הלכות ממרים - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ממרים - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵינוֹ זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אֶלָּא הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין [וּמִיתָתוֹ בְּכָל אָדָם]:

כסף משנה מי שאינו מודה בתורה שבעל פה וכו'. זה דעת רבינו וכ''כ בפירוש המשנה בסנהדרין פרק הנחנקין:

ב מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּרְסֵם שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה [מוֹרִידִין אוֹתוֹ] וְלֹא מַעֲלִין וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהָאוֹמְרִין אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהַמּוֹסְרִין וְהַמּוּמָרִין. שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל וְאֵין צָרִיךְ לֹא לְעֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא דַּיָּנִים [אֶלָּא כָּל הַהוֹרֵג אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה וְהֵסִיר הַמִּכְשׁוֹל]:

כסף משנה ולא מעלין אותו והרי הוא כשאר וכו'. ברייתא בפרק אין מעמידין (דף כ"ו) האפיקורסים והמסורות והנהפכים לע''ז מורידין ולא מעלין אותן כלומר מן הבור מסורות המוסרים ממון חבריהם לאנס ומשמע בגמרא דהיינו להכעיס דשביק היתרא ואכיל איסורא אבל לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכ''כ רבינו פרק רביעי מהלכות רוצח ושמירת נפש. ועל מ''ש ולא מעלין הקשו בגמרא השתא (אחותי אחתינן) אסוקי מבעיא ותירצו שאם היה סולם בבור מסלקו ואמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ועוד תירצו תירוצים בתחבולות כיוצא בזו נאמרו שם:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁכָּפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבִדְבָרִים שֶׁנִּרְאוּ לוֹ. וְהָלַךְ אַחַר דַּעְתּוֹ הַקַּלָּה וְאַחַר שְׁרִירוּת לִבּוֹ וְכוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תְּחִלָּה כְּצָדוֹק וּבַיְתּוֹס וְכֵן כָּל הַתּוֹעִים אַחֲרָיו. אֲבָל בְּנֵי הַתּוֹעִים הָאֵלֶּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בֵּין הַקָּרָאִים וְגִדְּלוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם. הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם וְגִדְּלוּהוּ וְאֵינוֹ זָרִיז לֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הַמִּצְוֹת שֶׁהֲרֵי הוּא כְּאָנוּס וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע אַחַר כָּךְ [שֶׁהוּא יְהוּדִי וְרָאָה הַיְהוּדִים וְדָתָם הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס שֶׁהֲרֵי גִּדְּלוּהוּ עַל טָעוּתָם] כָּךְ אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָאוֹחֲזִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָם הַקָּרָאִים שֶׁטָּעוּ. לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתָן הַתּוֹרָה:

כסף משנה במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה וכו'. זה דעת רבינו וכ''כ בפירוש המשנה בפ''ק דחולין:

ד אֲבָל זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא חָכָם אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ קַבָּלָה וְדָן וּמוֹרֶה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיָּדוּנוּ וְיוֹרוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁבָּאת לוֹ מַחְלֹקֶת בְּדִין מִן הַדִּינִים עִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְלֹא חָזַר לְדִבְרֵיהֶם אֶלָּא חָלַק עֲלֵיהֶם וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא כְּהוֹרָאָתָן. גָּזְרָה עָלָיו תּוֹרָה מִיתָה וּמִתְוַדֶּה וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן וְהֵן דָּנִים הוּא קִבֵּל וְהֵם קִבְּלוּ הֲרֵי הַתּוֹרָה חָלְקָה לָהֶם כָּבוֹד. וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לִמְחל עַל כְּבוֹדָן וּלְהַנִּיחוֹ אֵינָן יְכוֹלִין כְּדֵי שֶׁלֹּא [א] יַרְבּוּ מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל:

כסף משנה אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי וכו'. מפורש בסנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ז) כמו שיתבאר בסמוך. ומ''ש שיש בידו קבלה ודן פירוש שיש בידו קבלה ואומר כך קבלתי או שהוא דן באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן: ומ''ש מתודה ויש לו חלק לעוה''ב. בפרק נגמר הדין (דף מ"ג) שנינו שכל מי שיוצא ליהרג אומרין לו התודה לפי שכל המתודה יש לו חלק לעוה''ב וכתב רבינו בזקן ממרא שמתודה ויש לו חלק לעוה''ב לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע''פ שאותו אין לו חלק לעוה''ב: אף על פי שהוא דן והם דנין הוא קבל והם קבלו הרי וכו'. שם (דף פ"ח) אמר רב כהנא וכו' אינו נהרג עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה וכו' ור' אלעזר אמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ואסיקנא לדרב כהנא בתיובתא וקם ליה הלכה כרבי אלעזר וזהו שכתב רבינו אע''פ שהוא דן והן דנים דהיינו הוא אומר כך נראה בעיני והם אומרים כך נראה בעינינו הוא קבל והם קבלו ר''ל דהיינו הוא אומר מפי השמועה והם אומרין מפי השמועה והיינו דלא כרב כהנא וממילא משמע דה''ה לאם הוא קבל והם דנין שנידון בזקן ממרא ובפ' ד' כתב רבינו כן בפירוש וכאן כתב כללי הדין ולא חשש לפרטיו: ואם רצו ב''ד למחול על כבודן וכו'. שם אמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל:

ה אֵין זָקֵן מַמְרֵא חַיָּב מִיתָה עַד שֶׁיְּהֵא חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין וְיַחְלֹק עַל בֵּית דִּין בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ [ב] חַטָּאת אוֹ בִּתְפִלִּין וְיוֹרֶה לַעֲשׂוֹת כְּהוֹרָאָתוֹ. אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא עַל פִּי הוֹרָאָתוֹ וְיַחְלֹק עֲלֵיהֶן וְהֵן יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. אֲבָל אִם הָיָה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ח) 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט' מִי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר מֻפְלָא:

ו הָיָה חָכָם מֻפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין וְחָלַק וְשָׁנָה וְלִמֵּד לַאֲחֵרִים כִּדְבָרָיו אֲבָל לֹא הוֹרָה לַעֲשׂוֹת פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יב) 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן' לֹא שֶׁיֹּאמַר בְּזָדוֹן אֶלָּא יוֹרֶה לַעֲשׂוֹת אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא בְּעַצְמוֹ:

ז מְצָאָן חוּץ לִמְקוֹמָן וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ח) 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם' מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם לוֹ מִיתָה. וְכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה יֵשׁ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לְנַדּוֹתָם וּלְהַפְרִישָׁן וּלְהַכּוֹתָן וּלְמָנְעָן מִלְּלַמֵּד כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶן שֶׁהַדָּבָר צָרִיךְ לְכָךְ:

כסף משנה (ה-ז) אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא וכו'. ברייתא שם (דף פ"ו:) כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר וכתב רבינו בפירוש המשנה דה''פ מי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הכל אצלו פלא: ויחלוק על ב''ד בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין. שם (דף פ"ז) תנו רבנן זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר''מ רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ר' שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ופסק רבינו כר''מ משום דאיתא התם ברייתא ז''ל כי יפלא במופלא שבב''ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ כלומר שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה וכן הוא אומר ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל דבר זו הלכה כלומר הל''מ וכו' בין דם לדם בין דם נדה או דם לידה או דם זיבה בין דין לדין בין דיני נפשות או דיני ממונות או דיני מכות בין נגע לנגע בין נגעי אדם או נגעי בתים או נגעי בגדים דברי אלו הערכין והחרמים וההקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע בשעריך זו לקט שכחה ופאה ואמרינן התם אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא תרגמה לי להא מתניתא אליבא דר''מ אמר ליה רבא לרב פפא פוק תרגימה ליה ותרגמה לו דמכל הני שהוזכרו בברייתא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכמו שנתבאר בדברי רבינו בפרק שאחר זה הברייתא ותרגומה וכיון דחזינן הני אמוראי בתראי דמהדרי לאוקומי ברייתא אליבא דר''מ אלמא כוותיה קי''ל דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולקמן בגמ' (דף פ"ח:) אמרינן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה ופירש''י ויש בו להוסיף על מה שפירשו חכמים ואם הוסיף גורע ופוסל הראשון בתוספתו ואין לנו אלא תפילין שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ארבעה בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה עכ''ל. ומעתה כיון שרבינו פוסק כר''מ דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לא היה לו לכתוב או בתפילין דכיון דתפילין לא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אינו נעשה זקן ממרא כשנחלק בהם וכבר השיגו הראב''ד ז''ל בפרק שאחר זה שכתב חוץ ממצות תפילין בלבד וכו' א''א זה שבוש דלדעת ר''מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת ר' יהודה הוא שחייב בתפילין עכ''ל. ונראה לי דסבירא ליה לרבינו דר' אלעזר א''ר אושעיא לפרושי מילתיה דר' יהודה אתא והכי קאמר אע''פ שר' יהודה לא הזכיר אלא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים עוד צריך לדעתו תנאי אחר שיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע וכפי התנאים האלו נמצא שאין שם דבר שיתחייב עליו זקן ממרא אלא על תפילין לפי שאין דבר שיתקבצו בו התנאים האלה אלא תפילין אליבא דר' יהודה כלומר האי מימרא דר' אושעיא פירוש מילתא דר' יהודה היא וכיון שבא לפרש דברי ר' יהודה אלמא כוותיה קיימא לן ועוד דהא כלל בידינו ר''מ ור''י הלכה כר' יהודה ולדחוייה לדר''מ א''א דהא אמוראי בתראי מהדרי לאוקומי ברייתא אליביה כמו שכתבתי הילכך כתרוייהו קי''ל דבדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או בתפילין הוא נעשה זקן ממרא ושאר דברי הראב''ד באותה השגה אפרשם ואיישבם בפרק הבא בסייעתא דשמיא. והרמ''ה הקשה על דברי רבינו מאי קסבר אי סבר כר''מ אתפילין נמי לא לחייב ואי סבר כסתם משנה דמחייבא אתפילין ההיא ודאי דלא כר''מ ותירצו לו דר''י מוסיף הוא על דברי ר''מ לחייב אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת אי איכא תורה ויורוך: ויורה לעשות כהוראתו. משנה שם (דף פ"ו:) אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון. ומה שכתב או יעשה הוא על פי הוראתו. ברייתא שם ואפרשנה בסוף פרק זה בעזרת שדי: ויחלוק עליהן והן יושבים בלשכת הגזית. ברייתא שם (דף פ"ז) ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם והיינו לאפוקי אם מצאם חוץ למקומם והמרה עליהם ובהדיא תניא בפ''ק (דף י"ד:) מצאן זקן ממרא לב''ד אבית פאגי והוא מקום לפנים מחומת ירושלים והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת''ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם ופירש''י והתוספות דבית פאגי לאו דוקא אלא כ''מ חוץ ללשכת הגזית אינו מקומן: אבל אם היה תלמיד וכו'. משנה בפרק הנחנקין (דף פ"ו:). ומ''ש שנאמר כי יפלא וכו' עד מלמד שהמקום גורם לו מיתה. כבר נתבאר מתוך מה שכתבתי בסמוך: וכל אלו וכיוצא בהן שהן וכו':

ח וְכֵיצַד דָּנִין זָקֵן מַמְרֵא. בְּעֵת שֶׁיִּפָּלֵא דָּבָר וְיוֹרֶה בּוֹ חָכָם הַמַּגִּיעַ לְהוֹרָאָה בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּרָאֶה בְּעֵינָיו בֵּין בְּדָבָר שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹתָיו. הֲרֵי הוּא וְהַחוֹלְקִין עִמּוֹ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם וּבָאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. אוֹמְרִים לָהֶן בֵּית דִּין כָּךְ הוּא הַדִּין. אִם שָׁמַע וְקִבֵּל מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין כֻּלָּן לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאוֹמְרִים לָהֶם גַּם הֵם כָּךְ הוּא הַדִּין. אִם קִבְּלוּ יֵלְכוּ לָהֶן וְאִם לָאו כֻּלָּן בָּאִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁמִּשָּׁם תּוֹרָה יוֹצֵאת לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-י) 'מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה''. וּבֵית דִּין אוֹמֵר לָהֶם כָּךְ הוּא הַדִּין וְיוֹצְאִין כֻּלָּן. חָזַר זֶה הֶחָכָם לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא לָמוּד הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹ שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ חַיָּב מִיתָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ אוֹ שֶׁהוֹרָה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת גּוֹמְרִין דִּינוֹ לְמִיתָה בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. וְתוֹפְסִין אוֹתוֹ וּמַעֲלִין אוֹתוֹ מִשָּׁם לִירוּשָׁלַיִם. וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁיָּצָא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וְעַד [ג] הָרֶגֶל מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יב) 'וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' מִכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ הַכְרָזָה. וְאַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה. זָקֵן מַמְרֵא. וְעֵדִים זוֹמְמִין. וְהַמֵּסִית. וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁהֲרֵי בְּכֻלָּן נֶאֱמַר יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:

כסף משנה וכיצד דנין זקן ממרא וכו' עד ה''ז פטור. משנה בהנחנקין שם. אך במ''ש אם שמע וקבל מהן מוטב. כתוב במשנה אם שמעו אמרו להם ומפשט הדברים נראה דה''ק אם אותו ב''ד ששמעו אותו דין אמרו להם הדין ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה כך אם שמעו זקן ממרא וקבלו לעשות כדברי אותו ב''ד אמרו להם סברתם: הורה לעשות או שעשה וכו'. משנה שם כתבתיה למעלה אינו חייב עד שיורה לעשות ובברייתא (דף פ"ח:) ת''ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך בגמ' בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא כלומר קודם שיבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוה התינח היכא דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכא דאורי בחייבי מיתת ב''ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה מסית דלא בעי התראה כלומר אם היה מסית ומורה טעם היתר לומר אין בלשון זה הסתה מאי איכא למימר הא מעיקרא נמי מיקטיל בלא התראה מעיקרא אי אמר טעמא לזכותא לאצוליה מקבלינן מיניה השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי ב''ד שלא לעשות והמרה: גומרין דינו למיתה בב''ד שבעירו. בפ''ק דסנהדרין (דף ט"ז) תנן דאין דנין נביא שקר אלא בב''ד של ע''א ואמרינן בגמ' מה''מ אר''י בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בע''א והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיב וקטלא בכ''ג הוא הרי מפורש דקטלא דזקן ממרא הוי בכ''ג וא''א דאקטלא ממש דהא בהדיא תנן דאינו אלא בב''ד הגדול כמו שאכתוב בסמוך אלא על גמר דינו קאמר שהוא בכ''ג וכן משמע מתוך פירש''י וזהו שכתב רבינו גומרין דינו למיתה בב''ד שבעירו: ואין ממיתין אותו בב''ד שבעירו וכו'. משנה בפרק הנחנקין (דף פ"ט) אין ממיתין אותו לא בב''ד שבעירו ולא בב''ד שביבנה אלא מעלין אותו לב''ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר''ע רבי יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב''ד ומפרש רבינו דולא בבית דין שביבנה היינו אם ב''ד הגדול יצא חוץ לירושלים. ומ''ש ועד הרגל משמרין אותו. פסק כר''ע לגבי רבי יהודה דהלכה כר''ע מחבירו: וארבעה צריכין הכרזה זקן ממרא ועדים וכו'. ברייתא שם. והוי יודע שאין הכרזת אלו הארבעה שוה שזקן ממרא משמרין אותו עד הרגל כמ''ש רבינו בסמוך והשלשה האחרים ממיתין אותם מיד והכרזתם היא ששולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב''ד וכן כתב רבינו בסוף הלכות אלו על בן סורר ומורה ובפרק י''ח מהל' עדות גבי עדים זוממים והיינו טעמא דכיון דלא אשכחן לר''ע דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך כרבי יהודה סבירא ליה וכבר כתבתי זה שם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן