הלכות נדרים - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות נדרים - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם אוֹ הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנָיָתִי נֶאֱסַר עַל שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּהָנֶה בִּרְאוּבֵן. וְאִם עָבַר וְנֶהֱנָה אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר שִׁמְעוֹן כְּלוּם. וּמֻתָּר לִרְאוּבֵן לֵהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַר עַצְמוֹ בַּהֲנָיָתוֹ:

כסף משנה ראובן שאמר וכו'. משנה פ''ה דנדרים (דף מ"ז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים. ומ''ש ואם עבר ונהנה אינו לוקה:

לחם משנה ואם עבר ונהנה אינו לוקה וכו'. מדברי רבינו ז''ל שכתב לקמן בפרק עשירי גבי מדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כתב שם ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח ה''ז לוקה נלמוד כאן דאם ראובן זה ההנהו בעצמו לוקה משום לא יחל דברו. והר''ן ז''ל בפרק ואלו מותרין (דף ט"ו) פליג על רבינו ז''ל וסובר בהפך שכתב שם גבי הלכה היא עד הפסח דהיא לוקה והוא אינו לוקה. והקשה לרבינו ז''ל למה שכתב דאם ההנהו הוא לוקה ממאי דאמרינן בפרק אין בין המודר (דף ל"ה) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל, ורבינו יתרץ לזה דאי אמרינן התם הכי הוא גבי מעילה דקונמות דאיכא מאן דאמר דלית מעילה בהו הילכך אפי' למ''ד דאית בהו מעילה כי הקדש מסתייה דנאמר דהיכא דהוי כי הקדש דאסירא עליה ימעול אבל היכא דלא אסירא עליה לא ימעול וא''כ אין ללמוד ממעילה למלקות וכן נראה שם מדברי הרא''ש ז''ל שפירש שם הא לא אסירא עליה ולא מצינו מעילה בדבר המותר לו ע''כ. וא''כ נאמר דדוקא גבי מעילה אמרינן אבל גבי מלקות כיון דהוא הדירה והוא עצמו ההנהו הרי עבר בבל יחל ואמאי לא ילקה, ובמאי דקאמר רבינו ז''ל דהמודר אינו לוקה הקשה לו מפרק יוצא דופן וכו':

ב אָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי אַתָּה עָלַי חֵרֶם אוֹ הֲרֵינִי אָסוּר בַּהֲנָיָתְךָ הֲרֵי נֶאֱסַר רְאוּבֵן מִלֵּהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן וְאִם נֶהֱנָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי חִלֵּל דְּבָרוֹ וְשִׁמְעוֹן מֻתָּר בַּהֲנָיַת רְאוּבֵן. אָמַר לוֹ הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם וְאַתָּה עָלַי אוֹ הֲרֵינִי אָסוּר בַּהֲנָיָתְךָ וְאַתָּה אָסוּר בַּהֲנָיָתִי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין זֶה בָּזֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ג רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי פֵּרוֹת פְּלוֹנִי אֲסוּרִין עָלֶיךָ. אוֹ הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנָיַת פְּלוֹנִי אֵין זֶה כְּלוּם. שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עָנָה שִׁמְעוֹן אָמֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך וכו'. פ''ה דנדרים (דף מ"ז:):

לחם משנה ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורין וכו'. בהדיא אמרינן בפ' השותפין (דף מ"ז) גבי בעיא דרמי בר חמא אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו:

ד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כִּכָּרִי זוֹ אֲסוּרָה עָלֶיךָ אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו. מֵת וְנָפְלָה לוֹ בִּירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ אַחֵר בְּמַתָּנָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ אֶלָּא כִּכָּרִי וַהֲרֵי אֵינָהּ עַתָּה שֶׁלּוֹ:

כסף משנה האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'. יש ללמוד כל זה מדתנן בפ''ה דנדרים (דף מ"ו) האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאיני נכנס שדה זו שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור:

לחם משנה האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל יש ללמוד כל זה מדתנן בפ''ה דנדרים האומר לחבירו קונם וכו', ואין צורך דמ''ש ככרי זו אסורה עליך וכו' הוא בפרק אין בין המודר (דף ל"ד:) בעיא דבעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ואמר ליה פשיטא דאסור. ומ''ש מת ונפלה לו בירושה או שנתנה לו אחר במתנה וכו', שם הקשו מברייתא דהשאילני פרתך וכו' ותירצו שנתנה לו ע''י אחר משמע דהיכא דניתנה לו במתנה ע''י אחר מותרת:

ה אָמַר לוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ וְלֹא אָמַר לוֹ פֵּרוֹתַי. אַף עַל פִּי שֶׁמְּכָרָן אוֹ שֶׁמֵּת וְנָפְלוּ לְאַחֵר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו. שֶׁהָאוֹסֵר דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד. אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר נְכָסַי אוֹ בֵּיתִי אוֹ פֵּרוֹתַי וְכַיּוֹצֵא בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁהֲרֵי לֹא אֲסָרָן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ:

לחם משנה ומ''ש אמר לו פירות אלו אסורים עליך וכו'. בפרק אין בין המודר (דף מ"ב) גבי המודר הנאה לפני שביעית וכו' רב ושמואל ור' יוחנן ור''ל אמרינן במסקנא (שם ע"ב) דלא פליגי דרב ושמואל קאמרי בנכסים אלו דאוסר אפילו לכשיצאו מרשותו ור''י ור''ל אמרי דהיכא דאמר נכסי אינו אוסר לכשיצאו מרשותו ובפ' השותפין (דף מ"ז) בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או שמכרו לאחר מהו אדם אוסר וכו' ופשטוה מהא דהאומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי ומת יירשנו בחייו ובמותו (ומת) לא יירשנו וכו'. והרא''ש ז''ל סובר דבעיא נמי איירי דקאמר בחייו ובמותו אבל אם לא אמר כן אינו נאסר והר''ן ז''ל סובר דאפילו לא אמר בחייו ובמותו איירי הבעיא ואם מת או מכרו לאחר הרי אלו אסורין וזה דעת רבינו ז''ל שכתב אמר לו פירות אלו וכו' ולא הזכיר שאמר בחייו ובמותו ומחלוקתם תלוי בסוגיא דפרק אין בין המודר דר''י ור''ל ורב ושמואל שהזכרתי למעלה והדברים ביאר יפה בב''י ז''ל טור י''ד סימן רי''ז. הטור כתב שם וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת ומכרו לאחר אסור שאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא ברשותו לכשיצא מרשותו וכגון שפירש בחיי ובמותי ע''כ. ופשט דבריו מורים כדברי אביו הרא''ש ז''ל וכן כתב שם הרב ב''י ז''ל. וקשה טובא חדא מה שהקשה הרב ב''י במה שכתב קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר ע''כ איירי שאמר בחיי ובמותי וכיון שכן למה מותר הא הטור ז''ל אית ליה דהיכא דאיכא תרי לישני דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא כמו שהקשה הרב ב''י ז''ל שנראה מדברי רבינו ז''ל גבי לביתך זה. ותו קשיא טובא גבי ככרי זה אסורה עליך כתב מת ונפלה לו בירושה או שנתנו לאחר מותרת לו שלא אמר לו אלא ככרי ועתה אינה שלו דלמה תלה הטעם משום דלא אמר אלא ככרי אפילו שיאמר ככר זה כיון דלא אמר בחיי ובמותי אינו נאסר היכא דנתנו לאחר במתנה לדעת הטור ז''ל. ואני תמיה על הרב ב''י ז''ל שכתב שם שהטור ז''ל הוה מצי למנקט דיניה אפילו בככר זה מטעמא דכתיבנא אלא שלא רצה לשנות מלישנא דגמ' דאיך אפשר לומר כן כיון דתלה הטעם משום דלא אמר אלא ככרי כדכתיבנא משמע בהדיא דהיכא דאמר ככר זה אסור היכא שנתנו לו במתנה. ותו קשיא כיון דרבינו ז''ל אית ליה גבי ביתך זה דאנו תופסים לחומרא משום דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון למה כתב גבי ככרי זה דמשום דאמר ככרי היא מותרת הא מ''מ אמר זה ותפוס לשון אחרון דומיא דביתך זה ואם היינו אומרים כדברי הרב ב''י ז''ל דגבי ככרי זה צריך שיאמר בחיי ובמותי כדי לאסור חבירו הוה ניחא אבל מדקאמר שלא אמר אלא ככרי אי אפשר לומר כן כדכתיבנא. לכן נ''ל לומר דהטור ז''ל אית ליה כדברי רבינו ז''ל ומשום הכי כשהתחיל דבריו ואמר וכן אם אמר ראובן קונם בית זה שאתה נכנס בו לא הזכיר בחיי ובמותי אלא בסוף דבריו הזכירו ושיעור דבריו כך, היכא דאמר בית זה הוא אוסר על חבירו אפילו שיצא מרשותו דאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא ברשותו, כלומר כשהזכיר בדבריו שהוא ברשותו כגון שאומר פירותי או נכסי וכו' אע''פ שהזכיר שהוא ברשותו מ''מ כיון שהזכיר לבסוף בחיי ובמותי סגי ואם כן כאן שלא הזכיר בתחלת דבריו ביתי אלא בית זה סתם יכול לאסור אפילו שלא יזכיר בחיי ובמותי. כן נראה לדחוק לשונו כדי ליישב דבריו והשתא א''ש מה שכתב גבי ככרי אסורה עליך וכמו שכתב רבינו ז''ל והא דגבי ביתך זה תופס הטור ז''ל לחומרא וגבי ככרי זה תופס לקולא נראה דאית ליה החילוק שחילק הר''ן ז''ל בפרק אין בין המודר דיש חילוק בין היכא דאוסר הנודר עצמו עליו הדבר להיכא דאוסר על אחר דהיכא דאוסר על עצמו אמרינן דאוסר בכל גוונא אבל היכא דאוסר על חבירו צריך שיפרש דבריו ומשום הכי דחה שם הדוחה דשאני גבי האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי שהזכיר שם בחיי ובמותי, וחילוק זה אית ליה לטור ז''ל לענין ביתך זה דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון היכא דהנודר עצמו אסר עליו אמרינן דאזלינן לחומרא אבל היכא דאסר על אחר צריך שיפרש דבריו. ועם זה ג''כ אפשר דרבינו ז''ל יודה לטור ז''ל במה שכתב גבי לביתך זה אע''ג דכתב גבי ככרי זה ופירות אלו דאזלינן בתר לישנא קמא לקולא דיש הפרש בין אוסר על עצמו לאוסר על אחרים ולא נאמר דפליג רבינו ז''ל על הטור ז''ל גם בזה כמ''ש ג''כ שם הרב ב''י ז''ל ביו''ד סי' רי''ו ונמצאו דברי הטור ורבינו ז''ל שוים לפי מה שכתבתי:

ו הָאוֹמֵר לִבְנוֹ הֲרֵי אַתְּ אָסוּר בַּהֲנָיָתִי. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ. שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר נְכָסַי עָלֶיךָ אֲסוּרִין. אָסַר עָלָיו הֲנָיָתוֹ וּפֵרֵשׁ בֵּין בְּחַיַּי בֵּין בְּמוֹתִי אִם מֵת לֹא יִירָשֶׁנּוּ. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ נְכָסִים אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ:

כסף משנה האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי וכו'. משנה בפ' הגוזל קמא (דף ק"ח:) האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי (אם) מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לו לוה ובע''ח באים ונפרעים. וכתב הר''ן בפ''ה דנדרים והוי יודע דכי תנן (דף מ"ז) אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא דההיא מתני' ויתן לבניו ולאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנם לבניו או לאחיו והיאך בע''ח באים ונפרעים אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהם כשאר יורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ולאו דוקא וכ''ת היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו בשלמא לוה ובע''ח באים ונפרעים שפיר דבע''ח לאו מדעתיה קא מיפרעי דלהוי פורע חובו מאיסורי הנאה דבכה''ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי (מנכסי חבירו) הוא היינו כשאחר פורע שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל אלא בע''כ ב''ד מגבים להם ואע''ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חבירו. ויש לומר דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכה''ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכ''כ הרמב''ם (בפרק ה') שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאה הרמב''ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו' לוה ובע''ח באים ונפרעים ואמרינן עלה בגמ' וצריך שיאמר זה גזל אבא עכ''ל. ולענ''ד נראה שאע''פ שיתנם להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נתנו להם והם ג''כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הילכך אין לו עליהם טובת הנאה ומש''ה שרי:

ז * אָסַר בְּנוֹ בַּהֲנָיָתוֹ וְאָמַר אִם יִהְיֶה בֶּן בְּנִי זֶה תַּלְמִיד חָכָם יִקְנֶה בְּנִי זֶה נְכָסַי כְּדֵי לְהַקְנוֹתָן לִבְנוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְיִהְיֶה הַבֵּן אָסוּר בְּנִכְסֵי הָאָב וּבֶן הַבֵּן מֻתָּר בָּהֶן אִם יִהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה:

ההראב"ד אסר בנו בהנייתו וכו' ובן הבן מותר בהן אם יהיה (הבן) ת''ח כמו שהתנה. א''א ומה צריך לתנאו והלא בלא תנאי אנו אומרים יתן לבניו או לאחיו ולא הוצרכו אלא לומר אם נאמר קנה על מנת להקנות קנה או לא או אם יוכל אדם למשכן אותו באותן נכסים או לא אבל אם יאסר בנו באותן נכסים לא הוצרכו לומר שאינו נאסר כלל:

כסף משנה ומ''ש רבינו אסר בנו בהנייתו ואמר אם יהיה בן בני זה ת''ח וכו'. בפ''ה דנדרים (דף מ"ח:) ההוא גברא דה''ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתני כלומר שהיה גונב אגודות של פשתן אסרינהו לנכסיה עליה אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הוי בר בראי צורבא מרבנן ליקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה. ופסקו הרא''ש והר''ן דסודרא קני על מנת [להקנות] הוא דהא דאמר רב אשי מאן לימא לן וכו' דחויא בעלמא הוא דהא איהו גופיה סבר בפירקא קמא דקידושין כרב נחמן בהא ומכל מקום בהאי עובדא דשמיט כיפי נראה דלא קני מאידך טעמא דיהיב רב אשי לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למריה. אבל רבינו פוסק גם בזו כרב נחמן וכתב הר''ן דמשמע דס''ל ז''ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחיה היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה דחויי קא מכוין לאו לאיפלוגי עליה: וכתב הראב''ד ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה. א''א ומה צריך לתנאו וכו'. ואני אומר דברי הראב''ד דברים פשוטים הם וצריך לדחוק ולומר שמ''ש רבינו אם יהיה ת''ח כמו שהתנה לאו למימרא שאם לא יהא ת''ח יהא אסור בהם אלא היינו לומר שאם יהיה ת''ח יזכה בהם הוא ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים או לפרעם בחובו והוי כאילו אמר ובן הבן יזכה בהם אם יהיה ת''ח כמו שהתנה אלא דאיידי דנקט גבי בן אסור בהם נקט גבי בן הבן מותר בהם ולאו דוקא אלא הוי כאומר ובן הבן זוכה בהם:

לחם משנה אסר בנו בהנאתו וכו'. הר''א ז''ל השיג על רבינו ז''ל במה שכתב ובן הבן מותר בהן אם יהיה ת''ח כמו שהתנה דבלאו תנאו הרי הוא יכול ליתן לבניו ולאחיו. ולי נראה לומר דהתם בפ' השותפין (דף מ"ח:) אמרינן ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי כתנא וכו' (עיין בכ"מ) והקשה שם הר''ן ז''ל למה הוצרכו לומר לו דאי הוה בר בריה צורבא מרבנן מה תהא עליו דאע''ג דאסרינהו עליה הוה קני להו בר בריה דהא כתבינן לעיל דמאן דאסר נכסיה אבריה אע''ג דאינו רשאי ליהנות מהם אפילו הכי גוף הנכסים דידיה הוו דמ''מ תנן נותן לבניו או לאחיו כו' ודחק שם הרבה בתירוץ הקושיא. ומדברי רבינו ז''ל למדתי תירוץ לקושיא זו דאמרו לו אם יהיה לו בן צורבא מדרבנן אם ירצה שיהנה הוא עצמו אגב בנו או לא ולא כי שאלו ממנו (כך) דכדי שיהנה בן בנו ודאי דאינו צריך לשאול ממנו, והוא השיב להם דאפילו הכי אינו רוצה שהוא יהנה מהם אלא אם יהיה לו בן צורבא מדרבנן הוא יקנה לבנו אבל הוא עצמו לא יהנה מהם. ונראה לי דזה דקדק רבינו ז''ל בדבריו ויהיה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה ת''ח כמו שהתנה דכמו שהתנה קאי למאי דקאמר ויהיה הבן אסור בנכסי האב וה''ק אע''פ שהבן הוא ת''ח מ''מ יהיה האב אסור באותם הנכסים דכן התנה שבן הבן יהנה בהם ולא בנו אע''פ שיהיה בן בנו ת''ח ולשון אם יהיה ת''ח הוי כאילו אמר אע''פ שיהיה ת''ח. כך נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל והוא נאות לתירוץ הקושיא אשר בגמרא:

ח [א] זֶה הַבֵּן הָאָסוּר בִּירֻשַּׁת אָבִיו אִם נָתַן יְרֻשַּׁת אָבִיו לְאֶחָיו אוֹ לְבָנָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם פְּרָעָם בְּחוֹבוֹ אוֹ בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָן שֶׁאֵלּוּ נִכְסֵי אָבִי שֶׁאֲסָרָן עָלַי. שֶׁהַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ חֲבֵרוֹ מֻתָּר לוֹ לִפְרֹעַ אֶת חוֹבוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה ומה שכתב רבינו זה הבן האסור בירושת אביו וכו'. נתבאר בסמוך. ומ''ש הטור על רבינו בסימן רכ''ג שאינו מבין דבריו הוא משום דאישתמיטתיה מתניתין דהגוזל קמא דוק ותשכח:

לחם משנה וכן אם פרעם בחובו וכו'. הטור ז''ל בסימן רכ''ג השיג על רבינו ז''ל וכתב ואיני מבין דבריו היאך יהיה מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם וכו', וכתב הרב כ''מ ז''ל דאשתמיטתיה מתני' דפ' הגוזל, ואני אומר למה נשוייה טועה בדבר משנה ועוד למה לא השיגו על רבינו ז''ל במה שכתב דאם נתן לבנו דמותר דמהיכן למד כן לכן נאמר דראה המשנה ומכל מקום השיג עליו דמתני' לא קאמרה אלא באים בעלי חובות ונפרעים מהם וכתב הר''ן ז''ל דאע''ג דלפרוע מדעתו הוא אסור מ''מ כאן באים ב''ד ומגבין אותו לבעל חוב בע''כ אבל מ''ש שמותר לפרוע מדעתו חובותיו וכתובת אשתו השיג עליו שזה אינו שהרי הוא נהנה ואם יש לו נכסים אחרים וב''ד אין מגבין לבע''ח מאלו הנכסים אינו יכול הוא מדעתו לפרוע מאלו הנכסים, ומה שדמה אותו רבינו שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חובו השיג עליו דלא דהתם פורע המדיר מעצמו. זה נראה דעת הטור ז''ל כי היכי דלא נשוייה טועה:

ט מִי שֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו מִין מִמִּינֵי מַאֲכָל בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה וְנִתְבַּשֵּׁל עִם מִינִים אֲחֵרִים אוֹ נִתְעָרֵב עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּמִּינִים הַמֻּתָּרִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם הַמִּין הָאָסוּר. וְאִם נֶאֱסַר בְּפֵרוֹת אֵלּוּ וְנִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים אִם יֵשׁ בָּהֶן טַעַם דָּבָר הָאָסוּר אֲסוּרִין וְאִם לָאו מֻתָּרִין:

כסף משנה מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל וכו'. משנה פ' הנודר מן המבושל (דף נ"ב) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ר' יהודה אוסר וקי''ל כת''ק ומשמע התם בהדיא דאף כשיש ברוטב טעם בשר שרי והכי נמי תנן התם גבי יין הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. וקיפה פי' הרא''ש והר''ן דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה וכתבו הרא''ש והר''ן דטעמא משום דבשר משמע מה שנקרא בשר. אבל אין נראה כן מדברי רבינו שלא התיר אלא מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר אע''פ שיש בהם טעם בשר ולא הזכיר דק דק של בשר ונראה מדבריו ז''ל דקיפה היינו תבלין דבמקום מאי דתניא הנודר מן הרוטב מותר בקיפה כתב הנודר מן הרוטב מותר בתבלין וגם בפירוש המשנה כתב דקיפה היינו תבלין: ומ''ש ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים וכו'. פשוט שם במשנה שהאומר בשר זה או יין זה עלי ונפל לתבשיל אם יש בנ''ט הרי זה אסור וטעמא דמילתא דכשאמר בשר זה שווייה לההוא בשר ויין חתיכה דאיסורא ואוסר בנ''ט כשאר איסורין אבל כשלא אמר זה לא אסר עליו אלא דבר הנקרא בשר ויין: וכתב הטור דהוא הדין אם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר. וטעמו מדתנן בפרק הנזכר הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהן ובגמרא בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא וכו' ת''ש אמר ר' יהודה מעשה ואסר עלי ר' טרפון ביצים שנתבשלו עמו אמרו לו (כן הדבר) אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, וכתבו התוס' והרא''ש בשר זה עלי אסור בנ''ט ומדמין יוצא מהן לנ''ט וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן עכ''ל. ואסיקנא באלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כי קא מיבעיא לן בשאיני טועם כלומר אם אמר שאיני טועם או שאיני אוכל ולא אמר אלו אי אסור במשקין שיוצאים מהן או לא ולא איפשיטא וכתבו התוס' הילכך בשל תורה הלך לחומרא וכשאיני טועם אסור ביוצא בהן ועוד נשמע שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור הכי נמי נתינת טעם אסור דמדמה להו אהדדי וכ''כ הרא''ש ג''כ וסיים בה והא דאמרינן במתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר עכ''ל:

י כֵּיצַד. נֶאֱסַר בְּבָשָׂר אוֹ בְּיַיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל מָרָק וִירָקוֹת שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַבָּשָׂר וְעִם הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם הַבָּשָׂר אוֹ טַעַם הַיַּיִן. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּאֲכִילַת בָּשָׂר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

יא נֶאֱסַר בְּבָשָׂר זֶה אוֹ בְּיַיִן זֶה וְנִתְבַּשֵּׁל עִם הַיָּרָק. אִם יֵשׁ בַּיְרָקוֹת טַעַם בָּשָׂר אוֹ טַעַם הַיַּיִן אֲסוּרִין וְאִם לָאו מֻתָּרִין. שֶׁזֶּה הַבָּשָׂר וְזֶה הַיַּיִן נַעֲשָׂה כְּמוֹ בְּשַׂר נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר בָּשָׂר זֶה אָסוּר עָלַי הֲרֵי זֶה אָסוּר בּוֹ וּבַמָּרָק שֶׁבּוֹ וּבַתַּבְלִין שֶׁבּוֹ:

לחם משנה נאסר בבשר זה או ביין זה וכו'. כתב הטור ז''ל ביו''ד סימן רי''ו דה''ה אם אמר קונם בשר שאני טועם או שאני אוכל וכו' וטעמו משום דכיון דלא איפשיטא בעיין גבי היכא דאמר שאני טועם לגבי יוצא מהם נקטינן ליה לחומרא וסובר הטור ז''ל דה''ה לגבי נתינת טעם שאוסר דהא בגמ' מדמי להו אהדדי ופשיט מהא דר' טרפון דהיכא דאמר בשר זה עלי ויש בו נותן טעם הרי זה אסור לבעיא דבעי ליוצא מהם אם אסור או מותר, ורבינו ז''ל לא הזכיר דהוא ספק אלא לגבי יוצא מהם בלבד אבל לגבי נתינת טעם נראה דאית ליה דאינו אסור אלא היכא דאמר אלו לבד, ונראה לי טעמו דאית ליה דטפי אית לן לאסור ביוצא מהם מהיכא דנותן טעם דיוצא מהם הוא בגוף הדבר עצמו וכי פשיט גמרא מההיא דר''ט מכ''ש פשיטא דהשתא גבי נתינת טעם אוסר כ''ש ליוצא מהם אבל גבי שאני טועם דאיבעיא לן ליוצא מהם לגבי נתינת טעם לא איבעיא לן כלל דפשיטא ליה דמותר כיון שלא אמר אלו ומש''ה לא בעי רמי בר חמא הבעיא על מתני' לעיל דקאמרה קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור אי סגי דשאני טועם דוקא שצריך שיאמר זה במתני' דבתר הכי גבי קונם זיתים וענבים אלו דבמתני' קמייתא פשיטא ליה דשאני טועם לחוד לא מהני לאסור בנתינת טעם אלא לגבי יוצא מהם הוא דאיבעיא ליה. אבל ראיתי להר''ן ז''ל שגורס במתני' דלעיל קונם יין שאני טועם נפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור ולא גריס גבי יין זה ופירש דמשום דקאמר שאני טועם הרי זה אסור על ידי תערובת וכן נראה דגריס הרא''ש ז''ל, ואם הגירסא במשנה כן נמצא דינו של הטור ז''ל דקאמר דשאני טועם אוסר בנתינת טעם פשוט במשנה ואין מקום לרבינו ז''ל לחלוק עליו. אבל תמיה לי טובא אם הדבר כן אמאי לא פשטוה בגמ' לבעיא דשאני טועם לגבי יוצא מהא דקונם יין שאני טועם דאסור בנתינת טעם דהא בגמ' מדמה איסור נתינת טעם לאיסור יוצא מהם דלגבי אלו פשיט מההיא דר' טרפון, לכך נראה לי דגרסינן במתני' גבי יין יין זה שאני טועם וטעמא דאוסר בנתינת טעם הוא משום דהזכיר זה גבי בשר דאסר ברישא מטעמא דהזכיר זה אבל בלאו האי טעמא לא מהני משום דאמר שאני טועם דשאני לחודיה לא מהני לענין איסור נתינת טעם כדכתיבנא:

יב נִתְעָרֵב יַיִן זֶה שֶׁאֲסָרוֹ עַל עַצְמוֹ בְּיַיִן אַחֵר אֲפִלּוּ טִפָּה בְּחָבִית נֶאֱסַר הַכּל. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ נַעֲשָׂה כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּמִינוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

כסף משנה נתערב יין זה שאסרו על עצמו וכו'. בס''פ הנודר מן הירק (דף נ"ט):

יג הָאוֹמֵר פֵּרוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עָלַי אוֹ קָרְבָּן הֵן לְפִי. אוֹ קָרְבָּן הֵן עַל פִּי. הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן:

לחם משנה האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. שם (דף נ"ב:) גבי בעיא דרמי בר חמא אלו דוקא וכו' פשטוה מהא דאמר קונם פירות האלו עלי קונם לפי וכו' הא ביוצא מהן מותר ותירצו ה''ה דאפי' ביוצא מהן אסור והא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן כגידולין דמו כלומר ואשמעינן דאפילו בחילופים אסור וכ''ש ביוצא מהם והך תירוצא הוי קושטא דמילתא דהא אמרו דלגבי אלו לא מבעיא לן דאסור וא''כ צ''ל דלא נקט במתני' יוצא מהם משום דהוי רבותא החילופים ומכאן יצא לרבינו ז''ל לומר ואין צ''ל היוצא מהם:

יד נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁאֵינִי אוֹכֵל אוֹתָם אוֹ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם אוֹתָם. אִם הָיָה דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה כְּשֶׁיִּזָּרַע כְּגוֹן חִטָּה וּשְׂעוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה בָּאָרֶץ כְּשֶׁיִּזָּרַע כְּגוֹן בְּצָלִים וְשׁוּמִין אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם שָׁתָה מֵהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה:

לחם משנה ובין כך ובין כך משקים היוצאין מהם ספק וכו'. דכיון דלא איפשיטא בעיין הוו לחומרא וכן פסק הטור ז''ל בסימן רי''ו. ומ''מ קשה עליו דבסימן רי''ו גבי דגים שאני טועם כתב ומותר בציר סתם והוה ליה למימר דהיינו הציר שיצא כבר קודם שנדר אבל הציר שיצא אחר הנדר כיון דשאני טועם משמע לאסור היוצא מהם דהכי אמרינן בגמ' כשרצו לפשוט ממתני' דמותר בציר דהיכא דאמר שאני טועם אינו אוסר היוצא מהם מדהתיר הציר דחו שם ואמרו וכבר יצא מהם כלומר בלא הותר הציר אלא מה שיצא קודם שנדר א''כ משמע דכדאמרינן דשאני טועם אוסר היוצא מהם לא הותר הציר אלא מה שיצא קודם:

טו וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי קָרְבָּן אוֹ קָרְבָּן הֵן לְפִי אוֹ קָרְבָּן הֵן עַל פִּי. אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. שֶׁאֵינִי טוֹעֵם שֶׁאֵינִי אוֹכֵל אִם הָיוּ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין. וְלָמָּה לֹא יִבָּטֵל הָעִקָּר הָאָסוּר בַּגִּדּוּלִין שֶׁרַבּוּ עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הֵן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה (יג-טו) האומר פירות האלו קרבן עלי וכו' וכן האומר לאשתו מעשה ידיך עלי קרבן וכו'. הכל משנה שם (דף נ"ז). וכתב הר''ן אסור בחילופיהן ובגידוליהן משום דכיון שפרט הדברים הנאסרים עליו שוינהו עליה כהקדש. ומש''ה מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כי היכי דחילופי הקדש וגידוליו אסירי וכו' וה''ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט וכו'. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפ''ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן דהא כי אכיל חליפין וגידולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אכולה מתני' קאי וה''ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מיתסרי אבל בגידולי גידוליהן שרי ה''מ בדבר שזרעו כלה וכו' וכן נמי סיפא וכו' מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב בהן מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירים וכו' ואפילו באלף לא בטיל. האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן אשמעינן רבותא דמיחד פירותיו של פלוני כי הכא דייחד מעשה ידי אשתו כאומר אלו דמי ומיתסר בחילופיהן ובגידוליהן ולא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומה באומר יקדשו ידיך למעשיהן א''נ מעשה ידי אשתי לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. מיהו כתב ה''ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. בהך סיפא נמי אשמעינן רבותא טפי ממתני' קמייתא דאע''ג דאמר אלו כיון דאסיק דיבוריה בשאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דהא מעשה ידי אשתו כאלו דמי וכדכתיבנא ואפ''ה קתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דשאני אוכל שאני טועם לא מסתייה דלא מפיש איסורא לגבי חילופין וגידולין כי לא אמר אלו דאדרבה שרי בהו כי אמר אלו משום דבחילופין וגידולין ליכא טעמא דאיסורא הלכך כי אסיק דיבוריה שאני אוכל שאני טועם למשרינהו אתא והיינו רבותא דהאי שאני אוכל דהך מתני' טפי משאני אוכל דמתני' קמייתא דשאני אוכל דרישא לא קאי אאלו עכ''ל. והביא ראיה לדבר: ומ''ש רבינו ברישא ה''ז אסור בחילופיהן ובגידוליהן ואין צריך לומר במשקין היוצאים מהם, ומשמע מדבריו שלוקה על משקין היוצאים מהם ובשאני אוכל שאני טועם כתב שהמשקין היוצאים מהם ספק לפיכך אינו לוקה. טעמו מדתנן בפ' הנודר מן המבושל (דף נ"ב:) אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם כלומר במשקין היוצאים מהם ובגמ' בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא ואסיקנא דבאלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כלומר וכל שאמר פירות אלו עלי אע''פ שלא אמר שאני טועם אסור במשקים היוצאים מהם כי קא מיבעיא לן באומר שאיני טועם ולא אמר אלו וטעמא דפשיטא לן באומר אלו דאסור במשקין היוצאים מהם היינו משום דכיון דאסור בחילופיהם ובגידוליהם שאינם עצם אותם הפירות כ''ש שאסור במשקים היוצאים מהם שהם יוצאים מעצם הפירות, אבל באומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן ובגידוליהן איכא לספוקי במשקין היוצאים מהם אי מדמינן להו לחילופין וגידולין כיון שאינם עצם הפרי ממש וגם טעמם משונה מעצם הפרי או דילמא כיון שיוצאים מעצם הפרי חשיבי כפרי עצמו ואסירי, ובעיין לא איפשיטא הילכך נקטינן לחומרא ואסור לשתותם ואם שתה אינו לוקה דאין מלקין מספק: ועל מה ששנינו (דף נ"ז) אסור בחילופיהן פירש הרא''ש אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן שאסרו דמי כל איסורי הנאה וגידולי קונם אסורים כגידולי הקדש ע''כ. נראה מדבריו דלא מיתסרי חילופיהן אלא היכא דהחליפן הנודר עצמו אבל אם החליפן אחר מותרים לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד וכדתניא בפרק קמא דחולין (דף ד') חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפים וכ''כ סמ''ג בשם ר''י. אבל הר''ן כתב שם (דף מ"ז) ובפרק השותפין שנדרו אהא דבעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו דפשיטא ליה לרמי דבמתני' אפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש וכו' דלא דמי' לנדר סתם מן התאנים ומן הענבים (דף נ"ז) שכיון שלא פרט ואסר עליו (כל המין) לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו המין ומש''ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו וה''ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט ואסור בחילופיהן ובגידוליהן עכ''ל. ונראה מדבריו דמדאורייתא הוא אסור בחילופיהן ובגידוליהן: וכתב הראב''ד כל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן וכו'. ולפי מה שכתבתי בשם הר''ן ניחא דמדמי ליה להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרינן ביה זה וזה גורם. אי נמי שאני נדרים שדבר שיש לו מתירין הם ולהכי לא שרי בהו זה וזה גורם:

טז * הָאוֹסֵר פֵּרוֹתָיו עַל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי גִּדּוּלֵיהֶן וְחִלּוּפֵיהֶן סָפֵק. לְפִיכָךְ חֲבֵרוֹ אָסוּר בְּגִדּוּלֵי פֵּרוֹת אֵלּוּ וּבְחִלּוּפֵיהֶן. וְאִם עָבַר וְנֶהֱנָה נֶהֱנָה:

ההראב"ד האוסר פירותיו על חבירו וכו'. א''א לפי הגמ' הגידולין אינן ספק אלא ודאי אסורין הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש. מיהו קשיא להו כל היכא דאמרינן אסור בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי הא קי''ל זה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה:

כסף משנה האוסר פירותיו על חבירו וכו'. בפ' השותפין שנדרו (דף מ"ז) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן (גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו וכו' גבי חבירו) הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי ל''ש הוא ול''ש חבירו ובעינן למפשטה מדתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחינן דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד. וכתב הר''ן דמסתבר ליה דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ורבינו שלא פסקה לקולא נראה שטעמו משום דס''ל דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאורייתא כדמשמע מדברי הר''ן והאוסר פירותיו על חבירו הוי כאומר פירות אלו וא''כ הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב שאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו משום דספק הוא: ועל מ''ש רבינו הרי גידוליהן וחילופיהן ספק. כתב הראב''ד א''א לפי הגמרא הגידולים אינם ספק וכו'. ובאמת כי לכאורה הדין עמו דהא לא איבעיא ליה לרמי בר חמא אלא בחילופיהן משום דהוו דבר שלא בא לעולם אבל גידוליהן לא איבעיא ליה דפשיטא שהם אסורים והכי מוכח לישנא דרמי בר חמא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו משמע בהדיא דגידולין פשיטא ליה דאסירי. ולדעת רבינו אפשר לומר דגידולין וחילופין שוים הם וכי איבעיא לן בחילופין הוא הדין לגידולין והא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גידולין דבר שבא לעולם מחילופין אבל לפום קושטא גם גידולין הוה דבר שלא בא לעולם כמו חילופין וכיון דחילופין אסיקנא בספק ה''ה לגידולין: ומ''ש הראב''ד הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש. אילו היה סבור שהיה אסור מדאורייתא ה''ל לכתוב אינה מקודשת ומדכתב צריך לחזור ולקדש משמע שהוא סובר שאינם אסורים אלא מדרבנן וכדברי הר''ן. ומ''ש מיהו ק''ל כל היכא דאמרי אסור בגדוליהן וכו', י''ל הכא בנדרים הוי טעמא משום דקונמות חמירי דמפקעי מידי שעבוד כדאמרינן בפרק אע''פ ובתרומה אפשר דהוי משום דהוי דבר שיש לו מתירין:

לחם משנה האוסר פירותיו על חבירו וכו'. דברי רבינו ז''ל מתמיהין אצלי דלפי הנראה מהרא''ש והר''ן ז''ל והתוס' ז''ל מאי דבעי רב חמא בפרק השותפין (דף מ"ז) גבי אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן לאו בקונמות בלחוד קא בעי אלא בכל איסורי הנאה קא בעי תדע לך דהא פשיט לבעיא ממקדש בערלה ובכולהו מבעיא ליה דמדרבנן אי אסרינן בכל איסורי הנאה החליפין למחליף עצמו ולא מיבעיא ליה אלא לכתחלה אחר שהחליף אם נהנה מהם אבל אם נהנה מהם נהנה ומוכרח פירוש זה שם בגמ' דכדבעו למפשט מההיא דאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חובות באין וכו' וכן בההיא דמקדש בערלה דחו שם בגמרא דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר ואנן כי קא מבעיא לן לכתחילה הוא דקא מבעיא לן דאי בדיעבד אם נהנה ודאי דמותר והיינו דקאמר בהדיא מתני' דקונם שאני נהנה לך כו' ומתני' במקדש בערלה. וכיון שפירוש זה נראה מוכרח מדברי הגמ' אין מקום כלל לדברי רבינו מכמה קושיות. חדא דלמה פסק בספיקא דרבנן לחומרא ולומר דלא יהנה בהם ואם נאמר כדברי הרב כסף משנה ז''ל דמדאורייתא קא מבעיא ליה אי אסור ומשום הכי פסק רבינו ז''ל דאיסורא איכא ואינו לוקה, הא בעיא לא הוי אלא אי איכא איסורא לכתחילה כמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור א''ו מדרבנן קא בעי אי לכתחילה אסור ולשום צד מצדדי הבעיא אין כאן זכר למלקות וכדברי הרב בעל כ''מ ז''ל דכתב דמשום דלא איפשיטא בעיין אינו לוקה דאין הדבר כן וכמו שכתבתי. גם אני תמיה דכיון דרבינו ז''ל פסק בפ''ח מהל' מאכלות אסורות דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין וכמו שכתב שם בהדיא דהדמים מותרים ופירש שם הרב המ''מ ז''ל דדעתו כדעת הרמב''ן ז''ל דאפילו הוא עצמו מותר ליהנות מהן וכן משמע גם כן בפי''ג מהל' מאכלות אסורות שכתב שם ג''כ כמו שכתב בפ''ח דהדמים מותרים למוכר א''כ כיון דהתם החליפין מותרים למחליף עצמו גבי קונם נמי ליהוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק רבינו ז''ל כאן דלא יהנה הא בגמ' מדמה האיסורין להדדי דמדמה ערלה לנדר וכיון דבשאר איסורי הנאה אית ליה דמותר הוא הדין בנדר ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפם אחר אסורים למודר. ועוד קשה עליו מה שהשיג עליו הר''א ז''ל דמשמע בגמ' דבגידולין לא קא מיבעיא ליה ומה שתירץ הרב ב''י ז''ל היה מספיק. ומיהו לזה נ''ל לומר דלא אמרו בגמ' דפשיטא ליה בגידולין אלא בגידולין דאין זרעו כלה דכיון דאין זרעו כלה הו''ל האיסור מעורב ודשיל''מ אפילו באלף לא בטיל אבל היכא דזרעו כלה דלא שייך טעמא דהאיסור מעורב וכמו שנראה מדברי הר''ן ז''ל בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ז) אז ודאי שייך הבעיא דהיינו בחליפין דהוי דבר שלא בא לעולם וליכא איסור מעורב כלל כלומר שאותו האיסור יאסר הכל ובאלו הגידולין כתב רבינו ז''ל שהם ספק כמו החילופין עצמם אע''פ שזה קצת דוחק מפני שרבינו ז''ל סתם דבריו אבל לכל שאר הקושיות אע''פ שעלו בדעתי תירוצים לא נראו בעיני והדבר צ''ע. גם מה שתירץ הרב כ''מ ז''ל לקושית הר''א ז''ל דאמאי הגידולין אסורין הא הוי זה וזה גורם ומותר דיש להחמיר בקונמות משום דהוי כהקדש, קשה דא''כ מאי פשטו בגמרא לנדרים מערלה שאני נדרים שראוי להחמיר בהם משום דדמו להקדש. ותו מי מחמירינן בהו יותר מעכו''ם דקי''ל בפ' כל הצלמים דזה וזה גורם מותר אפילו לגבי עכו''ם אבל מה שתירץ משום דהוי דבר שיל''מ אתי שפיר ומאי דפשטוה בגמ' מערלה שפיר פשטוה לבעיא דלא הוי דבר שיל''מ גבי מי שאוסר פירותיו על חבירו דלגבי הנאסר אין לו מתירין דאין בידו לשאול היתר לחכם אלא לאוסר וכיון דאין ביד הנאסר להתיר לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. אבל מה שכתב דגבי תרומה נמי איכא למימר הך טעמא תמיה אני דבהדיא אמרו בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ח) דתרומה הוי דבר שאין לו מתירין אמרו דבנדרים מצוה לאתשולי עלייהו ולכך מיקרי דבר שיש לו מתירין. ודע כי מ''ש הרב''י ז''ל ביו''ד סי' רי''ו דמ''ש הרא''ש ז''ל במתני' דהנודר עצמו שאסר עליו פירות אלו אם החליפם אינו אסור אלא מדרבנן ודוקא המחליף עצמו הם כדברי ר''י שכתב שהבעיא דבעי רמי בר חמא בפ' השותפין גבי אוסר פירותיו על חבירו דלא איבעיא ליה אלא אם החליפו המודר עצמו אבל אם החליפו אדם אחר וכו' מותר למודר וכתב דזה דלא כדברי הר''ן ז''ל דלהר''ן ז''ל אפילו החליפו אחר אסור, היינו לנודר עצמו שאסר הפירות עליו אבל היכא דאסר הפירות על חבירו בהדיא כתב הר''ן כדברי ר''י דאם החליפן אחר מותר ונמצא דרבינו אית ליה כהר''ן ז''ל, אבל הרא''ש ז''ל ודאי דפליג על הר''ן דכתב דאפילו בנודר שאוסר פירות על עצמו אינו אלא מדרבנן ודוקא למחליף:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן