הלכות מתנות עניים - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מתנות עניים - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין מַנִּיחִין אֶת הַפֵּאָה מִשָּׂדֶה עַל חֲבֶרְתָּהּ. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת לֹא יִקְצֹר אֶת הָאַחַת כֻּלָּהּ וְיַנִּיחַ בַּשְּׁנִיָּה פֵּאָה הָרְאוּיָה לִשְׁתֵּיהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-כב) 'לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ' שֶׁיַּנִּיחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת פֵּאָה הָרְאוּיָה לָהּ. וְאִם הִנִּיחַ מִשָּׂדֶה עַל חֲבֶרְתָּהּ אֵינָהּ פֵּאָה:

כסף משנה אין מניחין את הפאה וכו'. ירושלמי פרק שני דפאה ובתורת כהנים יליף לה מקרא. ומה שכתב ואם הניח משדה על חבירתה אינה פאה. ירושלמי בפרק שני דפאה והכי משמע בפרק הכונס ובפרק חזקת:

ב הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה כֻּלָּהּ מִין אֶחָד וְהָיָה נַחַל בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹשֵׁךְ. אוֹ אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְצֹר מַה שֶּׁבִּשְׁנֵי צְדָדֶיהָ כְּאַחַת וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מוֹשֶׁכֶת וּקְבוּעָה. הֲרֵי זֶה כִּשְׁתֵּי שָׂדוֹת וְנוֹתֵן פֵּאָה מִצַּד זֶה לְעַצְמוֹ וּמִצַּד זֶה לְעַצְמוֹ:

כסף משנה ומ''ש היתה שדהו זרועה כולה מין אחד וכו' עד או שקצר באמצעה וכו'. הכל משנה בפרק שני דפאה. ומ''ש גבי נחל אע''פ שאינו מושך וגבי אמת המים שתהיה מושכת. שם בירושלמי. ומ''ש באמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת. במשנה הנזכרת אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודה אומר מפסקת ולכאורה משמע דת''ק פליג עליה ומדפסק רבינו כר' יהודה נ''ל שהוא מפרש דד''ה היא ונכתב בשם ר' יהודה משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דהני מילי בשאינה יכולה להקצר כאחת. וז''ל רבינו בפירוש המשנה ענין שאינה יכולה להקצר כאחד כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור מצד אחר וכו' והלכה כרבי יהודה עכ''ל. והתוספתא פ''ק תניא אלו מפסיקין לפאה וכו' ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחד אר''י אם עומד באמצע קוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק וה''פ כיון שאם עומד בצד אחד לא יוכל לקצור הצד השני אע''פ שאם עומד באמצע קוצר השני צדדים מפסיק ואם לאו פירוש שאין צריך לעמוד באמצע אלא מהצד האחד קוצר השני אינו מפסיק. ובירושלמי הוון בעי מימר ולא פליגין אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת הוון בעון מימר מה דאמר ר''י בעומד מצד זה ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכחת תני ופליגי (דתניא) היה עומד באמצע וקצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. ונ''ל דהכי פירושו לדעת רבינו הוון בעי מימר ולא פליגין. האי פליגין לאו לשון מחלוקת חכמים הוא אלא היינו לומר שאין חלוק בדבר שכל אמת המים מפסקת בין קבוע בין אינו קבוע עד שמצאו דתניא דדוקא קבועה מפסקת ולא שאינה קבועה. ומ''ש הוון בעון מימר מאי דאמר ר''י וכו' אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תני ופליג כלומר מצאו ברייתא שחולקת עם זאת הסברא דתניא היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק וכו' והיא התוספתא שכתבתי בסמוך וכמו שפירשתיה וככה עלו דברי רבינו כדין וכהלכה על פי התוספתא והירושלמי. ודע דבפרק הכונס (ב"ק ס"א) אמרינן דשלולית היינו אמת המים המחלקת שלל לאגפיה. ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו מפרש כאן במחלקת שלל לאגפיה היינו שהיא מושכת מים שעל ידי כן הצדדים שלה מובלעים מים וכאילו חולקת להם שלל לאפוקי נחל שאמרו בו שאע''פ שאינו מושך. ואע''פ שבפירוש המשנה פירש דמחלקת שלל לאגפיה היינו שנמשכים ממנה אמות המים להשקות בהם מקומות אחרים כאן חזר בו משום דקשיא ליה דנחל שיש בו מים היא ע''כ דאין לומר דבאין בו מים מיירי מלשון נחל איתן דהיינו בור וכבר שנאו ותרתי למה לי וכיון דכשיש בו מים מיירי מאחר דקתני דמפסיק אע''פ שאין נמשכים ממנו אמות המים אמאי איצטריך למיתני שלולית שנמשכים ממנה אמות המים דהא מכ''ש אתיא לכך פירש מחלקות מים לאגפיה כענין שפירשתי וה''ה הנחל בין שהמים נמשכים בין שאינם נמשכים ומי יימר דדא אמת המים ועוד דנחל מיירי אפי' באינו מושך ולא רצה לידחק במה שנדחק רבינו שמשון לומר דלא זו אף זו קתני:

ג וְכֵן אִם הָיָה מַפְסִיק דֶּרֶךְ הַיָּחִיד שֶׁהוּא רָחָב אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים הָרָחָב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. * אֲבָל שְׁבִיל הַיָּחִיד וְהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אוֹ שְׁבִיל הָרַבִּים פָּחוֹת מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה אִם הָיָה קָבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים מַפְסִיק. וְאִם אֵינוֹ קָבוּעַ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ מַפְסִיק אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּשָׂדֶה אַחַת:

ההראב"ד אבל שביל היחיד וכו'. א''א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהשביל הוא דרך שבין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים:
כסף משנה ומה שכתב רבינו שדרך היחיד ארבע אמות ודרך הרבים שש עשרה אמה. משנה בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ט:): וכתב הראב''ד אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' א''א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות וכו'. ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד' שהוא דרך היחיד ושביל של רבים פחות מט''ז שהוא דרך הרבים ובירושלמי (פ"ב ה"א) מכיון דתנינן דרך היחיד (דרך הרבים) מה צורכה (אנא מימר לך) אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן (אלא גדר) מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צורכה להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים:

ד * הָיָה מַפְסִיק בָּהּ אֶרֶץ בּוּרָה שֶׁאֵינָה זְרוּעָה וְלֹא חֲרוּשָׁה. אוֹ אֶרֶץ נִירָה וְהִיא שֶׁנֶּחֶרְשָׁה וְלֹא נִזְרְעָה. אוֹ שֶׁהִפְסִיק בָּהּ זֶרַע אַחֵר. כְּגוֹן שֶׁהָיָה חִטִּים מִכָּאן וְחִטִּים מִכָּאן וּשְׂעוֹרִים בָּאֶמְצַע. אוֹ שֶׁקָּצַר בְּאֶמְצָעָהּ אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁתָּבִיא שְׁלִישׁ וְחָרַשׁ מָקוֹם שֶׁקָּצַר. הֲרֵי זוֹ נִפְסֶקֶת לִשְׁתֵּי שָׂדוֹת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ כִּשְׁלֹשָׁה תְּלָמִים שֶׁל פָּתִיח וְהוּא פָּחוֹת מִבֵּית רֹבַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשָׂדֶה קְטַנָּה שֶׁהִיא חֲמִשִּׁים אַמָּה שֶׁל שְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה יְתֵרָה עַל זוֹ אֵין הַבּוּר אוֹ הַנִּיר מַפְסִיקָהּ לִשְׁתַּיִם אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה בּוֹ רֹחַב בֵּית רֹבַע. אֲבָל זֶרַע אַחֵר כָּל שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהּ:

ההראב"ד היה מפסיק ארץ בורה וכו'. א''א באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע זרע אחר כל שהו ר' יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח ופליגי ואסיקו התם מה דאמר רב בשדה בינונית ומה דאמר ר' יוחנן בחמשים ושתים וכי מעיינת ביה שפיר מתחזי לך דבשדה קטנה בעינן הפסקה טפי משום דלא עבדי אינשי שדות קטנות כי הכי ולעולם הם נדונין כשדה אחת אלא אם כן יש ביניהם הפסק גדול ומשום הכי אמר רב בשדה בינונית בור וניר בית רובע וזרע אחר כל שהוא. ורבי יוחנן איירי בשדה קטנה שכולה אינה אלא בית רובע דהיינו חמשים על שתים אמות ובקרוב ארבע אמות הוי בית רובע ולא דק ומפני שהיא שדה קטנה בעינן הפסקה טפי אף לזרע אחר ושלשה תלמים של פתיח קרובים להיות בית רובע ואפשר דהוו שתי אמות ברוחב ולא איירי באורך אלא כמו שהוא השדה וכבר נתפרש שאינו אלא חמשים אמות באורך ויותר מעט. ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא דאי לא מצידה תברא לגבי בור וניר בית רובע בעי רב בשדה גדולה דהוא שיעור יותר משלשה תלמים ובזרע אחר ממעט ורבי יוחנן בשדה קטנה ממעט בבור וניר ומוסיף בזרע אחר אלא לאו ש''מ כי הדדי נינהו:

כסף משנה ומ''ש או שקצר באמצעה וכו'. שם במשנה הקוצר לשחת מפסיק דברי ר''מ וחכ''א אינו מפסיק אא''כ חרש וידוע דהלכה כחכמים. ולשון אפילו קשה דאדרבה מפני שלא הביאה שליש לא נקרא קצירה היה ראוי להפסיק יותר מכשנקצר אחר שהביאה שליש דאז י''ל התחלת קצירה היא כדמשמע במנחות פרק ר' ישמעאל. ואפשר לומר שמפני שכתב אח''כ וחרש כתב אפילו כלומר דאפילו קצר קודם שהביאה שליש בעינן חרש: ומ''ש והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח. שם בירושלמי. ומה שכתב והוא פחות מבית רובע. כן משמע שם בירושלמי. ומה שכתב בד''א בשדה קטנה וכו'. גם זה שם בירושלמי. ומה שכתב אא''כ היה בו רוחב בית רובע. גם זה משמע שם בירושלמי. ומ''ש אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה. בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כל שהוא ר''י אומר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח מה ופליג מה דאמר רב בחיוב פאה ומה דאמר ר''י בפיטור פאה והתני בור וניר חייבים בפאה מן מה דאמר רב בשדה בינונית מן מה דאמר ר' יוחנן בחמשים על שתים עכ''ל הירושלמי. ומדקתני בור וניר חייבים בפאה והיינו בחמשים על שתים ושבקיה לזרע אחר משמע דזרע אחר כל שהוא כדקאמר רב וכיון דברייתא מסייעא ליה נקיטינן כותיה ולא כר''י דאמר זרע אחר בשלשה תלמים של פתיח: כתב הראב''ד באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וכו' עד כי הדדי נינהו. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו וכך היא גירסת ר''ש בירושלמי וגירסת הראב''ד נראה שיש בה ט''ס:

כסף משנה אכלה גובאי או וכו'. ירושלמי שם ואיתא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל (דף ע"א:):

ו הַזּוֹרֵעַ בָּהָר שֶׁאֵינוֹ כֻּלּוֹ שָׁוֶה אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תִּלִּים גְּבוֹהִים וּמְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת עֲמֻקּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲרשׁ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ וּלְזָרְעוֹ כְּאַחַת אֶלָּא נֶחְרָשׁ הַמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַנָּמוּךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה כְּשָׂדֶה אַחַת וּמַנִּיחַ פֵּאָה אַחַת בְּסוֹף הָהָר עַל כָּל הָהָר:

כסף משנה הזורע בהר שאינו וכו'. משנה בפ''ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אע''פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. ודברי רבינו כאן בזה כדבריו בפירוש השני בפירוש משנה זו:

ז מַדְרֵגוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת. וְאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִים נוֹתֵן מֵאַחַת עַל הַכּל. הָיוּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רָאשֵׁי הַשּׁוּרוֹת מְעֹרָבִין נוֹתֵן מֵאַחַת עַל הַכּל. הָיָה סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל הַשָּׂדֶה. אִם עוֹקֵר הוּא אֶת הַמַּחְרֵשָׁה מִצַּד זֶה וְנוֹתְנָהּ מִצַּד זֶה מַפְסִיק. וְאִם לָאו אֵינוֹ מַפְסִיק:

כסף משנה מדרגות שהן גבוהות וכו' עד אינו מפסיק. שם ובירושלמי חייא בר אדא בשם ר''ל היה שם סלע ע''פ כל שדהו אם עוקר הוא את (כל) המחרישה מצד זה ונתנו מצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק והתני מדרגות שהן גבוהות י' טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחת על הכל ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה מצד אחר אפילו פחות מכאן עוקר הוא לא אתינן מיתני י' אלא בגין סופה שאם היו ראשי מדרגות מעורבין שהוא נותן מאחת על הכל. ומשמע דה''פ אה''נ שכל שהוא צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה בצד אחר אע''פ שהן פתוחות מי' מפסיק ולא נקט י' אלא משום סיפא. ולפי זה מאי דתני פחות מכאן נותן מאחת על הכל אינו מלשון הברייתא. ויש הוכחה לדבר דבתוספתא דאייתי האי ברייתא ליתיה חלא מדברי המקשה הוא דדייק הכי וא''כ יש לתמוה על רבינו שפסקה בסמוך לדר''ל וכאן גבי מדרגות כתב שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל והרי אלו תרתי דסתרן. וצ''ל שרבינו סבר שיש לחלק בין סלע שאינו ראוי לזריעה למדרגות שהן נזרעות ולפיכך כל שהן פחות מעשרה אינו מפסיק והמקשה לא דק לחלק חילוק זה והמתרץ השיב לו לפי דרכו ואמר לו לפי מה שעלה בדעתך להשוותם יש לתרץ דלא נקטה אלא משום סיפא אבל לפום קושטא לא דמו כלל וכמו שחילקתי ודרך זה נהגו בגמרא וכדאמרינן פ''ה דפאה גבי שבולת של לקט שנתערבה עם הגדיש ובפ''ט דשביעית גבי מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה ובפ''ק דמציעא גבי מי שליקט את הפאה ובכמה דוכתי והשתא שפיר עביד רבינו דפסקה לדר''ל וכתב בההיא דמדרגות שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל. ועי''ל ע''פ דרך זה דבענין אחר יש להקל בין סלע למדרגות דסלע מיירי כשהוא על פני כל שדהו ומדרגות מיירי שאינה על פני כל השדה:

ח הַזּוֹרֵעַ שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אִילָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַלְבְּנוֹת מַלְבְּנוֹת בֵּין הָאִילָנוֹת וְאֵין כָּל הַזֶּרַע מְעֹרָב נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת לְכָל הַשָּׂדֶה. שֶׁדָּבָר יָדוּעַ שֶׁשָּׂדֶה אַחַת הִיא וּמִפְּנֵי מְקוֹם הָאִילָנוֹת נֶחְלַק הַזֶּרַע:

כסף משנה הזורע שדה שיש בה אילנות וכו'. משנה ריש פ''ג דפאה וכב''ה:

ט * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ הָאִילָנוֹת כָּל עֲשָׂרָה בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה. אֲבָל אִם הָיוּ כָּל עֲשָׂרָה אִילָנוֹת בְּיוֹתֵר מִבֵּית סְאָה הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל מַלְבֵּן וּמַלְבֵּן. שֶׁהֲרֵי הָאִילָנוֹת מְרֻחָקִים הַרְבֵּה וְלֹא מִפְּנֵי הָאִילָנוֹת זָרַע מַלְבְּנוֹת מַלְבְּנוֹת:

ההראב"ד בד''א בשהיו האילנות וכו' עד זרע מלבנות מלבנות. א''א אינו כן בגמרא בירושלמי דהכי איתא התם מה אנן קיימין אם במרווחין אף ב''ש מודו שנותן מאחד על הכל אם ברצופים אף ב''ה מודו שנותן לכל אחד ואחד אלא כן אנן קיימין בנטועים עשרה לבית סאה ב''ש עבדין לון כרצופין וכו' לזו הגרסא כשהן מפוזרים אין חלוקת האילנות ניכרת אבל כשהן רצופין ניכרת:

כסף משנה ומ''ש בד''א בשהיו האילנות וכו'. שם בירושלמי: וכתב הראב''ד א''א אינו כן בגמרא דירושלמי וכו'. וגירסת רבינו בירושלמי נראה שהיתה מהופכת והיא יותר נכונה דבמרווחין נותן פאה מכל אחד לפי ששיעור כל מלבן הוא גדול וכדאי להיות שדה בפני עצמו וכשהן מפוזרים כל מלבן שיעורו קטן ואינו כדאי להיות שדה בפני עצמו ואילו לגירסת הראב''ד בירושלמי הוי איפכא וכשהרגיש הראב''ד חולשת גירסתו השתדל לבקש לה פנים:

י וְכֵן מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת לְכָל הַבְּצָלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיָּרָק מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן וּמְשִׂימָם מַלְבְּנוֹת מַלְבְּנוֹת:

כסף משנה וכן מלבנות הבצלים וכו'. משנה שם ופסק כחכמים:

יא שָׂדֶה שֶׁכֻּלָּה זְרוּעָה מִין אֶחָד וְכֵיוָן שֶׁהִתְחִילוּ בָּהּ מְקוֹמוֹת לִיבַשׁ עָקַר אוֹ תָּלַשׁ מַה שֶּׁיָּבַשׁ מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁנִּשְׁאַר הַלַּח מְפֹרָד מַלְבְּנוֹת מַלְבְּנוֹת מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ. אִם הָיָה דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שָׁם לִזְרֹעַ מֵאוֹתוֹ הַמִּין עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת כְּגוֹן שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל הֲרֵי זֶה מַנִּיחַ פֵּאָה מִכָּל מַלְבֵּן וּמַלְבֵּן. שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת נִזְרְעוּ. וְאִם הָיָה מִין אֶחָד שֶּׁזּוֹרְעִין אוֹתוֹ שָׂדוֹת כְּגוֹן תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת נוֹתֵן אַחַת לַכּל:

כסף משנה שדה שכולה זרועה מין אחד וכו'. משנה שם המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים ר''ע אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכ''א מאחד על הכל ומודים חכמים לר''ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה לכל אחד ואחד:

יב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה יָבֵשׁ מִכָּאן וְיָבֵשׁ מִכָּאן וְלַח בָּאֶמְצַע. אֲבָל לַח מִכָּאן וּמִכָּאן וְיָבֵשׁ בָּאֶמְצַע מַנִּיחַ מִן הַיָּבֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִן הַלַּח בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

ההראב"ד בד''א כשהיה יבש מכאן וכו' עד ולח בפני עצמו. א''א ערבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה כי בעיא היא בגמרא ולא איפשיטא ואפשר דלרבי עקיבא הוא דאיבעיא להו הואיל והלח מרובה ומשוייר אם יחשב כל המשוייר כשדה אחת או לאו כי המחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. ומה שאמרו בגמרא רבי חייא בשם רבי יוחנן אתיא דר''מ בשיטת ר''ע דאמר לח ויבש שני מינים הם ר' מאיר אומר וכו' מילתא אחריתי היא אם יטול מן הלח על היבש ולא ידעינן הא דר''מ היכן היא מ''מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים וי''א דר''מ דפליג בקוצר לשחת שהוא מפסיק אע''פ שלא חרש ומדמו מילתא למילתא:

כסף משנה ומ''ש בד''א בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן וכו'. שם בירושלמי עד כדון כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע רבי בא בר חייא בשם ר''י אתיא דר''מ בשיטת ר''ע רבו (כמו דר"ע) אמר לח ויבש שני מינים כן ר' מאיר אומר לח ויבש שני מינין (הם) ומשמע דהא דלח מכאן ומכאן ויבש באמצע בעיא ולא איפשיטא היא דהא דא''ר בא בר חייא מילתא באפי נפשה היא לפרושי מילתא דר''ע וא''כ קשה למה פסקה רבינו בפשיטות וכבר השיגו הראב''ד וכתב עירבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש דלאו בעיא היא אלא ה''פ עד כדון לא אמרי רבנן מאחד על הכל אלא בשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע דכיון שהוא יבש מכאן ומכאן חשיב כאילו כולו יבש דמה שבאמצע בטל לגבי מה שבצדדין אבל אם היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע כיון שהוא לח מכאן ומכאן א''א לחשבו כאילו כולו יבש וממילא משמע דמודו לר''ע בהא דפאה מכל אחד ואחד ואפילו את''ל שהיא בעיא דלא איפשיטא שפיר דמי למיפסקה לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן בהו לחומרא כדאיתא בסוף פרק ד' דפאה. ומ''ש ולא ידעינן הא דר''מ היכן היא עם היות שהראב''ד היה סוקר כל הגמרות בסקירה אחת פה נעלם ממנו אי זה מקום דבר זה כי הלא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ע"א:) גמרא ערוכה והוא ז''ל כתבו בלשון י''א ונראה מדבריו שהוא דוחה אותו: ודע דבירושלמי מסיים בה הכי אמרי חברייא קומי רבי יוסא ולמה לי כרבי עקיבא אפילו כרבנן דתנינן המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן (נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן) אמר רבי יוסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים. וכתב ה''ר שלמה שיביל''יו ז''ל בפירושו לירושלמי עד כדון שהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע הכא סברה הגמרא כרבי יוחנן פרק ר' ישמעאל דמנחות דבמנמר לאוצר עסקינן שהוא מבושל כל צרכו ומיבעיא ליה אליבא דרבנן דאמרי מאחד על הכל ונותן מן הלח על היבש ע''כ אין לנו לפרש אלא דמשייר היינו שהוא מועט כגון שלוקט מכאן ומכאן המבושל ונשתייר הלח באמצע כרבי עקיבא כיון דדמי לערוגה בפני עצמה לא מצטרף ולרבנן סוף קצירה והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ושייר קלחים לחים משמע דהלח הוי שיריים. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מהו כלומר שהיה לח מרובה כגון שהיה המבושל באמצע וקצר היבש והניח הלח עם היבש מי אמרינן נמי הכא דטופלין הלח עם היבש. אתיא דרבי מאיר כשיטת רבי עקיבא רבו. ונראה בעיני דאייתי הגמרא מימרא דרבי בא לשנויי בעיין וה''ק דר''י אמר עלה דההיא דר''מ דקוצר לשחת דאתיא כרבי עקיבא דהכא דכי היכי דלרבי עקיבא דמתני' לח ויבש ב' מינים וחשיב ליה כמו זרע אחר ולהכי יהיב פאה מן המבושל לחוד ומן הלח לחוד ומבושל כיון דאפסקיה לא יהיב על כל מבושל ומבושל וכי הדר קצר הלח נמי יהיב פאה על כל לח ולח דאפסקיה מבושל ה''נ לרבי מאיר דס''ל דכי קצר באמצע לשחת דהיינו שהביא שליש וכדאמר לעיל ושייר האחד כדי שיתבשל כל צרכו כי הדר קצר ליה כי הוי יבש הוי הנימור של אמצע שקצרו בפעם ראשונה דמי לאחשביה ללח מכאן ולח מכאן וזה שקצר באמצע דמי ליבש באמצע הילכך לא מצטרף יבש של כאן ליבש של כאן אלא בנותן פאה מכל אחד ואחד וכיון דרבי מאיר בשיטת ר''ע אמרה וכך הוא נימור השחת כיון דהביא שליש כמו נמור דיבש דטעמא הוא משום דחשיב ליה מין אחר איפשיטא בעיין דלעולם פליג ר''ע ונותן פאה מכל אחת ואחת ולרבנן מאחד על הכל דהתם המשוייר הוי רובא דקוצר לשחת דקתני דומיא דדרך היחיד וכו' ולמה לי כר''ע למה לן לדחוקי נפשין ולמיפשט מדאוקימנא כר''ע ותילף מרבנן דהתם בעיא דילן מאחד על הכל תילף מרבנן גופייהו איפכא דכי קצר לבסוף ללח חייב על זה בפני עצמו וכו' דתנן המחליק בצלים וכו' דהיינו שעקרן ומסיר הקליפות שאינו אוכל ומוציא אותם לשוק כדי שיאכלם כשהם לחים בעלים שלהם ומקיים יבשים לגרן מעמיד בקרקע אותם הראויים להתקיים דהיינו להיות יבשים ומשהה אותם שם כדי שיגדלו כל צרכו ויהיו מבושלים דהיינו דמניח הלח שיתבשל דנדון דידן ותנן דנותן פאה לאלו לעצמן ומסתמא מקיים יבשים לגורן דהוי רובא ומשמע דלרבנן כי לקיט הלח ומשייר האחר שיתייבש כל צרכו דהוי רובא שני מינים חשיב לגבי דיהיב תחלה ללח בפני עצמו ולסוף ליבש בפני עצמו אבל לגבי יבש עצמו אפילו יהא מופסק יהיב לכוליה יבש כאחד דהא לא אשכחן לרבנן טפי אלא ר''מ לחודיה הוא דאית ליה הכי והדר רבי יוסא לתלמידיו דמהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהו ב' מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיה כלומר מי שמעינן ופסק הרמב''ם בפרק ג' ממתנות עניים כדברי חבריא שכתב אבל לח מכאן ומכאן וכו' דס''ל דמאי דא''ר יוסא דשוק וגורן דוקא דליתא אלא משל בעלמא הוא והכי אמרינן לעיל פ''ב. ודברי הראב''ד בזה אינם נוחים אצלי כלל ודברי הרמב''ם נכונים בעיני עכ''ל:

יג שָׂדֶה שֶׁזְּרָעָהּ בְּצָלִים אוֹ פּוֹלִים אוֹ אֲפוּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִמְכֹּר מִקְצָתָן לַחִין בַּשּׁוּק וּמַנִּיחַ מִקְצָת הַשָּׂדֶה יָבֵשׁ וְיַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ גֹּרֶן. חַיָּב לְהַנִּיחַ פֵּאָה לְזֶה שֶׁמּוֹכֵר לַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלָזֶה שֶׁקּוֹצֵר אוֹתוֹ יָבֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

כסף משנה שדה שזרעה וכו'. גם זה שם משנה המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן וכו':

יד הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גֳּרָנוֹת מַנִּיחַ פֵּאָה אַחַת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ גֹּרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּאָה לְמִין זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּפֵאָה לְמִין זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

כסף משנה הזורע את שדהו וכו'. משנה בפרק ב' דפאה:

טו זָרַע שְׁנֵי זְרָעִים מִמִּין אֶחָד כְּגוֹן שֶׁזְּרָעָהּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים אוֹ שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִים. אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גֳּרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּאוֹת. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

טז הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵּאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. הַשֻּׁתָּפִין שֶׁקָּצְרוּ חֲצִי הַשָּׂדֶה וְאַחַר כָּךְ חָלְקוּ. זֶה שֶׁלָּקַח הַקָּצִיר אֵינוֹ מַפְרִישׁ כְּלוּם. וְזֶה שֶׁלָּקַח הַקָּמָה מַפְרִישׁ עַל הַחֵצִי שֶׁלָּקַח בִּלְבַד. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ וְקָצְרוּ הַחֵצִי הָאַחֵר בְּשֻׁתָּפוּת. כָּל אֶחָד מֵהֶן מַפְרִישׁ מֵחֶלְקוֹ שֶׁבַּקָּמָה עַל חֵלֶק חֲבֵרוֹ שֶׁבַּקָּמָה אֲבָל לֹא עַל הַחֵצִי שֶׁנִּקְצַר:

כסף משנה האחין שחלקו נותנין וכו'. משנה פ''ג דפאה: השותפין שקצרו וכו'. שם בירושלמי קצר חצי שדה בשותפות וחלקו אינו מפריש משלו לא בתחלה ולא בסוף חזרו וחלקו ונשתתפו וקצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (אינו) מפריש שבסוף על חבירו שבסוף אבל לא משלו שבתחלה לחבירו שבתחלה. פי' אותו שלקח הקציר אינו מפריש לא מקציר וגם לא בסוף דהיינו מהחצי שבקמה. והטעם דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר החצי השני אין לחבירו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו חזרו ונשתתפו וקצרו החצי השני בשותפות כל אחד חייב להפריש מן הקמה גם על חלק חבירו של הקמה וזהו שבסוף על חלק חבירו שבסוף כי החלק השני קורא שבסוף והחצי האחד שנקצר בתחלה נקרא שבתחלה דכיון שנפטר אותו חצי בעת שחלקו נפטר ואינו חוזר לחיובו:

יז שָׂדֶה שֶׁהִגִּיעַ חֶצְיָהּ עַד שְׁלִישׁ וְחֶצְיָהּ לֹא הִגִּיעַ. וְהִתְחִיל וְקָצַר בְּחֵצִי שֶׁהִגִּיעַ חֶצְיוֹ וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאָה כֻּלָּהּ שְׁלִישׁ וְאַחַר כָּךְ גָּמַר הַחֵצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהִגִּיעַ בַּתְּחִלָּה. מַפְרִישׁ מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָאֶמְצָעִיִּים וּמִן הָאֶמְצָעִיִּים עַל הָרִאשׁוֹן וְעַל הָאַחֲרוֹן :
כסף משנה שדה שהגיע וכו'. ירושלמי שם אמר רבי יהושע בן לוי היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה ולא הספיק לקצור חצי חצייה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הא' על האמצעים ומן האמצעים על הא' ואינו מפריש מן הא' על הא' ולשון זה נראה שאין לו הבנה. והר''י קורקוס ז''ל גורס בכל הני א' ראשון ופירש אבל לא מן הראשון דהיינו רביע א' שקצר על הראש האחר כי במה שקצר אותו רביע עדיין לא הביא שליש האחרון ולא היה נקרא תבואה. וה''ר שלמה אישביל''י ז''ל (גורס כגירסא דידן) פי' ולא הספיק לגמור חצי חציה של אותו שהביא שליש מפריש מן הראשון על האמצעי דחשיב כילוי האמצעי לגבי ראשון דרמי חיובא עליה ומפריש מן הראשון על האמצעי דאמצע חשיב כלוי בהדי ראשון ומן האמצעי על הראשון וכל שכן מן האחרון על האמצעי דהא הוי האמצעי בקמה בשעה שנתחייב האחרון דכולה חדא שדה ומצטרפת ואינו מפריש מן הראשון על הראשון דחובת פאה בקמה ואינו מפריש מן הקציר על הקציר אלא היכא דכילה עכ''ל:

יח הַמּוֹכֵר מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת מִשָּׂדֵהוּ לַאֲנָשִׁים הַרְבֵּה. אִם מָכַר כָּל הַשָּׂדֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת מֵחֶלְקוֹ שֶׁלָּקַח. וְאִם הִתְחִיל בַּעַל הַשָּׂדֶה לִקְצֹר וּמָכַר מִקְצָת וְשִׁיֵּר מִקְצָת. בַּעַל הַשָּׂדֶה נוֹתֵן פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכּל. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לִקְצֹר נִתְחַיֵּב בַּכּל. וְאִם מָכַר תְּחִלָּה מַפְרִישׁ הַלּוֹקֵחַ עַל מַה שֶּׁלָּקַח וּבַעַל הַשָּׂדֶה עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר:

כסף משנה המוכר מקומות וכו'. משנה (פאה פ"ג מ"ה) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד א''ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל וכבר נודע שכל מקום שאמר ר''י אימתי אינו חולק אלא מפרש דברי חכמים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה שר''י הוא מבאר ואין חולק עליו והא דאמרינן בס''פ ראשית הגז מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אמר רב חסדא ר''י הוא לאו למימרא דאיכא מאן דפליג עליה אלא מפני שהוא היה בעל מאמר זה בבית המדרש אע''פ שלא נמצא מי שחלק עליו נקרא בשמו ובס''פ ראשית הגז מסקי רב חסדא ורבא דהא דא''ר יהודה אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל והוא שהתחיל בעל השדה לקצור משום דכתיב ובקצרכם מעידנא דאתחיל לקצור מיחייב בכולה שדה. ומ''ש עוד רבינו ואם מכר תחלה מפריש הלוקח וכו'. פשוט הוא:

יט שְׂדֵה אִילָן אֵין מַפְסִיק בָּהּ אֶלָּא גָּדֵר גָּבוֹהַּ הַמַּבְדִּיל בֵּין הָאִילָנוֹת. אֲבָל אִם הָיָה הַגָּדֵר מַבְדִּיל מִלְּמַטָּה וְהַבַּדִּים וְהַפְּאֵרוֹת מְעֹרָבִין מִלְּמַעְלָה וְנוֹגְעִין בַּגָּדֵר עַל גַּבּוֹ הֲרֵי זֶה כְּשָׂדֶה אַחַת וְנוֹתֵן פֵּאָה לַכּל:

כ שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אִילָן אֶחָד נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ פֵּאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְּרוֹמוֹ זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ:

כא * הֶחָרוּבִין כָּל שֶׁאָדָם עוֹמֵד בְּצַד חָרוּב זֶה וַחֲבֵרוֹ עוֹמֵד בְּצַד חָרוּב זֶה וְרוֹאִין זֶה אֶת זֶה הֲרֵי הֵן כֻּלָּן שָׂדֶה אַחַת וּפֵאָה אַחַת לְכֻלָּן. הָיוּ שְׁנֵי הַצְּדָדִין רוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיִּים וְאֵין הַצְּדָדִים רוֹאִין זֶה אֶת זֶה מַפְרִישׁ מִצַּד אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים עַל הָאֶמְצָעִיִּים וּמִן הָאֶמְצָעִיִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל לֹא יַפְרִישׁ מִצַּד זֶה עַל הַצַּד הָאַחֵר:

ההראב"ד החרובין כל שאדם עומד וכו'. א''א לא ידעתי מה הוא זה אלא כל החרובין שיש לאדם אחד אע''פ שיש ביניהם גדרים הרבה אינן מפסיקין כל זמן שהחרובין רואין זה את זה והראיה הזו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר. והטעם לחרובין מפני שהן גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בחרוב ובשקמה חמשים אמה:

כסף משנה (יט-כא) שדה אילן וכו' עד ופאה אחת לכולן. משנה פרק ב' דפאה ודלא כרבי אליעזר בר צדוק: וכתב הראב''ד א''א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואין פירושו מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: ומה שכתב היו שני הצדדים רואים את האמצעיים וכו'. ירושלמי שם:

כב הַזֵּיתִים כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ מֵהֶן בְּרוּחַ אַחַת מֵרוּחוֹת הָעִיר כְּגוֹן זֵיתִים שֶׁיֵּשׁ בְּמַעֲרַב הָעִיר כֻּלָּן אוֹ בְּמִזְרָחָהּ הֲרֵי הֵן כְּשָׂדֶה אַחַת וּפֵאָה אַחַת לְכֻלָּן:

כסף משנה הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת וכו'. שם במשנה:

כג הַבּוֹצֵר אֶת מִקְצָת כַּרְמוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן כְּדֵי לְהָקֵל מֵעַל הַגֶּפֶן עַד שֶׁיִּמְצְאוּ שְׁאָר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת רֶוַח וַיּוֹסִיפוּ הוּא הַנִּקְרָא מֵדֵּל. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַבּוֹצֵר מֵרוּחַ אַחַת אֵינוֹ מֵדֵּל וּלְפִיכָךְ נוֹתֵן מִן הַנִּשְׁאָר פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּצַר לַשּׁוּק. אֲבָל אִם הֵדֵּל לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אֵינוֹ נוֹתֵן פֵּאָה לְזֶה שֶׁהֵדֵּל. הֵדֵּל לְהָבִיא בְּבֵיתוֹ נוֹתֵן מִן הַנִּשְׁאָר שֶׁהִנִּיחַ לִדְרֹךְ פֵּאָה אַחַת הָרְאוּיָה לַכּל:

כסף משנה הבוצר מקצת כרמו וכו'. משנה בפרק ג' דפאה המידל נותן מהמשואר על מה ששייר והמחלק מאחר יד נותן מהמשואר על הכל. ובירושלמי נותן מהמשואר על מה ששייר תני א''ר יודא בד''א במידל לשוק אבל במידל לבית נותן מהמשואר על הכל א''ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע''מ להדל אבל אם עיבה ע''מ שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מהמשואר על הכל. ומ''ש רבינו כבר בארנוהו. בפ''ב:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן