הלכות מעילה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מעילה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א אָסוּר לְהֶדְיוֹט לֵהָנוֹת מִקָּדְשֵׁי הַשֵּׁם. בֵּין מִדְּבָרִים הַקְּרֵבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה מִקָּדְשֵׁי הַשֵּׁם מָעַל:

ב דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ בַּאֲכִילָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת. כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם אַחַר זְרִיקַת דָּמָן אוֹ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַחַר זְרִיקַת דַּם שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים אֵין בָּהֶן מְעִילָה. אֲפִלּוּ אָכַל הַזָּר מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הוֹאִיל וְהֵן מֻתָּרִין לְמִקְצָת בְּנֵי אָדָם לֵהָנוֹת בָּהֶן כָּל הַנֶּהֱנֶה מֵהֶן לֹא מָעַל. וַאֲפִלּוּ נִפְסְלוּ וְנֶאֶסְרוּ בַּאֲכִילָה הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הֶתֵּר אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה:

ג כָּל הַמּוֹעֵל בְּזָדוֹן לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁפָּגַם מִן הַקֹּדֶשׁ בְּרֹאשׁוֹ. * וְאַזְהָרָה שֶׁל מְעִילָה מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ' וְגוֹ' (דברים יב-יז) 'וּנְדָרֶיךָ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לָאוֹכֵל מִבְּשַׂר עוֹלָה הוֹאִיל וְכֻלּוֹ לַשֵּׁם. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל קֹדֶשׁ שֶׁהוּא לַהַשֵּׁם לְבַדּוֹ בֵּין מִקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אִם נֶהֱנֶה בָּהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה. מָעַל בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וּמֵבִיא אַיִל בִּשְׁנֵי סְלָעִים וּמַקְרִיבוֹ אָשָׁם וּמִתְכַּפֵּר לוֹ וְזֶהוּ הַנִּקְרָא אֲשַׁם מְעִילוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-טו) 'וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ' וְגוֹ' (ויקרא ה-טז) 'וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ' וְגוֹ'. וְשִׁלּוּם הַקֶּרֶן בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ עִם הֲבָאַת הַקָּרְבָּן מִצְוַת עֲשֵׂה:

ההראב"ד ואזהרה של מעילה מזה וכו'. א''א ופשוטה מזו היא בתרומת הקדשים לא תאכל:

ד תַּשְׁלוּם הַקֶּרֶן וַהֲבָאַת הָאָשָׁם מְעַכְּבִין הַכַּפָּרָה. וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-טז) 'בְּאֵיל הָאָשָׁם'. אַיִל וְאָשָׁם מְעַכְּבִין וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב:

כסף משנה תשלום הקרן והבאת האשם וכו'. ברייתא ס''פ הגוזל עצים (דף קי"א) מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת''ל באיל האשם ונסלח לו וגו' יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת''ל באיל האשם ונסלח איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב. ופירש''י מעילתו קרן דהקדש שמעל בו. באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם. איל כמשמעו. האשם קרן כדיליף לקמיה עכ''ל. כלומר דאמרינן לקמן בסמוך ויליף הקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן. ופירש''י אשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמרינן לעיל:

ה הֵבִיא מְעִילָתוֹ עַד * שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ לֹא יָצָא. נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם מָעַל אוֹ לֹא מָעַל פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַקָּרְבָּן. וְהַחֹמֶשׁ הֲרֵי הוּא כִּתְחִלַּת הַהֶקְדֵּשׁ וְאִם נֶהֱנָה בּוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהַחֹמֶשׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִן הַקֶּרֶן עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה:

ההראב"ד שלא הביא אשמו לא יצא. א''א אינו משוה עם הגמרא של פרק הגוזל רבה:

כסף משנה הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. כלומר שאם הביא מעילתו ואח''כ הביא אשמו לא יצא שצריך שתחלה יביא אשמו ואחר כך יביא מעילתו: כתב הראב''ד שלא הביא אשמו לא יצא א''א אינו משוה עם הגמ' של פ' הגוזל רבה עכ''ל. טעמו לומר דהתם תניא מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא ת''ל באיל האשם האשם בשכבר ופירש''י באיל האשם משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתא. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל נראה שדברי רבינו והברייתא הכל יוצא לדרך אחד ורבינו קרא אשמו את הקרן כלישנא דסליק מיניה שאמר איל ואשם וגם כלישנא דקרא דמיניה יליף דהיינו באיל האשם האשם בשכבר כלומר שהביאו כבר קודם האיל וכיון דלישנא דקרא הכי להודיע שמשם כתב כן רבינו, ומעילתו שבדברי רבינו היינו אשם מעילתו דשייך נמי שפיר לישנא דמעילתו. ונראה עוד דברייתא נקט הכי מפני שעדיין לא אמרה דרשא דאשם הוי קרן דבתר האי דרשא מיתניא ההיא אבל רבינו שהקדים כבר והודיע דאשם דקרא היינו קרן נקט לישנא דקרא ומעתה מעילתו ודאי דהיינו קרבן מעילתו ונמצא רבינו משוה עם הגמרא והיא היא עכ''ל: נסתפק לו אם מעל וכו'. במשנה פרק דם שחיטה (דף כ"ב) פלוגתא דר''ע ורבנן ופסק כרבנן: והחומש הרי הוא כתחלת ההקדש וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ד): וכבר ביארנו כמה פעמים. בהלכות מעשר ובהלכות תרומות ובהלכות ערכין: שהחומש אחד מארבעה בקרן וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ד) אסיקנא הכי:

ו יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֲבָל אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהַנֶּהֱנֶה מֵהֶן מְשַׁלֵּם קֶרֶן בִּלְבַד וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ וְאֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם:

כסף משנה יש דברים שאין חייבים עליהם מעילה וכו'. בפ''ג דמעילה שנינו שיש דברים שאין נהנין מהם ולא מועלים. ופירש''י בפ''ד דנזיר (דף כ"ח) בד''ה לא נהנין מדרבנן ובריש מעילה (דף ב') אמרינן שדברים שאין מועלין בהם אלא מדרבנן אין משלמין חומש:

ז כָּל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-יט) 'לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ'. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדָשִׁים. וְהַגּוֹזֵז אֶת הַשּׁוֹר אוֹ הָעוֹבֵד בַּצֹּאן לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וְתוֹלֵשׁ אֵינוֹ כְּגוֹזֵז. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּגְזֹז כְּדֵי רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִשַּׁבָּת:

כסף משנה כל קדשי מזבח וכו'. בפרק ג' דבכורות (דף כ"ה) ואמרינן התם דקדשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן וכתבו רבינו לקמן בפרק זה. ומ''ש והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה. שם מנין ליתן את של זה בזה וכו' ת''ל לא תעבוד ולא תגוז. ופירש''י וי''ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה. ומ''ש ותולש אינו כגוזז. שם:

ח סְפֵק קָדָשִׁים כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁהִיא סְפֵק בְּכוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה וְהַגּוֹזֵז אוֹ הָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה:

כסף משנה ספק קדשים וכו'. הרי הם אסורים בגיזה ועבודה וכו'. בפ''ב דבכורות (דף י"ח:) ואיתיה בפ''ק דמציעא:

ט בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וְנִפְדַּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֵינָהּ מֻתֶּרֶת בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה וַהֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ עַד שֶׁתִּשָּׁחֵט. נִשְׁחֲטָה אַחַר פִּדְיוֹנָהּ הֻתְּרָה בַּאֲכִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן אוֹ קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לַמִּזְבֵּחַ אֵינָהּ אֲסוּרָה בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. נִפְדַּת הֲרֵי זוֹ כְּחֻלִּין לְכָל דָּבָר וְתֵצֵא לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין מִתְּחִלָּתָן. וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד לְעוֹלָם. וְאָסוּר לְהַרְבִּיעַ בִּבְכוֹר אוֹ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

כסף משנה בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית וכו' אינה מותרת בגיזה ועבודה וכו' עד ואינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד לעולם. משנה פרק שני דבכורות (דף י"ד) ופרק הזרוע (חולין דף ק"ל): ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. בפרק אלו הן הלוקין (דף כ"ב) אמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה. ופירש''י המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו עכ''ל. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה. ומה שכתב שאסור להרביע בבכור:

י מֻתָּר לִתְלֹשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לְכַתְּחִלָּה מִן הַקָּדָשִׁים כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמּוּם לְמֻמְחֶה. וְאוֹתוֹ הַשֵּׂעָר שֶׁתָּלַשׁ אוֹ שֶׁנָּשַׁר מִן הַבְּהֵמָה אוֹ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁיִּשָּׁחֲטוּ מִפְּנֵי מוּמָן. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אוֹתָן הוֹאִיל וְאֵינָן בָּאִין לְכַפָּרָה. אֲבָל צֶמֶר הַנּוֹשֵׁר מִן הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם מֻתָּר בַּהֲנָיָה לְאַחַר שְׁחִיטָתָן מִפְּנֵי מוּמָן. הוֹאִיל וּלְכַפָּרָה הֵן בָּאִין אֵינוֹ מַשְׁהֶה אוֹתָן. וְאִם נִתְלַשׁ מִן הָעוֹלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְכָל שֶׁיִּתָּלֵשׁ מִכָּל הַקָּדָשִׁים אַחַר שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם הֲרֵי הוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה שֶׁהֲרֵי לֹא תָּלַשׁ בְּיָדוֹ. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁאַף הַנִּתְלָשׁ מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם אָסוּר בַּהֲנָיָה:

כסף משנה מותר לתלוש השיער לכתחלה וכו'. בפרק ג' דבכורות (דף כ"ה כ"ו). ומה שכתב ואותו השיער שתלש או שנשר וכו' הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן וכו'. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים ואליבא דר''י דאמר בגמרא אמר ר''נ הלכה כר''י הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וכו' אמר ר''נ בר יצחק מתני' נמי דיקא וכו'. ומ''ש אבל צמר הנושר מהחטאת והאשם מותר וכו'. שם בגמ'. ומ''ש ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק. שם בעיא דלא איפשיטא: וכל שיתלש מכל הקדשים וכו' חוץ מן הבכור וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל שיש ללמוד כן מדקתני בברייתא בכור בעל מום משמע וכן מדנקט דוקא בכור מהטעם שנתבאר בבעיא עולה תמימה משמע דבבעלת מום ליכא ספיקא:

יא הַשּׁוֹחֵט בְּכוֹר אוֹ שְׁאָר מֻקְדָּשִׁין. תּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר מִכָּאן וּמִכָּאן לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַסַּכִּין. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ:

כסף משנה השוחט הבכור וכו'. משנה בפרק ג' דבכורות (דף כ"ד:):

יב קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵינָן אֲסוּרִין. לְפִיכָךְ הַגּוֹזֵז אוֹתָן אוֹ הָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה קדשי בדק הבית וכו'. מימרא דר''א שם (דף כ"ה) והעמידו אותה מדרבנן. ונתבאר גם בפ' ראשית הגז (דף קל"ה):

יג הַמַּקְדִּישׁ עֻבָּר לַמִּזְבֵּחַ אִמּוֹ אֲסוּרָה בַּעֲבוֹדָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מִפְּנֵי שֶׁעֲבוֹדָתָהּ מַכְחֶשֶׁת אֶת הָעֵבָּר גָּזְרוּ בָּהּ. וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת בְּגִזָּה שֶׁאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד לַוָּלָד. הִקְדִּישׁ אֵיבָר אֶחָד מִן הַבְּהֵמָה בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת בֵּין לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם אֲסוּרָה כֻּלָּהּ בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אוֹ אֵינָהּ אֲסוּרָה לְפִיכָךְ אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:

כסף משנה המקדיש עובר למזבח וכו' והרי היא מותרת בגיזה וכו'. פרק קמא דתמורה (דף י"ב): הקדיש אבר אחד מן הבהמה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן