעמיד דבריו כולל בכל גוונא מכח הסתם אבל הכא דחד קציר אמר דאי אמר קציר שעורים ודאי דלא אמר חטים ואי אמר חטים ודאי דלא אמר שעורים דכיון דאסר נפשיה עד קציר של חטים שהוא מאוחר מכ''ש שאסר נפשו מקציר שעורים דבכלל מאתים מנה ומה לו להזכיר קציר שעורים וכיון דחד קציר אמר ודאי אמרינן דלשעורים כיון שבאותו המקום רובו קציר שעורים: שמייבשין עליהם תאנים וענבים וכו'. ודאי דא''צ להמתין אלא שיוכפלו רוב המקצועות של תאנים וא''צ להמתין לענבים וכת''ק ומה שהזכיר רבינו ז''ל ענבים הוא להודיענו דהמחצלאות ההן דרכן לייבש עליהם התאנים וענבים:

י כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּדַר בְּבִקְעָה וְאָסַר עַצְמוֹ בַּדָּבָר עַד הַקַּיִץ וְעָלָה לָהָר אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בַּקַּיִץ שֶׁל מָקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ עַתָּה אִם הִגִּיעַ אִם לֹא הִגִּיעַ. אֶלָּא בַּקַּיִץ שֶׁל מָקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ וְעָלָיו הוּא סוֹמֵךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יא * הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַגֶּשֶׁם. הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד זְמַן הַגְּשָׁמִים שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. הִגִּיעַ זְמַן הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בֵּין יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּין לֹא יָרְדוּ. וְאִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אָמַר עַד הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים. וְהוּא שֶׁיָּרְדוּ מִזְּמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְקוֹמוֹת הַסְּמוּכִין לָהּ מִכ''ג בְּמַרְחֶשְׁוָן וְאֵילָךְ. וְאִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁהֵם כְּמוֹתָהּ:

ההראב"ד האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו' שהוא ר''ח כסליו. א''א יראה לי כי יש כאן שבוש והיה לו לומר עד הגשם זמן הגשם שהוא י''ז במרחשון כר' יוסי בין ירדו בין לא ירדו ואי אמר עד הגשמים אסורין עד שירדו גשמים מזמן רביעה שנייה שהיא מכ''ג במרחשון:

כסף משנה האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו'. שם במשנה עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב''ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמ' א''ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר. פירוש רשב''ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה אע''פ שלא ירדו גשמים. מחלוקת עד הגשמים דגשמים משמע לת''ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוטן שנים אבל עד הגשם לשון זמן ואפליגו תנאי בזמן הרביעה ורבינו נראה שהוא פוסק כר' יוסי דאמר רביעה ראשונה היא בי''ז במרחשון ושניה בכ''ג בו ושלישית בר''ח כסליו ומפרש דר' זירא ה''ק מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע עד שירדו גשמים ממש וגם משמע שירדו מרביעה שניה ואילך דגשמים לשון רבים הוא ומיעוטן שנים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר לשון דעד הגשם משמע עד שיגיע זמן הגשם ואע''פ שלא ירדו גשמים וזמן הגשם דמהני אפילו לא ירדו היינו שהגיע זמן אחרון שלהם דהיינו זמן רביעה שלישית ומיהו אם ירדו גשמים אפילו ברביעה ראשונה סגי דכך חשיב ירדו מרביעה ראשונה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית ולא ירדו: והראב''ד כתב א''א יראה לי שיש כאן שיבוש והל''ל עד הגשם וכו'. ובעל מ''ע כתב שספר מוטעה בא ליד הראב''ד ואילו בא לידו הנוסחא הנכונה שהיא הכתובה בספרים שלנו לא היה משיגו. וכתב כן לפי שחשב שלא השיגו הראב''ד אלא על סוף דבריו ולא על תחלתן. והדבר ברור שאם היה מבין בעל מ''ע דברי הראב''ד לא היה כותב כן כי דבר פשוט הוא שעל תחלת דבריו הוא משיג משום דהא דא''ר זירא אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר משמע ליה להראב''ד דהיינו לומר דעד הגשם משמע עד זמן הגשם בין ירד בין לא ירד וגם משמע עד זמן הגשם הראשון דהיינו רביעה ראשונה וכמו שפירשו המפרשים ואילו רבינו כתב דבלא ירדו גשמים אסור עד ר''ח כסליו שהיא רביעה שלישית לרבי יוסי ובהגיע זמן רביעה ראשונה אלא א''כ ירדו גשמים ולכן כתב דיש כאן שיבוש שמן הראוי הוה ליה להתיר בהגיע זמן רביעה ראשונה בין ירדו גשמים בין לא ירדו. ומה שסיים הראב''ד ואם אמר עד הגשמים אסורים עד שירדו גשמים וכו' סיומא דלישנא נקט ואזיל ולא להשיג עליו בא. א''נ אפשר שהוא משיג עליו למה כתב והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהיא בא''י ומקומות הסמוכים לה וכו' דמשמע דדוקא בנודר בא''י דוקא קאמר אבל לא בנודר בח''ל והראב''ד סובר דבכ''מ הולכים אחר רביעה דא''י ומ''מ שוים רבינו והראב''ד דהלכה כרבי יוסי בענין זמן הרביעיות וכן בדין דהא הלכתא כוותיה לגבי ר' יהודה ועוד דבפ''ק דתעניות (דף ו') איפסיקא בגמ' הלכה כר' יוסי בהא. ומ''מ יש לתמוה למה פסקו כת''ק ולא כרשב''ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו. וי''ל שהטעם מדא''ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים וכו' וההיא לת''ק איצטריך וכיון דר' זירא פירש דברי ת''ק משמע דהלכתא כוותיה: ומ''ש ואם פירש ואמר עד שיפסקו הגשמים וכו'. שם במשנה וכר''י לגבי ר''מ:

לחם משנה האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו'. נ''ל דטעמו של רבינו ז''ל שהוי כל כך ירידה של גשם ברביעה ראשונה כמו הגיע זמן רביעה ג' וירדו ממש משום דשם (דף ס"ב:) אמרינן מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר דמשמע פשטה דהחילוק בין הגשמים לגשם דגשמים צריך ירידה ממש ובגשם לא בעי אלא זמן ירידה וכפירוש ראשון שפירש הר''ן ז''ל דלפירוש בתרא דהר''ן ז''ל דאתא לומר דעד הגשם הוי עד זמן רביעה ראשונה לא היה לו לומר עד זמן גשמים קאמר אלא עד זמן רביעה ראשונה אלא ודאי פירוקא קמא עיקר וכיון שכן הוקשה לו לרבינו ז''ל מה שהקשה הר''ן ז''ל דהיכי משתמע עד הגשם טפי ירידה ממש מהיכא דאמר עד הגשמים ולתרץ זה סובר רבינו ז''ל דמשמע ליה לגמרא דכיון דזה לא הקפיד אלא לירידת גשם בעולם שהרי הוא הזכיר גשם לשון יחיד ומשמע אפי' ברביעה ראשונה א''כ אין דעתו של זה להחמיר על עצמו אלא להקל על עצמו וכיון שכן דינא דעבר כל זמן ירידת הגשמים ראוי להקל עליו ונאמר שדי בכך אבל כשאמר גשמים שרצה להחמיר על עצמו והזכיר בלשון רבים דבעי רביעה שניה א''כ אנו נחמיר עליו דבעינן ירידה ממש, זה נראה קצת טעם לרבינו ז''ל. ומה שפסק כאן כר' יוסי ברביעיות ובהלכות תעניות פסק בהפך שם הארכתי: עד שיעבור הפסח בא''י וכו'. מחלוקת ר''מ ור' יהודה בפ' קונם (שם) דלר''מ בעינן עד שיעבור ניסן ואם נאמר דתלי פלוגתייהו במאי דקאמר ר''מ במס' תעניות (דף ה') עד מתי שואלים את הגשמים ר''מ אומר עד שיצא ניסן ומפני כך א''ר מאיר ג''כ כאן דבעינן עד שיצא ניסן וכדפירש''י ז''ל בפ' קונם יין וכ''נ לכאורה קשה על רבינו ז''ל דהוא פסק בהל' תעניות דעד שיעבור ניסן שואלים את הגשמים וכאן למה פסק עד שיעבור הפסח אלא צ''ל לרבינו ז''ל דלא תליא הא בהא:

יב מִי שֶׁהִדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ בְּמַרְחֶשְׁוָן וְאָמַר לָהּ שֶׁאֵין אַתְּ נֶהֱנֵית לִי מִכָּאן וְעַד הַפֶּסַח אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ מֵהַיּוֹם וְעַד סֻכּוֹת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵהָנוֹת לוֹ מִיָּד גְּזֵרָה שֶׁמָּא תֵּלֵךְ. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וַהֲרֵי הוּא מְהַנֶּה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַפֶּסַח הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. * עָבַר הַפֶּסַח אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְהֹג חֻלִּין בְּנִדְרוֹ וּלְהַנִּיחָהּ שֶׁתֵּלֵךְ וְתֶהֱנֶה. אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ אִסּוּר עַד הֶחָג כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וְאַף עַל פִּי שֶׁתָּלָה הַנֵּדֶר בְּאִסּוּר זְמַן שֶׁעָבַר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם הָלְכָה אַחַר הַפֶּסַח אֵינָהּ אֲסוּרָה מִלֵּהָנוֹת לוֹ:

ההראב"ד עבר הפסח אע''פ שעבר התנאי וכו' ולהניחה שתלך ותהנה אלא נוהג בה איסור. א''א חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן דאפילו רב יהודה דמחמיר ועליה מקשינן ממתני' מתרץ להאי בל יחל דאי אתהני קודם הפסח קאמר אבל לאסור בהנאתו בדלא הלכה לפני הפסח לא אמר אלא ודאי אי נהנית לו קודם הפסח חייב למנעה מלילך לבית אביה עד החג כדי שלא יחול עליו בל יחל למפרע:

לחם משנה ואם הלכה לפני הפסח וכו'. דברי רבינו ז''ל תמוהים כמו שתמה עליו הטור והר''א ז''ל, והרב כ''מ דחק עצמו ליישב דברי רבינו ז''ל ופירש שני דרכים והדרך הראשון דחאו ופירש עצמו לדרך אחרת וגם הוא דחוק וכמ''ש הוא עצמו בסימן ר''כ שכתב דנ''ל לדחוק ליישב דבריו. ונ''ל לתרץ על דרך זה ליישב דברי רבינו ז''ל דבפ' ואלו מותרין (דף ט"ו) כשהקשו לרב יהודה אמר שם אימא סיפא אחר הפסח בבל יחל דברו ואי לא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאיתהני אלמא מתהני ותיובתא דרב יהודה תירצו כי קתני דאי איתהני ה''ז בבל יחל דברו והקשו שם בתוס' פשיטא דאי איתהני קודם הפסח והלך אחר הפסח דעובר בבל יחל ותירצו שם קושיא זו. עוד הקשה הר''ן ז''ל כי האי גוונא בסיפא דמתני' דקאמרה הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח פשיטא דמותרת לילך מאי קמ''ל ותירץ שם הר''ן ז''ל דסד''א כיון דאי הלכה קודם הפסח ועברה על תנאה אי שרית לה להלך אחר הפסח לא תזכור שעברה על התנאי וניחוש דילמא אתיא לאתהנויי ונגזור ההליכה אטו ההנאה קמ''ל וכי האי גוונא נ''ל שמתרץ רבינו ז''ל ברישא דמתני' למה שהקשו התוס' ז''ל פשיטא דקמ''ל מתני' דאם היא נתהנית קודם הפסח אסורה ליהנות אחר הפסח דאי שרית לה ההנאה אתא לילך ולא תזכור הנאה ואם תלך נמצא שעברה למפרע על מה שנהנית קודם הפסח ואית לן למעוטי ההנאה אטו ההליכה אע''ג דבסיפא לא גזרינן ההליכה אטו ההנאה כדכתב הר''ן ז''ל היינו משום דההנאה הוא האיסור ומזדהר איניש טפי כדרב יהודה אבל ההליכה שהיא התנאי לא זהיר כולי האי ואי שרית ליה ההנאה אתי למשרי ההליכה ולהכי שרי ליהנות אחר הפסח ומתרצה קושיא דהקשו התוס' ז''ל פשיטא דטובא אשמעינן דאחר הפסח אסור אפילו ההנאה משום ההליכה והשתא מאי דקאמר רבינו ז''ל עבר הפסח שאסור לילך וליהנות הוא היכא שנהנית קודם הפסח דאם תלך אחר הפסח נמצא דעובר למפרע בבל יחל וגזרו ההנאה אטו ההליכה אבל היכא שלא נהנית קודם הפסח ודאי דמותר לילך וליהנות אחר הפסח דאין כאן איסור כלל אפי' שתלך וליכא למגזר הנאה אטו ההליכה. ומ''ש רבינו ז''ל ואם הלכה אינה אסורה ליהנות לו הוא משום דכיון דאנו גוזרים ההנאה אטו ההליכה כיון דכבר הלכה ועברה ודאי דמותרת ליהנות דאין כאן גזירה כלל ובאו כל דברי רבינו ז''ל על נכון. ועל מ''ש הר''ן ז''ל דרבינו ז''ל סובר דהיכא דהלכה לפני הפסח והוא מהנה אותה דהוא לוקה ולא היא כתב הרב כ''מ ז''ל דאינו כן דרבינו ז''ל סבור דאף היא לוקה ורבותא אשמעינן שאם ההנה בידים אף הוא לוקה. ואין נ''ל כן דבהדיא כתב רבינו ז''ל לעיל בריש פ''ה דהיכא שראובן אוסר נכסיו על שמעון ונהנה שמעון לוקה שמעון וכבר הארכתי על זה שם:

יג אָמַר לָהּ שֶׁאֵין אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ עַד הַפֶּסַח אֲסוּרָה לֵהָנוֹת מִיָּד. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָתוֹ עַד הֶחָג וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח:

כסף משנה (יב-יג) מי שהדיר את אשתו במרחשון וכו'. משנה פרק הנודר מן הירק (דף נ"ז) שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח לאחר הפסח בלא יחל דברו שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח. ופירש הרא''ש לאחר הפסח בלא יחל דברו אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח. ובפ' ואלו מותרים (דף ט"ו) אהא דא''ר יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר מותיב מרישא דמתני' דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הלכה אין לא הלכה לא ומשני הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא והדר מותיב מדקתני סיפא אחר הפסח בלא יחל דברו ואי דלא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאיתהני אלמא מתהני כלומר אלמא מותר ליהנות ומשני אי דאיתהני ה''ז בבל יחל דברו כלומר אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח ה''ז בבל יחל ופסקו הפוסקים הלכה כרב יהודה וא''כ נקיטינן מתני' כדאוקימנא אליביה וכן הם דברי רבינו: ועל מ''ש רבינו עבר הפסח אע''פ שעבר התנאי ה''ז אסור לו לנהוג חולין בנדרו וכו'. כתב עליו הטור ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח הילכך אחר הפסח מותרת ליהנות לו עכ''ל: והראב''ד כתב וז''ל א''א חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן וכו'. כלומר דאוקימנא בגמ' דהא דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו דוקא בשעברה ונהנית קודם הפסח דאז אם תלך אחר הפסח בלא יחל דברו אבל אם לא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח. ולתרץ זה היה נ''ל דאה''נ שדעת רבינו שאפי' לא נהנית קודם הפסח אסורה לילך וליהנות אחר הפסח והיינו דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו וכ''נ מדבריו בפירוש המשנה וטעמא משום דכיון דזמן משך השבועה שלא תלך לבית אביה עד החג בכל ההוא זימנא אסורה לילך וליהנות והא דמוקי לה בגמרא דאי איתהני והיינו לפום מאי דס''ד דמקשה דכל היכא דלא איתהני מקמי פיסחא לא איתסר ליה אבל קושטא דמילתא דאפי' לא איתהני מקמי פיסחא נמי אסורה אחר הפסח לילך וליהנות. אבל קשה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולא פירש דקושטא דפירושא דמתני' הוא כדמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא''כ מאי האי דמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא''כ מאי האי דמסיים בה רבינו פה ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: ולכן נראה דרבינו מודה ודאי דהיכא דלא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח והכא כשנהנית קודם הפסח עסיק וה''ק עבר הפסח אע''פ שהלך התנאי ה''ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, פי' אסור להניחה שתלך ותשאר בהנאתה שנהנית קודם הפסח שנמצא שעובר למפרע אבל ליהנות אחר הפסח מותר אפי' נהנית קודם הפסח והלכה אחר הפסח שנמצא שעבר על לא יחל מ''מ מותרת ליהנות אחר הפסח דהנאה זו כיון דלא מציא מתיא לידי איסורא כלל דהא לא הדירה אלא עד הפסח מותר וזהו שכתב ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: ואהא דאמרי' הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח ולוקה כתב הר''ן (ולוקה כלומר) לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה וכו' אבל הרמב''ם כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר גבי יש מעילה בקונמות וכו' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסיר עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר עבר דאף על גב דכתיב לא יחל לא יוחל הדבר קאמר וראיה מדאמרינן בפרק יוצא דופן לפי שמצינו שהשוה את הקטן לגדול לאיסור בל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים אין לוקין על הקדישו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע''ג דלא אמר (מידי הלכך כי אמרי') ולוקה אאשה קאי עכ''ל. וי''ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה ולא איצטריך למימר אלא אתא לאשמועינן שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה ואף על גב דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והוא המיחל דברו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן