הלכות מעשר - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מעשר - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א פֵּרוֹת שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפִקִר. כְּגוֹן הַשִּׁיתִין וְהָרִימִין וְהָעוֹזְרָדִין וּבְנוֹת שׁוּחַ וּבְנוֹת שִׁקְמָה וְהַגּוּפָנִין וְנוֹבְלוֹת תְּמָרָה וְהֵן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִטִּילוּ שְׂאוֹר הַנִּצְפָּה וְהַכֻּסְבַּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְהַלּוֹקְחָן מֵעַם הָאָרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר. אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ אֵינָם מְעֻשָּׂרִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהֵן מִן הַשָּׁמוּר:

כסף משנה פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין וכו'. משנה פרק קמא דדמאי (משנה א'): ומ''ש והן שעדיין לא הטילו שאור. שם בירושלמי וכחכמים ופירוש משיטילו שאור כתב רבינו בפירוש המשנה פ''ק דמעשרות משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ כי זה מנהג התמרים בעת הבישול: ומ''ש אפי' א''ל ע''ה אינם מעושרים וכו'. שם בירושלמי וכרבי יוחנן:

ב הַבְּכוֹרוֹת וְהַסְּיָּיפוֹת שֶׁבְּבִקְעָה פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְשֶׁבְּגִנָּה חַיָּבִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִשְׁמָרִין. וְאֵלּוּ הֵן הַבְּכוֹרוֹת. כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבוּ שׁוֹמֵר עַל הַבִּקְעָה לִשְׁמֹר פֵּרוֹתֶיהָ. וְהַסְּיָּיפוֹת הֵן הַפֵּרוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ אַחַר שְׁיְּקַפְּלוּ הַמִּקְצוֹעוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת וְיַנִּיחוּם בְּלֹא שׁוֹמֵר. וְכֵן הַחֹמֶץ הֶעָשׂוּי מִן הַתְּמָדִים פָּטוּר מִן הַדְּמַאי:

כסף משנה הבכורות והסייפות וכו'. שם בירושלמי. ומה שחילק בין בקעה לגינה שם בתוספתא: וכן החומץ העשוי מן התמדים גרסינן בדלי''ת והוא שם משנה וירושלמי ומשמע התם דהיינו דוקא במקום שאין החרצנים חשובים ומפקירים אותם או בשלא מצא אלא כדי מדתו:

ג כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל בִּלְבַד שֶׁהוּא מִכְּזִיב וְלִפְנִים וּכְזִיב עַצְמָהּ כְּלַחוּץ. וְכָל הַפֵּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת מִכְּזִיב וְלַחוּץ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מִפֵּרוֹת מָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ:

כסף משנה כשגזרו על הדמאי וכו'. פ''א משנה שם (משנה ג') מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי שם הלכה ג' אמר רבי יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. ומ''ש וכזיב עצמה כלחוץ. שם בירושלמי: וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ וכו':

ד פֵּרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִמְצָאוֹת בְּסוּרְיָא וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּדְמַאי. וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לְפִיכָךְ הַדְּבֵלָה הַשְּׁמֵנָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וְכֵן הַתְּמָרִים הַגְּדוֹלִים וְהֶחָרוּבִין הַשָּׁוִים וְהָאֹרֶז הַלָּבָן בְּיוֹתֵר וְהַכַּמּוֹן הַגָּדוֹל מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְסוּרְיָא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּפֵרוֹת אֵלּוּ:

כסף משנה פירות שידוע שהן מפירות הארץ וכו'. משנה ברפ''ב דדמאי (משנה א') ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון ובירושלמי חיוב המינין האלו על ידי שאין כיוצא בהן בח''ל צרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקה היא והא תמרי' באלכסנדריא דקיקין אינון והא חריב בבאירי גידוד הוא והא אורז בחולתא אבתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא. ומ''ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח''ל לא כמ''ש בפ''א מהלכות תרומות שפירות א''י שיצאו חוצה לארץ פטורים:

ה הַחַמָּרִים שֶׁהֵבִיאוּ פֵּרוֹת לְצוֹר חַיָּבִין בִּדְמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מֵהָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה לָהּ. וְהָאֹרֶז אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ אֶלָּא כָּל הָאֹרֶז הַנִּמְצָא חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהִיא קְרוֹבָה לָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל פָּטוּר מִן הַדְּמַאי אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נִכָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה החמרים שהביאו פירות לצור וכו'. ירושלמי פ''ק דדמאי הלכה ג': והאורז אין חוששין לו וכו'. משנה רפ''ב דדמאי (מ"א) האורז שבח''ל כל המשתמש ממנו פטור:

ו הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָרוֹת בְּצוֹר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אֲצָרוֹ. וְכֵן חֲמוֹר יְחִידִי שֶׁנִּכְנַס לְצוֹר וְהוּא טָעוּן פֵּרוֹת פָּטוּר מִן הַדְּמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מִשְּׂדֵה הָעִיר:

כסף משנה הלוקח מבעלי אוצרות בצור וכו'. ירושלמי פ''ק דדמאי: וכן חמור יחידי וכו'. גם זה ירושלמי שם:

ז הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָר בְּצִידוֹן חַיָּב בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבָה הִיא יוֹתֵר מִצּוֹר שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁאוֹצְרִין מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַחַמָּרִים בְּצִידוֹן פָּטוּר מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁמְּבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:

כסף משנה הלוקח מבעלי אוצר בצידון וכו' עד פטור מן הדמאי. גם זה שם בירושלמי:

ח הַלּוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ''ם בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל אִם הָיָה תַּגָּר עַכּוּ''ם שֶׁלּוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי פֵּרוֹתָיו דְּמַאי. לְפִיכָךְ בָּרִאשׁוֹנָה בִּזְמַן שֶׁהָיָה רֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַלּוֹקֵחַ מִכָּל תַּגָּר עַכּוּ''ם מְעַשֵּׂר דְּמַאי כְּלוֹקֵחַ מֵעַם הָאָרֶץ:

ט אֵי זֶהוּ תַּגָּר זֶה שֶׁהֵבִיא שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אֲבָל אִם הֵבִיא פַּעַם אַחַת אֲפִלּוּ הֵבִיא שָׁלֹשׁ מַשּׂוֹאוֹת בְּבַת אַחַת אוֹ שֶׁהֵבִיא הוּא וּבְנוֹ וּפוֹעֵל עֲדַיִן לֹא הֻחְזַק תַּגָּר:

י כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי לֹא גָּזְרוּ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ:

יא פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּדְמַאי. וְשֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ. וְכֵן דְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן תָּדִיר מִחוּצָה לָאָרֶץ כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְדֻרְמַסְקָעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי:

כסף משנה (ח-יא) הלוקח מן העכו''ם וכו' עד עדיין לא הוחזק תגר. ירושלמי בפ''ד דדמאי: כשגזרו על הדמאי וכו'. עד פטורים מן הדמאי. תוספתא פירקא קמא דדמאי וכחכמים:

יב לֹא הָלְכוּ חֲכָמִים בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ לֹא אַחַר הַמַּרְאֶה וְלֹא אַחַר הַטַּעַם וְהָרֵיחַ אֶלָּא אַחַר הָרֹב כָּל שֶׁרַבּוּ לוֹ מֻתָּר וְשֶׁלֹּא רַבּוּ לוֹ אָסוּר. כֵּיצַד. רַבּוּ בָּעִיר אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. אוֹ שֶׁרַבּוּ בַּמְּדִינָה וְלֹא רַבּוּ בָּעִיר. בָּהָר וְלֹא רַבּוּ בַּבִּקְעָה. בַּבִּקְעָה וְלֹא בָּהָר. רַבּוּ לַחֶנְוָנִי וְלֹא לְבַעַל הַבַּיִת. לְבַעַל הַבַּיִת וְלֹא לַחֶנְוָנִי. זֶה שֶׁרַבּוּ בּוֹ מֻתָּר. וּמָקוֹם שֶׁלֹּא רַבּוּ בּוֹ חַיָּב בִּדְמַאי:

יג רַבּוּ פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ בַּשּׁוּק וְנִתְמַעֲטוּ חָזַר הַשּׁוּק לְיָשְׁנוֹ וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ חַיָּב בִּדְמַאי:

כסף משנה (יב-יג) לא הלכו חכמים בפירות ח''ל וכו'. תוספתא בסוף מעשרות. ומ''ש רבו בעיר וכו' עד ליושנו. תוספתא פ''ד דדמאי:

יד וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לִזְרִיעָה אוֹ לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה. קֶמַח לְעוֹרוֹת אוֹ לִמְלוּגְמָא אוֹ לִרְטִיָּה. שֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר אוֹ לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. יַיִן לְקִילוֹר. וְחַלַּת עַם הָאָרֶץ. וְהַמְדֻמָּע. וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַדְּמַאי. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ מְתֻקָּנִין הֵם אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר:

כסף משנה ואלו דברים וכו' הלוקח פירות לזריעה וכו'. משנה פ''ק דדמאי (משנה ג') ומ''ש או למלוגמא או לרטייה או יין לקילור. תוספתא פ''ק. ומ''ש ותוספת הביכורים. משנה בסוף ביכורים (משנה י'):

טו הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֵם לְעַכּוּ''ם. וְלֹא יַאֲכִילֵם לִבְהֵמָה אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים עַד שֶׁיְּתַקְּנֵם דְּמַאי:

כסף משנה הלוקח פירות לאכילה וכו'. פרק קמא דחולין (דף ו') וירושלמי בפרק קמא דדמאי. ומ''ש לא ימכרם לעכו''ם. תוספתא פרק קמא דדמאי וכב''ה:

טז שֶׁמֶן עָרֵב פָּטוּר מִן הַדְּמַאי שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ לַאֲכִילָה. שֶׁמֶן שֶׁלָּקַח הַסּוֹרֵק לְתִתּוֹ בְּצֶמֶר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בַּצֶּמֶר. אֲבָל שֶׁמֶן שֶׁלּוֹקֵחַ הָאוֹרֵג לָסוּךְ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו חַיָּב בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בְּגוּפוֹ וְסִיכָה הִיא כִּשְׁתִיָּה בְּכָל מָקוֹם:

כסף משנה שמן שלוקח הסורק וכו' עד חייב בדמאי. משנה בסוף פירקא קמא דדמאי (משנה ד'):

יז עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁאַל מִיִּשְׂרָאֵל לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן עַל מַכָּתוֹ אָסוּר בְּוַדַּאי וּמֻתָּר בִּדְמַאי. נָתַן הָעַכּוּ''ם שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי טַבְלָא לְהִתְעַגֵּל עָלֶיהָ מִשֶּׁעָמַד מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לֵישֵׁב אַחֲרָיו:

כסף משנה עכו''ם ששאל וכו' עד ואינו חושש. תוספתא פ''ק דדמאי:

יח מִי שֶׁנָּפַל שֶׁמֶן דְּמַאי עַל בְּשָׂרוֹ מְשַׁפְשְׁפוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַלּוֹקֵחַ יַיִן לְמֻרְיָס אוֹ לַאֲלוּנְתִּית. אוֹ קִטְנִיּוֹת לַעֲשׂוֹת טְחִינִין חַיָּב בִּדְמַאי. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מֻרְיָס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן אוֹ אֲלוּנְתִּית אוֹ שֶׁלָּקַח טְחִינִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל תַּעֲרֹבֶת דְּמַאי. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁחַיָּב בִּדְמַאי שֶׁנִּתְעָרֵב כְּגוֹן תַּבְלִין וּשְׂאוֹר הוֹאִיל וְטַעֲמוֹ נִכָּר אֵינָן בְּטֵלִים וְנִמְצֵאת כָּל הַתַּעֲרוֹבֶת חַיֶּבֶת בִּדְמַאי:

כסף משנה הלוקח יין למורייס וכו'. שם בתוספתא ובפרק קמא דחולין בגמרא עלה ו'. ומ''ש שלא גזרו על תערובת דמאי וכו' עד חייבת בדמאי. בפ''ק דחולין:

יט * כָּל אֵלּוּ הַפְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם. אִם הִתְקִינָן דְּמַאי וְהִפְרִישׁ מֵהֶם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. אֲבָל אִם תִּקֵּן אֶת הַדְּמַאי בְּוַדַּאי וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעַשְׂרוֹת אוֹ שֶׁתִּקֵּן אֶת הַוַּדַּאי בִּדְמַאי לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

ההראב"ד כל אלו הפטורין מן הדמאי וכו' עד לא עשה כלום. א''א תמה אני איך בלבל את הענינים ולא תפס לא דרך המשנה ולא דרך התוספתא המשנה אמרה תרם מן הדמאי על הודאי תרומה ויחזור ויתרום מן הודאי על הדמאי תרומה ולא יאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר ובתוספתא אמרו דמאי שתקנו ודאי ודאי שתקנו דמאי לא עשה כלום דברי ר' עקיבא ור' יוסי אומר משום ר' יצחק ודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דמאי שתקנו ודאי מעשרותיו מעשר ואין תרומתו תרומה שאין תרומה אחר תרומה ולפי התוספתא הלכה כר''י ולפי המשנה אין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי דברייתא ומסתברא דהלכה כרבי יוסי:

כסף משנה כל אלו הפטורים וכו'. חוץ משירי מנחות ירושלמי פרק קמא דדמאי. ומ''ש אבל אם תיקן את הדמאי בודאי וכו'. תוספתא פרק רביעי דדמאי פלוגתא דתנאי ופסק כרבי עקיבא: וכתב הראב''ד א''א תמה אני וכו'. נראה מדבריו שהוא גורס בדברי רבינו אם תיקן את הדמאי בודאי בבי''ת וכן היה גורס או שתיקן את הודאי בדמאי בבי''ת ומפני כך הוקשה לו ולי נראה שאין לגרוס אלא הודאי כדמאי בכ''ף וה''ק שאם תיקן הדמאי כמו שמתקנים הודאי שמפרישין ממנו תרומה גדולה או שתיקן הודאי כמו שמתקנים הדמאי שאין מפרישין ממנו תרומה גדולה לא עשה כלום וטעמא דרישא דסתם ע''ה מפרישין תרומה גדולה ונמצא שתרומה גדולה שהפריש אינה כלום וטעמא דסיפא פשוט מפני שלא הפריש תרומה גדולה זהו פירוש הירושלמי והתוספתא לדעת רבינו והשתא אין משנתנו ענין לירושלמי ולא לתוספתא ויש לתמוה על הראב''ד איך עלה בדעתו שדברי רבינו כאן הם דין המשנה שהרי דין משנתנו כתבו רבינו בפ''ה מהלכות תרומות ככתב המשנה וכלשונה. ועל מאי דסבר הראב''ד שפירוש התוספתא הוא כדין המשנה קשה איך עלה בדעתו ששני תנאים החולקים בתוספתא הם דלא כמתניתין דאי מתניתין היא סברא שלישית היאך לא נזכרה אותה סברא בתוספתא וע''ק שכתב ולפי התוספתא הלכה כרבי יוסי והא קיימא לן כרבי עקיבא מחבירו ואין לומר דכיון דמשמיה דרבי יצחק קאמר לה הוה ליה תרי דכיון דלא אמרה אלא משמיה כחד חשיבי וע''ק אמאי פסק כרבי יוסי דברייתא ושבק סתם מתניתין והא קיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וע''ק שאם פירוש התוספתא דמאי שתקנו על הודאי ודאי שתקנו על דמאי כמו שפי' הראב''ד קשה לר''ע דמאי שתקנו על הודאי אמאי לא עשה כלום דאין לומר דטעמא משום דהוי מן הפטור על החיוב דהא איכא למיחש שמא לא הופרש ממנו והוה ליה מן החייב על החייב וכיוצא בזה יקשה בין לרבי עקיבא בין לרבי יוסי בודאי שתקנו על הדמאי אמאי לא עשה כלום וכן קשה לרבי יוסי בדמאי שתקנו על הודאי שנתן טעם למה אין תרומתו תרומה לפי שאין תרומה אחר תרומה ולא ה''ל ליתן טעם אלא משום דסתם עמי הארץ מפרישין תרומה גדולה הוה ליה מן הפטור על החיוב הילכך פירוש רבינו נראה לע''ד שהוא עיקר:

כ כָּל הָעִיר מוֹכְרִין וַדַּאי וְאֶחָד מוֹכֵר דְּמַאי וְלָקַח וְאֵין יָדוּעַ מִמִּי לָקַח כֵּיצַד מְתַקֵּן. מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד וַהֲרֵי הוּא כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי:

כסף משנה כל העיר מוכרים ודאי וכו'. תוספתא פרק ד' דדמאי:

כא וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת טֶבֶל וְאַחַת מְתֻקָּן וְאָבְדָה אַחַת מֵהֶם הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁנִיָּה תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד בִּדְמַאי:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן