הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא'. בֵּין שֶׁהַמַּעֲשֵׂר טָמֵא וְהָאוֹכֵל טָהוֹר. בֵּין שֶׁהַמַּעֲשֵׂר טָהוֹר וְהָאוֹכֵל טָמֵא. וְהוּא שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה. שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ בְּטֻמְאָה אֶלָּא בִּמְקוֹם אֲכִילָתוֹ. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בְּטֻמְאָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה האוכל מעשר שני בטומאה לוקה וכו' עד והאוכל טמא. בפרק הערל (דף ע"ג): ומה שכתב והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין משנה שלישית כתב רבינו אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ואמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג''כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ''ל:

ב וַאֲפִלּוּ לְהַדְלִיק [בּוֹ] אֶת הַנֵּר אַחַר שֶׁנִּטְמָא אָסוּר עַד שֶׁיִּפָּדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא':

ג כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֶׁנִּטְמָא אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם פּוֹדִין וְיֵאָכֵל. וְאוֹכְלִין אֶת דָּמָיו בְּטָהֳרָה בְּתוֹרַת פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲפִלּוּ נִטְמְאוּ הַפֵּרוֹת כֻּלָּן כְּשֶׁהֵן טֶבֶל מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה וּפוֹדֵהוּ:

כסף משנה (ב-ג) ומ''ש ואפילו להדליק בו את הנר וכו'. בפרק הערל (דף ע"ג): כבר ביארנו. בפרק ב'. ומ''ש ואוכלים את דמיו בטהרה וכו' כמו שיתבאר בפרק רביעי. ומ''ש אפילו נטמאו הפירות כולם כשהם טבל וכו':

ד הֶעָרֵל כְּטָמֵא וְאִם אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת תְּרוּמָה. שֶׁהַתְּרוּמָה קְרוּיָה קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי קָרוּי קֹדֶשׁ שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא כז-ל) 'קֹדֶשׁ לַה''. וְטָמֵא שֶׁטָּבַל אוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ:

כסף משנה הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה וכו'. בפרק הערל בעיא ואסיקנא דלרבי עקיבא ערל כטמא ואף רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר דאמר רבי יצחק מניין לערל שאסור במעשר וכו': וטמא שטבל אוכל וכו'. משנה בסוף נגעים (משנה ג') ובפירקא קמא דכלים:

ה הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ'. וְהוּא שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם אֲכִילָתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בַּחוּץ בַּאֲנִינוּת. אוֹ שֶׁאֲכָלוֹ בִּפְנִים בַּאֲנִינוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה וכו'. בפרק שני דבכורים (משנה ב') תנן המעשר והבכורים וכו' אסורים לאונן ובפרשת והיה כי תבא כתוב גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו וק''ל שאין ראיה מכאן שילקה על זה אבל רבינו אזיל לטעמיה שכתב בספר המצות שלו בשורש שמיני במה שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו וכבר השיג עליו הרמב''ן. ומה שכתב והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים נלמד ממה שנתבאר בסמוך גבי אם אכלו בטומאה. ומה שכתב אבל אם אכלו בחוץ באנינות וכו' מכין אותו מכת מרדות. לענין אכלו באנינות של דבריהם פשוט הוא ולענין אכלו בחוץ באנינות:

ו אֵיזֶהוּ אוֹנֵן זֶה הַמִּתְאַבֵּל עַל אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. וּבְיוֹם הַמִּיתָה הוּא אוֹנֵן מִן הַתּוֹרָה וּבַלַּיְלָה אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-יט) 'וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה''. הַיּוֹם אָסוּר וְלַיְלָה מֻתָּר. נִשְׁתַּהָה הַמֵּת יָמִים רַבִּים וְאַחַר כָּךְ נִקְבַּר. כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁאַחַר יוֹם הַמִּיתָה עַד יוֹם הַקְּבוּרָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶן. וְאֵין יוֹם הַקְּבוּרָה תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ:

כסף משנה איזהו אונן וכו'. בפ' טבול יום עלה ק''א וכחכמים:

ז וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַקָּדָשִׁים כֻּלָּן אִם אֲכָלָן בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה לוֹקֶה. וּבַאֲנִינוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה ולא מעשר שני בלבד וכו'. פ' טבול יום ובפרק האשה דפסחים (דף צ"ב):

ח אֵין נוֹתְנִין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְעַם הָאָרֶץ וְלֹא פֵּרוֹת הַנִּלְקָחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר וְלֹא מְעוֹת מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. וּמֻתָּר לֶאֱכל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּאֲנִינוּת וְלִתְּנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּנֶגְדּוֹ. * אֵין מַפְקִידִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲפִלּוּ אֵצֶל חָבֵר שֶׁמָּא יָמוּת וְנִמְצָא הַמַּעֲשֵׂר תַּחַת יַד בְּנוֹ עַם הָאָרֶץ. אֲבָל מַפְקִידִים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵצֶל עַם הָאָרֶץ:

ההראב"ד אין מפקידין מעשר וכו' עד אצל עם הארץ. א''א לא מצאתי דבר זה בשום מקום ואין שום סמך לדבר ואם הוא כלום אין לו ריח וטעם אלא במעות של מעשר שני שלא יפקיד אותם פקדון ארוך שיטמין אותן שמא ימות ולא יצוה ובניו יעלו אותם בחזקת שלהם ואפילו הם חברים אח''כ מצאתי אותה בתוספתא במע''ש פ''ד מפקידין מעשר שני של דמאי אצל חבר ושל ודאי אצל ע''ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו מ''מ של דמאי אין מפקידין אותו אצל עם הארץ מפני שמיקל בו ועם כל זה אין דעתי נוחה הימנו אלא במעות שהוא פקדון ארוך ויש לחוש שמא ימות ואין ידוע מי יעמוד אחריו אבל בפירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן:

כסף משנה אין נותנין פירות מעשר שני לע''ה וכו'. ירושלמי פירקא קמא דדמאי ובפרק שלישי דמעשר שני אין מוסרין ודאי לעם הארץ. ומה שכתב ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר: ומותר לאכול מעשר שני של דמאי וכו'. משנה בפירקא קמא דדמאי (משנה ב'): אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר וכו'. תוספתא פ''ד דמעשר שני מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר ושל דמאי אצל ע''ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו ע''כ בתוספתא וזהו שכתב רבינו אין מפקידין מעשר שני אצל חבר וכו' ומצאתי בקצת ספרי רבינו שמסיים בה אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל ע''ה ונראה שכך היה גורס הראב''ד בספרי רבינו שהיה בידו ונראה שהטעם משום דמשמע דלא חששו אלא בשל ודאי ולא בשל דמאי: והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א לא מצאתי דבר זה בשום מקום וכו'. ונוסחת הראב''ד בתוספתא אינה מכוונת דקתני מפקידין מע''ש של דמאי אצל חבר דמשמע אבל לא של ודאי ואמאי לא ותו דקתני ושל ודאי אצל ע''ה דמשמע אבל לא של דמאי קשה אטו מי חמיר דמאי מודאי ואע''פ שהראב''ד הרגיש בזו וכתב שהטעם מפני שמיקל בו וקשה שהרי שנינו הדמאי נותנו לע''ה ויאכל כנגדו וכן שנינו ואם היה ע''ה נותן לו מדמאי וכמה קולות הקילו בדמאי וכ''ש שלא היה להם לחוש מלהפקידו אצל ע''ה הילכך נראה לי שאותה נוסחא משובשת ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפרק ד' דטבול יום וגורס כגירסת תוספתא דידן. ומה שרצה הראב''ד לחלק בין פקדון דמעות לפקדון דפירות קשה לי דפקדון דפירות מי לא שכיח דליהוי לזמן ארוך ותו דאפילו לא ליהוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקיד אותו או למחרתו הילכך נוסחת רבינו ונוסחת תוספתא דידן עיקר:

ט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אָסוּר לְאַבֵּד אֲפִלּוּ מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים. אֶלָּא מוֹלִיכוֹ כָּל שֶׁהוּא אוֹ מוֹלִיךְ דָּמָיו לִירוּשָׁלַיִם. * וּמֻתָּר לְאַבֵּד מִעוּט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּדְּרָכִים. וְכַמָּה הִיא מִעוּט פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת בֵּין בְּאֹכֶל שָׁלֵם בֵּין בְּפָרוּס. אֲבָל כִּגְרוֹגֶרֶת אֵין מְאַבְּדִין אוֹתוֹ. * וְהַמַּפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְאוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ אֲבָל לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְאַבְּדוֹ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְאַבֵּד:

ההראב"ד ומותר לאבד מיעוט מעשר שני של דמאי וכו'. א''א בגמרא א''ר יוחנן בשם ר''ש בן יהוצדק בין פרוס בין שלם כגרוגרת משמע יותר מכגרוגרת לא ור' ינאי אומר בפרוס פחות מאוכל מותר לאבד פי' פחות מכביצה בשלם כגרוגרת: והמפריש מעשר שני. א''א אפי' כגרוגרת וכדברי ר' ינאי אפילו עד כביצה:

כסף משנה מעשר שני אסור וכו'. משנה פ''ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש וכו' ומאבדין את מיעוטו בדרכים משמע הא ודאי לא והכי אמרינן בירושלמי. ומה שכתב וכמה הוא מיעוט פחות מכגרוגרת וכו'. שם בירושלמי (הלכה ב') אמתניתין דמאבדין את מיעוטו בדרכים דבי רבי ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת רבי יוחנן אמר בשם ר''ש בן יוצדק בשלם עד כגרוגרת בפרוס אפילו כמה מותר מה פליגין ר' מנא אמר לא פליגי דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר''י אמר בשם ר''ש בן יוצדק בין בפרוס בין בשלם עד כגרוגרת ויש לתמוה שגם למה ששנה רבי מנא דבריהם פליגין והיאך אמר דלא פליגי ואפשר דבקדמייתא ל''ג בדרבי ינאי בשלם עד כגרוגרת אלא בשלם כגרוגרת ומשמע דפליגי גם בשלם דלרבי ינאי כגרוגרת מותר לאבד ולר''י עד גרוגרת מותר לאבד אבל לא כגרוגרת דעד ולא עד בכלל ואתא רבי מנא למימר דבשלם לא פליגי דמאי כגרוגרת דאמר רבי ינאי עד כגרוגרת ואכתי ק''ל למה הוצרך לשנות דברי ר''י לומר דלא מפליג בין פרוס לשלם ולכן נראה לומר דל''ג בתנייתא דר' ינאי אבל בשלם אלא ובשלם וה''פ פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס ובשלם והיינו עד כגרוגרת דכגרוגרת הוא שיעור אוכל לענין הוצאת שבת והשתא למאי דמסיק רבי מנא לא פליגי ר' ינאי ור''י כלל ואפילו לגירסא דידן פסק רבינו כר''י משום ר' שמעון בן יוצדק דאף על גב דר''י תלמידיה דרבי ינאי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דמשמיה דר' שמעון בן יוצדק קאמר לה: והראב''ד כתב א''ר יוחנן משום ר''ש בן יהוצדק כו'. טעמו להשיג על רבינו שדבריו לא כמר ולא כמר שהוא ז''ל לא היה גורס עד אלא כגרוגרת ולא מיעט אלא יותר מכגרוגרת אבל כגרוגרת מותר ולאפוקי מרבינו שפסק דכגרוגרת אסור וכבר כתבתי טעם פסק רבינו שהיה גורס עד כגרוגרת: ומה שכתב רבינו והמפריש מעשר שני של דמאי כו' משום דמשמע לרבינו דהא דר''י ורבי ינאי קאי נמי למאי דקתני בההיא מתניתין נותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו סמוך למאבדים את מעוטו בדרכים. ומיהו איכא למידק דהכא משמע בלשון רבינו דמ''ש של דמאי שמותר ליתנו לעם הארץ דוקא פחות מכגרוגרת הא כגרוגרת אינו רשאי ליתנו לעם הארץ ולעיל בסמוך כתב סתם דמותר ליתנו לעם הארץ ומשמע דבין מעט בין הרבה מותר ליתנו לעם הארץ. ונראה שרבינו לעיל סמך על מה שאמר כאן דדוקא פחות מכגרוגרת: וכתב הראב''ד א''א אפילו כגרוגרת וכו'. כבר נתבאר שטעמו שלא היה גורס עד כגרוגרת ורבינו גורס עד כגרוגרת. ומ''ש וכדברי רבי ינאי אפילו עד כביצה נראה שטעמו להשיג שה''ל לפסוק כר' ינאי ודלא כר''י דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכבר כתבתי טעם רבינו ומכל מקום למדנו מדברי הראב''ד שגם הוא ז''ל סובר דהא דר''י ורבי ינאי קאי נמי לנותנו לע''ה ויאכל כנגדו:

י מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נִתָּן לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כג) 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ'. וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה. וְאָסוּר לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׁאָר צְרָכָיו כְּגוֹן לִקַּח בּוֹ כֵּלִים וּבְגָדִים וַעֲבָדִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת' כְּלוֹמַר לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת הַגּוּף. וְאִם הוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֲפִלּוּ בִּדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר:

כסף משנה מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה וסיכה. משנה פ''ב דמעשר שני (משנה א'). ומה שכתב ואסור להוציאו בשאר צרכיו וכו'. משנה בספ''ק דמע''ש זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו: ומ''ש שנאמר לא נתתי ממנו למת לא הוצאתיו בדבר שאינו מקיים את הגוף אע''פ שהרמב''ן בפירוש התורה כתב על דברי רבינו בזה שהם דברי הבאי נראה דלא דבר ריק הם דברי רבינו כמו שאכתוב בסמוך. ומ''ש ואם הוציאו ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה וכו'. משנה בסוף מעשר שני (משנה י"ב) ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ומשמע לרבינו דבדרך אפילו מיתניא ומשום דאיכא למידחי ולומר דדוקא נקט למת הא לחי דומיא דלמת דהיינו ליקח בגדים לחי שרי לכך כתב רבינו דאין לומר כן דגם זה הוי בכלל למת כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות חי דהיינו אכילה ושתיה שחוזר להיות חלק אבר:

יא מַעֲשֵׂר אוֹכֵל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל וְשׁוֹתֶה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת וְסָךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. וְלֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יִסְחֹט אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. [וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן אֲבָל מְפַטְּמִין אֶת הַיַּיִן]. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לֶאֱכל פַּת שֶׁעִפְּשָׁה וְשֶׁמֶן שֶׁנִּסְרַח. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּפְסַל מֵאֹכֶל אָדָם פָּקְעָה קְדֻשָּׁה מִמֶּנּוּ:

כסף משנה מעשר שני אוכל דבר שדרכו וכו' עד השמן. משנה פ''ב דמע''ש (משנה א'): ומ''ש ולא יסחוט את הפירות כו'. משנה פי''א דתרומות (משנה ג'): ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה וכו'. ירושלמי פרק ב' דמעשר שני:

יב כָּל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה כָּךְ מֻתָּר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְאָכְלוֹ בְּתוֹרַת חֻלִּין. שְׁמָרִים שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם. רִאשׁוֹן אָסוּר כְּמַעֲשֵׂר וְשֵׁנִי מֻתָּר כְּחֻלִּין. וְשֶׁל דְּמַאי אֲפִלּוּ רִאשׁוֹן מֻתָּר:

כסף משנה ומ''ש כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה וכו': שמרים שנתן עליהם מים וכו'. פרק המוכר פירות (דף צ"ז) וכת''ק ובספרי רבינו כתוב במעשר בחולין שניהם בבי''ת ודבר פשוט הוא שט''ס הוא דבשניהם צריך להיות כ''ף:

יג יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין וְהִשְׁבִּיחוּ הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם קַפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהִשְׁבִּיחוּ הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

יד * עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ וְהִשְׁבִּיחָה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר אִם הוֹתִיר בְּמִדָּה הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם לֹא הוֹתִיר הַמִּדָּה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי בִּלְבַד. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר אֲפִלּוּ הוֹתִיר הַמִּדָּה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי בִּלְבַד:

ההראב"ד עיסה של מעשר וכו'. א''א אין זה דרך הירושלמי ומשנה אמרה כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ואיפליגו עלה ר''י ור''ל ר''י סבר מאי ניכר ניכר ביתרון המדה אבל יתרון שבח בלא יתרון מדה השבח לשני ור''ל אמר ניכר בטעם אע''פ שאין שם יתרון מדה השבח לפי חשבון אבל מדה בלא שבח טעם הירושלמי לא איירי ביה ואפשר שתחזור המדה למה שהיתה ולא דברו אלא בשבח שהותיר על המדה ועל דמי התערובות אם היה לבעל התערובות חלק בו:

טו * כֵּיצַד הַשֶּׁבַח. לְפִי חֶשְׁבּוֹן. יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁשָּׁוֶה שְׁלֹשָׁה שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְתַבְלִין שָׁוֶה זוּז אֶחָד וְהוֹסִיפָה בְּמִדָּתוֹ וְהִשְׁבִּיחוּהוּ וַהֲרֵי הַכּל שָׁוֶה חֲמִשָּׁה חוֹשְבִין הַכּל בְּאַרְבָּעָה וּרְבִיעַ. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זֶה בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים:

ההראב"ד כיצד השבח לפי וכו' עד וכן על דרך זה. א''א זו החלוקה איני יודע מה היא שהשבח הוא זוז ובאותו זוז יטול בעל המעשר ג' חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ובעל התבלין זוז ורביע וכן הדין:

כסף משנה (יג-טו) יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין וכו' עד השבת לשני. משנה בפ''ב דמעשר שני (משנה א') ומסיים בה שם במשנה זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ובירושלמי אמר רבי יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני רשב''ל אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני וידוע דהלכה כר''י: כתב הראב''ד אין זה דרך הירושלמי וכו'. נראה שבא להשיג על מה שכתב רבינו שכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד דמשמע דגם יתרון המדה לשני וע''ז כתב שאין זה דרך הירושלמי דמשמע שלא נחלקו ר''י וריש לקיש אלא בשנשאר המדה שהיתה בו תחלה ודמי התערובות שעירב בו היה ד' זוזים והשביח ושוה ה' זוזים אבל לא הותיר על המדה דלר''י אין לבעל התערובות חלק בזוז שהשביח כיון שלא הותיר על המדה ולריש לקיש יש לו בו חלק כיון שעל ידו הותיר אבל כשהותיר המדה ולא היה בו שבח לא איירי ביה בירושלמי ואפשר דכ''ע מודו שהמדה לבעל התערובות ולמה יאבד זה מה שעירב ולזה נראה שכיון הראב''ד ורבינו תפס לשון המשנה והירושלמי כפשטן דמתניתין קתני כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון ור''י התנה עוד שיותיר על המדה ואז יהיה השבח לפי חשבון אבל אם חסר אחת משתי אלה השבח לשני. ועל מה שכתב רבינו כיצד השבח לפי חשבון וכו' כתב הראב''ד א''א זו החלוקה איני יודע וכו'. ואני אומר שאין מחלוקת ביניהם שמ''ש רבינו חושבין הכל בארבעה ורביע פירושו חושבין כאילו הקרן ארבעה ורביע ונותנין לבעל התערובות זוז ורביע והשאר למעשר שני וכדברי הראב''ד ואפשר שגירסא אחרת היתה להראב''ד בדברי רבינו ולפיכך השיגו וגירסא דספרים דידן נכונה:

טז מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּתָּן לְסִיכָה אֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ לֹא עַל גַּבֵּי צִינִית וְלֹא עַל גַּבֵּי חֲזָזִית. וְאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ קָמֵעַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא נִתַּן לִרְפוּאָה:

כסף משנה מעשר שני אע''פ שניתן לסיכה וכו'. תוספתא בריש מע''ש ופירוש צינית מכה שתחת פרסת הרגל והטעם משום דרפואה אינה בכלל אכילה:

יז מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-ל) 'לַה' הוּא'. לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ הַטֶּבֶל וְהַמְקַבֵּל מַפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְאֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ וְאֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ:

כסף משנה מעשר שני ממון גבוה הוא. בפרק האיש מקדש (דף נ"ד:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר''מ דאמר הכי: ומ''ש ואינו נקנה לו במתנה אא''כ נתן לו הטבל. שם בגמרא אליבא דר''מ ונתנו טעם בגמרא למה כשנתן לו את הטבל נקנה לו משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו והרי הוא ז''ל פסק בפ''ו מהלכות מעשרות ובכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע''כ לא אמר ר''מ מע''ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף לה וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע. ומ''ש והמקבל מפריש המעשר פשוט הוא. ומ''ש ואין מקדשין בו וכו'. משנה בריש מע''ש (משנה ב'). ומ''ש ואין מרהינין אותו וכו' עד ואם רצה הלה ליתן. שם ירושלמי:

יח כֵּיצַד אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. עָבַר וּמִשְׁכְּנוֹ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. כֵּיצַד אֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵא לְךָ מַעֲשֵׂר זֶה וְיִהְיֶה בְּיָדְךָ וְתֵן לִי עָלָיו מָעוֹת. כֵּיצַד אֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵא לְךָ יֵין מַעֲשֵׂר וְתֵן לִי שֶׁמֶן מַעֲשֵׂר. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הֵא לְךָ יַיִן שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן וְאִם רָצָה חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא הֶחֱלִיף עִמּוֹ אֶלָּא הוֹדִיעוֹ שֶׁאֵין לוֹ וְאִם רָצָה הַלָּה לִתֵּן יִתֵּן:

יט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ דִּינְרֵי זָהָב. וַאֲפִלּוּ לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יְכַוֵּן מִמֶּנּוּ מִשְׁקָלוֹ וְנִמְצְאוּ הַפֵּרוֹת חֲסֵרִים וְהוּא שׁוֹקֵל בָּהֶן מָעוֹת לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר אַחֵר נִמְצָא מוֹצִיא מַעֲשֵׂר לְחֻלִּין בְּפָחוֹת בְּדָמָיו:

כסף משנה מעשר שני אין וכו'. משנה שם. ומ''ש אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע''ש אחר וכו'. בפרק במה מדליקין (דף כ"ב:) ודברי רבינו בפירושו שלא כפירוש רש''י:

כ * הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְכֵן מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִים כְּנֶגְדָּן וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָם וְאֵין מַחְלִיפִין וְלֹא מַרְהִינִין. וְלֹא יִתְּנֵם לְשֻׁלְחָנִי לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן. וְאִם הִלְוָן שֶׁלֹּא יַעֲלֶה חֲלֻדָּה מֻתָּר:

ההראב"ד האחין שחלקו מע''ש. א''א נראה לי שהוא מותר ובגמרא דאמר התם האחין שחלקו מהו לחלק זה כנגד זה פירוש מנה כנגד מנה ואמרינן במסקנא הוו בעי מימר אסור אשכח תני מותר:

כסף משנה האחין שחלקו וכו'. בירושלמי ריש מע''ש (הלכה א') האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה תנן לא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין ותן לי שמן וכו' הוו בעו מימר אסור אשכח תני מותר ומשמע להראב''ד דקאי אבעי' דהאחין שחלקו וכו' לפיכך כתב נ''ל שהוא מותר ורבינו משמע ליה דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה הא לך יין שאין לי שמן אבל בעיא דהאחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה לא פשטו בה דבר ומיהו יש לתמוה למה פסקה לחומרא כיון דמילתא דרבנן היא ה''ל למיפסק לקולא וצ''ע. ויש חסרון בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה בספר מוגה האחים שחלקו אין שוקלים זה כנגד זה וכן מעות מע''ש אין שוקלין כנגדן ולא מוכרים אותן ואין מחליפין. ומ''ש ולא יתנם לשולחני להתנאות בהם ולא ילוה אותם להתגדל בהם ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר. תוספתא בריש מעשר שני:

כא וְאֵין פּוֹרְעִין מֵהֶם אֶת הַמִּלְוֶה. אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן שׁוֹשְׁבִינוּת וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן הַגְּמוּלִין. וְאֵין פּוֹסְקִין מֵהֶם צְדָקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל מְשַׁלְּמִין מֵהֶן דְּבָרִים שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ:

כסף משנה ומה שכתב ואין פורעין מהם את המלוה. תוספתא פרק ז' דשביעית וירושלמי פירקא קמא דמעשר שני:

כב לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַעַל אֶת הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ לִירוּשָׁלַיִם וְטל מֵהֶן חֶלְקְךָ שֶׁנִּמְצָא זֶה כְּנוֹטֵל שָׂכָר מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל הֲבָאָתוֹ לִירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הַעְלֵם שֶׁנֹּאכְלֵם וְשֶׁנִּשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלַיִם:

כסף משנה לא יאמר אדם וכו'. משנה ריש פרק ג' דמעשר שני (משנה א') ופירש רבינו בה אין שינוי בענין אלא נקיות לשון ובחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ור''ש פירש משום דאסור לפרוע חובו ממעשר שני וזה נראה כפורע שכירות הדרך ממעשר שני:

כג אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם לָסוּךְ אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּסּוֹכָה יָדוֹ וְאֵין זֶה בִּשְׂכַר סִיכָתוֹ:

כסף משנה אומר אדם לחבירו וכו'. בפרק ב' דמעשר שני (משנה ב') ר''ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירים ופירש רבינו על פי הירושלמי שרבי שמעון אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו שימשח אותו בשמן של מע''ש ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמושחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מע''ש וחכמים מתירים זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה וידוע דהלכה כחכמים:

כד כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. לְפִיכָךְ אָנוּ אוֹמְרִים שֶׁהַגּוֹנֵב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְהַגּוֹזְלוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ:

כסף משנה כבר ביארנו וכו'. לעיל בפרק זה. ומ''ש לפיכך אנו אומרים שהגונב מע''ש וכו'. בפרק מרובה (דף ע"ו) אמרינן דגונב הקדש פטור מכפל ובפרק הזהב דרשינן לרעהו ולא של הקדש:

כה הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה אוֹתוֹ מִי שֶׁפּוֹדֵהוּ עַל מְנָת לִתֵּן לַהֶקְדֵּשׁ אֶת שֶׁלּוֹ וּלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶת שֶׁלּוֹ:

כסף משנה המקדיש מעשר שני שלו וכו'. תוספתא פ' חמישי דמעשר שני:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן