הלכות מקואות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מקואות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַטְּמֵאִין בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ טֻמְאָה חֲמוּרָה שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן אֵין לָהֶן טָהֳרָה אֶלָּא בִּטְבִילָה בְּמַיִם הַנִּקְוִין בְּקַרְקַע:

כסף משנה כל הטמאים בין אדם וכו' אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע:

ב כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה רְחִיצַת בָּשָׂר וְכִבּוּס בְּגָדִים מִן הַטֻּמְאָה אֵינוֹ אֶלָּא טְבִילַת כָּל הַגּוּף בְּמִקְוֶה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּזָב (ויקרא טו-יא) 'וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם' כְּלוֹמַר שֶׁיִּטְבּל כָּל גּוּפוֹ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַטְּמֵאִין שֶׁאִם טָבַל כֻּלּוֹ חוּץ מֵרֹאשׁ אֶצְבַּע הַקְּטַנָּה עֲדַיִן הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא יא-לב) 'בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר' בִּנְיַן אָב לְכָל הַטְּמֵאִים שֶׁיָּבוֹאוּ בַּמַּיִם:

כסף משנה כל מקום שנאמר בתורה וכו' וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים וכו'. בת''כ:

ג כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ יֵשׁ לָהֶן טָהֳרָה בְּמִקְוֶה חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי זְכוּכִית וְכֵן הַמַּפָּץ. כְּלִי חֶרֶס נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא יא-לג) 'וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ 'וְאֵין לוֹ טָהֳרָה אֶלָּא שְׁבִירָה. אֲפִלּוּ חִבְּרוֹ בְּקַרְקַע וַאֲפִלּוּ קְבָעוֹ בְּמַסְמֵר וַאֲפִלּוּ מִלְּאָהוּ סִיד אוֹ גְּפָסִים הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה עַד שֶׁיִּשָּׁבֵר. וּכְלֵי זְכוּכִית כִּכְלֵי חֶרֶס עֲשָׂאוּם בְּדָבָר זֶה:

כסף משנה כל הכלים שנטמאו וכו' חוץ מכלי חרס. פרק ר''ע עלה פ''ד. ומ''ש וכלי זכוכית. פ''ק דשבת עלה ט''ו. ומ''ש אפילו חיברו בקרקע וכו'. תוספתא דכלים פרק ששי:

ד הַמַּפָּץ אֵינוֹ בִּכְלַל הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִים שְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי קִבּוּל אֵינוֹ מִכְּלַל כְּלֵי עֵץ הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְהוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לְמִשְׁכָּב נִתְרַבָּה לְטֻמְאַת מִדְרָס בִּלְבַד דִּין תּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁאֵין לוֹ טֻמְאָה וְטָהֲרָה בְּפֵרוּשׁ וְנִתְרַבָּה לַטֻּמְאָה לֹא יִתְרַבֶּה לְטַהֵר בְּמִקְוֶה שֶׁאֵין מִתְטַהֵר בְּמִקְוֶה * אֶלָּא הַכֵּלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְאֵין לַמַּפָּץ טָהֳרָה אֶלָּא קְרִיעָתוֹ עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר פָּחוֹת מִשִּׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים:

ההראב"ד אלא הכלים האמורים בתורה. א''א הרבה דברים ועדיין לא השלים שהכלים האמורים בתורה לא נתפרשו לענין משכב ומושב אלא כל הראוי למשכב מטמא במדרס ואם מטמא לא יטהר בטבילה כשאר טמאים והלא לא נאמרה שבירה אלא בכלי חרס אבל היה לו לומר שלא נתנה תורה טבילה בין למדרס בין לשאר טומאות אלא לכלים או לאריג שהרי בטומאת הזב כתיב וכל כלי עץ ישטף במים וכן במת בפרשת מדין וכן בשרצים ובכולן כלים כתיב הילכך פשוטי כלי העץ הראויים למדרסות ונתרבו לשאר טומאות מקל וחומר מפכים קטנים כיון שנתרבו לטומאה נתרבו לטהרה דון מינה ומינה אי נמי פשוטי כלי עץ הראויים למדרסות אין צריך להביאם מקל וחומר אלא מגופא דקרא דכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים אלמא מקבל טומאה כל שהוא כלי בטומאת הזב ואפילו במגעו מיהו מדכתיב בהדי משכב ומושב בעינן שיהא ראוי למדרס אבל מפץ שאינו כלי אתי מקל וחומר לטומאה אבל לטהרת מים לית ליה שאינו כלי שהרי למדרסות טהרתן במים שהרי הן בכלל וכל כלי עץ ישטף במים אבל מפץ שאינו כלי ולא בגד ולא מעשה עזים לא בא לכלל זה זה טעם העיקר:

כסף משנה המפץ אינו בכלל הכלים המקבלים וכו'. פרק ר''ע עלה פ''ד ובעירובין ק''ד ופירש''י דטעמא דלית ליה טהרה במקוה משום דכי כתיבא בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה עכ''ל וכן כתב רבינו לקמן בסמוך: כתב הראב''ד שאין מתטהר במקוה אלא הכלים האמורים בתורה א''א הרבה דברים ועדיין לא השלים וכו' עד לא בא לכלל זה זהו טעם העיקר. ורבינו בדבריו נכלל הכל. ומ''ש ואין למפץ טהרה אלא קריעתו עד שישאר פחות מששה על ששה טפחים. בספ''כ דכלים מחצלת שנחלקה ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים טמאה משמע הא פחות מששה טפחים טהורה:

ה הַזָּב אֵין לוֹ טָהֳרָה אֶלָּא בְּמַעְיָן שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא טו-יג) 'בְּמַיִם חַיִּים' אֲבָל הַזָּבָה וּשְׁאָר הַטְּמֵאִין בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טוֹבְלִין אַף בְּמִקְוֶה:

כסף משנה הזב אין לו טהרה אלא במעיין וכו'. בסוף פ''ק דמקואות:

ו כָּל חַיָּבֵי טְבִילוֹת טְבִילָתָן בַּיּוֹם חוּץ מִנִּדָּה וְיוֹלֶדֶת שֶׁטְּבִילָתָן בַּלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה. * וּבַעַל קֶרִי טוֹבֵל וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יב) 'וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם' מְלַמֵּד שֶׁטּוֹבֵל וְהוֹלֵךְ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה עַד הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ:

ההראב"ד ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה. א''א וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים שאין טעונין ספירת שבעה נקיים שהרי אף בטומאת מת שנינו טבל את האזוב ביום והזה בלילה או שטבל בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום:

כסף משנה כל חייבי טבילות וכו'. בפ''ח דפסחים עלה צ' ע''ב ויומא (דף ו'). ומ''ש ובעל קרי טובל והולך וכו'. יומא (דף פ"ח) ושבת (קכ"א): וכתב הראב''ד וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן ולא נקט בעל קרי אלא משום דכתיב ביה קרא מפורש:

ז כָּל הַטּוֹבֵל צָרִיךְ שֶׁיִּטְבּל כָּל גּוּפוֹ כְּשֶׁהוּא עָרוּם בְּבַת אַחַת. וְאִם הָיָה בַּעַל שֵׂעָר יַטְבִּיל כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּגוּפוֹ דִּין תּוֹרָה. וְכָל הַטְּמֵאִין שֶׁטָּבְלוּ בְּבִגְדֵיהֶן עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן וְאֵינָן חוֹצְצִין. וְכֵן הַנִּדָּה שֶׁטָּבְלָה בִּבְגָדֶיהָ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ:

כסף משנה כל הטובל וכו' עד והרי הוא כגופו דין תורה. בריש עירובין (דף ד' ע"ב) ובריש סוכה (דף ו'): וכל הטמאים שטבלו בבגדיהם וכו'. בפ''ב דיו''ט עלה י''ח וכו' נדה מערמת וטובלת בבגדיה:

ח כָּל הַטּוֹבֵל צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לִטְבִילָה וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן עָלְתָה לוֹ טְבִילָה לְחֻלִּין. אֲפִלּוּ נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ יָרְדָה לְהָקֵר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. אֲבָל לִתְרוּמָה וּלְקָדָשִׁים אֵינָהּ טְהוֹרָה עַד שֶׁתִּטְבּל בְּכַוָּנָה:

כסף משנה כל הטובל צריך להתכוין לטבילה וכו'. פרק ב' דחולין עלה ל''א פלוגתא דרב ור''י ופסק רבינו כרב משום דמשמע בגמרא דר''נ בר יצחק סבר כוותיה ועוד דבפרק אין דורשין (דף י"ט) סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר''י כלל ועוד דמשמע ליה לרבינו שמ''ש בפ''ב דחולין ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתיה דר''נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב וכן פסק ר''ח וסמ''ג. ומ''ש או ירדה להקר. פשוט הוא דהוי כאילו אמר ואצ''ל אם ירדה להקר. ומ''ש אבל לתרומה וקדשים וכו'. משנה בפרק ב' דחגיגה (דף י"ח ע"ב):

ט הַכּוֹפֵת יָדָיו וְרַגְלָיו וְיָשַׁב לוֹ בְּאַמַּת הַמַּיִם אִם נִכְנְסוּ מַיִם דֶּרֶךְ כֻּלּוֹ טָהוֹר. הַקּוֹפֵץ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהַטּוֹבֵל פַּעֲמַיִם בַּמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כְּבשׁ יָדְךָ עָלַי בַּמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה:

כסף משנה הכופת ידיו ורגליו וכו'. תוספתא דמקואות רפ''ח. ונראה דהיינו לומר דהיכא דלא טבל כדרך גדילתו בודקין אותו ואם נכנסו המים בכל המקומות שהיה נכנס אילו טבל כדרך גדילתו עלתה לו טבילה ואם לאו לא עלתה לו טבילה: הקופץ לתוך המקוה וכו'. שם ספ''ה. וכתב הריב''ש בתשובה שרבינו מפרש מפני שהקופץ למקוה אף אם מתכוין לטבול הרואים סבורים שאינו מתכוין אלא להקר וכן הטובל פעמיים כיון שטבל כראוי למה חוזר וטובל יחשבו שאינו טובל אלא להקר ואם יגע בתרומה וקדשים יהיו סבורים דלא בעי כוונה עכ''ל. והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה נראה שהוא מטעם זה מפני שנראה כמשחק ואינו מתכוון לטבול ומיהו במסכת דרך ארץ פרק תשיעי משמע דמיירי בשאין במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים דכשזה מכניס ידו במקוה לכבוש עליו חיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו המים שטפחו בידו של זה שהכניסה לכבוש עליו ועל דרך זה יש לפרש ההיא דהקופץ לתוך המים וההיא דטובל פעמים במקוה דמיירי בשלא היו במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים וחיישינן שמא כשקפץ במקוה ניתזו מהם וחסרו וכן בטובל במקוה פעמיים והריב''ש כתב שנראה לו שלא פירש כן מפני שראה שכתב דברים אלו פה אצל טובל בלא כוונה וענין טבילה בארבעים סאה מצומצמות כתב בסוף פרק ח':

י בֵּית הַסְּתָרִים וּבֵית הַקְּמָטִים אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-יא) 'וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם' אֵיבָרִים הַנִּרְאִים בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לִהְיוֹת רְאוּיִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה מְדִיחָה בֵּין קְמָטֶיהָ בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ תִּטְבּל. וְהָאִשָּׁה טוֹבֶלֶת כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָהּ כְּאוֹרֶגֶת וּכְמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ:

כסף משנה בית הסתרים וכו'. משנה בפ''ט דמקואות ות''כ ונדה (דף מ"ב ע"ב): ומ''ש ואעפ''כ צריכין להיות ראויים וכו'. בפ''ק דקידושין (דף כ"ה). ומ''ש לפיכך אמרו חכמים וכו'. בפרק תינוקת: האשה טובלת וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ז) אמר ר''ל האשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן גבי ראיית נגעים אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה:

יא אִשָּׁה אֵינָהּ טוֹבֶלֶת בַּנָּמֵל מִפְּנֵי שֶׁמִּתְבַּיֶּשֶׁת מִבְּנֵי הָעִיר וְאֵינָהּ טוֹבֶלֶת כַּהֹגֶן. וְאִם הִקִּיף לָהּ מַפָּץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַצְנִיעָהּ טוֹבֶלֶת בַּנָּמֵל. וְלֹא תִּטְבּל עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס אוֹ סַל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּפַחֶדֶת וְלֹא תַּעֲלֶה לָהּ טְבִילָה:

כסף משנה אשה אינה טובלת בנמל וכו'. בפרק תינוקת והטעם שנתן רבינו כתב הרי''ף בפרק שני דשבועות והתוספות והרא''ש כתבוהו בפרק תינוקת בשם ר''ח ורבינו תם. ומ''ש ואם הקיף לה מפץ וכו'. כך פירשו התוספות והרא''ש בפרק תינוקת דההיא דאבוה דשמואל עביד מפצי לבנתיה ביומי תשרי לפר''ח ור''ת. ומ''ש ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכו'. ג''ז בפרק תינוקת (דף ס"ו ע"ב) אמר רבא אשה לא תעמוד ע''ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב ע''ג איצטבאות דדמי לכלי חרס ואתו למימר טבילה עולה בהן הא ע''ג סילתא ש''ד כלומר ע''ג בקעת עבה א''ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא ופירש''י בעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר: וכתב הראב''ד דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגביו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בר קבולי טומאה אבל בכלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן בפרק ה' דמקואות מעיין שהעבירו ע''ג כלים או ע''ג ספסל רבי יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול ע''ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפי זה הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעות שהרי מקבלות טומאה וכדתנן פ''ק דסוכה ואיכא גזירת מרחצאות עכ''ל. וכן פסק הרשב''א, והרא''ש סתם וכתב אמר רבא אשה לא תעמוד ע''ג כלי או ע''ג בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר ומדברי רבינו משמע שדעתו לומר שאם טבלה לא עלתה לה טבילה מדקאמר ולא תעלה לה טבילה ולא קאמר שמא לא תטבול יפה ומיהו איכא למידחי משום דא''כ הל''ל הכי אם טבלה ע''ג כלי חרס או סל לא עלתה לה טבילה מפני שמפחדת ואינה טובלת כהוגן ומדלא קאמר הכי משמע דלכתחילה הוא דאסור אבל לא בדיעבד והדבר מוכרע. ומ''מ רבינו והרא''ש לא זכרו את גזירת מרחצאות שהזכירו הראב''ד והרשב''א נראה שהם סוברים דכי א''ל משום דבעיתא בטיל ליה טעמא דגזירת מרחצאות דהוה ס''ד דרב כהנא ואגמריה דלא גזרו חכמים בכך מעולם וההיא מתני' דפ''ה דמקואות דמייתי הראב''ד מינה כתבה הרא''ש בפרק תינוקת ופירש ע''ג אחורי כלים וטעמא דרבי יוסי משום דגזר אטו תוך כלי וי''מ דטעמא דאסור כדאמרינן אשה לא תעמוד ע''ג כלי חרס ותטבול ולא נהירא דהתם הוי טעמא משום דבעיתא ואפי' אסילתא נמי אבל הכא לא יטביל קתני דמשמע אפילו דלא שייכא בהו טעמא דביעתותא עכ''ל. ורבינו כתבה לדרבא כאן ולא חילק בין כלי חרס לכלי עץ דמשמע ליה דסילתא דאמרינן בגמרא הוא סל וסל כלי עץ הוא והוא ז''ל משוה אותו לכלי חרס ובפ''ט כתב מעיין שמימיו נמשכים ע''ג כלים שאין להם בית קיבול כגון שלחן וספסל וכיוצא בהן ה''ז כמקוה ובלבד שלא יטביל ע''ג הכלים עכ''ל: ואיכא למידק עליה מאי אתא רבא לאשמועינן דלא תעמד ע''ג כלי וסילתא ותטבול הא מתניתין היא ועוד דיהיב טעמא משום דבעיתא דמשמע שאם הם קבועים בענין דלא בעיתא מותרת לטבול והא מתניתין בטבילת כלים מיירי דלא שייך בהו ביעתותא ועוד דאפילו הוה מיירי באדם הרי אסרה ע''ג ספסל דמאן דקאים על גב ספסל מסתמא לא מבעית וי''ל דמתניתין בשכל מי המעיין עוברים על הספסל שאילו היה כלי שיש לו בית קיבול היו נפסלים מלטבול אפילו במים שנמשכים מן הכלי וכדתנן מעיין שהעבירו ע''ג השוקת פסול והשתא שכלי זה אין לו בית קיבול אינו נפסל ומ''מ גזור שלא יטבלו על הכלי עצמו אע''פ שאין לו בית קיבול גזירה אטו כלי שיש לו בית קיבול ובמים הנמשכים ממנו נמי גזרו קצת ואמרו דלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה אבל אם לא היו כל מי המעיין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפילו כלי שיש לו בית קיבול כיון שקצת מהמים אינם עוברים עליו לא פסק דין מעיין מהמים הנמשכים וכדתנן גבי מעין שהעבירו על השוקת העבירו ע''ג שפה כל שהוא כשר הילכך כשהוא כלי שאין לו בית קיבול כספסל וכיוצא בו אי נמי כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכה כי אם אחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול על גביו ואתא רבא למימר דהיכא דכלי חרס מונח בקרקעית המעיין ואין כל המים עוברים עליו דודאי מדינא מותרת לעמוד על גביו ולטבול אפילו הכי לא תעשה כן משום דבעיתא וכדמסיק בגמ' דטעמיה משום ביעתותא ומש''ה ע''ג סילתא נמי לא תעמוד ותטבול משום ביעתותא ועי''ל דהא דתנן שלא יטבול ע''ג ספסל דוקא הוא לומר דע''ג כלים שאין להם בית קיבול אין מטבילין גזירה אטו כלים שיש להם בית קיבול שיבאו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע''ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול לא גזרינן דכיון שהכלים שיש להם בית קיבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויים על פיהם מידע ידיע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ואתא רבא למימר דאע''ג דלא שייך למיגזר בהו אטו כשהם מונחים כדרכם מ''מ לא תעמוד עליהם משום דבעיתא ומתניתין דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע''ג כלים או ע''ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע''ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע''ג כלים שיש להם בית קיבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית ומיהו היינו דוקא לענין להטביל על גבן אבל לענין מים הנמשכים מהם משמע דגזרו בהם שלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה כשם שגזרו בכלים שאין בהם בית קיבול וטעמא איכא במילתא דבשלמא להטביל על גבן שרי משום דבשעה שמטביל רואה שהוא מונח בשינוי ולא אתי לאחלופי במונח כדרכו אבל כשמטביל במים הנמשכין ממנו אין ניכר שהכל מונח שלא כדרכו שהרי אין הכלי לפניו במקום שמטביל בו הלכך גזרו ביה שמא יאמרו כלי היה מונח למעלה ממקום שהטביל בו ולא יבחינו אם היה מונח בשינוי אם לא א''נ י''ל דע''ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דרבי יוסי קאי לומר דהא דקאמר רבי יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע''ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קיבול אבל ע''ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע''ג כלים לומר דר''י משוה ע''ג כלים לעל גבי ספסל אבל לרבי יוסי לא איצטריך למנקט ע''ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע''ג כלים שיש להם בית קיבול לענין דהרי הוא כמקוה כמ''ש בע''ג ספסל:

יב אֶחָד הָאָדָם אוֹ הַכֵּלִים לֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַמַּיִם. וְאִם הָיָה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַמַּיִם כְּגוֹן שֶׁהָיָה בָּצֵק אוֹ טִיט מֻדְבָּק עַל בְּשַׂר הָאָדָם אוֹ עַל גּוּף הַכְּלִי הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּשֶׁהָיָה וְלֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה. דְּבַר תּוֹרָה אִם הָיָה דָּבָר הַחוֹצֵץ חוֹפֶה אֶת רֹב הָאָדָם אוֹ רֹב הַכְּלִי לֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עָלָיו וְרוֹצֶה לְהַעֲבִירוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו וְלֹא שָׂם אוֹתוֹ עַל לֵב בֵּין עָבַר בֵּין לֹא עָבַר אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה חוֹפֶה מִעוּטוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עָלָיו. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל דָּבָר הַחוֹצֵץ אִם הָיָה מַקְפִּיד עָלָיו לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַל מִעוּטוֹ גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֻבּוֹ. וְכָל דָּבָר הַחוֹצֵץ אִם הָיָה חוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֻבּוֹ הַמַּקְפִּיד עָלָיו. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה עַל בְּשַׂר הָאָדָם אוֹ עַל גּוּף הַכְּלִי דָּבָר מִדְּבָרִים הַחוֹצְצִין כְּגוֹן בָּצֵק וְזֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ טִפָּה כְּחַרְדָּל וְהוּא מַקְפִּיד עָלָיו לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חוֹפֶה רֹב הַכְּלִי אוֹ רֹב הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ וכו'. בפ''ט דמקואות. ומ''ש דבר תורה וכו'. בריש עירובין (דף ד' ע"ב):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן