הלכות מעשר - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מעשר - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א פֵּרוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִתְלְשׁוּ וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ וְדָשָׁהּ וַעֲדַיִן לֹא זָרָה אוֹתָהּ וְלֹא מֵרְחָהּ מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן אֲכִילַת עַרְאַי עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וּמִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי:

כסף משנה פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו וכו'. בפ''ק דמעשרות (משנה ה') תנן אי זהו גרנן למעשרות הקישואים והדלועין משיפקסו וכו' בד''א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו ובירושלמי (הלכה ד') מה בין המוליך לשוק ומה בין המוליך לביתו בשעה שמוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד: כתב הראב''ד בד''א בגומר פירותיו וכו' עד אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, א''א חוץ מדגן תירוש ויצהר וכו'. נראה שטעמו להשיג על רבינו שסתם וכתב בד''א בגומר אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן וכו' וסובר הראב''ד דה''מ בשאר פירות אבל בדגן תירוש ויצהר כיון דתלה הכתוב תרומתן בגורן ויקב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב משמע דמיד הם מתחייבים אפילו היה כוונתו להוליכם לבית ולדעת רבינו י''ל שאע''פ שכיון שנעשו גורן ויקב נתחייבו בתרומה היינו דוקא בשדעתו למכרן בשוק אבל אם דעתו להוליכן לבית מותר לאכול מהן עראי ועל סברת הראב''ד קשה לי שהוא סובר דכיון דמן התורה אינו חייב בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר כי ילפינן מקרא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או פני החצר ע''כ בדגן תירוש ויצהר היא דאילו שאר פירות פטורים הם וצ''ע:

ב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגוֹמֵר פֵּרוֹתָיו לְמָכְרָן בַּשּׁוּק. אֲבָל אִם הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְהוֹלִיכָן בַּבַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ לְמַעֲשֵׂר:

ההראב"ד בד''א בגומר פירותיו למכרן בשוק וכו' עד וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א''א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן דגמר מלאכתן דהנהו בגרן ויקב תלנהו רחמנא:

ג * אֶחָד מִשִּׁשָּׁה דְּבָרִים קוֹבֵעַ הַפֵּרוֹת לְמַעַשְׂרוֹת. הֶחָצֵר. וְהַמִּקָּח. וְהָאֵשׁ. וְהַמֶּלַח. וְהַתְּרוּמָה. וְהַשַּׁבָּת. וְכֻלָּן אֵין קוֹבְעִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ:

ההראב"ד אחד מששה דברים קובע הפירות וכו'. א''א ולמה לא מנה הכובש אף על פי שלא כבשן אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים:

כסף משנה אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות וכו'. בס''פ המביא כדי יין כי אתא רבין א''ר יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. ומ''ש שהאש והמלח קובעין משנה בפ''ד דמעשרות (משנה א') הכובש השולק המולח בשדה חייב ואתמר עלה בירושלמי (הלכה א') אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובל חצר בית שמירה טובלין: כתב הראב''ד ולמה לא מנה הכובש וכו'. טעמו דמדקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע וי''ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמו שאמרו מלח קובע על כרחנו לומר דחומץ אינו קובע והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופרושי קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולחו לאפוקי כובש שלא במלח א''נ כובש היינו שישרה אותם במים ומלח וכן פירש רבינו בפירוש המשנה. ומ''ש שגם האש והמלח אינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו נראה שיש ללמוד כן מדין שאר הדברים הקובעים שאמר ר' יוחנן שאינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:

ד כֵּיצַד. פֵּרוֹת שֶׁדַּעְתּוֹ לְהוֹלִיכָן לַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן אוֹכֵל מֵהֶן אֲכִילַת עַרְאַי עַד שֶׁנִּכְנְסוּ לַבַּיִת. נִכְנְסוּ לַבַּיִת נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת וְאָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְכֵן אִם מְכָרָן אוֹ בִּשְּׁלָן בְּאוּר אוֹ כְּבָשָׁן בְּמֶלַח אוֹ הִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה אוֹ נִכְנְסָה שַׁבָּת עֲלֵיהֶם לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַבַּיִת. הִכְנִיסָן לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן עַרְאַי. הִתְחִיל לִגְמֹר מְלַאכְתָּן מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לַבַּיִת חַיָּב לְעַשֵּׂר הַכּל. כֵּיצַד. הִכְנִיס קִשּׁוּאִין וְדִילוּעִין לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁיְּשַׁפְשֵׁף מִשֶּׁיַּתְחִיל לְשַׁפְשֵׁף אַחַת נִקְבְּעוּ הַכּל לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַתּוֹרֵם פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי. חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁאִם תְּרָמָהּ קֹדֶם שֶׁתִּגְמֹר מְלַאכְתָּן נִקְבְּעָה לְמַעֲשֵׂר:

כסף משנה כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית וכו'. משנה פ''ק דמעשרות כתבתיה בסמוך ובפרק הפועלים (מציעא דף פ"ז:) א''ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור''י אמר אפילו חצר קובעת למעשר שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הא כתיב מן הבית אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת ואעפ''י שבירושלמי פ''ד דמעשרות רבי אמי בשם ר''ש בן לקיש המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה פסק רבינו כאן וברפ''ד כרבי ינאי משום דרביה דרבי יוחנן הוה. ויש לתמוה דהא תנן בפ''ג דמעשרות (מ"ה) אי זוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ובפ''ח דתרומות (מ"ג) תנן היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור ורבי יהושע אומר לא יגמור וכי פליג רבי ינאי אמתניתין ותירצו התוספות בפרק הפועלים דלרבי ינאי מדרבנן חצר קובעת ואיהו לא אמר דאין קובעת אלא הבית מדאורייתא והכי דייק לשון רבינו שכתב בריש פרק ד' אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו. ובר''פ כיצד מברכין פירש''י אהא דר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן וכו'. בפרק הפועלים אהא דרבי ינאי ורבי יוחנן מתיב מר זוטרא איזהו גרנן למעשרות הקישואים והדילועים משיפקסו וכו' מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה לא משיפקסו בבית אי הכי משיפקסו עד שיפקסו מיבעי ליה אי תנא עד שיפקסו ה''א עד דגמר לפיקוסייהו קמ''ל משיפקסו מכי אתחיל פיקוסייהו: וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו'. משנה פ''ב דמעשרות (משנה ד') וכחכמים:

ה הַמֵּבִיא לְבַיִת סֻכֵּי תְּאֵנָה וּבָהֶם תְּאֵנִים. מִכְבְּדֵי תְּמָרָה וּבָהֶם תְּמָרִים. אִם הִכְנִיסוּם תִּינוֹקוֹת אוֹ פּוֹעֲלִים לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. וְאִם הִכְנִיסָן בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר. הִכְנִיס שִׁבֳּלִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן עִסָּה לֹא נִקְבְּעוּ. לְאָכְלָן מְלִילוֹת נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְבוּאָה. אֲבָל בְּקִטְנִיּוֹת לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר:

כסף משנה המביא לבית סוכי תאנה וכו'. תוספתא פרק ג' דמעשרות: הכניס שבלים וכו'. בפ''ק דביצה (דף י"ג) וכרבי דהלכה כמותו מחבירו ובירושלמי רפ''ד דמעשרות סתם כרבי: ומ''ש בד''א בתבואה וכו'. בפ''ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא:

ו מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל הַתְּבוּאָה לְהַכְנִיסָהּ בְּמוֹץ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְזוֹרֶה מְעַט מְעַט אַחַר שֶׁהִכְנִיס לְבֵיתוֹ וּפָטוּר לְעוֹלָם מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַתְחִיל לִגְמֹר הַכּל:

כסף משנה מותר להערים על התבואה וכו'. בר''פ אין עומדין (דף ל"א) אמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ופירש''י ומכניסה בבית במוץ שלה קודם שיזרה אותה שאין מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע עכ''ל. ולפי מה שכתב רבינו לקמן בפרק זה מותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל משמע דגם בבהמה שייך אכילת קבע וצריך עיון:

ז הַגּוֹמֵר פֵּרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וְכֵן הַקּוֹבֵעַ פֵּרוֹתָיו בְּאֶחָד מִן הַשִּׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁקּוֹבְעִים לְמַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טָבְלוּ לְמַעֲשֵׂר:

כסף משנה הגומר פירותיו וכו'. בירושלמי רפ''ד דמעשרות פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן:

ח אֵי זֶהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן שֶׁל פֵּרוֹת. הַקִּשּׁוּאִין וְהַדִּילוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִין מִשֶּׁיְּשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ וְיָסִיר הַצִּהוּב שֶׁעֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֵׂעָר דַּק. וְאִם אֵינוֹ מְשַׁפְשֵׁף מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. וּבַאֲבַטִּיחַ מִשֶּׁיַּסְדִּיר אוֹתוֹ בְּמֻקְצֶה אֲבַטִּיחַ בְּצַד אֲבַטִּיחַ. הָיָה מְשַׁפְשֵׁף אַחַת אַחַת כֵּיוָן שֶׁגָּמַר כָּל צָרְכּוֹ נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. וְתוֹרְמִין קִשּׁוּאִין וְדִילוּעִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵסִיר הַצִּהוּב מֵעֲלֵיהֶן:

כסף משנה אי זהו גמר מלאכתן של פירות וכו'. משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ה') אי זהו גרנן למעשרות הקישואין והדילועין משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה אבטיח משישלק ואם אינו משלק משיעשה מוקצה ופי' רבינו ורבינו שמשון דשילוק לאבטיחים כפיקוס לקישואין: היה משפשף אחת אחת וכו'. ירושלמי בפרק קמא דמעשרות היה מפקס ראשון ראשון לא נטבלו עד שיפקס כל צרכו וישלק כל צרכו וכו' וצריך לומר דמיירי כשאין כוונתו לשפשף כולם עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו דאם כוונתו עתה לשפשף כולם הרי כתב רבינו דמשהתחיל לשפשף אחת נטבלו כולן אי נמי דהתם כשהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ומכניס ראשון ראשון ולכך צריך שיגמור כל צרכו ורבינו תפס לשון התוספתא ואיני יודע למה לא תפס לשון הירושלמי שהוא יותר מכוון דוק ותשכח: ותורמין קישואין ודילועין וכו'. תוספתא דמעשרות פ''ק ומסיים אבטיחים ומלפפונות אע''פ שלא שלק פירוש ואשמעינן דלענין אם רצה לתרום חשיב נגמרה מלאכתו:

ט הַיָּרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֶּאֱגֹד. אִם אֵינוֹ אוֹגֵד מִשֶּׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. [אִם] אֵינוֹ מְמַלֵּא הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עַרְאַי עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ:

י כַּלְכָּלָה מִשֶּׁיְּחַפֶּה הַפֵּרוֹת שֶׁבָּהּ בְּעָלִים וּבְהוּצִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם אֵינוֹ מְחַפֶּה מִשֶּׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. אִם אֵינוֹ מְמַלֵּא עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ:

כסף משנה (ט-י) הירק הנאגד וכו' כלכלה משיחפה וכו' עד כל צרכו. משנה ה' בפ''ק דמעשרות:

יא כְּלִי גָּדוֹל שֶׁדַּעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת חֶצְיוֹ כֵּיוָן שֶׁמִּלֵּא חֶצְיוֹ נִטְבַּל. הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת כֻּלּוֹ אֵינוֹ נִטְבָּל עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת כֻּלּוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם וּבְדַעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת שְׁנֵיהֶם לֹא נִטְבְּלוּ עַד שֶׁיְּמַלֵּא שְׁנֵיהֶם:

כסף משנה כלי גדול וכו' עד עד שימלא שניהם. ירושלמי שם:

יב אָגַד הַיָּרָק אֶגֶד גָּדוֹל בַּשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶּׁבְּדַעְתּוֹ לְאָגְדוֹ אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לַשּׁוּק הֲרֵי זֶה נִטְבָּל. הַפֶּרֶד וְהַצִּמּוּקִין וְהֶחָרוּבִין מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ. וְהַבְּצָלִים מִשֶּׁיָּסִיר הֶעָלִים וְהַקְּלִפּוֹת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַשְׁלִיכָם מֵעֲלֵיהֶן. וְאִם אֵינוֹ מֵסִיר עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה:

יג הַתְּבוּאָה מִשֶּׁיְּמַרֵחַ. וְאֵי זֶהוּ מְמָרֵחַ זֶה הַמְיַפֶּה פְּנֵי הַכְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה בְּרַחַת בְּסוֹף כָּל דָּבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין כְּשֶׁגּוֹמְרִין כָּל מַעֲשֶׂיהָ. אִם אֵינוֹ מְמָרֵחַ עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַקִּטְנִיּוֹת מִשֶּׁיִּכְבֹּר וְנוֹטֵל מִתַּחַת הַכְּבָרָה וְאוֹכֵל. [אִם] אֵינוֹ כּוֹבֵר עַד שֶׁיְּמַרֵחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֵחַ מֻתָּר לִטּל מִן הַקּוּטְעִים וּמִן הַצְּדָדִין וּמִמַּה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן וְאוֹכֵל:

כסף משנה (יב-יג) אגד הירק אגד גדול וכו' גם זה ירושלמי שם: הפרד והצימוקים והחרובין וכו' עד וממה שבתוך התבן ואוכל. משנה ו' שם ופירש רבינו פרד הם גרגירי הרמון שמייבשים אותן. מן הקוטעין פי' רבינו שמשון שבלים קטועות שלא נידושו. ומה שכתב ונוטל מתחת הכברה ואוכל בתוספתא דמעשרות פרק קמא:

יד הַיַּיִן מִשֶּׁיַּנִּיחֶנּוּ בֶּחָבִיּוֹת וְיִשְׁלֶה הַזַּגִּין וְהַחֲרְצָנִין מֵעַל פִּי הֶחָבִית. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַבּוֹר כְּשֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ לְהַעֲמִידוֹ בֶּחָבִית שׁוֹתָה עַרְאַי וְקוֹלֵט מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה וּמִן הַצִּנּוֹר וּמִכָּל מָקוֹם וְשׁוֹתֶה:

כסף משנה היין משיניחנו בחביות וכו'. משנה ז' שם היין משיקפה אע''פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור x (ומכל מקום) ושותה ופירוש משיקפה שיסיר החרצנים שצפין על היין ובפרק רבי ישמעאל (דף נ"ו) בעי אי האי קיפוי דבור או דחבית ופשט דהוי קיפוי דבור. ויש לתמוה על רבינו שכתב דהוי קיפוי דחבית וכתב הר''י קורקוס ז''ל שטעמו משום דהתם אמרינן בתר הכי דרבי עקיבא אמר משישלה בחביות ובפרק הפועלים (דף צ"ב) גבי בעיא דפועל אי משל שמים הוא אוכל משמע דהלכה כרבי עקיבא דאמר משישלה בחביות. ואם תאמר ממה שכתב רבינו אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי משמע שאחר שנתנו בחבית אסור לשתות עראי והרי כתב ברישא שאף אחר שנתנו בחבית שותה עראי עד שישלה וי''ל דקודם שנתנו בחבית אע''פ ששלה שותה עראי פירוש משישלה שאחר שהוא בחביות עולים שמרים וחרצנין וצפין ע''פ היין נוטלין אותם וזורקן:

טו הַשֶּׁמֶן מִשֶּׁיֵּרֵד לַעוּקָה אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד נוֹטֵל מִן הָעֵקֶל וּמִן הַמֶּמֶל וּמִבֵּין הַפַּסִּין וְנוֹתֵן לִקְעָרָה קְטַנָּה וּלְתַמְחוּי לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַם מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּשֵּׁל בִּכְלִי שֵׁנִי. וְאִם הָיָה חַם בְּיוֹתֵר כְּדֵי שֶׁיִּכְוֶה אֶת הַיָּד לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְבַּשֵּׁל:

כסף משנה השמן משירד לעוקה וכו'. משנה ז' שם ופי' עוקה גומא שיורד השמן לתוכה ופי' עקל חבלים שקושרים על הזיתים לשום אותם תחת הקורה וממל היא שטוחנים בה הזיתים: ומה שכתב ונותן לקערה קטנה ולתמחוי וכו'. לשון המשנה ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן xx ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ובירושלמי (הלכה ד') מחלק רבי יוסי בר בון בין יד סולדת לאינה סולדת ופסק כמותו ומפרש רבינו חמיטה קערה קטנה והיא ותמחוי כלי שני ואינו מבשל וקדרה ואלפס כלי ראשון ומבשל וכבר נתבאר שהאש קובע למעשר:

טז הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה מִשֶּׁיַחְלִקֶּנּוּ. הַגְּרוֹגָרוֹת מִשֶּׁיָּדוּשׁ. וְאִם הִכְנִיסָם לִמְגוּרָה מִשֶּׁיַּעֲגִיל בְּיָדוֹ עַל פִּי הַמְּגוּרָה. הָיָה דָּשׁ הַגְּרוֹגָרוֹת בְּחָבִית אוֹ הָעִגּוּל עַל פִּי הַמְּגוּרָה [נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית אוֹ שֶׁנִּפְתְּחָה הַמְּגוּרָה] הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

כסף משנה העיגול של דבילה משיחלקנו וכו' עד עד שיעשר. משנה ח' שם וכתנא קמא:

יז תְּאֵנִים וַעֲנָבִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי בִּמְקוֹמָן. אֲבָל אִם נָטַל מִן הַמֻּקְצֶה וְהוֹלִיךְ לְמָקוֹם אַחֵר לֹא יֹאכַל מֵהֶן עַרְאַי שֶׁהֲרֵי נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָבְשׁוּ כָּל צָרְכָּן:

כסף משנה תאנים וענבים שבמוקצה וכו'. ירושלמי ברפ''ג דמעשרות וכרבי ורב דאמרי אין אוכלים על המוקצה אלא על מקומן:

יח הֶחָרוּבִין עַד שֶׁלֹּא כִּנְּסָן לְרֹאשׁ הַגַּג מוֹרִיד מֵהֶן לִבְהֵמָה וּפָטוּר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר לְיַבְּשׁוֹ וְנִמְצָא מַאֲכִיל עַרְאַי:

כסף משנה החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן וכו'. משנה שם (פרק ג' משנה ד'):

יט מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוּ בְּשִׁבֳּלִים אָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנּוּ עַרְאַי קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ תְּרוּמָתוֹ וְאִם אָכַל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. כֵּיצַד הִיא אֲכִילַת עַרְאַי. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְקַלֵּף שְׂעוֹרִים וְאוֹכֵל מְקַלֵּף אַחַת אַחַת. וְאִם קִלֵּף וְכָנַס לְתוֹךְ יָדוֹ חַיָּב לְעַשֵּׂר. הָיָה מוֹלֵל מְלִילוֹת שֶׁל חִטִּים מְנַפֶּה מִיָּד לְיָד וְאוֹכֵל. וְאִם נִפָּה לְתוֹךְ חֵיקוֹ חַיָּב לְעַשֵּׂר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִפָּה בִּכְלִי שֶׁאֵין זֶה עַרְאַי. וְכֵן נוֹטֵל מִן הַיַּיִן וְנוֹתֵן לִקְעָרָה לְתוֹךְ תַּבְשִׁיל צוֹנֵן וְאוֹכֵל. אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא צוֹנֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבוֹר קָטָן. וְכֵן סוֹחֵט זֵיתִים עַל בְּשָׂרוֹ אֲבָל לֹא לְתוֹךְ יָדוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה מעשר ראשון שהקדימו בשבלין אסור וכו'. בפ' קמא דביצה (דף י"ג): כיצד היא אכילת עראי וכו' עד לתוך חיקו חייב לעשר. משנה ה' בפ''ד דמעשרות: וכן נוטל מן היין וכו'. משנה בפ''ד דמעשרות (משנה א') המקפה לתבשיל פטור ולקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן. ופירש רבינו בפי' המשנה המקפה לתבשיל ר''ל הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל ומקפה הוא מרק ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן וכן אמרו בגמרא ירושלמית (הלכה א') תפתר בתבשיל צונן אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו שהאש קובעת למעשר ואמרו ולקדרה חייב ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש כי הטעם מה שזכרנו עכ''ל: וכן (אם) סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו. שם במשנה:

כ * וּכְשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכל עַרְאַי מִפֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן כָּךְ מֻתָּר לְהַאֲכִיל מֵהֶן לְחַיָּה וְלִבְהֵמָה וְלָעוֹפוֹת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּמַפְקִיר מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם גָּמְרוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר לֹא יַפְקִיר. וְלֹא יַאֲכִיל לִבְהֵמָה וּלְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת אֲכִילַת קֶבַע עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וּמֻתָּר לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה עַרְאַי מִן הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. וּמַאֲכִיל פְּקִיעֵי עָמִיר עַד שֶׁיַּעֲשֵׂם חֲבִילוֹת:

ההראב"ד וכשם שמותר לאכול עראי מפירות וכו' עד שיעשם חבילות. א''א שבושים אני רואה בכאן בירושלמי אמרינן הכי משיעמיד ערימה בראש גגו אלמא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו ובתוספתא תניא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו אלמא בראש גגו אינו קובע אפילו משיעמיד ערימה ואפשר דמתנייתא פליגי אהדדי דתנא דתוספתא סבר ערימה בראש גגו לא קבעה ותני עלה ורבי שמעון בן אלעזר אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר ולא ידעינן אי פליגי רבנן עליה או לא וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה דבתר קביעותא לא תאכל ממנו עראי ומה שלקח מן התוספתא לעולם הוא מאכיל בפקיעי עמיר עראי עד שיעשנו חבילות בעמיר שהוא מאכל אדם כגון חבילי סיאה והקורניות שהם מאכל אדם ומאכל בהמה וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס:

כסף משנה וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד קודם שיעשר. משנה ספ''ק דפאה. ומה שכתב ואם גמרו וכו'. כן משמע שם במשנה: ומותר להאכיל לבהמה וכו'. נתבאר לעיל בפ' זה: כתב הראב''ד וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד שיעשם חבילות. א''א שבושים אני רואה בכאן וכו'. ואיני יודע מה שייך לומר כאן שיבושים שאם מפני שלא פסק אי ערימה קובעת בראש גגו כירושלמי או אינה קובעת כתוספתא זה לא יקרא שיבוש וכן מה שלא כתב אם בהמה אוכלת עראי בחצר ג''ז לא יקרא שיבוש ולענין מה שהקשה מהירושלמי לתוספתא אפשר לומר דלא פליגי דירושלמי מיירי בשכנס החרובין שהיו בראש גגו והעמידן ערימה ותוספתא מיירי בשהביא חרובין והשליכן בראש גגו ומעצמן נעשו ערימה דיקא נמי דקתני בתוספתא היתה לו ערימה ולא קתני העמיד ערימה כדקתני בירושלמי ולישנא דמתני' נמי הכי דייקא דקתני החרובין עד שלא כנסן לראש גגו מוריד מהם לבהמה ופטור משמע שאע''פ שהיה משליך חרובין בראש גגו והיו ערימה פטור עד שיכנסם ביד ויעמיד ערימה. ומ''ש ותניא רשב''א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וכו' וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה וכו'. י''ל שאפילו לפי דבריו שפיר עבד רבינו שלא חש לדרשב''א משום דכיון דס''ל דתרומה בזמן הזה דרבנן כמ''ש בספ''א מהלכות תרומות הו''ל ספיקא דרבנן ולקולא ועי''ל שרבינו סובר דרבנן פליגי עליה דההיא דמאכילין פקיעי עמיר וכו' סתמא במאכל בהמה היא ובפ''ק דדמאי שנינו הלוקח לזרע ולבהמה פטור משמע דוקא דמאי אבל אם ודאי חייב לעשר. ומ''ש וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס דבר פשוט הוא שכוונת רבינו בספר זה אינה לפרש אלא לאסוף ולחבר ולפיכך קראו חיבור כ''ש שבמקום הזה לא היה צריך פירוש: ומאכיל פקיעי עמיר וכו'. תוספתא פרק שני דמעשרות:

כא הַמּוֹצֵא קְצִיצוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. מָצָא גְּרוֹגָרוֹת אִם דָּרְסוּ רֹב הַגְּרוֹגָרוֹת רֹב הָאָדָם חַיָּב לְעַשֵּׂר. שֶׁחֶזְקָתָן מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן. וְכֵן אִם מָצָא פִּלְחֵי דְּבֵלָה שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵם מִדָּבָר הַגָּמוּר:

כסף משנה המוצא קציצות בדרך וכו' עד שידוע שהם מדבר הגמור. משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ד'):

כב מָצָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד חַיָּב לְעַשֵּׂר. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרוֹת. וְהָאֲלֻמּוֹת בְּכָל מָקוֹם חַיָּבוֹת בְּמַעֲשֵׂר. מָצָא תְּבוּאָה מְרוּחָה עוֹשֶׂה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מָצָא כַּלְכָּלָה מְחֻפָּה חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת. מָצָא כַּלְכָּלָה בְּמָקוֹם שֶׁהָרֹב מַכְנִיסִין לַשּׁוּק אָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה עַרְאַי וּמְתַקְּנָהּ דְּמַאי. וּבְמָקוֹם שֶׁהָרֹב מַכְנִיסִין לַבָּתִּים אוֹכֵל מִמֶּנָּה עַרְאַי וּמְתַקְּנָהּ וַדַּאי. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה דְּמַאי. וְאִם הִכְנִיסָהּ לַבַּיִת מְתַקְּנָהּ וַדַּאי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ גְּמַר מְלָאכָה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּמַר מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲשֵׂר וַדַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה. שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

כסף משנה מצא כריכות ברה''י עד מצא כלכלה מחופה חייבת במעשרות. תוספתא פ''ב דמעשרות. ורישא איתא בפרק אלו מציאות והתם מפרש טעמא: מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסים לשוק וכו' עד בשעה שנגמרה מלאכתן. ירוש' בפ''ג דמעשרות והטעם שכשהרוב מכניסין לשוק כבר נקבעו משנגמר מלאכתן כמו שנתבאר בראש הפ' ומעשר דמאי מפני שהוא ספק אם עישרן או לאו אבל תרומה ודאי תרם כמו שיתבאר ובמקום שהרוב מכניסים לבית זה היה מוליכן לבית ועדיין לא נטבלו ולכך אוכל עראי ומתקן ודאי לאכול מהם קבע מחצה על מחצה ספק ומעשר דמאי זהו בשדה שהרי פטור לפנינו אבל בבית מתקן ודאי דכיון שהוא מחצה על מחצה ונכנסו לבית הרי טבול לפנינו לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי שהוא לפנינו. ומ''ש בד''א בדבר שאין לו גמר מלאכה וכו'. שם בירושלמי (הלכה א') עד כדון דבר שאין לו גורן אבל דבר שיש לו גורן מפרישין תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה שא''א בגורן שתיעקר אלא א''כ נתרמה תרומה גדולה והטעם דבדבר שיש לו גורן צריך להפריש תרומת מעשר מפני שמאחר שהוא דבר שיש לו גורן וא''א שתיעקר אא''כ נתרמה תרומה גדולה הרי הוקבעה למעשר שהתרומה אחד מהדברים הקובעים למעשר. ולשון ספרי רבינו כאן יש בו ט''ס ומצאתי בספר מוגה אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה אע''פ שהוא מעשר ודאי אינו צריך להפריש תרומה. ופירוש דברי רבינו במ''ש בד''א בדבר שאין לו גמר מלאכה נראה דברישא דקתני מתקנה ודאי היינו לומר שמפריש ממנה אף תרומה גדולה וע''ז אתי בד''א דוק ותשכח:

כג חַדְרֵי הַנְּמָלִים שֶׁלָּנוּ בְּצַד הָעֲרֵמָה הַחַיֶּבֶת הֲרֵי הַנִּמְצָא בָּהֶן חַיָּב לְמַעַשְׂרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁמִּדָּבָר גָּמוּר הָיוּ גּוֹרְרִין כָּל הַלַּיְלָה:

כסף משנה חדרי הנמלים וכו'. משנה בסוף מעשרות (משנה ז'):

כד * הַמּוֹצֵא זֵיתִים תַּחַת הַזַּיִת וְחָרוּבִין תַּחַת הֶחָרוּב חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁמֵּאִילָן זֶה נָפְלוּ. מָצָא תְּאֵנִים תַּחַת הַתְּאֵנָה הֲרֵי הֵם סָפֵק שֶׁהֲרֵי מִשְׁתַּנּוֹת וּמִתְלַכְלְכוֹת בֶּעָפָר שֶׁמָּא מִתְּאֵנָה זוֹ נָפְלוּ אוֹ מִתְּאֵנִים שֶׁנִּתְעַשְּׂרוּ:

ההראב"ד המוצא זיתים תחת הזית וכו' עד או מתאנים שנתעשרו. א''א זה א''צ אלא שמא הפקירם:

כסף משנה המוצא זיתים תחת הזית וחרובין תחת החרוב וכו'. משנה ד' וירושלמי פ''ג דמעשרות. ומ''ש מצא תאנים וכו' שם במשנה (דף ס"ב:) תאנה שהיא נוטה על הדרך ומצא תחתיה תאנים מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ובפרק אלו מציאות (דף כ"א:) אמרינן תאנה עם נפילתה נמאסת ומפרש רבינו דעל ידי כן אינו ניכר אם הם מתאנה זו אם לאו והרי הן ספק ויש לתמוה א''כ היכי קתני פטורות מן המעשר ואפשר לדחוק ולומר שכלפי ששנה בזיתים וחרובין חייב שנה בתאנים פטורות כלומר שאינם בחיוב הזיתים והחרובין שהם חייבים ודאי אבל מכל מקום מידי ספיקא לא נפקי וכ''כ רבינו בפירוש המשנה פטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד: וכתב הראב''ד המוצא זיתים וכו' עד או מתאנים שנתעשרו א''א זה אינו צריך אלא שמא הפקירם עכ''ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט. כתב הר''י קורקוס ז''ל פ' אלו מציאות הביאו משנה זו להקשות לרבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש דא''כ בזיתים וחרובין למה אסור ותירצו א''ר אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו וכו' א''ה תאנה נמי אמר ר''פ תאנה עם נפילתה נמאסת וסובר רבינו שאע''פ שתירוץ דר' אבהו ור''פ לתרוצי לדרבא איתמר ולית הלכתא כוותיה דברי רבי אבהו ור''פ קושטא נינהו ביישוב המשנה וכן הוכיח הרמב''ן:

כה הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין וּפְדָאָן קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְאִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בְּיַד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַמַּקְדִּישׁ קָמָה לִמְנָחוֹת פְּטוּרָה מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

כסף משנה המקדיש פירות תלושין וכו' עד היו פטורים מן המעשרות. משנה פרק רביעי דפיאה (משנה ח') ופ''ג דחלה (משנה ד'): המקדיש קמה למנחות פטורה מהמעשרות. כך מצאתי בספר מוגה והוא משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (דף ס"ו) גבי עומר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן