הלכות מעשר - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מעשר - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת וְלֹא יִהְיוּ פֵּרוֹתָיו דְּמַאי צָרִיךְ לִהְיוֹת מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ. וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. וְצָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו דְּבָרִים אֵלּוּ בָּרַבִּים. וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים נֶאֱמָנִין שֶׁקִּבֵּל דְּבָרִים אֵלּוּ בָּרַבִּים וְשֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם תָּמִיד הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן עַל פֵּרוֹתָיו לוֹמַר מְעֵשָּׂרִין הֵן:

כסף משנה המקבל עליו להיות נאמן וכו'. משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב'). ומ''ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. בס''פ עד כמה בכורות (דף ל':) ת''ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים:

ב כָּל תַּלְמִיד חָכָם לְעוֹלָם נֶאֱמָן וְאֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו. וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו [וְאִשְׁתּוֹ] הֲרֵי הֵם כָּמוֹהוּ. תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ כְּנָסָם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתֻקָּנִין:

כסף משנה כל תלמיד חכם לעולם נאמן וכו'. שם: תלמיד חכם שמת וכו'. פרק קמא דפסחים (דף ד':) ובפרק ב' דנדה:

ג בַּת עַם הָאָרֶץ אוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁנִּסֵּת לְחָבֵר וְעַבְדּוֹ שֶׁנִּמְכָּר לְחָבֵר צְרִיכִין לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה. וּבַת חָבֵר אוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁנִּסֵּת לְעַם הָאָרֶץ וְעַבְדּוֹ שֶׁנִּמְכָּר לְעַם הָאָרֶץ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן עַד שֶׁיֵּחָשְׁדוּ. בְּנוֹ אוֹ עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁהָיוּ לְמוּדִין אֵצֶל עַם הָאָרֶץ צְרִיכִין לְקַבֵּל. בְּנוֹ אוֹ עַבְדּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁהָיוּ לְמוּדִים אֵצֶל חָבֵר כָּל זְמַן שֶׁהֵן אֶצְלוֹ הֲרֵי הֵן כְּחָבֵר. יָצְאוּ הֲרֵי הֵן כְּעַם הָאָרֶץ:

כסף משנה בת עם הארץ או אשתו וכו' עד עד שיחשדו. בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל') וכתנא קמא: בנו או עבדו של חבר שהיו למודים אצל עם הארץ וכו' עד הרי הן כעם הארץ. תוספתא פרק שני דדמאי:

ד מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן וְהָיָה אֶחָד מִבָּנָיו אוֹ מֵעֲבָדָיו נֶאֱמָן אוֹ אֶחָד מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ וְאוֹכְלִין עַל פִּיהֶן וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין לְדָבָר:

כסף משנה מי שאינו נאמן וכו'. ירושלמי פ''ב דדמאי ותוספתא פ''ג דדמאי והיא כתובה בשיבוש:

ה הָיָה הוּא נֶאֱמָן וְאִשְׁתּוֹ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ וְאֵין מִתְאָרְחִין אֶצְלוֹ. [הָיְתָה אִשְׁתּוֹ נֶאֱמֶנֶת וְהוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן מִתְאָרְחִין אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ. וְתָבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ נֶאֱמֶנֶת וְהוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן]:

כסף משנה היה הוא נאמן וכו' עד שמא אביו התנה עליו. ירושלמי שם בפרק ב' ויש בספרי רבינו חסרון הניכר מט''ס שדילג אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו:

ו לֹא יְשַׁמֵּשׁ חָבֵר לֹא בְּמִשְׁתֵּה עַם הָאָרֶץ וְלֹא בִּסְעֵדָּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַכּל מְעֻשָּׂר וּמְתֻקָּן מִתַּחַת יָדוֹ. לְפִיכָךְ הָרוֹאֶה חָבֵר מְשַׁמֵּשׁ בְּמִשְׁתֵּה עַם הָאָרֶץ אוֹ בִּסְעֻדָּתוֹ הֲרֵי הַכּל בְּחֶזְקַת מְתֻקָּן וּמְעֻשָּׂר. רָאוּהוּ מֵסֵב עִם עַמֵּי הָאָרֶץ אֵין הַסְּעֻדָּה בְּחֶזְקַת מְעֻשֶּׂרֶת. שֶׁמָּא הֶחָבֵר עַל הַתְּנָאִים שֶׁבְּלִבּוֹ הוּא סוֹמֵךְ:

ז כְּשֵׁם שֶׁאָדָם סוֹעֵד אֵצֶל עַם הָאָרֶץ וְסוֹמֵךְ עַל תְּנָאוֹ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת מַתְנֶה עַל בְּנוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה בְּנוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת מַתְנֶה עַל אַחֵר חוּץ מִבְּנוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה עִמּוֹ בְּמִשְׁתֶּה. לְפִיכָךְ בֶּן חָבֵר שֶׁהָיָה מֵסֵב בְּמִשְׁתֶּה עַם הָאָרֶץ אֵין הַסְּעֻדָּה בְּחֶזְקַת מְעֻשֶּׂרֶת שֶׁמָּא אָבִיו הִתְנָה עָלָיו:

ח עַם הָאָרֶץ שֶׁנָּתַן מָעָה לְחָבֵר וְאָמַר לוֹ קַח לִי אֲגֻדַּת יָרָק אַחַת אוֹ גְּלֻסְקָא אַחַת לוֹקֵחַ לוֹ סְתָם וּפָטוּר מִלְּעַשֵּׂר. וְאִם הֶחֱלִיף אֶת הַמָּעָה חַיָּב לְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יָבִיא לוֹ. וְאִם פֵּרֵשׁ הֶחָבֵר וְלֹא לְקָחָן סְתָם אֶלָּא אָמַר לַחֶנְוָנִי אֲגֻדָּה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ לַחֲבֵרִי אֲנִי קוֹנֶה אוֹתָהּ וְזוֹ לְעַצְמִי אֲנִי קוֹנֶה אוֹתָהּ. זוֹ שֶׁלָּקַח לְעַצְמוֹ חַיָּב לְעַשְּׂרָהּ. וְזוֹ שֶׁלָּקַח לַחֲבֵרוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשְּׂרָהּ. וְאִם נִתְעָרְבוּ אֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה אַחַת שֶׁלּוֹ בְּמֵאָה שֶׁל חֲבֵרוֹ מְתַקֵּן הַכּל דְּמַאי. וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ שֶׁשְּׁלָחוֹ לִקַּח לוֹ:

כסף משנה עם הארץ שנתן מעה לחבר וכו'. משנה בסוף פרק ששי דדמאי (משנה י"ב) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו ל"ז) ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ''ל שאין אומרים זו שהוא נותן לעם הארץ היא אשר קנה לעצמו ונמצא שהחבר מוכר דמאי לעם הארץ אלא אמרינן יש ברירה והא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה: ומ''ש ואם החליף את המעה וכו'. שם בירושלמי תני רשב''ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר א''ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן ואבדו חייב באחריותן ולכאורה משמע שהטעם מפני שמאחר שהוא חייב באחריותן הוי כאילו החבר קנה ממעותיו ומכר לע''ה לפיכך אסור ליתן לו עד שיעשר. ומ''ש ואם פירש החבר ולא לקח סתם וכו'. שם במשנה ואם אמר זה שלי וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר אפי' הן מאה. וז''ל רבינו בפירוש משנה זו ההלכה הזאת מיוסדת על ג' עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כ''ש טבל לע''ה ומותר למוכרו לת''ח מפני שהוא יפריש מהם תרומת הכתוב ואז יאכלנה והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר הג' שזה המוכר ידע השליחות ששלח ע''ה לת''ח לקנות לו וע''כ כשיאמר ת''ח השליח לת''ח המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעוהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לע''ה יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע ת''ח המוכר כי זה הקונה בשליחות ע''ה בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא ע''ה לידי מכשול ואם יבאר ת''ח השליח אל המוכר ויאמר אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר''ל לע''ה ששלחו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו י''ל אולי מה שנתן לחבר הוא טבל מפני שידע שלא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לע''ה הם פירות מתוקנים כפי אשר ביארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר דאילו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה בשלא שאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנים הם נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא ת''ח עכ''ל. וע''פ הדברים האלה צריך לתת טעם למה אם החליף את המעה צריך לעשר כי הטעם שכתבתי למעלה אינו עולה לפי זה ואפשר לומר שהטעם מפני שכשראהו המוכר שהחליף את המעה חושב שחזר בו משליחותו ואינו קונה אלא לעצמו ונותן לו דמאי ולפיכך צריך לעשר:

ט חֲמִשָּׁה שֶׁאָמְרוּ לְאֶחָד צֵא וְהָבֵא לָנוּ חָמֵשׁ אֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק. וְהֵבִיא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. חֲבֵרִים שֶׁבָּהֶן אֵין צְרִיכִין לְעַשֵּׂר אֶלָּא עַל חֶלְקָן בִּלְבַד. הֵבִיא לָהֶן בְּעִרְבּוּב חֲבֵרִים שֶׁבָּהֶם צְרִיכִין לְעַשֵּׂר הַכּל:

כסף משנה חמשה שאמרו לאחד וכו' עד לעשר את הכל. תוספתא פרק ח' דדמאי והטעם פשוט דכשהביא בעירבוב הוי כאילו האחד נותן משלו לחבירו וחבר אסור ליתן דמאי לע''ה אא''כ עישר:

י עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר צֵא וְלַקֵּט לִי תְּאֵנִים מִתְּאֵנָתִי אוֹכֵל מֵהֶן הֶחָבֵר עַרְאַי וּמְעַשְּׂרָן [דְּמַאי]. וְאִם אָמַר הֶחָבֵר לְעַם הָאָרֶץ לִלְקֹט לוֹ וְשָׁמַע חָבֵר אַחֵר זֶה הָאַחֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר שֶׁאֵין הֶחָבֵר מוֹצִיא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן מִתַּחַת יָדוֹ וְחֶזְקָתוֹ שֶׁהִפְרִישׁ עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, כְּדֵי לְסַלֵּק הַמִּכְשׁוֹל מִלִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ תּוֹרְמִין:

כסף משנה עם הארץ שאמר לחבר וכו' עד תורמין. ירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') אלא שמתוכו נראה שיש קצת חסרון לשון בדברי רבינו דהכי איתא התם צא ולקט לך עשרים תאנים משלי אוכל כדרכו והוא פטור צא ומלא את הכלכלה לא יאכל עד שיעשר בד''א בע''ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב''ג אומר בד''א בע''ה אבל בחבר מתקנן ודאי שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי רואה אני את דברי מדברי רשב''ג מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לע''ה טבלים. ומ''ש בספרי רבינו ומעשרן דמאי מבואר שהוא ט''ס וצריך להגיה ולכתוב ודאי במקום דמאי. ובפרק בכל מערבין (דף ל"ב) תנן האומר לחבירו לקוט לך תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא כלכלה זו תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד''א בע''ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב''ג אומר וכו' אמר רבי נראים דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים ופירשו בגמרא דה''ק במה דברים אמורים בע''ה שאמר לחבר אבל חבר (כלומר) שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו אוכל ואינו צריך לעשר דודאי עשורי עשריה ההוא חבר קמא אע''פ שאינו מוקף דניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד ע''ה איסורא רבה ורשב''ג סבר איפכא x ופירש''י דכשא''ל לקוט לך תאנים סתם ולא פירש כמה מעשרן ודאי כיון שאינו יודע כמה ליקט ודאי שלא עישר עליהן אבל כשא''ל כלכלה זו כיון שיודע כמה הם אמרינן דעישר עליהם ולכך חבר זה אינו מעשר אלא דמאי:

יא מֻתָּר לְהַאֲכִיל אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָאוֹרְחִים דְּמַאי וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָן. וְהֶעָנִי עַצְמוֹ וְהָאוֹרֵחַ אִם רָצוּ לְתַקֵּן מְתַקְּנִין:

כסף משנה מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי. משנה ריש פרק ג' דדמאי (משנה א'). ומה שכתב וצריך להודיען. שם בירושלמי:

יב גַּבָּאֵי צְדָקָה גּוֹבִין סְתָם מִכָּל אָדָם וּמְחַלְּקִים סְתָם וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן:

כסף משנה גבאי צדקה גובין סתם וכו'. שם במשנה וכחכמים:

יג רוֹפֵא חָבֵר שֶׁהָיָה מַאֲכִיל לְחוֹלֵה עַם הָאָרֶץ מִפֵּרוֹת עַם הָאָרֶץ נוֹתֵן לְתוֹךְ יָדוֹ אֲבָל לֹא לְתוֹךְ פִּיו. וְאִם הָיָה הַדְּמַאי שֶׁל רוֹפֵא אֲפִלּוּ לְתוֹךְ יָדוֹ לֹא יִתֵּן. וְכֵן אִם יָדַע שֶׁהוּא טֶבֶל וַדַּאי אֲפִלּוּ לְתוֹךְ יָדוֹ אָסוּר:

כסף משנה רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ וכו' עד סוף הפרק. שם בירושלמי והטעם פשוט שאין לחבר להאכיל בידו דבר איסור בפיו ומיהו בתוך ידו לא גזרו כיון שהוא של חולה והוא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה וכן אם הדמאי של חבר הרופא אין לחבר להאכיל דבר בלתי מתוקן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן