הלכות מקואות - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מקואות - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אֵלוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם. לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן. וְגֶלֶד שֶׁחוּץ לַמַּכָּה. וְהַדָּם יָבֵשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ. וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. וּבָצֵק אוֹ טִיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן. וְהַמִּלְמוּלִין שֶׁעַל הַגּוּף. וְטִיט הַיָּוֵן וְטִיט הַיּוֹצְרִים וְטִיט שֶׁל דְּרָכִים הַנִּמְצָא שָׁם תָּמִיד אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה כָּל אֵלּוּ חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט כְּשֶׁהוּא לַח אֵינוֹ חוֹצֵץ שֶׁהֲרֵי נִמְחָה בְּמַיִם וּכְשֶׁהוּא יָבֵשׁ חוֹצֵץ:

כסף משנה אלו חוצצין באדם וכו'. פרק ט' דמקואות. ומ''ש לפלוף שחוץ לעין. יתבאר בסוף פרק זה. ומ''ש והדם יבש שע''ג המכה. תוספתא דמקואות פ''ו. ומ''ש וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה. כך מפורש בתוספתא פ''ז פירוש מה ששנינו במשנה פ''ט שיתדות דרכים חוצצין:

ב הַדְּבַשׁ. וְהַדְּיוֹ. וְהֶחָלָב. וְהַדָּם. וּשְׂרַף הַתּוּת. וְהַתְּאֵנָה. וְהַשִּׁקְמָה. וְהֶחָרוּב. יְבֵשִׁין חוֹצְצִין לַחִין אֵינָן חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַשְּׂרָפִין בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין חוֹצְצִין. וְדָם שֶׁנִּסְרַךְ בַּבָּשָׂר אֲפִלּוּ לַח חוֹצֵץ. הָאֵיבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים חוֹצְצִין:

כסף משנה ומ''ש הדבש והדיו והחלב והדם. פרק כל כתבי (דף ק"ב ע"ב) ופ''ג דזבחים (דף ל"ה) ופ''ג דמנחות (דף כ"א) וס''פ תמיד נשחט (דף ס"ה:): ומ''ש ושרף התות והתאנה וכו'. בתוספתא דמקואות ומסיים בה טעם לשאר השרפין מפני שהם לכלוך הפירות פירוש ודרך בני אדם להקפיד עליהם: ומ''ש ודם שנסרך בבשר וכו'. כן כתב סמ''ג וכתב שהטעם שאפילו לח חוצץ מפני שהוא דרך בני אדם להקפיד עליהם אמנם בפרק כל הפסולים אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה אלמא בבשר לח אינו חוצץ עכ''ל. וי''ל דהכא שאני דנסרך בבשר וכן מפורש בגמרא פרק ג' דמנחות אמר רב דימי בין לח בין יבש חוצץ מיתיבי הדם וכו' לחים אינה חוצצים לא קשיא הא דסריך הא דלא סריך ומפרש רבינו נסרך לבשר: האבר והבשר המדולדלים חוצצין. תוספתא שם ונראה שהטעם מפני שמעת שנדלדלו הם חשובים כקטועים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבוא שם מים ועכשיו כשזה בא לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורן ומונעין אותו מלבא במים והו''ל כבית הסתרים שאם יש דבר חוצץ מעכב בטבילה. ועי''ל דהא דקאמר דחוצצין היינו לומר שאם נמצא בהם שום דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה שאף על פי שהם מדולדלים כגוף הם חשובים:

ג בֵּית הַסְּתָרִים בְּאִשָּׁה חוֹצֵץ עַד שֶׁתָּדִיחַ תְּחִלָּה. שֶׁהַזֵּעָה שָׁם תָּמִיד וְהֶאָבָק מִתְקַבֵּץ וְחוֹצֵץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְשׂוּאָה. אֲבָל בִּפְנוּיָה הוֹאִיל וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת אֵינוֹ חוֹצֵץ:

כסף משנה בית הסתרים באשה חוצץ וכו'. משנה פרק ט' דמקואות. ומה שכתב במה דברים אמורים בנשואה וכו'. תוספתא:

ד הָאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְהַקַּשְׂקַשִּׂין שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר. וְהַשֵּׁירִים וְהַנְּזָמִים וְהַקַּטְלָיוֹת וְהַטַּבָּעוֹת. בִּזְמַן שֶׁהֵן חֲזָקִים וּדְבוּקִים בַּבָּשָׂר חוֹצְצִים. רָפִים אֵינָם חוֹצְצִין:

כסף משנה האגד שע''ג המכה וכו'. עד אינן חוצצין. תוספתא. ומה שכתב והטבעות וכו'. שבת עלה נ''ב ע''ב:

ה חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שֶׁקּוֹשְׁרוֹת הַנָּשִׁים בְּרָאשֵׁיהֶן לְנוֹי חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁמַּבְדִּילִין בֵּין הַגּוּף וּבֵין הַמַּיִם. אֲבָל חוּטֵי שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רָפִין:

כסף משנה חוטי צמר וכו'. משנה רפ''ט דמקואות ושבת עלה נ''ז. ומ''ש אבל חוטי שיער. שם ואע''ג דבשם רבי יהודה היא שנויה אמרינן בר''פ במה אשה דמודים לו חכמים:

ו חוּטִין שֶׁבַּצַּוָּאר אֵינָן חוֹצְצִין אֲפִלּוּ שֶׁל פִּשְׁתָּן לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן. אֲבָל חֲבָקִים שֶׁבַּצַּוָּאר כְּגוֹן קַטְלָיוֹת וַעֲנָקִים חוֹצְצִין לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר:

כסף משנה ומ''ש חוטין שבצואר וכו' אבל חבקים שבצואר וכו'. ריש פרק במה אשה:

ז שֵׂעָר שֶׁעַל הַלֵּב שֶׁנִּתְקַשֵּׁר וְנַעֲשָׂה קִלְקְלֵי. וְכֵן קִלְקְלֵי הַזָּקָן חוֹצְצִין:

כסף משנה שיער שעל הלב וכו' וכן קלקלי הזקן וכו'. פ''ט דמקואות שם:

ח חֵץ הַתָּחוּב בְּאָדָם בִּזְמַן שֶׁהוּא נִרְאֶה חוֹצֵץ. וּבַזְּמַן שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ לָעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֵץ טָמֵא. וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע טַבַּעַת טָמֵא וְטָבַל הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם הֱקִיאָהּ אַחַר שֶׁטָּבַל נִטְמָא בְּמַגָּעָהּ שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַבְּלוּעִים בְּגוּף הַחַי לֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִתְטַמְּאִין. נִכְנְסוּ צְרוֹרוֹת וְקֵיסָמִין בְּסִדְקֵי רַגְלָיו מִלְּמַטָּה חוֹצְצִין:

כסף משנה חץ התחוב באדם וכו' וכן מי שבלע טבעת טמאה. בסוף מקואות. ומ''ש שכבר ביארנו. בה' טומאת מת פכ''ד: נכנסו צרורות וכו'. בתוספתא דמקואות פ''ח נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליו מלמטה ר''ע אומר אינו חוצץ ומשמע לרבינו דכיון דבשמא דיחידאה קתני לה פליגי עליה רבנן ועי''ל דטעמא דר''ע משום דס''ל דבית הסתרים לא בעינן שיהיו ראויים לביאת מים ובפ''ק דקידושין (דף כ"ה) ובפרק תינוקת אמרינן דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים:

ט אִסְפְּלָנִית מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעַל בֵּית הַסְּתָרִים חוֹצְצִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן הַמַּיִם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין וְלֹא יְהֵא בָּהֶן דָּבָר חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה בּוֹ שְׂעָרָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם חוּץ לַמַּכָּה וְרֹאשָׁהּ מֻדְבָּק לַמַּכָּה אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת רֹאשָׁם מֻדְבָּק בְּטִיט אוֹ בְּצוֹאָה אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַטָּה וּנְקָבָן וְהוֹצִיאָן בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַעְלָה הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין:

כסף משנה אספלנית מלוגמא וכו'. דברים אלו במחלוקת הם שנויים בתוספתא בפרק הנזכר וכבר נתבאר דהלכה כמ''ד דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: היתה בו שערה אחת וכו'. תוספתא בפרק הנזכר:

י לֹא יִטְבּל אָדָם בֶּעָפָר שֶׁעַל רַגְלָיו וְאִם טָבַל אֵינוֹ חוֹצֵץ:

כסף משנה לא יטבול אדם וכו'. משנה פ''ט דמקואות. ומ''ש ואם טבל אינו חוצץ. תוספתא פרק ח' דמקואות:

יא הָאוֹחֵז בְּאָדָם וּבְכֵלִים וְהִטְבִּילָן הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁרִפָּה יָדָיו עַד שֶׁבָּאוּ בָּהֶן הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יַרְפֶּה. וְאִם הֵדִיחַ יָדָיו בַּמַּיִם עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה:

כסף משנה האוחז באדם ובכלים וכו'. משנה פ''ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילם טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ר''ש אומר ירפה כדי שיבאו בהם המים ומשמע לרבינו דת''ק סבר דלא מהני רפיון ידים:

יב הַמַּפְשֶׁלֶת בְּנָהּ לַאֲחוֹרָהּ וְטָבְלָה לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שֶׁמָּא הָיָה טִיט בְּרַגְלֵי הַתִּינוֹק אוֹ בְּיָדָיו וְנִדְבַּק בְּאִמּוֹ בִּשְׁעַת טְבִילָה וְחָצַץ וְאַחַר שֶׁעָלְתָה נָפַל:

כסף משנה המפשלת בנה וכו'. בפרק תינוקת (דף פ"ז) וכגירסת ר''ח שכתבו התוספות:

יג נִדָּה שֶׁנָּתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ אוֹ שֶׁקָּפְצָה יָדָהּ אוֹ שֶׁקָּרְצָה בְּשִׂפְתוֹתֶיהָ אוֹ שֶׁנִּמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁנֶּיהָ כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַטְּמֵאִים. נָתְנָה מָעוֹת בְּפִיהָ וְיָרְדָה וְטָבְלָה טָהֲרָה מִטֻּמְאַת הַנִּדָּה וַהֲרֵי הִיא טְמֵאָה עַל גַּב רֻקָּה וְנִמְצֵאת רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּרֹק הַנִּדָּה. וְכֵן הַדִּין בְּזָב:

כסף משנה נדה שנתנה שערה בפיה וכו'. בפרק ח' דמקואות. ומה שכתב או שנמצא עצם בין שיניה וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ"ה) ובפרק תינוקת ס''ו: נתנה מעות בפיה וכו'. שם טהורה מטומאתה אבל טמאה היא ע''ג רוקה פירוש טהורה מטומאת נדה ומותרת לבעלה פירוש וטמאה על גבי רוקה שנתלש על המעות קודם טבילה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא:

יד וְאֵלּוּ שֶׁאֵין חוֹצְצִין בְּאָדָם. קִלְקְלֵי הָרֹאשׁ וּבֵית הַשֶּׁחִי וּבֵית הַסְּתָרִים שֶׁבָּאִישׁ. וְלִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן. וְגֶלֶד שֶׁהֶעֶלְתָה הַמַּכָּה. וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן. וְצִפֹּרֶן הַמְדֻלְדֶּלֶת. וּכְשׁוּת הַקָּטָן וְהוּא הַשֵּׂעָר הַדַּק שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. כָּל אֵלּוּ אֵינָן חוֹצְצִין:

כסף משנה ואלו שאין חוצצין באדם וכו'. משנה פ''ט דמקואות. ודע דאיתא בתוספתא רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה ולא חילק ואפשר שהוא ז''ל מפרש דלרבותא נקט פירשה רובה וכ''ש מיעוטה א''נ דאה''נ דמפרש דבדוקא נקט פירשה רובה אלא דכיון דמשמע דיחידאה קאמר לה משמע דרבים פליגי עליה. ומ''ש לפלוף שבעין. יתבאר בסוף פרק זה:

טו שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יֶתֶר שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִין כְּאַחַת קֶשֶׁר אֶחָד אֵינָן חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. וּשְׂעָרָה אַחַת שֶׁנִּקְשְׁרָה חוֹצֶצֶת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מַקְפִּיד עָלֶיהָ. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ עָלְתָה לוֹ טְבִילָה עַד שֶׁתִּהְיֶה רֹב שְׂעָרוֹ קָשׁוּר נִימָא נִימָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ כָּזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. * וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ הוּא חָשׁוּב לְעִנְיַן טְבִילָה וְאֵינוֹ כְּגוּף בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר רֹב הַשֵּׂעָר אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁכָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ קָשׁוּר נִימָא נִימָא אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אֶלָּא אִם כֵּן נִצְטָרֵף לְחוֹצֵץ אַחֵר עַל גּוּפוֹ וְנִמְצָא הַכּל רֹב גּוּפוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד הַנִּדָּה וְאֶחָד שְׁאָר הַטְּמֵאִין שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשָׁן שֵׂעָר:

ההראב"ד ויראה לי ששערו עד שיש בראשן שיער. א''א כדברי הגאונים הוא העיקר:

כסף משנה שתי שערות או יתר וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ז) אמר רבה בר בר חנא נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות שתים איני יודע ור''י אמר אין לנו אלא אחת ופסק כר''י. ומ''ש והוא שיהיה מקפיד עליו וכו'. הוא ע''פ מה שנתבאר בסוף פ''א: כתב הראב''ד ויראה לי ששערו של אדם כגופו (של אדם) הוא חשוב וכו'. א''א כדברי הגאונים הוא העיקר עכ''ל ואין בזה הכרע:

טז תַּקָּנַת עֶזְרָא הִיא שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה חוֹפֶפֶת אֶת שְׂעָרָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּטְבּל. וְאִם אֶפְשָׁר לָהּ לָחֹף בַּלַּיְלָה וְלִטְבּל מִיָּד תֵּכֶף לַחֲפִיפָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ מִפְּנֵי הַחלִי חוֹפֶפֶת אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְטוֹבֶלֶת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת:

כסף משנה תקנת עזרא היא וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב). ומה שכתב ואם אפשר לה לחוף בלילה וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ח) שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן תיכף לחפיפה טבילה וליכא וכו' והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה אלא קשיא הלכתא אהלכתא ל''ק הא דאפשר הא דלא אפשר ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דלהאי מסקנא ליתא לפיסקא דפסק התם מרימר כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר אלא לעולם לא הפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה יותר מיום אחד ומפרש רבינו הא דאפשר הא דלא אפשר דהיינו לומר דהיכא דא''א לחוף בליל טבילה מפני הדחק כגון שא''א למצוא מים חמין בליל טבילה מפני שיוצאים בשיירא או מפרשים בים וכיוצא בזה או מפני החולי כלומר שיש לה חולי שהמים חמין מזיקין לה בעת התעוררות החולי ויודעים שבליל טבילה היא העונה דכיון דא''א לעשות בע''א יכולה להקדים לחוף קודם ליל הטבילה ואפילו אם יכריח הדוחק או החולי להקדים לחוף מיום ראשון והטבילה אינה עד ליל שלישי יש לה רשות אבל להרחיק יותר לא דהא אמאי דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע''ש ותטבול במו''ש אמרינן דהיינו בדאפשר אבל בדלא אפשר שפיר דמי ודוקא בשיעור הרחקה זו אבל להרחיק טפי לא דלא לחנם נקט רבין האי שיעורא ונ''ל שלדעת רבינו ע''ש ומו''ש דנקט לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה''ה לחוף ביום ראשון ולטבול בליל שלישי וכן כיוצא בשאר הימים דהא לפי מ''ש מפני דוחק או חולי אין טעם לתלות ההיתר הזה בע''ש ומו''ש יותר מבשאר הימים:

יז טָבְלָה וְעָלְתָה וְנִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ * אִם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁחָפְפָה טָבְלָה אֵינָהּ צְרִיכָה לָחֹף פַּעַם שְׁנִיָּה אֶלָּא חוֹזֶרֶת וְטוֹבֶלֶת מִיָּד בִּלְבַד. וְאִם לָאו צְרִיכָה לָחֹף פַּעַם שְׁנִיָּה וְלִטְבּל:

ההראב"ד אם באותו היום שחפפה. א''א הא קי''ל כלישנא בתרא דאמר אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ומ''ש הוא אינו כלום דאפילו לא בעינן סמוך לכתחלה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן אלא אם כן סמוך לחפיפה טבלה:

כסף משנה טבלה ועלתה וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ו ע"ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ופסק כלישנא בתרא: וכתב הראב''ד אם באותו היום שחפפה טבלה א''א הא קי''ל כלישנא בתרא וכו'. טעמו מפני שהוא גורס כהרי''ף והר''ן דבלישנא בתרא גרסינן אם סמוך לחפיפה טבלה ולפי גירסתם הלכה כלישנא בתרא דתלי מילתא באם סמוך לחפיפה טבלה שהוא זמן מועט מאם ביום שחפפה טבלה דמשמע אפילו חפפה בבקר וטבלה בערב נמי ולפיכך משיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא ונראה עוד שהראב''ד גורס כלישנא קמא אינה צריכה לחוף ולטבול ובלישנא בתרא גורס אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ומשיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא דמשמע שאינו פוטרה אלא מחפיפה ולא מטבילה ה''ל למפסק כלישנא בתרא דפטר לה אף מטבילה והשיג עליו עוד ממה שלא כתב דין זה אצל דין מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ וכתבו אצל דין תיכף לחפיפה טבילה דמשמע דמש''ה אמרינן כשנמצא עליה דבר חוצץ דאי לא טבלה סמוך לחפיפה צריכה לחוף ולטבול אבל אם לא היה צריך לסמוך טבילה לחפיפה לא הוה אמרינן דצריכה לחוף ולטבול וכתב שזה אינו דאפילו אי לא הוה בעינן לכתחילה למיסמך טבילה לחפיפה היכא דאשתכח ריעותא הוה חיישינן כל שלא סמכה טבילה לחפיפה כך נראה לי ביאור דברי הרב רבי אברהם בן דוד וליישב דעת רבינו י''ל דאיהו ז''ל גריס כגירסא דידן דלישנא בתרא הוא אם ביום שחפפה טבלה וגם גריס ביה אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ומפרש דהיינו לומר דאינה צריכה תרתי חפיפות וטבילה דבטבילה לחודה סגי אבל טבילה מיהא בעיא בכל גוונא ובזה נסתלקו מעליו שתי השגות הראשונות ובהכי ניחא נמי ההשגה השלישית דכיון דחפיפה אינה אלא תקנת עזרא אי לא הוה מתקן לסמוך טבילה לחפיפה אפילו לא טבלה ביום החפיפה ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ לא היתה צריכה לחזור ולחוף אבל מאחר שהתקין שביום טבילה חפיפה כשנמצא עליה דבר חוצץ אם לא טבלה ביום חפיפה הצריכוה לחזור ולחוף והר''ן כתב בפרק ב' דשבועות (דף ש"מ) וז''ל הרמב''ם כתב אם ביום שחפפה טבלה וכו' משום דלמקצת נוסחאות לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימרא דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע''פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע''פ שנמצא עליה דבר החוצץ דהיכי אפשר דאע''ג דאתיא לידי ריעותא לא נחוש ואע''פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן טעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע''פ שלא חפפה ביום שטבלה וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב''ם וכבר השיגו הראב''ד עכ''ל. נראה שהר''ן מפרש שהראב''ד סובר בדברי רבינו שדעתו לומר שכל שחפפה באותו יום אע''פ שלא היה סמוך לטבילה לא חיישינן אף ע''פ שנמצא עליה דבר חוצץ והשיגו משום דהיכי אפשר דאע''ג דאתייליד ריעותא לא נחוש אף ע''פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה דלא אשמעינן האי לישנא אלא דהיכא דלא נמצא עליה דבר החוצץ אינה צריכה לחוף ולטבול אע''פ שלא חפפה ביום שטבלה וז''ש הראב''ד דאפילו לא בעינן סמוך לכתחילה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן וכו' ואיני יורד לסוף דעתו של הר''ן בזה שכתב וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב''ם שמבואר הוא מאד בדבריו דבנמצא עליה דבר החוצץ קאמר אם ביום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שניה שהרי תחילת לשונו הוא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ ודוחק לומר שהיתה להם נוסחא אחרת בדברי רבינו ומ''ש בביאור דברי רבינו ובביאור דברי הראב''ד הוא הנכון:

יח לֹא תָּחֹף אִשָּׁה בְּנֶתֶר מִפְּנֵי שֶׁמְּקַטֵּף אֶת הַשֵּׂעָר. וְלֹא בְּאֹהֶל מִפְּנֵי שֶׁמַּסְרִיךְ אֶת הַשֵּׂעָר. אֶלָּא בְּחַמִּין וַאֲפִלּוּ בְּחַמֵּי חַמָּה מִפְּנֵי שֶׁהַחַמִּין מְיַשְּׁרִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמְסַלְסְלִין אוֹתוֹ. אֲבָל הַצּוֹנְנִין מְקַלְקְלִין וּמְקַבְּצִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמִתְקַשֵּׁר:

כסף משנה לא תחוף אשה וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ו ע"ב) וברפ''ב דמסכת כלים כתב רבינו בפירוש המשנה דנתר שהוא שקורין בלשון לעז גריד''א וכן כתב הריב''ש שהוא מוחה ביד הנשים שלא יחופו ראשן בגריד''א ביום הטבילה וכתב הטור דהוא הדין לשאר דברים המסבכים את השיער וכתב מהרי''ק בדיעבד אם עיינה וראתה יפה שערה שאינו נקשר דלא מסובך זה בזה ולא נקטף עלתה לה חפיפה:

יט נִדָּה שֶׁנָּתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ וְטָבְלָה לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה מִפְּנֵי הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁעַל יָדֶיהָ:

כסף משנה נדה שנתנה תבשיל לבנה וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ז):

כ שָׂרְטָה בִּבְשָׂרָהּ וְהוֹצִיא דָּם וְטָבְלָה. בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵין מְקוֹם הַשְּׂרִיטוֹת חוֹצֵץ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים חוֹצֵץ * מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם נִקְפֶּה שָׁם כְּגֶלֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְכֵן לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן אִם הָיָה יָבֵשׁ וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרִיק חוֹצֵץ בְּנִדָּה:

ההראב"ד מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה. א''א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ ועוד ג' ימים למה הלא דבר הנראה לעינים הוא אם הגליד אם לא הגליד שלא אמרו במחט ג' ימים אלא לפי שאינו נראה לעינים ואין הדבר ברור אלא עד ג' ימים אבל כאן שנראה הולכין אחר הראייה ואולי למד שריטות מריבדא דכוסילתא דאמרי עד תלתא יומי לא חייצי וכו' ומאן לימא לן שהשריטות דומה לריבדא שמושך הדם וכל ג' ימים שופע דם אבל שריטה אחרת בתוך ג' ימים מגליד וחוצץ ודוקא חוץ למכה אבל ע''ג מכה אינו מקפיד:

כסף משנה שרטה בבשרה וכו'. בפרק תינוקת אמר רמי בר אבא הני ריבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי: וכתב הראב''ד מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה א''א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ וכו'. ואני אומר שמ''ש על דברי רבינו שהוא שיבוש הוא לפי הנוסחא שנזדמנה לו בדברי רבינו שהיה כתוב בה כגלד שעל המכה אבל לנוסחא שהיא כגלד שעל גבי מכה וכך היא בספרים שלנו אין כאן שיבוש דלשון שעל גבי היינו ע''ג המכה מבחוץ ונ''א מצאתי שכתוב בה שחוץ למכה והיא הנכונה: ומ''ש הלא דבר הנראה לעינים הוא וכו'. זה פשוט שהטעם שלא רצה לתלות אלא בשלשה ימים הוא ממאי דאיתמר בריבדא דכוסילתא: ומ''ש דמאן לימא לן שהשריטות דומות לריבדא אפשר לומר שרבינו אינו מפרש ריבדא וינטוש''א כדמשמע שמפרש הראב''ד אלא מפרש דריבדא ר''ל שריטה ואפילו את''ל דריבדא היא וינטוש''א לא משמע ליה לפלוגי בין שריטות הללו לשריטות אחרות דהא חזינן שאין דם שופע משריטות שנעשו ע''י וינטוש''א שלשה ימים ולא אפילו חצי יום הלכך אין לחלק בין שריטות לשריטות וגמרא דנקט ריבדא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וא''ת שהראב''ד מפרש דריבדא היינו שאנגראדור''ה נאמר דרבינו אינו מפרש כן אלא שהיא שריטה: וכן לפלוף שבעין. בפ''ט דמקואות תנן גבי אלו חוצצין לפלוף שחוץ לעין וגבי אלו שאינן חוצצין תני לפלוף שבעין ובפרק תינוקת (דף ס"ז) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משהתחיל לירק וכתבו התוספות לח אינו חוצץ דוקא שבתוך העין מפני שהליחה שבעין מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש אבל לפלוף חוץ לעין אפילו לח [חוצץ] והכי משמע בפ''ט דמקואות וכו' דלא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו בלח דיבש בעין נמי חוצץ ע''כ וכ''נ מדברי רבינו שכתב לעיל דלפלוף שחוץ לעין חוצץ ולפלוף שבעין אינו חוצץ וכאן כתב לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ובנדה משמע בהדיא דלעיל מיירי בלח ומש''ה מפליג בין בעין לחוץ לעין דאילו יבש אפילו בתוך העין נמי חוצץ. והרא''ש כתב בפ' תינוקת (הל' מקואות סי' כ"ה) אהא דמר עוקבא והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שבתוך העין הוא לח ומחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותו משיתחיל לירק עכ''ל. נראה מדבריו שהוא סובר שבתוך העין לא שייך ביה יבשות ואע''פ שהוא יבש הרבה חוצץ מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו ואינו חוצץ ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר וכ''כ הטור בשמו וכתב (הטור בי"ד סימן קצ"ח) וז''ל והרמב''ם חילק על שבתוך העין בין בתוך שלשה ימים לאחר שלשה ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך שלשה עכ''ל. ונראה שכתב כן מפני שנמצא לרבינו שכתב כאן שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג''י חוצץ מפני שהדם קופה שם כגלד שעל גבי מכה וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה ועלה על דעת הטור דכיון דעל מאי דמפליג בשריטות בין תוך שלשה ימים לאחר שלשה כתב וכן לפלוף שבעין שהוא להשוות לפלוף שבעין לשריטות גם לענין לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה ואם זו היתה דעת הטור יש לתמוה על רבינו איך נתן סימן ליבשותו שהתחיל להוריק שאם הוא תוך שלשה ימים אפילו הוריק נמי אינו חוצץ ואם הוא לאחר שלשה ימים אפילו לא הוריק נמי חוצץ ואם תאמר דתוך שלשה ימים אינו חוצץ אפילו הוריק ואחר שלשה ימים נמי אינו חוצץ עד שיוריק דתרתי בעינן לשיחוץ שיהיה אחר שלשה וגם שיוריק או תאמר איפכא דאחר שלשה אע''פ שלא הוריק חוצץ ותוך ג' אם הוריק חוצץ לא הוריק אינו חוצץ א''כ יקשה מאי וכן דהא בשריטה לא תלי אלא בימים ובלפלוף תלי גם בהורקה וכיון שמה שהכריחו לטור בדברי רבינו דבלפלוף נמי מחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה אינו אלא משום דמתיבת וכן משמע שמשוה אותם לגמרי מאחר שאינו משוה אותם לגמרי אזל ליה הכרח ועוד דלפ''ז אין אחד משני הפירושים מבואר בדברי רבינו וכיון דשקולים הם הי מינייהו נקטת ועוד שלא מצינו בגמרא מי שעלה על דעתו לחלק בלפלוף שבעין בין תוך שלשה לאחר שלשה ומהי תיתי ליה לרבינו לפלוגי בינייהו ועל הטור שהביא דברי רבינו בסגנון זה יש לדקדק מה היה סבור בדבריו דאין לומר שהיה סבור שאינו מחלק בלפלוף אלא בין שלשה לאחר שלשה ולא בין הוריק ללא הוריק שהרי כתב אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ואם היה סובר דבתרווייהו מפליג בין תוך שלשה לאחר שלשה ובין הוריק ללא הוריק וכפירוש אי זה משני הפירושים שכתבתי לעיל הוה ליה לפרש ולכתוב כן בשמו ולא לסתום כמו שעשה וכ''ש שכבר הוכחתי שאין לאחד מאותם הפירושים קיום. לכך נ''ל שהוא פשוט דלא מפליג רבינו בלפלוף בין תוך שלשה לאחר שלשה כלל אלא בהתחיל להוריק בלבד תליא מילתא. ומ''ש על שרטה בבשרה וכו' וכן לפלוף שבעין לא להשוותם לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה כתב כן אלא לומר דכשם שדם היוצא משריטות משכחת לה דחוצצין אע''פ שהדם הזה מהגוף יצא וגם אינו עומד אלא ע''פ השריטה בלבד מפני שאנו חוששין שנתפשט חוץ למקום השריטה אע''פ שאינו נראה כך לפלוף שבעין אע''פ שיצא מהגוף וגם אינו אלא בתוך העין ולא חוצה לו חוצץ אם הוא יבש דהיינו שהתחיל להוריק א''נ דה''ק כשם שדם זה כשנתייבש חוצץ כך לפלוף שבעין כשנתייבש חוצץ אלא שיבשותו של זה תלויה בשלשה ימים ושל זה תלוי בשיתחיל להוריק:

כא כֹּחַל שֶׁבָּעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ. שֶׁעַל גַּב הָעַיִן חוֹצֵץ. וְאִם הָיוּ עֵינֶיהָ פּוֹרְחוֹת אַף עַל גַּבֵּי הָעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ:

כסף משנה כוחל שבעין וכו'. פרק תינוקת (דף ס"ז) אמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ אם היו עיניה פורחות אפילו על גבי העין אינו חוצץ ומפרש רבינו פורחות פתוחות ולא פתוחות יותר מדאי קאמר דאם כן לא עלתה לה טבילה אף על פי שאין להם כחול כמו שכתב רבינו בסמוך אלא היינו לומר שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן וכלישנא קמא דרש''י. והטור נזדמנה לו נוסחא משובשת בדברי רבינו וגירסת ספרים שלנו בדברי רבינו עיקר שכתוב בהם ואם היו עיניה פתוחות אף על גבי העין אינו חוצץ ומצאתי נוסחא אחרת שכתוב בה ואם היו עיניה פורחות והיא הנכונה:

כב פָּתְחָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר אוֹ עִצַּמְתָּן בְּיוֹתֵר לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיַן טָהֳרוֹת. אֲבָל לְהַתִּירָהּ לְבַעֲלָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ אוֹ שֶׁהָיָה בָּהּ שֶׂרֶט יָשָׁן אוֹ שֶׁהָיָה עַל גַּב עֵינָהּ כֹּחַל. וּבֵין פָּתְחָה עֵינֶיהָ אוֹ עִצַּמְתָּן הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן חוֹצְצִין אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן וּלְעִנְיַן טָהֳרוֹת גָּזְרוּ לְעִנְיַן בִּיאָה לֹא גָּזְרוּ. וְכָל הַחוֹצֵץ בְּנִדָּה לְטָהֳרוֹת חוֹצֵץ בִּשְׁאָר הַטְּמֵאִין לְעִנְיַן טָהֳרוֹת. * וְחוֹצֵץ בְּגֵר בִּשְׁעַת טְבִילָה:

ההראב"ד וחוצץ בגר בשעת טבילה. א''א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות:

כסף משנה פתחה עיניה ביותר וכו'. שם אמר ר''י פתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה: בד''א לענין טהרות וכו'. בפרק תינוקת בתר מאי דאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה והני ריבדי דכוסילתא מתלתא יומין ואילך חייצי וההיא דלפלוף שבעין יבש חוצץ וההיא דכוחל שע''ג העין חוצץ אא''כ היו עיניה פורחות וההיא דפתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה ש''ד כך היא גירסת הרי''ף וכן היה גורס רבינו ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דלפלוף שבעין בגירסא בד''א לענין טהרות ונ''ל שטעמו משום דמדין שרט ישן משתמע שפיר שהרי השוה אותם לעיל בלשון וכן לומר דכשם שזה חוצץ יבש כך זה חוצץ יבש זה כשיעור יבשותו וזה כשיעור יבשותו כמו שפירשתי לעיל וכיון דאשמעינן בחד מינייהו דאפי' יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות אבל לא לבעלה ממילא נשמע דה''ה לאידך דאפילו יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות ולא לבעלה ומדברי רבינו שכתב נדה שנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ואח''כ כתב בד''א לענין טהרות וכו' נראה דבתבשיל שאינו נדבק לגמרי מיירי אלא דכיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית חיישינן שמא נדבק בידה וחייץ מדרבנן לטהרות אבל לא לבעלה ולפ''ז אם היה התבשיל מדברים הנדבקים שחוצצין מדאורייתא אף לבעלה חוששין שמא נדבקו בה וצריכה לטבול וכבר היה אפשר לומר שמ''ש רבינו שאינם חוצצין אלא מדבריהם לא משום דשמנונית אינו מהדברים החוצצין בכ''מ קאמר הכי דשמנונית שכתב רבינו היינו רבב וחייץ מדאורייתא אף לבעלה אלא משום דכיון דאין אותו הרבב על רוב גופה אפילו אם מקפיד עליו לא חייץ מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא תרתי בעינן רובו ושיהיה מקפיד עליו וכיון דלא מיתסר אלא מדבריהם לא גזרו אלא לטהרות ולא לבעלה. אבל קשה על זה דא''כ כשכתב בפ''א מד''ס שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע''פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו שם היה לו לכתוב דהיינו לטהרות אבל לבעלה לא גזרו ועוד דמ''ש ממפשלת בנה לאחריה וטבלה שכתב שלא עלתה לה טבילה חיישינן שמא היה טיט ברגלי התינוק ונדבק באמו ולא חילק בין טהרות לבעלה לפיכך נראה שפירוש ראשון עיקר ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב לעיל דין המפשלת בנה לאחריה וטבלה שלא עלתה לה טבילה ומשמע דאף לבעלה לא עלתה לה טבילה ולפי מ''ש התוספות והרא''ש הא דמפשלת את בנה אחריה דין נתנה תבשיל לבנה היא הו''ל לרבינו לפרש דהא דחיישינן במפשלת את בנה לטהרות היא ולא לבעלה כמ''ש בנתנה תבשיל לבנה וכל אינך שמעתתא דבתרה ולמה הוציא שמועה זו מכלל אותן שמועות כיון דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גבי לשמועה שקודם זו וצ''ל שבגירסת רבינו היה כתוב מפשלת בנה קודם נתנה תבשיל לבנה אלא שצריך לתת טעם מ''ש נתנה תבשיל לבנה ממפשלת בנה שזו עלתה לה טבילה לבעלה וזו לא עלתה לה טבילה ואפשר שהטעם משום דנותנת תבשיל לבנה יודעת שדרך תבשיל לידבק ובודאי נזהרת ולפיכך מותרת לבעלה אלא דלטהרות החמירו אבל מפשלת בנה אינה עשויה ליתן אל לבה שיש טיט בידי התינוק או ברגליו לפיכך חשו לה אף לבעלה: וכל החוצץ בנדה לטהרות וכו': כתב הראב''ד וחוצץ בגר בשעת טבילה א''א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות עכ''ל. טעמו מדתניא בפרק החולץ (דף מ"ו ע"ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ופירש''י ובנדה לבעלה ואע''פ שאין טבילתו לענין מגע טהרות כשאר טבילות עכ''ל ורבינו מפרש דבנדה דקתני לענין טהרות קאמר משום דבתוספתא דמקואות פ''ו קתני כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר ובשעת טבילה ובחולין אין חוצצין ע''כ וודאי דכל לבעלה חולין הוא וא''כ הרי דמאי דלא חייץ בנדה לבעלה אי חייץ בה לטהרות חייץ נמי בגר:

כג מִי שֶׁטָּבַל וְעָלָה וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר יוֹדֵעַ אֲנִי בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הָיָה זֶה עָלַי קֹדֶם הַטְּבִילָה הוֹאִיל וְהֻחְזַק טָמֵא הַעֲמֵד טָמֵא עַל טֻמְאָתוֹ עַד שֶׁתֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁטָּהַר:

כסף משנה מי שטבל ועלה וכו'. בפ''ק דחולין (דף י'):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן