הלכות מעשה הקרבנות - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹמֵר וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וִהִיא שְׁלָמִים דְּבָרָיו קַיָּמִים. הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה. אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּן דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם אַחַר שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו שֶׁתִּהְיֶה שְׁלָמִים חָזַר בּוֹ וְאָמַר וּוְלָדָהּ עוֹלָה. אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי וְלָדָהּ שְׁלָמִים. שֶׁאֵין חֲזָרָה בְּהֶקְדֵּשׁ וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר:

כסף משנה האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו'. משנה פ' כיצד מערימין (דף כ"ה) וכר' יוסי דפליג אר''מ. ומ''ש אע''פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. מימרא דר''פ שם:

ב הָאוֹמֵר יָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה אוֹ רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלוֹת וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַמְחֻיָּב עוֹלָה שֶׁקָּנָה אוֹתָהּ נָדַר עוֹלָה בְּדָמִים קְצוּבִים. הָאוֹמֵר לִבָּהּ אוֹ רֹאשָׁהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה. הוֹאִיל וְדָבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ הוּא כֻּלָּהּ עוֹלָה. הִקְדִּישׁ אֵיבָר אֶחָד מִן הָעוֹף הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִתְקַדֵּשׁ כֻּלּוֹ אוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ:

כסף משנה האומר ידה של זו עולה וכו'. ברייתא בפ''ק דתמורה (דף י"א) וכר''מ ור' יהודה ואע''ג דפליגי עלייהו ר' יוסי ור''ש פסק רבינו כר''מ ור' יהודה משום דשקלי וטרו אמוראי אליבייהו ועוד דת''ק דמתני' דתמורה כוותייהו וכדמפרש בפרק בהמה המקשה דהא דאמר ר' יוסי בפ''ק דתמורה (דף י':) והלא במוקדשים האומר רגלה של זו עולה כולה עולה לאו דת''ק מודה בהכי אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר. ומ''ש והוא שיהא זה המחוייב עולה וכו'. שם (י"א:) אמר מר תמכר לצרכי עולות והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה. ופירש''י הרי עלי להקדיש כל האיברים שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה שהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו. וכתב עוד רש''י ל''א ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כוליה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז [וזוז] הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה עכ''ל. ודברי רבינו לשון ירושלמי זה. ומ''ש האומר לבה או ראשה של זו עולה וכו'. שם מודה ר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו: הקדיש אבר אחד מן העוף וכו'. שם בעי רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא או דילמא קרבן אמר רחמנא והא קרבן הוא תיקו. ופירש''י לרבי יוסי בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא עכ''ל. וא''א לומר כן לדעת רבינו שהרי הוא פסק שאם בבהמה הקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו אינו קדוש אלא אותו אבר בלבד והיאך אפשר להסתפק בעוף אם יהיה כולו קדוש ולכן נראה לומר שרבינו מפרש דבאבר שהנשמה תלויה בו מיבעיא ליה אי קדש כולו כמו בבהמה או לא:

ג הָאוֹמֵר בְּהֵמָה זוֹ חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ שְׁלָמִים קָדְשָׁה. וְאֵינָהּ קְרֵבָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בַּחֲצִי דָּמֶיהָ עוֹלָה וּבַחֲצִי דָּמֶיהָ שְׁלָמִים. הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְאָמַר חֶצְיָהּ חַטָּאת וְחֶצְיָהּ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. אוֹ שֶׁאָמַר חֶצְיָהּ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים וְחֶצְיָהּ חַטָּאת. הֲרֵי הִיא תָּמוּת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת:

כסף משנה האומר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים וכו'. ברייתא פ' כיצד מערימין (דף כ"ו) ופסק כר' יוסי: היה מחוייב חטאת וכו'. שם בהמה חציה חטאת וחציה עולה כולה תקרב עולה דברי ר''מ ר' יוסי אומר תמות ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות וידוע דהלכה כר' יוסי ופירש רש''י דכיון דאינו מחוייב חטאת הילכך תמות וקשה דהא אמרי' בפ' [קמא דנדרים] דאם אמר הרי זו חטאת אם אינו מחוייב חטאת לא אמר כלום וכבר הקשו עליו התוספות כן. ורבינו מפרש לה במחוייב חטאת וכיון שא''א לו להתכפר בה משום דחציה עולה חטאת לאו בת רעיה היא הילכך תמות:

ד בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהִקְדִּישׁ אֶחָד מֵהֶן חֶצְיָהּ שֶׁלּוֹ וְחָזַר וְלָקַח חֶצְיָהּ הָאַחֵר וְהִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זוֹ קְדֵשָׁה וּקְרֵבָה. אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְּחִלָּתָהּ דְּחוּיָה הָיְתָה כְּשֶׁהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ אֵין הַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ דָּחוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קְדֻשַּׁת דָּמִים הוֹאִיל וְהִיא בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדָּחִים. וַהֲרֵי נִרְאֵית כֻּלָּהּ לְהַקְרָבָה לְפִיכָךְ תִּקָּרֵב וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה:

כסף משנה בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וכו'. בפ''ק דזבחים (י"ב:) ובפ' בתרא דכריתות ופרק כיצד מערימין ופ''ק דקידושין (דף ז') א''ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש''מ תלת שמע מינה בעלי חיים נדחים וש''מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושמע מינה יש דיחוי בדמים. ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צ"ח) קאמר גמרא על מתני' דהמפריש נקבה לפסחו דשמע מינה הני תלת דר' יוחנן, ורבינו שפסק דלא כוותיה משום דבפרק שני שעירי (דף ס"ד) פליג רב עליה דר''י ואמר בעלי חיים אינם נדחים ואמרינן בגמ' דמתני' דיקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי ובתר הכי מתיב מדתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא לרבי במאי פליגי אמר רבא הא אמרינן דיקא מתניתין כוותיה דרב ובתר הכי קאמר גמרא (דף ס"ה) ואיכא דקא מותיב הכי ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת הצבור וסיפא פליגי בבעלי חיים אלא לר''י מאי. ועוד קשיא וכיון דמתניתין דיקא כרב נקטינן כוותיה ואע''ג דמתניתין ר''פ מי שהיה טמא דייקא כר' יוחנן י''ל דההיא כר''י דיחידאה הוא. ועוד דבפרק קדשי קדשים (דף נ"ט) אמרינן דר''ש ב''ר ור' ישמעאל ברבי יוסי ס''ל כרב ועוד דבפרק התערובת (דף ע"ג) אמרינן דסתם מתני' דקינים כמ''ד בעלי חיים אינם נדחים. מ''כ בשם המאירי אע''פ שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ''ל:

ה הָאוֹמֵר דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה אוֹ הֲרֵי זוֹ לְעוֹלָה. אִם הָיְתָה רְאוּיָה לִקָּרֵב עוֹלָה נִתְקַדְּשָׁה קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְהִיא עַצְמָהּ תִּקָּרֵב עוֹלָה. וְאִם אֵינָהּ רְאוּיָה תִּמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלָה:

כסף משנה האומר דמי בהמה וכו' אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף וכו'. בפ' אלו קדשים (קי"ח:) תנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וע''כ לא פליג ת''ק אלא משום דהוי ולד אבל בהמה עצמה שאמר עליה דמי בהמה זו עולה לכ''ע אם היא ראויה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה. ושם (דף קי"ט:) תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם וכו' ר''ש אומר תמכר שלא במום ובגמרא למה לי תסתאב תמכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ופירש''י הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב. ומ''ש ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה. מפשט דברי רבינו נראה שהוא פוסק כר''ש דבסמוך, ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ועוד דמאחר שבסמוך פסק כרבא דאמר זאת אומרת וכו' דאתי כת''ק היאך חזר בו כאן ופסק כר''ש ועוד דבפ''ד מהל' פסוהמ''ק פסק רבינו בפירוש כת''ק דר''ש ולכן צ''ל דתמכר דקאמר הכא רבינו לאו למימרא דתמכר שלא במום אלא כלפי שאמר ברישא שהיא עצמה תקרב עולה אמר בסיפא שלא תקרב אלא תמכר ולא חשש לבאר שלא תמכר אלא ע''י שיפול בה מום מפני שסמך על מה שכתב בפ''ד מהלכות פסולי המוקדשין:

ו אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵאִסּוּרֵי קָרְבָּן שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה לֹא אָמַר כְּלוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. אָמַר הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה:

כסף משנה אמר על בהמה טמאה וכו' עד ויביא בדמיהן עולה. משנה בס''פ כיצד מערימין (דף כ"ז:):

ז הָאוֹמֵר דְּמֵי פָּרָה זוֹ לְעוֹלָה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלָמִים אוֹ שֶׁאָמַר דָּמֶיהָ לִשְׁלָמִים כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם לְעוֹלָה דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם הִקְרִיב דָּמֶיהָ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵבִיא בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁנָּדַר * וְאִם הִקְרִיבוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר:

ההראב"ד ואם הקריבו לאחר ל' יום. א''א ואם מכרה תוך ל' יום כבר חלה קדושת עולה על דמיה כשיקריב אותה לאחר ל' יום במאי פקעה מינייהו קדושת עולה שכבר חלה עליהם א''ו מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואחר כך מקריבין שלמים. ונראה לי שהפדיון כל דהו. ואם יטעון עלינו טוען ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי נשיב ונאמר בר פדא חולק על זה וס''ל דלא פקעא וספק איסורא לחומרא ובר פדא מתרץ לברייתא פרה זו כל ל' או לאחר ל' יום שלמים ולא אמר מעכשיו כלום דבריו קיימים ואע''ג דהדר ביה בתוך שלשים יום ורב פפא דהוא בתרא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא הכי. ועוד דקי''ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה אלמא כי אמר לדמי נמי קדש קדושת הגוף:

כסף משנה האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום וכו'. ס''פ ארבעה נדרים (דף כ"ט) שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים ואקשינן היכי פקעא קדושת הגוף בכדי ואוקימנא הב''ע דאמר לדמי. וכדי לבאר דברי רבינו ודברי הראב''ד אעתיק סוגיא דגמרא שם בס''פ ארבעה נדרים (דף כ"ח) תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש להם פדיון הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון ובגמרא ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א''ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט אמר ליה רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעא בכדי קדושת הגוף לא פקעא בכדי אמר ליה אביי קדושת הגוף לא פקעא בכדי והתנן שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אמאי קדושת הגוף היא ופקעא בכדי הב''ע דאמר לדמי אי הכי אימא סיפא לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים אא''ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאצטריך לתנא למיתנא תרתי דסד''א קדושת הגוף לא פקעא בכדי קדושת דמים פקעה בכדי אמטו להכי תנא תרתי אלא אי אמרת אידי ואידי קדושת דמים למה לי למיתנא תרתי השתא י''ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר לימא תהוי תיובתא דבר פדא וכו' ה''ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוה מידי דהוה אאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע''פ שנתעכלו המעות פשיטא לא צריכא דהדר ביה ע''כ בגמרא ופירש המפרש אימא סיפא דההיא דאמר שור זה לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד ל' יום שלמים הכי הוי כדאמר איהו וכו'. השתא מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא וכו' ותיובתא דעולא וליכא פירוקא. נימא תהוי תיובתא דבר פדא דהכא אמר דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי ובר פדא אמר נקצצו פודן פעם אחת דאפילו קדושת דמים לא פקעא בכדי. חסורי מחסרא והכי קתני האומר שור זה עולה כל שלשים יום ומעכשיו לאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים דהואיל ואמר מעכשיו חל עליה שם שלמים מעכשיו ומשום הכי הוי שלמים לאחר שלשים יום דקדושת הגוף פקעא בהכי בכדי הואיל ואמר מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי אפילו לאחר שלשים יום דהתם לא פקעא קדושת הגוף בכדי דמקודשת לאחר שלשים יום דכי לא אמר מעכשיו דמיא להא דהאומר לאשה הילך פרוטה זו והתקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת לאחר שלשים יום עכ''ל. והשתא כיון דאיתותב עולא קם לה הלכתא כבר פדא וכדתריץ רב פפא ברייתא אליביה ולפי זה לא ה''ל לרבינו לאוקומה בדאמר לדמי אלא בדאמר מעכשיו. והר''ן כתב א''א בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי וכו' אלא לדידך דסבירא לך דקדושת הגוף לא פקעא בכדי ומוקמת לה בקדושת דמים תרתי למה לי ואיתותב רבא דודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף (לא) פקעא בכדי הילכך רבא לא ה''ל לאהדורי לרב המנונא מי מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים דאלמא ס''ל דקדושת הגוף דהקדש לא פקעא כקדושת הגוף דאשה אלא הכי הל''ל דלא דמי אשה להקדש משום דאין אישות לחצאין וכו' אבל הקדש איתיה לזמן ידוע ואפילו קדושת הגוף פקעא ביה בכדי הילכך פרכיה דרב המנונא ליתא דהא ברייתא מסייעא ליה לעולא דכיון דברייתא מוכחא דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי כ''ש קדושת דמים ומש''ה אמר לימא תיהוי תיובתא דבר פדא עכ''ל. וגם זה אינו מתיישב לדעת רבינו דלפי פירוש זה אפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא''כ לא ה''ל לרבינו לאוקמה בדאמר לדמי. ולכן נראה לי שרבינו סובר דכיון דרבא לא אהדר מידי לאביי וגם לא אמר גמרא תיובתא דרבא טעמא הוי משום דלא חש ליה דמאי דאמר אא''ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאיצטריך לתנא למיתני תרתי וכו' לאו קושיא היא דאיכא למימר כולה חדא וכרוך ותני והכי קאמר בין שאמר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים שלמים בין שאמר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה דבריו קיימים אי נמי הכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים הוי כאומר מעכשיו שלשים יום שלמים ולאחר שלשים יום עולה דכיון דקדושה בתרייתא חמורה פשיטא דמפקעא לקדושה קלה דקדימה ואשמעינן דהוא הדין לקדושה קלה בתרייתא דמפקעא לקדושה חמורה דקדימה כיון שתלאה בזמן וכל זה בדאמר לדמי. ויש הכרח לזה דמאי דבעא אביי למימר דאף קדושת הגוף פקעא בכדי פליגי כולהו אמוראי עליה עולא ורב המנונא ובר פדא ורבא ואף אביי לא אמרה מסברא אלא משום דקשיא ליה בברייתא למה לי למיתנא תרתי וכיון דאפשר לתרוצי דלא תנא אלא חדא כדאמרן קמה לה הלכתא לכ''ע דקדושת הגוף לא פקעא בכדי וקדושת דמים פקע בכדי לכ''ע בר מבר פדא ואף רב פפא אפשר דלא אתא אלא לשנויי אליבא דבר פדא וכדמוכח לישנא דאמר לך בר פדא וליה לא סבירא ליה אלא כאינך אמוראי דסברי דקדושת דמים פקעא בכדי: וכתב הראב''ד א''א ואם מכרה תוך שלשים יום חלה קדושת עולה על דמיה וכו'. מה שכתב אם יטעון טוען עלינו ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי טעמו של טוען זה משום דרבא שהוא בתרא אומר הכי. ומ''ש נשיב ונאמר בר פדא חולק על זה כלומר וכיון דפלוגתא דאמוראי היא ה''ל ספיקא דאיסורא ולחומרא וא''ת אית לן למיפסק כרבא דבתרא הוא ופליג אבר פדא לכך כתב ורב פפא דבתרא הוא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא כלומר גם בר פדא אית ליה אמורא בתרא דסבר כוותיה הילכך הוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא ולא פקעא קדושה בכדי הילכך מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואח''כ מקריבים שלמים. ומ''ש ונ''ל שהפדיון כל שהוא טעמו מדאמרינן בפירוש משמיה דשמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וא''ת א''כ למה תלה הדבר בנ''ל הא מימרא דשמואל היא י''ל דאיכא למימר דשמואל לא איירי אלא בהקדש בדק הבית דוקא ועוד דאיכא למימר דשמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה והכא משום דלקיומי נדריה הוא אמר הראב''ד דנראה ליה דלכתחלה נמי פודין בכל דהו דאי אמרת שיפדה בשוויו איכא למיחש שיקשה עליו להוציא הוצאה מרובה ולא יקיים נדרו. ומ''ש ועוד דקי''ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וכו' כתב כן להכריע דלא פקעא קדושה זו בכדי אבל ק''ל א''כ מאי דשני רבא הב''ע דאמר לדמי וכי אמר לדמי מאי הוי כיון דקי''ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה נמצא שהוא קדוש קדושת הגוף ולא פקעא קדושתיה בכדי. ואפשר לדחוק ולומר דאע''ג דקי''ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמיר כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקע קדושתיה ומיהו לאו בכדי. ונ''ל שיש בלשון הראב''ד חסרון אצל מ''ש ובר פדא מתרץ לברייתא וכך יש להגיה פרה זו כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אם אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום דבריו קיימים לא אמר מעכשיו אין דבריו קיימים: ודע שכתב הר''ן הנזכר דאמר לדמי וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי''ל המתפיס תמימים לבדה''ב מידי מזבח לא יצאו ואיכא מ''ד דהאי פירוקא סליק לרבא דס''ל דקדושת דמים פקעא בכדי אבל לבר פדא אכתי לא ניחא דהא לדידיה אפי' קדושת דמים נמי לא פקעא בכדי ואיכא מ''ד דאפי' לבר פדא ניחא דכיון דבמקדיש לדמי עסקינן מוקי לה בר פדא בשפדאו ומש''ה חיילה עליה לאחר שלשים יום קדושת שלמים וכ''ת א''ה פשיטא נ''ל דסד''א דכיון שבשעה שאמר לאחר שלשים יום שלמים לא היה ראוי לחול דקדושת עולה לא פקעא בכדי וכיון שכן נימא דאפי' לאחר שפדאה לא תחול קדושת שלמים קמ''ל דקדושת שלמים מתלא תליא וקיימא וכי משכחא רווחא חיילא עכ''ל: ולדברי רבינו קשה מההיא דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וא''כ בנדון דידן קדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון דאין לומר דמוקי לה בבעל מום ולא בשפדאו דא''כ ה''ל לפרושי. ונראה לומר דסבר רבינו כמו שכתבתי לעיל דאע''ג דקי''ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמור כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה. ועי''ל דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא דאמר דמים תרתי דאמר לעולה בלמ''ד. ועי''ל דדייק רבינו שכתב פרה לומר דשור דנקט בגמרא לאו דוקא דלא מיירי אלא בנקבה שאינה ראויה לעולה ותירוץ זה מדברי הר''י קורקוס ז''ל:

ח הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר אִם תֵּלֵד זָכָר הֲרֵי הוּא עוֹלָה וְאִם הִיא נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה זָכָר יִקָּרֵב עוֹלָה. יָלְדָה נְקֵבָה תִּקָּרֵב זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה הַזָּכָר יִקָּרֵב עוֹלָה וְהַנְּקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים אֶחָד יִקָּרֵב עוֹלָה וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְצָרְכֵי עוֹלָה וְדָמָיו חֻלִּין. וְכֵן אִם יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת אַחַת תִּקָּרֵב שְׁלָמִים וּשְׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְצָרְכֵי שְׁלָמִים וְדָמֶיהָ חֻלִּין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵינָן קָדָשִׁים וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַמַּקְדִּישׁ עֻבָּר בִּמְעֵי בַּעֲלַת מוּם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ:

כסף משנה היתה לו בהמה מעוברת וכו' והרי הן חולין. משנה בפרק כיצד מערימין (דף כ"ד:). ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפ''ב מהל' איסורי מזבח: והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכו'. פלוגתא דאמוראי בסוף פ''ק דתמורה (דף י"א) ופסק כר' יוחנן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן